לבבות הארגמן

קאסי

בשניים באוגוסט, בשעה חמש וחצי אחר הצהריים, על גשר סאות' קונגרס, הידוע גם כמגרש חנייה, אימצתי את הזהות האמיתית שלי. חלונות הסובארו היו פתוחים, להקת קווין הרעימה בפול ווליום מהרמקולים, וזהו. באותו הרגע הפסקתי להיות אישה שלכודה בעבודה משרדית, ונעשיתי זמרת ששרה בצרחות עם פרדי מרקורי. המכוניות לפניי בלמו. בלמתי בעקבותיהן, בעודי שולחת יד כדי לוודא שהקופסה שבמושב הנוסע לא תחליק ותיפול. בתוכה הייתה תמונה של אימי ושלי בדיסנילנד כשהייתי בת חמש, ספל קפה שעליו מוטבע פרצופו של דייוויד בואי, ושלושה חטיפי גרנולה שמצאתי מתחת לתצהירים ישנים. החפצים האישיים שלי.

חצי שעה קודם לכן, הבוסית שלי בת' קראה לי למשרדה. היא אחזה את ידי בידה המרוחה בקרם לחות דוחה בריח ליים ופיטרה אותי. השפלתי מבט אל ירכיי שהציצו מבעד לשמלה הכחולה שלבשתי, ואז אל נעלי הבלט הזולות שלרגליי ותחושת ריחוף מוזרה אפפה אותי. חשתי אותה כל יום בשעה חמש כשחציתי את החניון בדרך למכונית, אבל הפעם העוצמה הייתה עזה פי חמישה. כאילו שמעתי את מחיאת הכף של הבמאי, וחדרה של בת' נשטף אורות סטודיו בהירים, ומישהו קרא, "אוקיי, סיימנו את הסצנה של העוזרת משפטית! עבודה טובה, קאסי."

וזה מה שקרה היום. עזבתי את הסט כדי להתחיל את חיי האמיתיים, בתקווה שיכללו יותר מאשר שירה במכונית. אף שנאום האהדה המזויפת של בת', שכלל את המשפט 'הלוואי שלא הייתי נאלצת לעשות את זה' גרם לי לאחר לעבודה השנייה שלי — והיחידה כעת — כבר קלטתי שהפיטורים מ'משרד עורכי הדין חימנז גוסטפסון ומוריארטי — צוואות ואישורי צוואות' נועדו לקרות. לא ברכה בתחפושת, לא קריאת השכמה, אלא דבר טוב ומתוק כמו סוכר שרציתי וייחלתי לו. נפטרתי משעות אין־סופיות של ליקוק בולים ומציאת שגיאות הקלדה, ולעיתים קרובות יותר, יציאה מהירה מצפייה בהופעות חיות של 'היאטוס קאיוט' ביוטיוב, כשבת' נעמדה מאחורי השולחן שלי.

החלפתי נתיב כדי לעקוף את הניסן שהזדחלה מלפנים. זהו, רגע האמת הגיע. היה עליי לצאת בהכרזה. השתקתי את 'קווין', חייגתי, העברתי את הטלפון לרמקול והנחתי אותו במחזיק הכוסות.

"הלו." תנועת המכוניות זמזמה ברקע. אימי בטח הייתה בדרך הביתה מאחוזת פלוריאן, שם עבדה בניקיון בימי שישי.

"היי," אמרתי, "פיטרו אותי."

שתיקה. תנועת המכוניות סביבי המשיכה לזרום. "פיטרו אותך?"

התנשפתי וחייכתי. "כן."

"פיטרו אותך?" היא חזרה ושאלה.

"כן, אימא," אישרתי.

"למה?"

"הם אמרו שהמצב בעסק חלש, ומיזגו את המשרה שלי עם זאת של סטפני, והיא יותר ותיקה שם, אז בלה, בלה." השמעתי קול עצוב. "ביי, ביי, קאסי."

"אני מצטערת, מיחה¹." יכולתי לדמיין את פניה. שפתיה ודאי התהדקו, וגבותיה התכווצו. "אני ממש מצטערת שזה קרה. מה את מתכוונת לעשות?"

חשבתי על המרתף אפוף העשן של נורה, על טובי שמסתובב על שרפרף מאחורי מערכת התופים שלו ועליי מצמידה את האוזן לעץ הישן של הפסנתר שקניתי מ'קרייג'ס־ליסט', ועל כך שלא אצטרך לסיים את החזרות של הלהקה בעשר בערב, כדי להיות ערנית מספיק לגיהינום היום־יומי של גיליונות האקסל. אזכה לגלות איך זה להיות מוזיקאית אמיתית. אתעורר מחר ומחרתיים, ובכל יום אחרי זה, בידיעה שכל היום יוקדש ללהקה שלי 'דה לויאל'.

אמרתי בקול קליל, "אני בדרך ל'הנדל בר', אז זה השלב הבא, אני משערת."

"את לוקחת את זה בקלות."

"כן," ריככתי מעט את קולי, כדי להישמע עצובה יותר, מאחר שלכך היא ציפתה. "אני משתדלת."

"מה עם ביטוח הבריאות שלך?"

משאית סמוכה צפרה בקול. צעקתי כדי להתגבר על הרעש. "יש תוכניות ממשלתיות."

"מה עם שכר הדירה?" הוסיפה אימי לשאול. "אני מודאגת." המילה 'מודאגת' הייתה כנראה סוג של טריגר, כי היא פרצה את הסכר ואימי שחררה זרם מילולי בלתי פוסק. קיוויתי שהיא עדיין נוהגת לאט. הייתה לה נטייה לנופף בידיה. היא דיברה על פיצויי פיטורים. המועד האחרון להרשמה לטיפול רפואי בסיוע המדינה כבר חלף, אבל היא קיוותה שהם יאפשרו חריגה.

היא המשיכה לדבר, וחיכיתי להזדמנות לספר לה על השינוי העתיד להתרחש בחיי. בינתיים נשמתי עמוק בניסיון להרגיע את בטני המתעוותת בחשש.

למדתי לשים לב לתחושות הבטן שלי, יותר מרוב האנשים. היינו חייבים לפעול כצוות, המעיים שלי ואני, כי בחודשים האחרונים הם היו עצבניים. דמיינתי את הבטן שלי כמו דמות חכמה וזקנה בסרט מצויר. בדרך כלל, מה שהיא שידרה היה מוגבל לדברים כמו: הצ'יטוס החריפים האלה לא מפריעים לי, או: אהבתי את מרק השעועית, אני מתכוונת להמתין עד שאעכל אותו.

עכשיו נדמה היה שהיא אומרת את כל מה שאימי אמרה, אבל באופן נחמד יותר וצווחני פחות. קאסי, המהמה בטני, משגרת גלי בחילה. את לא מתמודדת עם המציאות. אימי המשיכה בשלה.

"תפסיקי להיכנס לפאניקה!" קטעתי אותה בקול רם כל כך, שהאישה בפולקסווגן לידי סובבה את הראש להביט בי. "זאת הזדמנות גדולה."

"את צודקת, קאס," היא אמרה.

ולרגע נפלא היינו שלושתנו באותה הדעה: אימא, הבטן שלי ואני. התנועה התקדמה בשלושים סנטימטר בערך, ומשב רוח נכנס מבעד לחלון הפתוח.

ואז היא אמרה, "את יכולה לנצל את הזמן הפנוי ללמוד ל־²LSAT."

המעיים שלי התמרדו שוב, והצלחתי להימנע בקושי מפגיעה בפגוש של ההונדה שלפניי. רציתי לדפוק את הראש בהגה.

עם המבטא שלה, כל אחד חוץ ממני היה חושב שהיא אמרה "אל סוט". אל סוט³ המפחיד. אימי לא עמדה לרסק את הימאהה שלי ולהכריח אותי להירשם למבחן ההוא באיומי אקדח, אבל מאז שסיימתי את לימודי המכינה למשפטים לפני ארבע שנים, הזרע של לימודי המשפטים הצמיח שורשים. כעת היא קיבלה הזדמנות לחשוף את הצמח הזה לאור השמש, להשקות ולעודד אותו להצמיח עלים ולגדול עד שיחנוק אותי. אני רציתי לנגן. לא סתם לנגן, אלא את המוזיקה שלי עם חבריי ללהקה, נורה וטובי. הסגנון שלנו נע בין אלטון ג'ון לנינה סימון וג'יימס בלייק. מוזיקה הייתה הדבר היחיד שגרם לי אושר. אבל אי אפשר לאכול אושר.

אימי הזכירה לי את זה בכל הזדמנות שהייתה לה, וכעת, כשאיבדתי את משרת העוזרת המשפטית, לא הייתה לי שום דרך להסיח את דעתה.

"כן, ה־LSAT," נשמתי עמוק.

"יש לי רעיון. אני יודעת שלא יהיה לך מספיק כסף," היא המשיכה. "אז אני אשלם על קורס ההכנה."

הבלגן שהיה לי בבטן השתלט על כל החלק העליון של גופי.

"אני חייבת לסיים," אמרתי.

"אוקיי, אני אתחיל לחפש קורסים בסביבה."

בקושי בלעתי. "את לא צריכה לעשות את זה."

"למה לא?"

"אוקיי, אוהבת אותך, אימא! ביי!"

התחושה הרעה התפשטה בכל גופי, פועמת, מסתחררת. לאחרונה, זה קרה הרבה. בערך פעמיים ביום, אפשר לומר. מכאן האינטימיות שפיתחתי עם הבטן שלי. בדרך כלל, ייחסתי את זה לחרדה הנובעת מהלוואות הסטודנטים שלקחתי. באותו הרגע, ניסיתי לפענח את מקור הלחש המסוים הזה — רעב? אכלתי יותר מדי? הייתי צריכה להשתין? בואי נלך על רעב, אמרתי לבטן שלי. לקחתי את אחד מחטיפי הגרנולה ונגסתי בשיבולת השועל המעופשת, משתדלת שראשי לא יסתחרר.

הטלפון שלי זמזם. ציפיתי להודעה חרדה מאימי.

טובי: יש לך תוכניות הערב?

חייכתי. הודעה ביום שאין לנו חזרה? לפני חצות? זה היה חדש. כשהתנועה נעצרה, התחלתי לענות, אולי אבוא אחרי העבודה, אבל עצרתי. אתן לו לחכות. טובי היה בן דמותו של קט סטיבנס, בחור גבוה עם שיער ארוך שניגן בלהקה. באוסטין. הוא יסתדר. כך או כך, בטח הייתי אחת משלוש נשים לפחות שקיבלו את ההודעה הזאת.

הטלפון שלי זמזם שוב. הפעם זאת הייתה נורה מהבר.

נורה: איפה את?

אני: בפקקים, אגיע הכי מהר שאוכל.

וגם, מה שתגידי, נורה.

אני השגתי לה את העבודה הזאת, כך שלא הייתה לה זכות להעמיד פנים שהיא האחראית. בלעדיי היא עדיין הייתה רובצת על הספה שלה, משתעלת מרוב מאמץ לקלוט את קטע הבס בשיר Psycho Killer.

הייתי חייבת להוכיח לאימא שלי שאני רצינית. אומנם עדיין אין ללהקה שלנו אלבום. גם שֵם לאלבום אין. טובי הציע לקרוא לו 'לוריין' על שם החתולה שלו. נצטרך להקליט אותו קודם. כל השאר — ביטוח הבריאות והכסף — יצטרכו לחכות. הבטן שלי הרעישה שוב, חולקת עליי.

"מה את מבינה?" אמרתי לה בקול רם, והגברתי את המוזיקה לפול ווליום. "תאכלי את הגרנולה שלך ותגידי תודה."

לוק

'פורט הוּד' נראתה כמו מנגנון מכני של שעון. הציוד חרק והרעיש. דרכים מפותלות הובילו למדשאות קמלות, למטווחים, למעונות משנות השבעים, לשערים אדומים ענקיים שדרכם הסתננו פנימה והחוצה כלי רכב בגדלים שונים ובעלי יכולות הרג מגוונות. שמתי לב שהשקו את הדשא. מעבר לגבולות המחנה שלנו, ישבו משפחות וחברים על כיסאות מתקפלים ונפנפו כמו במניפה בפליירים שחילק הצבא.

מוקדם יותר היום, כשארזנו את החפצים שלנו, הריקנות של הדרגשים הלמה בי. כל זכר לקיומנו פה, נעלם. השארנו את השטח נקי לקבוצת המתגייסים הבאה. לא שהיו לנו הרבה חפצים לארוז — המגבת הצהובה שקיבלתי מהצבא הייתה מוטלת על הכיסא, תמונה ממוסגרת של אלנה, החברה של פרנקי, הייתה מונחת על שולחנו ולצידה הפנקס הקטן שרשמתי בו את זמני הריצה שלי. אבל זה לא היה בסיס קבע, אלא רק מחנה אימונים של חיל הרַגְלִים. הקטע בשהייה ב'פורט הוד' היה להגיע לשלב שבו אתה עוזב. ואנחנו הגענו לשלב הזה.

"אז תירגעו ותיהנו מהחופש," סיכם קפטן גרייסון. "תנצלו אותו בחוכמה. תזכרו שאתם מייצגים את הגדוד השישי, ואת אוגדת ה'רד הורס השלושים וארבע' של חיל הרגלים ואת צבא ארצות הברית. כשתחזרו מהחופשה, תוצבו באזור לחימה."

"איזה כיף," סינן פרנקי לידי.

בעוד ארבעה־עשר יום הפלוגה שלנו תטוס לבסיס לא ידוע בדרום מערב אפגניסטן. יחידה ללוחמה בטרור. לתקופה של מינימום שמונה חודשים, ומקסימום זמן בלתי מוגבל, כנראה שנה. הצבה באזור לחימה הייתה בעצם הפואנטה של כל טקס ה'בשעה טובה ולהתראות' הזה. מחאנו כפיים.

בקצה המגרש אנשים מאושרים מצאו זה את זה. קלארק הרים את הילדה שלו וסובב אותה כאילו הוא משתתף בפרסומת לחברת ביטוח. לאחר מכן, הוא הוריד אותה כדי שיוכל לחפון את פניה של אשתו בכפות ידיו ולהצמיד את שפתיו לשפתיה. גומז זינקה על בעלה וכרכה את רגליה סביב מותניו. פרנקי נעלם.

דייוויס נעמד לידי, כובעו בידו. גם ארמנדו התקרב. כל היתומים התקבצו יחד.

"מישהו מחכה לכם בבית?" שאל דייוויס. פניו היו מכוסות פצעונים. הוא היה אחד הצעירים מבינינו, רק סיים תיכון. היה לו לב טוב, אבל דייוויס היה טיפש כמו נעל ובקושי הצליח לזהות את המספרים בבדיקת הראייה.

"הבחורה שלי ואחותי. הן לא הצליחו לצאת מהעבודה," אמר ארמנדו, ושילב את זרועותיו על חזהו הרחב.

"לי אין אף אחד," אמר דייוויס. "אני שונא את החלק הזה."

הרמתי את מבטי מעל לראשיהם וראיתי את פרנקי כורך את זרועותיו סביב אישה חטובה בשמלת קיץ צהובה. אלנה. היא הביאה לו פרחים. בחור טוב, פרנקי. הוריו התבוננו בו מהצד, מחבקים זה את מותניו של זה.

ארמנדו העביר יד בשערו השחור הקצוץ ומחה טיפת זיעה ממצחו. "אני רוצה רק בירה קרה, אחי."

ליקקתי את שפתיי היבשות, והסתכלתי בגומז ובבעלה צוחקים ומצמידים מצח אל מצח. "גם אני."

"אתה נוסע באוטובוס, מורו?" שאל ארמנדו.

"נראה לי."

דייוויס חיבק את שנינו בזרועותיו השריריות. "מה אתם עושים הלילה? רוצים להשתכר?"

"לעזאזל, כן," הגיב ארמנדו. "עכשיו שחרר אותי, דייוויס, חם מדי."

דייוויס הנהן לעברי. "מורו, קדימה. מה עוד יש לך לעשות?"

בדקתי את הטלפון שלי. לפחות ג'ונו עוד לא התקשר היום. "אני לא יודע."

ארמנדו נד בראשו והביט בי. "אתה מהטיפוסים המוזרים, השקטים, הא?"

"לא," אמרתי וחיזקתי את התרשמותו.

גם אם הייתי מוזר, אז מה? לא הגעתי לפה מרצוני. לא תכננתי להסתובב במזרח התיכון עם חתיכת מתכת קטלנית בידיים רק כי נמאס לי לחלום על ליגת הכדורגל.

"תינוק!" קרא דייוויס.

פרנקי ואלנה התקרבו ובעקבותיהם הוריו. אימא שלו, במכנסי פשתן לבנים, הייתה אישה יפה והיו לה עיניים חומות וגדולות כמו של פרנקי. אביו נראה כמו איטלקי אמיתי עם שיער שחור מתולתל, גבות עבות שחורות ועור זוהר. אלנה נשקה ללחיו של פרנקי. הוא מחא כפיים כשניגש אלינו. "עוד מישהו נוסע הלילה לאוסטין? אני רוצה להשתכר."

"בטח," אמר דייוויס. "אני איתך."

"לאן נלך?" שאל ארמנדו.

פרנקי פנה אליי. "מה שהדילר בוחר."

"אני לא מצטרף הפעם."

"אוף, לעזאזל איתך."

נעצתי בו מבט. "אני חייב לנסוע הביתה, לבוּדה."

"הלילה?" לא השבתי מייד, והחיוך של פרנקי התפוגג. הוא הנמיך את קולו. "קרה משהו?"

"שום דבר מיוחד," החזה שלי התכווץ. "אתה יודע, עניינים משפחתיים. אני אמצא מוטל בדרך."

"מוטל?" פרנקי בהה בי. "מה עם אח שלך?"

שתקתי וזזתי כמה צעדים הצידה. פרנקי בא בעקבותיי.

"יש לי כמה עניינים לסדר. אני לא רוצה— כן." הייתי צריך רק להגיד רעיון טוב ולשתוק. "אבא שלי ואני לא מסתדרים. ולג'ייק יש אישה וילד. אני לא רוצה להכביד עליהם."

בפעם האחרונה שראיתי את ג'ייק, הבאתי איתי רשימת התנצלויות שכתבתי על נייר מכתבים של 'סנט ג'וזף', שם ביליתי עשרה ימים בגמילה. הוא סגר לי את הדלת בפנים. שנה לאחר מכן, דף הנייר עדיין היה מקופל בתיק שלי, כאילו לעולם לא אוכל לכתוב את זה שוב.

"בחייך, אתה עומד לצאת לאזור מלחמה. מישהו ייתן לך לישון על הספה שלו," אמר פרנקי. "תישאר אצלי בינתיים."

"הכול טוב. אני אמצא מלון, אבל תודה רבה לך."

הוא משך בכתפיו. "להורים שלי יש בית גדול. תקבל חדר משלך."

ליבי האיץ את פעימותיו. בהתלבטות בין שהייה בת שבועיים בבית מרווח באוסטין ובין היזרקות במוטל ליד כביש 49, מול טלוויזיה מחורבנת, המיטה בחדר הממוזג הייתה מנצחת בקלות, אבל חיבבתי את פרנקי. הוא נעשה חבר טוב, ולא רציתי להכניס את החרא שלי לבית שלו.

הבית המרווח, הנוח והממוזג.

"כל השבועיים?" אל תיראה נואש.

"כמה שתצטרך," פרנקי העיף בי מבט והנהן.

לוק מורו לא היה מסוג הבחורים שמביאים הביתה, אל אנשים כאלה. גם לפני שהכול השתבש, לא הייתי מסוג הבחורים שלוחצים ידיים ומדברים על מזג האוויר. לא הייתה לי אימא שתלמד אותי להיות ג'נטלמן ולהציע לשטוף כלים אחרי ארוחת ערב. אני הייתי מעשן במרפסת האחורית עד שכולם הלכו לישון.

אבל פה אף אחד לא ידע את זה. יכולתי לשטוף כלים ולהיות מנומס ולקרוא לכולם 'גברתי' ו'אדוני', עכשיו כבר הייתי מאומן בזה. לרגע האוויר נדמה קריר יותר, ונשמתי עמוק.

הושטתי את ידי ופרנקי לחץ אותה.

"אני מעריך את זה."

"מורו בעניין!" צעק פרנקי.

הטלפון רטט בכיסי. הצצתי במסך. ג'ונו. השתקתי את הרטט.

עמדתי לצאת עם חברים לבר עם מוזיקה שיש בו קרח בכוסות. לא לפאב אפלולי שמסניפים בו סמים מהדלפק. החיוך של פרנקי היה רחב ומזמין, חסר דאגות. צעדנו אל המכונית של הוריו עם כל שאר המשפחות.