שורשים מהרי האטלס

מבוא: תקציר מתולדות קהילת יהודי מרוקו.

העדות הראשונה לתפוצתם של יהודים בצפון אפריקה, נמצאה בחפירות ארכיאולוגיות מהמאה השנייה לספירה. אם כי לפי המסורת, החלו גולים יהודים מארץ ישראל, להגיע למג’רב, שפירושו ״המערב״ בעקבות חורבן בית המקדש הראשון.

כמו כן, גולים יהודים הגיעו לארץ המג’רב, גם לאחר חורבן בית שני, בראשית המאה השנייה לספירה.

בהגיע ראשוני היהודים לגבולה המזרחי של ארץ המג’רב, הם פוגשים באחד השבטים הברברים,

שראו באותם יהודים, נמלטים על נפשם ולא פולשים. על כן הם קיבלו אותם בזרועות פתוחות, בזכות מנהג הכנסת האורחים המקודש עליהם, וסייעו להם להתיישב בסביבתם.

ידענותם של היהודים, בתחומי החקלאות, ומומחיותם בשאר המלאכות, הניעו את מנהיגי השבטים הברברים, לאמץ אותם ולהעניק להם מחסה עם יחס מועדף.

כל שבט ראה ביהודים שהתיישבו באזור השליטה שלו, כנתיניו שעליהם צריך להגן ולשמור, בלי להצר את צעדיהם, או להגביל אותם באמונתם.

הגולים היהודים, מתיישבים בין הרי האטלס המערביים לבין הרי האטלס המרכזיים והמושלגים.

זאת עקב העובדה שלמרגלות שרשרת ההרים, משתרעים עמקים שמצטיינים באדמה פורייה, ובשפע של מים שמגיעים מההרים המושלגים, באמצעות מפלים, שיוצרים נהרות עם שפע של מים זורמים לצורך השקיית השטחים החקלאיים. מצרך יקר שהיה חסר תמיד בארץ ישראל.

מה שאפשר ליהודי המג’רב, לחיות ולהתפתח ללא מגבלות, מבחינה דתית, תרבותית או חברתית במהלך רוב התקופות.

יוצאת מכלל זה, התקופה במאה העשירית לספירה, שבה חי הרמב״ם ושבמהלכה אולצו יהודי העיר ״פס״ להתאסלם, או להישמד. מה שהביא את הרמב״ם לפרסם את האיגרת למניעת הישמדותם, שבה קרא ליהודים להתאסלם למראית עין בלבד, תוך שמירה על יהדותם בסתר, עד יעבור זעם.

בהמשך הפכה ארץ המג’רב לאבן שואבת לכל היהודים שנקלעו למצוקה, בין אם בארץ ישראל או מחוצה לה.

כעבור מאות בשנים, במאה ה-15, בעקבות האינקוויזיציה וכתוצאה מגירוש ספרד ופורטוגל. ליהודי המג’רב, הצטרפו גולים יהודים רבים. מה שהשפיע רבות על אופייה של יהדות מרוקו.

בנקודת זמן מסוימת, נחלקת הקהילה לשני מחנות: החלק שהמשיך להתיישב בין הרי האטלס ולעסוק בחקלאות. בעוד שהחלק השני נדד לערי מישור החוף, והעיר ״קזבלנקה״ בראשן, בשל היותה עיר נמל.

החלק העירוני עסק בכל סוגי המלאכות, במקצועות החופשיים וגם במסחר. עובדה זו, אפשרה ליהודי מרוקו לקשור קשרים נרחבים עם מדינות הים התיכון, וארץ ישראל בכללם.

ב-1912 במהלך מלחמת העולם הראשונה, משתלטים הצרפתים על צפון אפריקה והופכים את מרוקו לפרוטקטורט של צרפת, בלי לבטל את בית המלוכה העלאווית שהמשיך ליהנות מממשל אוטונומי מורחב.

הצרפתים, כמנהגם, חוללו מהפכה עצומה מבחינה חברתית, תרבותית, חינוכית וכלכלית. בעיקר באורח חייה של הקהילה היהודית. במיוחד של אלה שהתיישבו בערים אשר לאורך מישור החוף. עד מהרה, התפתחה קזבלנקה, לעיר נמל גדולה ביותר.

במהלך מלחמת העולם השנייה, הגיעו בחסות הממשל הצרפתי, בראשותו של ווישי, אנשי הגסטאפו הגרמני, אשר דרשו לעשות ליהודים את מה שכבר עשו להם בלוב, בתוניסיה ובאלג’יריה. כלומר: לרכז אותם במחנות, לצורך שליחתם למחנות ההשמדה.

בהזדמנות זו, הוכיח המלך, מוחמד החמישי, את אהדתו היציבה לבני חסותו היהודים. הוא נעמד איתן בהתנגדותו, להרע ליהודי מרוקו, בטענה שהם נתיניו הטבעיים, ופגיעה בהם תיחשב כפגיעה בעמו.

התנגדותו של המלך להקמת מחנות ריכוז ליהודים, החזיקה מעמד עד שבסוף — 1942, שוחררה צפון אפריקה על ידי בנות הברית.

לאות הוקרה, זכה המלך מוחמד החמישי, בציון שמו בין חסידי אומות העולם, ביד ושם.

לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר החלו שליחי התנועה הציונית, להופיע במרוקו, לא נתקלו בשום התנגדות לפעילותם, למען עלייתם של היהודים לישראל, לא מצד בית המלוכה ובוודאי לא מצדו של הממשל הקולוניאלי הצרפתי החדש שהחליף את הממשל של ווישי.

ב- 1953, על רקע ראשית עידן ההשתחררות מהקולוניאליזם, החלו גם בני העם המרוקאים להגביר את הלחץ על הממשל הצרפתי, בדרישה לקבלת עצמאות מדינית.

בתגובה, פיזרו השלטונות את המפלגה הלאומית המרוקאית ״האל־אסתקלאל״.

מעצרו של מנהיג המפלגה הלאומית, עורר הפגנות אלימות במקומות רבים. אלו דוכאו ביד קשה בידי המשטרה והצבא הצרפתיים, וגרמו לעשרות הרוגים בעיר פאס, בקזבלנקה ובמוקדים נוספים. מה שהניע של הנהגת מפלגת ״האל־אסתקלאל״ לרדת למחתרת תוך כדי ניהול מאבק מזויין בממשל הצרפתי.

בעקבות זאת, מינתה צרפת לנציב עליון את המרשל אלפונס ז’ואן, שנודע במדיניותו התוקפנית. פעולותיו וחוסר תבונתו הביאו להידרדרות המצב.

מזועזע עמוקות מדיכוי בני עמו, לא הסתיר המלך מוחמד החמישי, את אהדתו ללאומנים. מה שהתפתח לעימות גלוי בין בית המלוכה לבין הממשל הצרפתי.

כעבור תשעה חודשים באוגוסט 1954, בגלל שיקול דעת מוטעה, החליט הממשל הצרפתי, להדיח את המלך, ״מוחמד החמישי״ מכיסאו ולהגלות אותו למדגסקר. ההחלטה הלהיטה את הרוחות, בעיקר בגלל שהממשל הצרפתי הושיב על כס המלוכה סולטאן חדש, מוחמד בן ערפה שהיה לא אחר מאשר בן דודו של המלך המודח.

הימצאותו של מלך ״בובה״ בארמון המלוכה, הביאה להתגברות המלחמה שניהלו לוחמי המחתרות ״אל חוריה״ וה״הא־לאסתקלאל״, באמצעות פיגועים רצחניים, בעיר המטרופולין ״קזבלנקה״ ובעיר הבירה ״רבאט״.

באמצע שנת 1955, עת התקרבותו של יום השנה להגלייתו של המלך מוחמד החמישי, החליטו מנהיגי המחתרות להגביר את פעילותם הרצחנית, עד כי הגיעה נועזותם לידי כך שיכול מתנקש להרשות לעצמו, לפגוע ישירות באובייקט שנחשב לעוין, ולחסל אותו ביריית אקדח או בדקירת פגיון, בלי להסתלק, או לברוח מהמקום, על שום היותו בטוח ששום גורם לא יעז להסגיר אותו לידי נציגי השלטון הצרפתי.

עד כאן המבוא.

שורשים מהרי האטלס

פרק א’
על רקע מאבקם של בני העם המרוקאי לעצמאות מדינית, מידי הממשל הצרפתי, פנה נער ערבי, מוסטפה עבד אל כרים שמו, לחברו לקבוצה מענף השחייה, דויד כהן היהודי ושאל אותו,

" A tu déjà lu "la révolution” écrie part "Menahem Begin?

(האם כבר קראת את ״המרד״ מאת מנחם בגין?)

״לא רק שלא קראתי את הספר, אני אפילו לא שמעתי עליו.״ השיב דויד לתדהמתו של מוסטפה.

כחבר במחתרת, אל חוריה״, הומלץ למוסטפה לקרוא את הספר, על ידי ראש התא שבו היה חבר, כפי שהומלץ לרבים מאלה שהשתתפו במאבק לעצמאותה של מרוקו.

״איך יכול להיות שלא שמעת עליו?״ התפלא מוסטפה. ״הרי מנחם בגין הוא אחד הגיבורים שלחמו נגד השלטון הבריטי למען עצמאותה של מדינת היהודים.״

דבריו של מוסטפה הביכו את דויד, שנחשב כבן למשפחה יהודית גאה. כדי להפגין התעניינות אמר, ״שמע, אם אתה ממליץ עליו, אשמח לקרוא אותו.״

״למדתי המון מהתכנים שמופיעים בספר.״ סיפר מוסטפה לדויד והוסיף. ״בתור מי ששואף לחיות במולדת שלו כמדינה עצמאית, אני חושב שיש מה ללמוד מהאדון, מנחם בגין.״

מוסטפה הוציא ספר עב כרס מתיק ציוד הספורט שהיה תלוי לו מעל כתפו ומסר אותו לדויד. ״הייתי רוצה לשמוע את דעתך לאחר שתסיים לקרוא בו.״ אמר בליווי טפיחה ידידותית על שכם חברו.

דויד הביט בכריכה המעוצבת בפשטות, וחש בעוצמה שהיא מקרינה. הוא הודה למוסטפה והניח את הספר בתיק שלו. ״אשתדל לקרוא בו בהקדם האפשרי.״ אמר בעודו לוחץ את ידו של החבר הערבי.

״להתראות.״ בירכו אחד את השני ופנו לדרכם.

״המרד״ מאת מנחם בגין, תורגם בין היתר גם לצרפתית. הוא מגולל סיפורי גבורה של חברי האצ״ל, כולל פירוט השיטות והאמצעים שבהם השתמשו במהלך המאבק על עצמאות ישראל מידי הבריטים בארץ ישראל.

מנחם בגין כמפקדו של הארגון הצבאי הלאומי, השכיל לתאר את הערכים שליוו את לוחמי האצ״ל בתנאי מחתרת. שהעיקר בהם בא לידי ביטוי באמונה בצדקת הדרך.

בהתחלה לא הבין דויד לצורך איזו מטרה הציע לו חברו הערבי את הספר. אולם, עם ההתקדמות בקריאה החלו הדברים להתחוור לו. לא היה קשה למצוא קווים מקבילים לאידיאולוגיה שהנחתה של שני הארגונים.

הזדהותו עם מטרת מאבקם של אחיו הישראלים בארץ הקודש שעליה שמע בתפילות, בקריאה בתורה ובהגדה של פסח, עוררה בו לראשונה תחושת הזדהות, אם כי מסויגת, עם מצבם של לוחמי המחתרות המרוקאיות במאבקם לעצמאות. אלא שיחד עם זאת, הוא לא יכול היה להתעלם מנטייתו לתמוך בשלטונם של הצרפתים, שהושפעה מהדעה הפרו צרפתית, שרווחה בקרב היהודים.

משסיים את הקריאה בספר, חש דויד שיש מידה מסוימת של צדק בזכותם של המרוקאים לתבוע את עצמאותם. הדבר היחידי שהפריע לו, היו השיטות שבהן נקטו במאבקם ואשר הביאו למותם הטרגי של חפים מפשע רבים עד מאוד.

מהקריאה ב״המרד״ למד דויד שאין הצדקה לנהל מלחמה על גבם של אזרחים תמימים שחטאם היחיד הייתה המקריות שזימנה אותם למקום התרחשותו של הפיגוע. מה שהבדיל בין המרוקאים שלא בחלו בשום אמצעי במאבקם בצרפתים, לבין לוחמי המחתרות בישראל, שלחמו בעיקר בממשל הבריטי ובחייליו. בעוד שלוחמי המחתרות המרוקאיות, הניחו את מטעני חומרי הנפץ שלהם, במרכזי קניות וגבו קורבנות מקרב האזרחים ללא כל הבחנה. בכלל זה אזרחים שנורו למוות ברחוב ולו רק בגלל שנחשדו בבגידה, בין אם זה על ידי הלשנה או כתוצאה משמועה, ללא אימות העובדות.

עד להתוודעותו לתכנים שהופיעו בספר ״המרד״, התבונן דויד בשלוות נפש על נהירת היהודים לארץ ישראל. והנה לפתע מוצגת בפניו זווית ראייה רחבה יותר על המקור שממנו נובעת נכונותם של בני עמו, לנטוש מאחוריהם מורשת בת למעלה מאלפיים שנה, ולשים את יהבם בהבטחת השליחים מארץ הקודש, לקיים את מה שנאמר בהגדה של פסח, ״לשנה הבאה בירושלים״, בלי לדאוג לעתיד ילדיהם ולגורל משפחותיהם.

על מנת לבחון את השינוי שחל ברגשותיו, הוא החליט למסור את ספר ״המרד״ לידידו המרוקאי ״עבד־אל־לאטיף״, שמוצאו ממשפחה שמתנגדת באופן פעיל למאבקם של המחתרות אשר דרשו את הסתלקותו של הממשל הקולוניאלי מארצם, במטרה לראות מה תהיה השפעת הסיפורים המתוארים בספר ״המרד״, עליו כבן לעם המרוקאי.

בפגישתם השבועית במועדון הצופים הצרפתים, סיפר דויד לעבד־אל־לאטיף, אודות הספר והמליץ לו לקרוא בו עם דגש על רצונו לשמוע את דעתו על התכנים.

״למה חשוב לך לדעת מה דעתי? תהה עבד־אל־לאטיף?״

״יא חביבי.״ אמר דויד. ״הרי ספרים קוראים, כדי ללבן דברים, לא?״

״וואללה אל עדים, אתה צודק״ הגיב עבד־אל־לאטיף על הבקשה. ״אני אקרא את הספר, ולו רק למען הידידות שלנו.״

״תאמין לי,״ טפח דויד על כתפו של ידידו והוסיף, ״אני מבטיח לך שלא תצטער על הזמן שתקדיש לו.״

שני החברים לחצו ידיים ועברו לסדר היום.

כעבור שלושה שבועות מיום מסירת הספר על ידי מוסטפה לדויד, ניגש אליו נער המחתרת ושאל, ״נו, מה דעתך על ״המרד״?״

״עדיין לא סיימתי לקרוא בו,״ תירץ דויד את העיכוב בהחזרת הספר, ״אבל אני יכול לומר לך שלפי מה שכבר הספקתי, הספר מעניין מאוד, מותח ואפילו יכול לעזור בהבנת ההתנגדות שמעוררות פעילויות מסוימות מצד לוחמי המחתרות.״

במצחו של מוסטפה הופיעו קמטים והוא שאל, ״על איזה התנגדויות לפעילות מחתרתית אתה מדבר?״

״על פעולות בעלות אופי כזה שמונע מאזרחים הגונים להזדהות עם המאבק של בני העם המרוקאי.״

״מה מונע ממך להזדהות עם צדקת מאבקנו בצרפתים?״

דויד נזקק למספר שניות כדי להבין את דפוס המחשבה שמנחה את חברו. ״שמע יא מוסטפה. אני מתכוון לומר שאני יכול להבין את המניעים שמנחים אתכם במאבקכם לעצמאות מדינית ולדרישה הצודקת שלכם מהצרפתים להעביר לידיכם את השלטון. אבל מצד שני אני לא מסכים עם השיטות שבהן אתם נוקטים.״

״מה רע בשיטות שלנו? במלחמה, זה כמו במלחמה, לא?״

״במלחמה נלחמים בלבושי מדים חמושים שבאפשרותם להתגונן, כפי שמתואר בספר ״המרד״, ולא באזרחים חפים מפשע שכוללים ילדים, נשים וזקנים שנהרגים על לא עוול בכפם.״

הסומק פשט בפניו של מוסטפה, אולי בגלל שלא מצא מענה. לבסוף אמר, ״אי אפשר לעשות חביתה בלי לשבור ביצים.״

דויד נזכר לפתע בעצתו של אביו שהקפיד לומר לו, ״עליך תמיד להימנע מלהיכנס לוויכוח בנושאים פוליטיים עם חבריך הערבים״.

לנוכח המבט היוקד שהביעו עיניו של מוסטפה, החליט דויד לסיים את השיחה בריכוך עמדתו. ״אתה צודק. אי אפשר להכין חביתה בלי לשבור ביצים. ושאלוהים ירחם על החפים מפשע.״

ההבעה הידידותית שבה לפניו של מוסטפה, ״אני מסכים ושאלוהים ירחם על החפים מפשע.״ לחצו שני החברים את היד, אבל לפני שנפרדו, הוסיף מוסטפה לתדהמתו של דויד, ״תהיה מוכן לעשות לי טובה?״

״כן.״ נענה דויד באופן ספונטני.

״אחרי שתסיים לקרוא את הספר, תמליץ עליו לידידך, עבד־אל־לאטיף.״

״אעשה זאת ברצון.״ רווח לדויד, במחשבה, יהיה מעניין להשוות בין עמדותיהם של שני מכריו הערבים, חשב, בין מוסטפה כמצדד בלחימה בצרפתים, לבין עבד־אל־לאטיף, כבן למשפחה שהשתייכה למגזר שהתנגד להענקת עצמאות לעמו מידי הצרפתים, מתוך חשש שיקרה במרוקו, מה שקרה במצרים, בעקבות מהפכת הקצינים החופשיים, בכך שהדיחו את המלך ופנו להשפעה הסובייטית.

בתום קריאת ספר ״המרד״, פגש עבד־אל־לאטיף את דויד והשניים דנו בתכניו. הסתבר שעבד־אל־לאטיף הגיע לתובנות דומות לאלה של דויד. הוא היה בהחלט מוכן להחיל את העיקרון שלא פוגעים בחפים מפשע.

דויד רצה לתהות אודות עמדתו של חברו ושאל, ״ומה דעתך על זכותו של כל עם להשתחרר ממשטר קולוניאלי?״

בתור בנו של מי שלחם לצד צבא צרפת החופשית, ואף הוענקה לו ולצאצאיו, אזרחות צרפתית, שקל עבד־אל־לאטיף היטב את תשובתו והשיב, ״כערבי מרוקאי, בעל אזרחות צרפתית, אני מעדיף את שלטונם של הצרפתים, על הפיכת מרוקו לרפובליקה עם אוריינטציה סובייטית.״ השיב.

בשלב זה החליט דויד להימנע מניתוח המצב על כל היבטיו והסתפק בהבעת הסכמה שבעיקרון. אבל כאשר ביקש עבד־אל־לאטיף להחזיר את הספר, הציע לו דויד להשיב אותו לבעליו המקוריים. ״זו הזדמנות טובה להעמיק את ההכרות ביניכם.״ אמר דויד ומיד הוסיף ״אני בטוח שגם הוא ישמח לשמוע את דעתך על התוכן.״

״בתנאי שתהיה נוכח בפגישה.״

״בטח שאהיה נוכח.״ השיב דוד, ולעצמו הוסיף, בשום אופן לא הייתי מחמיץ את ההצגה.

הפגישה בין מוסטפה לעבד־אל־לאטיף החלה על נושאים תרבותיים כיאה לשני בני אותו עם. הם הסכימו על זכותו של כל עם לעצמאות במולדתו ואף הביעו את מורת רוחם מהגלייתו של המלך החוקי מארצו, תוך הדחתו מכס המלוכה שלו. אולם כאשר העלה מוסטפה על נס את מאבקם של לוחמי המחתרות והזדהה עם השימוש בכל האמצעים כדי לגרש את הצרפתים, הביע עבד־אל־לאטיף את עמדתו ההפוכה והבלתי מתפשרת, לגבי דרך המאבק בעם הצרפתי.

דויד עמד מהצד והיה עד לאחד הוויכוחים הקשים ביותר ששמע מימיו. חבריו הציגו את טיעוניהם בלהט רב ובכישרון לא מבוטל. הזדהותו עם הדברים ששמע, עברה מאחד לשני וחוזר חלילה. פעמיים או שלוש, ניסה לפשר בין הנצים ולהרגיע את הרוחות, אך ללא הצלחה. עד שבשלב שבו הצדיק מוסטפה את הרג הילדים והתינוקות שנקלעים לאזורי הפיגועים. אז הציע לסיים את המחלוקת בקריאה האהודה על כל בני העם המרוקאי, ״יחיאה אל מליכ״(יחי המלך) מוחמד החמישי.

כעבור שבוע מאותו מפגש דרמטי, נעצר נער המחתרת, מוסטפה עבד אל כרים על ידי הבולשת הצרפתית והושלך לכלא. הוא תוחקר ועונה במשך חודש ימים עד לצאת נשמתו.

מסתבר שלפני מעצרו דיווח מוסטפה לממונה על התא המחתרתי שבו היה חבר, על אודות הלהט שבו הגן עבד־אל־לאטיף על הממשל הצרפתי. והוא אף המליץ לממונים עליו לעקוב אחר תנועותיו, על בסיס החשד שהוא משתף פעולה עם הממשל הצרפתי.

כתוצאה מהמעקבים שאנשי המחתרת ערכו אחר תנועותיו של הנער, עבד־אל־לאטיף, הגיעו למסקנה שלעבד אל לאטיף ולחברו היהודי, יש חלק בהסגרת מוסטפה לידי משטרת הביטחון הצרפתית.