אזהרת שוליים

פתח דבר

הספר הזה היה מוכן לרדת לדפוס לפני אירועי השבעה באוקטובר. הספר, שבמרכזו עומד תהליך ההקצנה והחרפת השנאה בין קבוצות שונות בתוך החברה הישראלית, נכתב לפני שהמציאות כפי שאנחנו חווים אותה התמלאה כולה שנאה; לפני שהשנאה העצומה, שהיתה גם קודם, התפרצה באחד המופעים האכזריים והמזוויעים שלה, וככל הנראה המופע האכזרי והקשה ביותר שידענו כאן בעשורים האחרונים במזרח התיכון; לפני שגלי ההדף של אירועי השבעה באוקטובר, והמלחמה הקשה בעזה שבאה אחריהם, עשו את מה שהשנאה עושה יותר מכל הרגשות האחרים — הם הדביקו את השחקנים השונים המשתתפים באירוע הבלתי נתפס שאנחנו חווים כעת בעוד ועוד שנאה כלפי האחר. השנאה שלאחר השבעה באוקטובר היתה קשה במיוחד כי היא הגיעה הפעם עטופה גם בעצב עמוק, בחרדה קיומית ובהמון ייאוש.

כאשר כתבתי את הספר, במהלך השנה שקדמה לאירועי השבעה באוקטובר ולמלחמת עזה, לא חזיתי שהתוצאות של ההתפוררות הפנימית של החברה הישראלית עלולות להיות קרקע פורייה לטרגדיה גדולה כמו זו שבאה עלינו. עם זאת, כבר בגרסה המקורית של הספר כתבתי שהשנאה הפנימית מפרקת את החברה הישראלית, מונעת ממנה התמודדות עמוקה ורצינית עם האתגרים שלה, ועושה אותה חשופה יותר לפגיעה מבפנים ומבחוץ. שוב, מובן שלא חזיתי את אירועי השבעה באוקטובר, אבל נדמה לי שעוד לפניהם היתה הסכמה רחבה בחברה הישראלית שהפכנו לחברה בתפקוד נמוך, ושרמת התפקוד הכמעט פתולוגית הזאת נובעת לפחות בחלקה ממסע ההקצנה שאנחנו עוברים בשני העשורים האחרונים, מסע שהשנאה הבין־קבוצתית ממלאת בו תפקיד מרכזי. ולכן, גם אל מול האירוע הקשה שחווינו בשבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה אחריו, נכון בעיני להפנות זרקור אל תוככי החברה הישראלית, ולא לוותר על מבט כֵּן ועמוק אל מסע ההקצנה שלה, שמילא תפקיד מרכזי בתהליך שהוביל אותנו אל אותם אירועים קשים.

אבל נחזור כמה שנים לאחור ואל דרכי לחקר השנאה. אני חוקר שנאה ומדבר על שנאה לא מעט שנים. אני נמנה עם קבוצה קטנה של חוקרים שהקדישו חלק ניכר מהקריירה שלהם לחקר השנאה, ואחד הראשונים בעולם שהקדיש עבודת דוקטורט שלמה לנושא. קורה, כאשר אני מגיע לכנס אקדמי, שאנשים אומרים "הנה עירן מהשנאה". לשמע הכינוי הזה, שנתפס בעיני כלא מחמיא, אני חושב בליבי שהיה הרבה יותר נעים להיות "עירן מהתקווה", "ההוא מהאמפתיה", או אולי אפילו (כמו ששרה יהודית רביץ) "זה שבא מאהבה". אבל להיות ההוא מהשנאה? לא נראה הישג או כבוד גדול. ובכנות, די מוזר שהתגלגלתי להיות "ההוא מהשנאה", כי מטבעי אני אדם חיובי ואופטימי, וגם המסע שלי לחקר השנאה הוא באופן די מוזר מסע אופטימי ביסודו.

המסע הזה התחיל בפציעה בזמן שירותי כקצין בדרום לבנון בשנת 1997. נפצעתי פציעה אנושה בהיתקלות עם לוחמי חיזבאללה בעומק רצועת הביטחון. לאחר הפציעה אושפזתי תקופה ארוכה בבית החולים רמב"ם ולאחר מכן השתקמתי במשך שנים אחדות בבית לוינשטיין. איבדתי חלק מהריאה השמאלית ותקופה מסוימת גם את התפקוד בשתי ידַי. הידיים שלי שוקמו חלקית ואת הספר הזה הקלדתי בידי הימנית בלבד (אומר בכנות, שזה אף פעם לא הגביל אותי, שכן מעולם לא חשתי שהמחשבה שלי מהירה יותר ממהירות ההקלדה שלי ביד אחת). החוויות שלי מתקופת הפציעה והשיקום יכלו להקיף ספר שלם, אבל חוץ ממה שלקחתי מאותה התקופה ברמה האישית והמשפחתית, התקופה הארוכה של השיקום נתנה לי זמן לעצור ולחשוב; ובין העניינים שהעסיקו אותי, היה עניין אחד שלא הצלחתי להשתחרר ממנו, והוא התחושה הקשה שהרבה ממה שחוויתי, והרבה ממה שחוו אחרים בהקשר של עימותים אלימים ושל ביטויי גזענות והדרה ואפליה, קשור לחוסר היכולת שלנו כחברה אנושית להתגבר על השבטיות, ההסתגרות, תפיסת העליונות על האחר, ההקצנה והשנאה הבין־קבוצתית (ותהיה הקבוצה מוגדרת כקבוצה לאומית, דתית, אתנית או אידיאולוגית). בעיקר היה זה בלתי נתפס בעיני, ובמידה מסוימת בלתי נתפס גם כיום, איך אנחנו מוכנים לקבל את אותה עוינות ושנאה כחלק טבעי ואפילו נורמטיבי בחיינו. איך אנו מוכנים לקבל אותה כמשהו שנמצא שם כדי להישאר. בהינתן שאותה שנאה יוצרת סבל רב כל כך, מדוע איננו משקיעים יותר בניסיון לפתח דרכים אפקטיביות להתמודד איתה?

ואז הסתכלתי פנימה אל נבכי החברה הישראלית, וראיתי כבר באותם ימים שהכוחות החברתיים והפוליטיים החזקים ביותר בה הם דווקא אלה שמעוררים ומעודדים שנאה. בין הבולטים שבמלבים היו מי שעוררו שנאה בין ימניים ושמאלנים, מי ששאבו מנדטים במערכות בחירות מליבוי שנאה בין מזרחים ואשכנזים, ומי ששנאת חרדים היתה האג'נדה העיקרית ואולי היחידה של המפלגה שלהם. "היהלום שבכתר" היה, כמובן, הגזענות והשנאה הקשה כלפי פלסטינים וערבים, שהיו ועודן הכוח המניע החזק ביותר בפוליטיקה הישראלית. בתוך כך הבנתי שהשנאה היא המחלה החברתית הקשה ביותר. המחלה שיוצרת את הנזק החברתי הגדול ביותר — וגם זו שהבנתנו אותה ואת דרכי ההתמודדות עימה פחותה מהבנתנו מחלות חברתיות אחרות. מחלה שאולי משרתת פוליטיקאים רבים, שמפיקים ממנה רווח מִשני, אבל מכרסמת בכל חלקה טובה בחברה ככלל. האתגר הזה לא נתן לי מנוח, והוביל אותי לשנים של מחקר, כתיבה וגם עשייה חברתית במסגרת "אקורד: פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי", ארגון חברתי־אקדמי שהקמתי בשנת 2016. ב"אקורד" אנחנו משתמשים בידע מדעי כדי לקדם יחסים סובלניים, מכבדים ושוויוניים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית, וגם בין החברה הישראלית לזו הפלסטינית. זה נשמע נאיבי, בטח בימים אלה, אבל אנחנו בעצם מנסים להילחם בשנאה. אני מאמין ותמיד האמנתי שאפשר להילחם בשנאה.

כשיצאתי למסע הזה, לא דמיינתי כמה רלוונטי הוא ייעשה בחברה הישראלית. גם אם הבנתי שהנתיב שאנו הולכים בו אינו מבשר טובות, לא תיארתי לעצמי גם בחלומותי הגרועים ביותר שכמה מנסיכי ומתדלקי השנאה והגזענות ינורמלו ויהפכו לפוליטיקאים מקובלים ומשפיעים בישראל. לא יכולתי לדמיין שמחוללי השנאה יעברו משולי השיח אל מרכזו, וייעשו חלק מהשדרה המרכזית של החברה והפוליטיקה הישראלית. לא יכולתי לדמיין שאותם מחוללי שנאה, והתרבות החברתית והפוליטית שהם הביאו עימם, יהפכו את ישראל לחברה בתפקוד נמוך, חברה על סף פירוק מבפנים. ידעתי שאנחנו צועדים בכיוון לא טוב, אבל קיוויתי שפעמוני האזעקה יצלצלו מוקדם יותר, ושנתעשת ונדע להשיב מלחמה שערה אל מול מחרחרי העוינות והשנאה.

לצערי התבדיתי. כתיבת ספר זה נעשתה בימי המחאה הנרחבת נגד ניסיונות ההפיכה המשטרית, ואילו בשבוע שבו היה אמור הספר לרדת לדפוס ביצע חמאס את מתקפתו האכזרית על דרום ישראל והביא על ידי כך לפתיחתה של מלחמה. כתיבתו נעשתה בימים שבהם נעשו ניסיונות מתמשכים ומתואמים לכרסם בתשתית של המוסדות והתרבות הדמוקרטית בישראל, ולמולם היתה מחאה מעוררת השתאות של מאות אלפי ישראלים שמבקשים להגן על התשתית הדמוקרטית של המדינה ואף לחזק אותה; ימים שבהם קיצונים מחרחרי שנאה ניסו לכבוש את החברה הישראלית, השיח הציבורי היה שיח של שנאה, והתחושה בלב היתה של מועקה גדולה (ואולי גם תקווה, כפי שאציע בהמשך); ומתקפת החמאס, שהגיעה בעיצומו של הקרב הפנימי הזה, הביאה ביטוי מזוכך של שנאה ונתנה את האות למלחמה שברור לי לחלוטין שהיא גם תוצאה של שנאה הדדית וגם מחוללת ברורה של עוד שנאה לעתיד. בפשטות, השנאה חודרת אלינו מכל עבר — בתוככי החברה הישראלית, ובינה לבין חברות אחרות במרחב.

ספר זה לא נכתב כדי לתאר את התהליכים שהובילו אותנו אל הבעירה שאנו עדים לה כיום, וכתיבתו החלה זמן רב לפני שהאירועים הללו החלו, אבל מי שיקרא אותו יוכל לגלות שהמחזות שאנחנו עדים להם כעת אינם צריכים להפתיע אותנו יתר על המידה. נכון אמנם שהשנאה, הגזענות והקיצוניות בחברה הישראלית (ובחברות המקיפות אותה) אינן הגורמים היחידים שהובילו אותנו למצב הנוכחי, אבל אני טוען שהן בהחלט הרימו תרומה מכרעת להיווצרותו. הסיבה לכך היא שהאופי הרעיל של השנאה הבין־קבוצתית מפרק חברות מבפנים, פוגע בחוסנן החברתי והלאומי, וכופה עליהן הדחקה של הבעיות הגדולות שיש להתמודד איתן בתואנה של חשש מפירוק פנימי נוסף. בנוסף, חברות שהשנאה לאחר דומיננטית בהן, מאבדות אט־אט את ההצדקה המוסרית לפעולתן, ולפיכך מתקשות להתאחד אל מול אתגרי השעה. מכיוון שכך, כל ניסיון לשינוי חברתי חייב להתחיל במבט עומק אל הקיצוניות והשנאה בחברה הישראלית, מבט שאנסה להציע בספר זה.

לפני שנצלול לפרק הראשון, חשוב לי לתאם ציפיות. לצערי, אין פתרון קסם לאתגר החברתי המרכזי שהספר מתמודד איתו. לכן, מי שמחפש פתרונות מהירים ופשוטים לא ימצא אותם כאן. אני מאמין אמנם בכל ליבי שניתן להתמודד עם אתגר השנאה, אבל אני מאמין גם שכדי לעשות זאת יש להבין את שורשיו, ולהפיח את האמונה שהבנת השורשים יכולה לסמן גם נתיבי פעולה. אני בהחלט מנסה להציג בפרק האחרון של הספר מפת דרכים והמלצות להתמודדות עם הקצנה ושנאה, אבל הספר הזה נכתב בעיקר כדי להטיל אור על המחלה החברתית הקשה הזאת, להבין הבנה עמוקה את שורשיה ואת מניעיה, ולאפשר מבט מלא תקווה (גם אם זהירה) על האפשרויות להתמודד עימה. לא פשוט להציע תקווה, בדמות אור בקצה המנהרה, מתוך מעמקי האפלה שהחברה הישראלית חווה בימים שבהם ספר זה יורד לדפוס. גם ברמה הכי אישית לא פשוט לכתוב, ועוד יותר לא פשוט לכתוב על שנאה, כשמתוך מסכי הטלוויזיה עולות תמונות שכולן זועקות כאב ושנאה. ולכן אני מציע לקרוא את הספר מפרספקטיבה רחבה יותר, ולא מתוך הכאן ועכשיו שאנחנו חווים בימים אלה. מתוך הפרספקטיבה הזו ניגשתי אני אל פרסום כתב היד הזה. הוא מסכם יותר מעשרים שנה במסע שלי אל המחקר, ההבנה והניסיון לשינוי של הסנטימנט ההרסני הזה שנמצא כאן בכל פינה, והוא עוד תרומה צנועה שלי בניסיון לייצר שינוי. זו קריאה לפעולה, מבוססת הבנה, שאני מקווה שאינה קריאה מאוחרת מדי.

מבוא

במאי 2021 גאו המתח והאלימות בין יהודים לערבים בישראל. אלה היו הימים של מבצע שומר החומות, רחובות ישראל בערו באירועי אלימות קשים, וגם מי שלא היו מומחים או חוקרי שנאה ידעו שרמות הפחד והכעס והשנאה בין הקבוצות האתניות השונות מגיעות לשיאים חדשים. באותה העת, לצד עניינים אחרים שעסקנו בהם במעבדת המחקר שלי באוניברסיטה העברית, ביצענו מחקר שבו בחנו את מקורותיה של אותה שנאה.1 שאלנו מדגם גדול של מאות יהודים, ומדגם נוסף של מאות ערבים, על רמות העוינות שלהם כלפי הקבוצה האחרת (יהודים כלפי ערבים וערבים כלפי יהודים). זה דבר שעשינו לא מעט בעבר, ולא היה בו חידוש מיוחד, אבל בנוסף שאלנו אותם גם כיצד הם מעריכים (ניחוש) את רמות העוינות, השנאה והתמיכה באלימות שקיימות "בצד השני" כלפיהם.

הממצאים היו דרמטיים: בעוד רמות השנאה והתמיכה באלימות בשני הצדדים היו נמוכות יחסית — ההערכה הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים היתה שרמות השנאה והתמיכה באלימות בצד השני מרקיעות שחקים. הפער בין המציאות להערכות הפתיע אותנו מאוד. ובמספרים: בזמן שפחות מ־10 אחוזים מהמרואיינים בשתי הקבוצות הביעו תמיכה באלימות או הבנה לה, היהודים חשבו שכמעט חצי מן הערבים תומכים באלימות, והערבים חשבו שיותר משני שלישים מהיהודים תומכים בה. חשוב מכך, מצאנו שככל שאנשים חשבו שבצד השני יש יותר שנאה ותמיכה באלימות, כך גברה השנאה שלהם והתחזקה המוטיבציה שלהם לפעול באופן אלים. אנשים הרגישו שהשנאה כלפיהם נמצאת שם בחוץ, והדבר עיצב את דרך החשיבה וההתנהגות שלהם בעת ההיא. את התוצאה יכולנו לראות ברחובות. באופן מעניין, באותה שנה מצאנו ממצאים דומים גם באשר להקצנה ביחסים בין חרדים לחילונים בישראל ובאשר להתגברות השנאה בין אנשי ימין לאנשי שמאל במדינה. בכל המקרים האלה, החוויה של אנשים על רמות השנאה שקיימות בצד השני שיקפה הערכת־יתר, ובכל המקרים היא הגבירה משמעותית את רמות השנאה שלהם. האם המהלך הזה בר תיקון? המחקרים שלנו מראים שכן. נחזור לממצאים האלה בהמשך.

המחקר הזה הוא כמובן רק דוגמה. וכל כמה שהממצאים שלו מעניינים, אני מניח שרוב קוראי הספר הזה אינם זקוקים לממצאים האלה כדי להבין שבעשורים האחרונים, עוד בטרם אירועי השבעה באוקטובר 2023, "האוויר" בישראל פשוט רווי שנאה. כל כך הרבה שנאה, שלפעמים קשה לנשום. אני מנסח את הדברים כך, משום שיש דברים שכולנו חשים בהם, מבינים שהם קורים, אבל רוב בני האדם אינם אוהבים לקרוא להם בשמם או להתמודד איתם. נדמה לי שזהו המצב ביחס לשנאה, שנמצאת בעשורים האחרונים במינונים הולכים וגדלים בכל פינה בחברה הישראלית. אף על פי שרבים מאיתנו לא רוצים לשמוע על כך, חייבים להודות על האמת: הפכנו לחברה שונאת.

ישראל של העשורים האחרונים היא חברה שבה השנאה לאחֵר לא רק רווחת ולגיטימית, אלא שפעמים רבות היא אפילו הנורמה. כאשר אני אומר ששנאה היא הנורמה, אני מתכוון לומר שרוב בני האדם חושבים שרוב בני האדם האחרים שונאים קבוצות חברתיות ופוליטיות אחרות, ורובם גם מניחים ששנאת האחר נתפסת על ידי הרוב כתופעה סבירה, מקובלת, ואולי אפילו נכונה וראויה. התוצאה היא שמחשבות, אמירות והתנהגויות שמשקפות שנאה לאחֵר בגלל היותו חלק מקבוצה חברתית או זהותית מסוימת, אמירות שנחשבו שנים רבות מגונות, נעשו לחלק מרכזי ולגיטימי מהספֵירה הציבורית שלנו. אי אפשר היום לצפות בטלוויזיה, לשוטט ברשתות החברתיות, או אפילו לגלוש באתרי חדשות (שלא לדבר על קריאת טוקבקים) בלי להיחשף באופן מיידי לשיח השנאה.

אני מניח שכל אדם שחי כאן — גם מי שאינו מכיר את הנתונים האמפיריים של סקרי דעת הקהל ואת ניתוח השיח ברשתות החברתיות — מבין שזהו המצב. זה לא שבעבר החברה שלנו היתה מופת של אהבת האחר. לא חסרות דוגמאות לגלים של מתח ועוינות בין קבוצות חברתיות ופוליטיות שונות: מרצח ארלוזורוב בשנת 1933, דרך אירועי ואדי סאליב ב־1959 ובחירות 1981 ונאום הצ'חצ'חים, ועד רצח אמיל גרינצווייג וכמובן רצח רבין וההסתה שקדמה לו. אבל אם בעבר היו אלה פרצי שנאה, שבעקבותיהם הופיעו בדרך כלל סוג של רגיעה ואפילו חרטה ותיקון, כיום השנאה היא חלק מחיינו. השנאה, שהיתה כאן בעבר ברמות מתונות יותר, הפכה בשנים האחרונות לחלק בולט מהזהות של החברה הישראלית.

גם אם רובנו נסכים שקבוצתיות ושבטיות הן חלק טבעי ולפעמים אפילו רצוי והסתגלותי מהדינמיקה של כל חברה אנושית, לא ראוי שנקבל את התרגום שלהן לשנאה בין־קבוצתית יוקדת. זה לא ראוי, כי קבלת השנאה כחלק אינטגרלי מחיינו כאן מנרמלת את הרוע, מרעילה את החברה, וגורמת לכך שכל רצון אותנטי לשינוי נראה נאיבי ומנותק, ובעיקר יהיה חסר סיכוי ממשי.

למרבה הצער, התעלמות והימנעות הן שמאפיינות את התגובה הכללית לשנאה. באופן טבעי, קל לנו הרבה יותר לדבר על השנאה היוקדת של מחבלי החמאס שביצעו את המעשים האכזריים בשבעה באוקטובר 2023, אבל קשה לנו הרבה יותר לדבר על השנאה (אולי במינונים נמוכים יותר) שזה שנים רבות אנו חווים ברמה היומיומית בחברה הישראלית. גם אם ההבנה לגבי ההקצנה שלנו כחברה מחלחלת בשנים האחרונות לשיח הציבורי, רובנו מעדיפים להתעלם רוב הזמן. אנחנו חשים בטמפרטורה החברתית המתלהטת סביבנו, מבינים שאנחנו בתוך אירוע (אולי היסטורי) שבו הקבוצתיות והעוינות מאיימות להביא אותנו לחורבן שלישי של הבית, אבל רובנו מעדיפים להימנע רוב הזמן. אנחנו נמנעים מלהגות את המילה שנאה, איננו שואלים שאלות קשות עליה, ולא מנסים להתמודד איתה ולמתן אותה הן ברמה האישית והן ברמה החברתית.

במצב הזה שאנו מצויים בו יש אלמנט כמעט פרדוקסלי. כלומר, אם השנאה כל כך שכיחה, מדוע היא לא נמצאת על סדר היום? מדוע אנשים סולדים משיח על השנאה, ומדוע אנשים לא רוצים להכיר בעובדה שהם חלק מחברה שהשנאה נעשית למרכיב כל כך מרכזי בה?

ברמת הפרט התשובה פשוטה למדי. אם נחריג מצבי קיצון כמו זה שאנחנו חווים מאז השבעה באוקטובר 2023, שבהם יש לשנאה יעד שהוא מוחשי ומוצדק מבחינה מוסרית (קרי, החמאס), נראה שברוב הזמן רוב בני האדם אינם חושבים על עצמם כעל שונאים. גם אם הסכמתם עם התיאור שהצגתי קודם, אני מניח שאם תביטו על עצמכם, ותשאלו את מי אתם ממש שונאים באופן אישי, סביר להניח שהתשובה של רובכם תהיה: אנחנו אולי כועסים לא מעט, אנחנו מפחדים לפעמים מאנשים או קבוצות, יש לנו לפעמים חילוקי דעות עמוקים עם אנשים שונים, אבל לשנוא? זה לא אנחנו. רוב בני האדם תופסים שנאה כרגש או סנטימנט מגונה, משהו שמעיד על חולשה, משהו שמאיר (וגם מעיר) עצבים חשופים. חשבו רגע על סיטואציה שבה ראיתם כצופים מהצד אדם ששונא אדם אחר באופן קיצוני. מה חשבתם עליו? אני מניח שלא דברים מאוד חיוביים.

מדוע איננו תופסים את עצמנו כשונאים? מדוע מראה של אדם שונא מעורר בנו בדרך כלל רושם שלילי? מובן שלנורמות החברתיות ולמערכת החינוך יש תפקיד מרכזי בכך: אנחנו לומדים מגיל צעיר שלשנוא זה רע ולאהוב זה טוב. אנחנו מדברים המון על "שנאת חינם" ובתקופות טובות אפילו על "ואהבת לרעך כמוך". אבל יש לכך עוד סיבה, והיא שכאשר אדם אומר או מודה שהוא שונא אדם או קבוצה, הוא מייחס לאותו אדם או אותה קבוצה חשיבות רבה, ורוב בני האדם אינם רוצים להודות שהם מייחסים חשיבות רבה לאדם או קבוצה שנחשבים בעיניהם עוינים או נחותים. זאת ועוד, כאשר אני מודה בפומבי בשנאתי לקבוצה, אני בעצם מודה בפומבי הן בהכללה פשטנית שאני לוקה בה ("כל הערבים/חרדים/נשים הם...") בניתוח המציאות והן במוטיבציה (או רצון חבוי) לנקוט פעולה קשה נגד אותה קבוצה. כשמישהו אומר שהוא שונא מישהו או משהו, אנחנו מניחים שבסתר ליבו הוא רוצה להעלים או להשמיד את מושא שנאתו. מכיוון שרוב האנשים אינם רוצים לראות את עצמם כמכלילים, וגם לא כמי שמציגים נטיות אלימות או הרסניות, רובנו לא באמת מודים, לא בפני עצמנו ומובן שלא בפומבי, בשנאותינו.

דוגמה לכך מצויה באחד המחקרים הראשונים שעשיתי בהקשר של שנאה בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.2 זה היה מחקר שמטרתו היתה להבין על מה אנשים חושבים או מדברים כשהם מספרים על חוויות של שנאה. בתחילת המחקר ביקשתי מכל מרואיין לספר על סיטואציה שבה הוא חש שנאה קשה כלפי אדם או קבוצה. המחשבה שלי היתה שדרך היזכרות במקרה, באדם או בקבוצה, והצגת החוויה שנוגעת אליהם, אוכל להאיר במשהו את נראטיב השנאה שאנשים נושאים עימם. אנחנו מניחים שכל אדם, גם אם אינו מומחה, מחזיק בראשו תיאוריה פשוטה על המשמעות של מושגים מופשטים כמו שנאה. אנחנו מכנים את התיאוריה הזאת "תיאוריה נאיבית", מפני שהיא אינה מתבססת על מומחיות מיוחדת או בסיס מדעי. ההנחה היתה שהסיפור שיספרו אנשים על חוויות השנאה שלהם ישקף את התיאוריה הנאיבית שיש להם על שנאה, וכי אוסף תיאוריות נאיביות כאלה יוכל לתת לי אינדיקציות על מהותה של השנאה, לפחות בראשם של האנשים "הרגילים".

התחלתי במדגם יחסית קטן של כמה עשרות מרואיינים, וציפיתי לשמוע מיד מהמרואיינים את מה שהרגשתי באוויר: עד כמה הם שונאים את האחר, מהן התחושות שמתלוות לכך, מהן המחשבות שמניעות את אותה שנאה ומהי המוטיבציה שנובעת ממנה. בכנות, שיערתי שאשמע סיפורים קשים, קיצוניים, שיהיו קשים לעיכול. להפתעתי, כולם, בלי יוצא מהכלל, דיווחו שהם מעולם לא שנאו, ושהם לא חשים שנאה כלפי קבוצה חברתית כלשהי. רבים מהם אפילו הביטו בי בסוג של התנשאות, או האשמה, כאילו אמרו, "איך אתה מעז להאשים אותי או אפילו לדמיין שיכול להיות שאני שונא אחרים?" התשובה הזאת העמידה אותי בסוג של מבוכה, כי בעצם, על פי מה שהאנשים סיפרו לי באופן ישיר, התופעה שראיתי אותה ככל כך מרכזית, ושחשבתי שתעמוד במרכז המחקר שלי, לא היתה קיימת באמת בעולם. לפחות, לא על פי התגובה הישירה של המרואיינים שלי.

המשך הפרק בספר המלא