מתעוררת

פרק 1

״אנחנו חייבים לסיים עכשיו, אבל נתראה בשבוע הבא,״ אמרה ענת בחיוך שלא הסגיר את התחושות שלה לגבי העניין, ואני נשבעת שרציתי להרוג אותה.

כבר שנה אנחנו מגיעים אליה בכל יום רביעי בשעה 18:00 לטיפול זוגי, ונדמה לי שתמיד תמיד בדיוק כשמשהו משמעותי יוצא לי מהפה, בדיוק כשאני מרגישה שאני מתחילה להיות כנה ולהגיד לאורן דברים אמיתיים, ובדיוק כשהוא סותם לרגע וגם מקשיב, דווקא אז היא קוטעת הכול. אז מה אם הגיעה השעה 18:45? מה יקרה אם תיתן לנו עוד שלוש דקות?

״לא כדאי שנסיים לדבר על זה?״ ניסיתי למחות למרות שידעתי מה תהיה התשובה של ענת.

״אתם בהחלט מוזמנים להמשיך לשוחח אחד עם השני. יש לכם שבוע שלם בשביל זה,״ אמרה בלי להתבלבל.

בטח, חשבתי. רציתי להגיד לה שאנחנו לא מדברים. שבמהלך השבוע אנחנו פשוט חיים זה לצד זה כמו שני קווים מקבילים שמדי פעם מחליפים מידע וחולקים משימות. רציתי להגיד לה שחיכיתי כל השבוע כדי להגיד כמה דברים. דברים חשובים. בעצם באתי לפה היום רק כדי להגיד דבר אחד — הדבר — ועדיין לא הצלחתי להגיד אותו. רציתי גם להגיד ששום שיחה משמעותית לא מתנהלת בין אורן לביני מחוץ לחדר הטיפול. ידעתי גם שזו לא חוכמה ואי אפשר להגיע לשום תוצאה משמעותית משיחה של שעה בשבוע. סליחה, 45 דקות.

אבל לא היה לי חשק לדבר איתו.

כל משפט שאמר עיצבן אותי, וזאת על אף ההרגשה הברורה שהוא כל הזמן מהלך סביבי על ביצים, נזהר שלא להעיר בי שום אגרסיה. בכל זאת הייתי אגרסיבית ותוקפנית ולעתים אפילו מעליבה. בעיקר כשהרגשתי שאני פשוט כבר לא יכולה, ולאחרונה זה קרה יותר ויותר.

כמו אתמול, כשהוא נכנס הביתה בסך הכול חצי שעה אחרַי, וזה היה לי מעט מדי. הייתי צריכה עוד קצת זמן של לבד. של שקט. רק אני והקפה.

הבנות הרי כבר לא מפריעות. מרגע שעברו את גיל שתים-עשרה וקיבלו לבת-מצווה גם טלוויזיה חדשה לחדר וגם מכשיר נייד מתוחכם, הן בילו את רוב זמנן בחדרים שלהן. יובל גם יצאה מהבית ובילתה עם חברות, ובר היתה תמיד בחדר.

כשאורן הגיע הביתה הוא התחיל להסתובב, לקח משהו מהמטבח ואז צפה בטלוויזיה בסלון. לא היה לי כוח או חשק לנוכחות שלו.

אתמול הוא נכנס ומצא אותי כשכל גופי רכון לתוך המקרר בניסיון לנקות את שאריות הקולה הדביקות שנשארו שם כנראה אחרי שיובל או אחת מהחברות שלה החזירו למקרר את הבקבוק לא סגור היטב, ואמר בקול שקט, ״היי.״ ואז לרוע מזלו הוסיף, ״מה את עושה?״

הוצאתי את ראשי מתוך המקרר והבטתי בו בעיניים רושפות. ״כמו מה זה נראה לך?!״ אוף. רציתי שרק ילך מכאן עכשיו.

״ממתי את מנקה מקררים?״ העיר אורן וגיחך, בלי להבין לאיזו מלכודת הוא נכנס.

״ממתי?! מאז שהבת שלך מארחת פה כל ערב גדוד של חברות שמשאירות בקבוקי קולה פתוחים בשכיבה. זה ממתי!״

אורן שלף שקית במבה מהארון. ״את צריכה עזרה?״ שאל, למרות שכבר היה ברור שהוא רוצה לצאת לחצר עם הבמבה שלו, החטא היחיד שהוא מרשה לעצמו כל יום אחרי העבודה.

״לא צריכה ממך כלום״ אמרתי וצללתי חזרה לתוך המקרר, נהנית להיעלם ולהתקרר שם בפנים. כל כך התבאסתי שהוא חזר מוקדם.

הוא מצדו יצא לגינה ולא אמר שום דבר נוסף.

זו שיטה חדשה שהוא אימץ לאחרונה, כדי להימנע מעימותים. מתעלם ויוצא, ואז חוזר ומחייך כאילו כלום. נמנע מלריב, נמנע מלהתמודד. דווקא העדפתי לריב איתו. בא לי שיתעצבן ויגיד, ‘מה את צועקת? בסך הכול הצעתי עזרה.’ ואני אענה שנמאס לי שהוא מציע עזרה במקום פשוט לעשות. להיות חלק משמעותי ופעיל במשפחה הזאת ולהסתכל קצת מה קורה סביבו, ואולי על הדרך גם מה קורה איתי...

כשסגרנו מאחורינו את שער העץ הלבן שמפריד בין הקליניקה המטופחת לרחוב הסואן בלב שכונה מרכזית בתל אביב, הוא פנה מיד לחבק אותי.

״למה אתה תמיד צריך לעשות את זה?״ אמרתי לו בכעס גלוי. ״למה אנחנו צריכים לצאת מפגישה טעונה עם חילופי דברים קשים ולהתחבק?״

מאז שהתחלנו את הטיפול הזוגי הוא הקפיד על זה: להתחבק ביציאה. בהתחלה גם היה מוסיף לזה לחישה רכה באוזני, ״אנחנו נהיה בסדר״. עם הזמן נגמל מהלחישה, אבל תמיד התקרב וחיבק אותי. כל חיבוק כזה עצבן אותי, אבל תמיד נעניתי לו. לרוב זה היה רק כי לא רציתי שייעלב. הדבר האחרון שרציתי בו בתום הפגישות האלה היה שייגע בי בכלל, אבל אף פעם לא אמרתי את זה. דווקא הפעם הייתי חייבת לפתוח את הפה הגדול שלי.

״מה קרה?״ הוא הגיב בקול משועשע מעט וניסה לחייך. ״כבר אסור לי לתת לאשתי חיבוק? את עדיין אשתי, לא?״ שאל בחיוך.

״להקליל, להקליל, להקליל,״ אמרתי והבטתי בו בבוז. ״תמיד אתה חייב להקליל הכול. לא יכול להתמודד עם קצת כובד, עם קצת רצינות.״

אורן השתתק והלך לכיוון האופנוע שלו. הבטתי בגב הגדול הזה, הגב שפעם היה בשבילי כמו חומת הגנה פרטית מכל העולם ומכל החיים האלה בכלל. הייתי יכולה לשכב לידו שעות בזמן שנמנם על הבטן ולחקור באצבעותי את גבו. את השרירים המסותתים, את הצלקת העקומה בשכמה השמאלית, עוד מהצבא, ואת אינספור הנמשים שנאספו עליו משנה לשנה.

הבנתי שהוא נפגע, אבל לא התחשק לי לעשות מזה עניין, אז ניסיתי לשנות כיוון.

״תגיע למופע הריקוד של בר בשבוע הבא?״

״כן,״ הוא ענה בשקט והרכיב את הקסדה על הראש.

תמיד הגענו למקום בנפרד, כי הוא הגיע היישר מהעבודה על האופנוע שלו ואני באתי מהבית ברכב.

נעמדתי ליד האופנוע וסימנתי לו באצבעי שירים את כיסוי הקסדה. הוא הרים אותו לכדי פתח צר ואמר בשקט ובלי להסתכל עלי בכלל, ״מה?״

״אולי תבוא רגע ונדבר קצת בכל זאת? אולי תפסיק ללכת לאוטומט שלך ולהשתבלל?״ הרגשתי את הכעס משתלט עלי.

״אני הולך לאוטומט שלי? אני???״ הוא אפילו לא התעצבן, רק הביט בי במבט שהיו בו עצב ועלבון וייאוש. בעיקר ייאוש. ״לא בא לי,״ אמר לבסוף וסגר את הקסדה.

מופתעת מהצעד ההפגנתי הרמתי את קולי ואמרתי בקול שכבר גבל בצעקה, ״נו, מה? אתה ילד קטן? בוא נדבר על זה.״ עכשיו ידעתי שפגעתי בו.

״הילה,״ הוא אמר בקול בוטח ואז היסס לרגע, השתתק ופשוט הביט בי במבט מלא משמעות.

בלי להוסיף מילה סגר את הקסדה, התניע את האופנוע והתרחק מהרחוב.

נשארתי עומדת שם עוד רגע או שניים עד שהוא נעלם מאחורי הפנייה, והרגשתי איך כל החיים מתפרקים לי מול העיניים ואין לי שום סיכוי לעשות משהו כדי לעצור את זה.

פרק 2

מזג האוויר היה נעים. רוח קרירה העניקה הפוגה קלה מהחום הכבד של סוף האביב או אולי כבר תחילת הקיץ, כמו ניסתה להפיח בי שלווה עדינה. אך ללא הצלחה. הרגשתי שהפנים שלי חמות מכעס ומתסכול והייתי בטוחה שעוברים ושבים מסתכלים עלי במבט מוזר.

איך הוא העז פשוט לנסוע לי ככה, באמצע המשפט שלי בערך… אידיוט!

הרכב שלי חנה ברחוב ליד, ובזמן שצעדתי לכיוונו חיטטתי בתיק העור הגדול וחיפשתי את המפתחות, מוציאה תוך כדי כך כמעט את כל תכולת התיק כדי להגיע אליהם. הטלפון הנייד, שהיה עדיין על מצב שקט מאז הטיפול, רָטט, אבל לא התחשק לי לדבר עם אף אחד והמשכתי לחפור בתיק עד שמצאתי את המפתחות.

התיישבתי במושב הנהג, השענתי את ראשי לאחור ועצמתי עיניים. ניסיתי לנשום ולהירגע בתוך הקופסה הקטנה שבאותו רגע הרגשתי בתוכה כמו באיזה אי מבטחים. הפגישה אצל ענת עלתה בראשי. זו היתה עוד פגישה שבה נתתי דרור לכל הדברים שאף פעם לא העזתי להגיד לאורן.

אמרתי לו שם שהוא משעמם אותי ושהוא שקוע בתוך עצמו, בעולמו ובעבודה שלו ולא רואה בכלל את העולם שסביבו ואותי. ״מה נשאר לנו, תגיד? על מה ההתעקשות העיוורת הזאת? על מה אנחנו נלחמים בכלל?״ הטחתי בו. לא התכוונתי להאשים, אבל ידעתי שכל תו בפנַי נראה מאשים. לא התכוונתי לכעוס עליו, אבל רתחתי בלי שליטה. הרגשתי פיזית ממש כאילו הקאתי את הדברים מתוכי אחרי לילות ארוכים בהם המחשבות והכאבים לא נתנו לי רגע מנוחה.

הוא ישב שם והקשיב, או אולי לא ממש הקשיב אבל נראה כאילו הוא מקשיב. גופו המוצק והרחב נראה פתאום קטן ומצומק, עיניו החומות והיפות כל כך היו נטועות בנקודה דמיונית ברצפה, שְׂערו המלא עדיין נח ברכוּת על מצחו.

״נו, אז מה נשאר? מה יש לנו במשותף?״ לא הרפיתי, וידעתי כמה אני מכאיבה לו. ״מה הדבר הזה שגורם לנו להביט האחד לשנייה בעיניים ולחייך?״ לרגע נראה שהוא מנסה לחשוב על תשובה ראויה, אבל אני המשכתי במונולוג חד-כיווני: ״הבנות. בטח הבנות. מקסימות, נהדרות. עם כל הקושי שיש עם בר, וברור לשנינו שלא יהיה פשוט, שנינו אוהבים אותן עד לירח. ברור. אבל מה עוד? מה????״

עכשיו כבר ממש צעקתי וראיתי את ענת נעה באי נוחות בכיסאה ומביטה בי בהפתעה. כמו אורן, גם היא לא היתה רגילה לראות אותי כל כך קשה וסוערת.

״תמצא לי משהו. בבקשה...״ הקול שלי התרכך קצת פתאום ומשהו בעיניים שלו נשבר. ״תחביבים משותפים אין לנו. אין שום דבר ששנינו אוהבים לעשות ביחד. פשוט אין. חברים משותפים, שפעם היו לנו כל כך הרבה והיינו בית פתוח ומארח — כבר אין. אין!!!! יש את החברים שלך, שלרוב אלה ארז וניר ומזמן כבר הבנתי שאין לי כניסה לשם.״

אורן נראה מובס. לא היה לו סיכוי להשחיל מילה, ובכל זאת הוא ניסה, ״זה לא ככה...״

״כל העולם שלך הצטמצם לחבורת האופנוענים שלך ולסטארט אפ שלך וחוץ מזה כלום לא מעניין אותך.״

עצרתי והבטתי בו. משהו בי ממש רצה שיבלום אותי. שיגיד לי, ״אַת כל העולם שלי, כל השאר לא מעניין״. אבל היה בי עוד חלק. חלק שפשוט רצה שימשיך להתרחק ויאפשר גם לי להתרחק ולהגיד את מה שכל כך רציתי להגיד ולא הצלחתי.

״אורן,״ הבטתי בו לראשונה והיה קשה לי לראות אותו כך. כאוב, חבוט, מיואש. ״כמה חיכינו לשנים האלה, שהבנות יגדלו ונוכל לצאת בלי רגשות אשמה ובלי לקום בלילה... או מוקדם בבוקר. ואני רוצה את זה עכשיו. רוצה לצאת, להתלבש, לפגוש אנשים, לרקוד, לשתות, ליהנות!!! ואז לחזור הביתה ולהיכנס יחד למיטה, עדיין שיכורים מהערב כי לא אכפת לנו שכבר מאוחר, כי הבנות גדלו...״

עצרתי והבטתי בו. ניכר בו שהוא אבוד, לא יודע מה להגיד.

״אבל אני לבד בזה,״ המשכתי. ״משפחה. כן, משפחה... הבנות האהובות שלנו. אהבות חיינו. את זה יש לנו במשותף. את זה אף אחד לא יוכל לקחת לנו. זה מפעל החיים שלנו. של שנינו. אבל בפועל, מתי בפעם האחרונה עשינו משהו כמשפחה וגם נהנינו מזה? או כזוג??״

ענת גחנה והניחה יד על ברכי.

״וגם כל הסיפור הזה עם בר,״ הבטתי בו וכבר ממש צעקתי למרות היד של ענת שנחה על ברכי, כמו מנסה להרגיע אותי, ואורן הביט בי כאילו לא מבין איך בר קשורה לכל העניין. ״אתה ממשיך לספר לעצמך סיפורים שהכול בסדר, שהיא סתם שקטה כזאת…״ התסכול טיפס במעלה גופי, ״ועוצם עיניים לחלוטין לכל מה שקורה לה, ואפילו לזה שהריחוק הזה בינינו בטוח משפיע גם עליה.״ הרכנתי את ראשי בייאוש.

״הילה, תעצרי רגע. תנשמי,״ אמרה לי ענת ואני הושטתי יד אל כוס המים הקרים שהזיעה והיתה רטובה וחלקלקה בידי.

הבטתי בכוס וחשבתי לעצמי פתאום מה יקרה אם הכוס תיפול עכשיו מידי, תחליק ברטיבותה ותתנפץ על רצפת הפרקט שמתחתַי. בטח נעצור את הפגישה, נספיג את המים ונאסוף את השברים. זה ייקח לפחות חמש דקות ויקרב אותנו משמעותית אל סוף הפגישה. מה ענת תעשה אז? חשבתי, האם עדיין תתעקש לשמור על מסגרת הזמנים ולסיים בדיוק ב-18:45 כמו שעון שוויצרי בטענה ששבירת הכוס היא הרי חלק משמעותי ממהלך הטיפול, או תתגמש ותיתן לנו עוד חמש דקות בסיום? לרגע התפתיתי להפיל בכוונה את הכוס, רק כדי לראות איך ענת תגיב, אבל ויתרתי. כבר ייצרתי מספיק דרמה ליום אחד.

ישבתי ושתקתי, ואורן ישב לידי כמו ילד נזוף וכאוב. ניסיתי לאהוב אותו, לחוש קצת חמלה כלפי הגבר שאיתו הקמתי משפחה, הגבר שפעם ריגש אותי כל כך. אבל כל מה שהצלחתי להרגיש היה חנק. כבלים. רציתי רק שהוא יגיד עכשיו משהו. משהו אחד קטן שיגרום לי לא לרצות לברוח. כמו פעם, כשידע להגיד בדיוק את המשפטים הנכונים כדי להרגיע אותי ולתת לי תחושה שהגעתי למקום הבטוח שלי. שאני לא לבד.

אבל הוא לא אמר דבר ואני המשכתי לרצות לברוח. היתה לי תחושה שהוא נזהר, פוחד שכל מילה או הברה שיוציא מפיו יהיו כמו גפרור קטן שייזרק על ערימת עצים ספוגים בדלק, וכבר אין לו כוח לפיצוצים ולמדורות. הוא רק רצה את השקט. זה מה שאמר לי שוב ושוב בזמן האחרון, בעיקר בשיחות אצל ענת, שהוא מחפש את השלווה, את השקט, ואני אמרתי לו שאני עדיין לא בת שישים ועדיין לא מחפשת שקט. הוא לא הבין אותי. כל כך לא הבין אותי שזה כרסם וכרסם וכרסם בי עד שלא נשאר בי כלום. כבר לא רציתי לבלות איתו, גם לא יחד עם הבנות. רק רציתי להיות לבד כל הזמן. גם כשהציע לי פתאום לבוא עם שלושתם לים וידעתי שהוא לא סובל את הים ועושה את זה רק כדי שאבוא, סירבתי ואמרתי שיש לי עבודה להשלים. למרות שלא היתה.

הבטתי בשעון. נותרו עוד שתי דקות תמימות לסיום הפגישה, אבל לא היו לי כוחות להמשיך בנאום המתלהם. תוך כדי לגימות מהמים כבר הבנתי שהגזמתי. ממש הגזמתי. נתתי לפה שלי לשטוף אותו בטענות ובזלזול.

נשארה עוד דקה וחצי. שיגיד משהו. נו, שיגיד משהו שיציל אותנו, שיגיד משהו שישאיר אותי. הבטתי בו. ראשו היה מורכן ולא ניכר בו שהוא מתכוון לפתוח את פיו. רציתי להגיד את מה שתכננתי. את מה שהתאמנתי עליו מול המראה רק הבוקר, ולא הצלחתי לפתוח שוב את הפה. העברתי את מבטי אל ענת והרגשתי קצת פתטית כשהתחננתי אליה בעינַי שתעשה משהו. שתגיד לו להגיד משהו. רציתי להוציא את זה כבר מהפה. את המילה המגעילה הזאת, המכוערת, שאנחנו הולכים סביבה כל כך בזהירות, רק לא לגעת. כאילו מהרגע שמישהו יגיד את המילה ״להתגרש״ זה פתאום יזהם את הכול ואי אפשר יהיה להשיב את הדברים לאחור.

ארבעים שניות נותרו. לא, זה לא יכול להיות. הוא לא מבין שאם לא יענה לי עכשיו זה אבוד? ״תגיד משהו!״ אמרתי בקול שהיתה בו בהילות יותר מכל דבר אחר. ״איך אתה יכול לשמוע את כל זה ולא להגיב?״

הוא הרים את עיניו והביט בי, אך לא אמר מילה.

צפירה חדה נשמעה מחוץ לרכב. פקחתי את עינַי. נהגת מבוגרת שאלה אותי בתנועת יד אם