חזרה ממחר

א

הגעתי מוקדם לעבודה. אהובים עליי הרגעים הספורים האלה עם עצמי לפני שהמטופל הראשון מגיע. הסתכלתי סביבי בחדר שתריסיו טרם הוגפו – השולחן, הכורסאות הנוחות, הספה הצהובה שמול החלון. חשבתי לעצמי כי העיסוק בפסיכיאטרייה מאוד מספק אותי. במהלך שלוש־עשרה שנות עבודתי כרופא, חשתי פעמים רבות כי אני מטפל בחלקֵי אדם, מתמודד עם סימפטומים של מחלה במקום עם המחלה עצמה. בבית־החולים "ממוריאל" שבריצ'מונד, וירג'יניה, שם הועסקתי, לא היה זמן להכיר את מטופליי כאנשים, ממש כבכול בית־חולים גדול. לא היה זמן להקשיב לשאלות המסתתרות מאחורי פניותיהם כשביקשו ייעוץ.

כך שבהיותי בן ארבעים חזרתי לבית־הספר. לא היה זה קל לבקש מאשתי לעזוב את ריצ'מונד ולעבור לשרלוטסוויל, לעקור את שני ילדינו מבית־ספרם, לוותר על מִשׂרתי כנשיא האקדמיה הרב־תחומית של ריצ'מונד ולחזור לימי הלימודים והמעונות. אך בתריסר השנים שחלפו מאז החלטה זו שמחתי בה פעמים רבות, ועל אחת כמה וכמה ברגעי השקט האלה אשר לפני תחילת העבודה. פתחתי את היומן שנח על השולחן ועברתי על הפגישות הצפויות להיום. מילדרד בראון. פיטר ג'ונס. ג'יין מרטין.¹ ואז האצבע שלי נעצרה.

הפגישה הראשונה לאחר ארוחת הצהריים נקבעה לפרד אואן. שכחתי כי אתמול הוא שוחרר ממרפאת האוניברסיטה. עודכנתי על־ידי רופאו של פרד: "קרצינומה של הריאות עם גרורות במוח" – אך ידעתי זאת עוד קודם. פרד גוסס מסרטן הריאות. חשדתי בכך עוד בספטמבר, לפני חמישה חודשים, כשהגיע לפגישתנו הראשונה עם תסמינים קשים של דיכאון. הדיכאון, השיעול היבש, העישון ללא הרף במשך פגישותינו; כל אלה הדליקו בי נוּרה אדומה, וקבעתי לו תור לבדיקה גופנית מקיפה בבית־החולים של בית־הספר לרפואה באוניברסיטת וירג'יניה, פה בשרלוטסוויל.

ככל הנראה פרד לא הגיע לבדיקה היְעודה. שלושה שבועות לאחר מכן, כשגָבר חשדי, ערכתי לו בדיקה ממש בחדר זה. מובן כי לא היו בידיי הכלים הנאותים לבדיקה שכזו, אבל מה ששמעתי דרך הסטטוסקופּ היה די והותר. מאז עבר כבר פעמים רבות התייעצויות וסדרה של בדיקות בבית־החולים האוניברסיטאי. אך כל אלה היו יותר למען פרד ופחות למען הסרת ספק כלשהו לגבי חוּמרת המצב.

והנה, היום בשעה 13:00 הוא יהיה כאן. כיצד אוּכל לעזור לו לקבל את העובדה המכרעת של מותו הקרֵב? בחודשים שעברו מאז בואו לכאן הוא התקדם מאוד, אך עדיין רבה הדרך שעליו לעבור. זמן היה הדבר שנזקק לו נואשות. וזמן היה בדיוק מה שחסַר לפרד.

מעֵבר לכך, סרטן זה אשר אי אפשר להסירו ובעיתוי שכזה – פרד היה באמצע שנות הארבעים שלו – נראה לפרד כשלילה מוחלטת של כל מה שהשיג עד כה. בשבילו יהיה זה בדיוק מה שהפרעתו הנפשית תמיד טענה: העולם וכל אשר בו קשרו נגדו קשר מרגע היוולדו. הבעיה היא שנראה כי האמת לא רחוקה מכך. הָחֵל באמו שנטשה אותו, דרך סדרה של משפחות־אָמנה חסרות יציבות, הַמשך ברצף של מנהלים שניצלו אותו וכלֵה בנישואין מזעזעים, הוא כמעט שלא ידע מערְכות־יחסים בריאות. לפתח קשרים יותר בריאים – זו הייתה מטרתנו. בניצני האמון כלפּיי, הוא שלח יד מגששת לעבר חברוּת של ממש לראשונה בחייו. וכעת הוא גוסס! הבגידה האוּלטימטיבית התגלמה, ההוכחה הניצחת לכך שהמשחק היה מוּטה מראש לרעתו.

בזמן הפנוי שבּין שאר הפגישות שהיו לי באותו בוקר, מחשבתי נדדה שוב ושוב לעבר פרד. בשעת ארוחת הצהריים הזמנתי כריך למשרדי ואכלתי ליד השולחן למקרה שהוא יגיע מוקדם מהצפוי. אבל חלפה השעה 13:00, וגם 13:15, אך ללא כל סימן לפרד. הוא הופיע בשעה 13:35, הפעם הראשונה זה חמישה חודשים שבּהּ אֵיחר לפגישה.

"לא אוּכל לשלם לך," הוא אמר עוד לפני שהתיישב. "התפטרתי מהעבודה הבוקר. אמרתי לכל אותם אגרופים קמוצים בדיוק מה אני חושב עליהם! הם רצו שאשאר עד שימצאו לי מחליף, אבל למה שאעשה משהו למענם?

"ארבעה חודשים הרופאים נותנים לי!" הוא המשיך, מטיל את עצמו לכורסה בליווּי צליל שכנראה היה אמור להישמע כצחוק. "איזו בדיחה, אה, דוקטור? כל הנבירות האלה בעבר כדי שאוּכל לפעול טוב יותר בעתיד – אלא שעכשיו לא הולך להיות לי עתיד כלל! לפתור את העניינים שלי עם אימא, לעבד את מה שהיה עם אשתי – הכול בזבוז זמן, אה?"

"להפך," אמרתי לו. "עניינים אלה דחופים עכשיו יותר מאי־ פעם. עתידך תלוי יותר משתוכל לשער במהירות שבּהּ תוכל להתקדם עם כל העסק הזה של מערְכות־יחסים."

הוא נעץ בי את מבטו, עיניו הפצועות מכאיבות ללבי. "עתידי?" הדהד קולו. "כרגע אמרתי לך שהם נותנים ארבעה חודשים, ובטח הכּוונה לארבעה שָׁבועות, כי רופאים משקרים כמו כולם. האמת, אני לא חושב שזה שווה את הטרחה."

"אני לא מדבר על ארבעה חודשים או ארבעה שָׁבועות ואף לא על ארבעים שנה. אני מדבר על עתיד שאי אפשר למדוד אותו."

כדלת הנטרקת בפניי, ראיתי כיצד הפתיחוּת מסתלקת מעיניו. "אתה מתכוון לגן־עדן וגיהינום, כאלה דברים? שְׁכח מזה, דוקטור!"

הוא ניסה לשמור על נימה של מי שלא אכפת לו, אבל יכולתי לראות כי הכעסתי אותו. היחסים שלנו נבנו טיפין־טיפין במהלך השבועות שחלפו על ההבנה כי אני "לא 'שחק משחקים" אתו. זה היה החשוב מכול; פעמים רבות אמר לי כי אני האדם הראשון אשר מעולם לא ניסה לרמותו.

"מכל האנשים, דווקא ממך לא ציפיתי שאי־פעם זה יגיע! אם הייתי רוצה לשמוע הרבה פתפותי ביצים על כך שהמוות הוא לא הסוף, הייתי הולך לאיזה כומר שרלטן. אחד כזה יבטיח לך כנפיים ונֵבל וכל דבר אחר שתרצה, אם תשים לו מספיק כסף בכיס."

לקחתי נשימה עמוקה, תר אחר המילים הנכונות – או לפחות הלא שגויות. הכרתי מספיק מהביוגרפיה של פרד כדי לדעת שכל דבר אשר רק נרמז בו על דת הוחרם מבּחינתו. האכזריים משלושת זוגות ההורים המְאמצים שגדל אצלם, היו זוג ירא שמים שהלכו תדיר לכנסייה והאמינו כי יוכלו לפרוץ במכות את שתקנותו הזועפת של הילד הקטן והמסתגר.

"אני לא יודע כלום על כנפיים ונבל," אמרתי. "אני רק יכול לספר לך מה אני עצמי עברתי אחרי ש..."

עצרתי, חושש מהמילה המסוכנת אשר עלולה למוטט את גשר האמון שנבנה בינינו. '...אחרי שמַתִּי' – זה מה שהתכוונתי לומר. אבל מולי עמד אדם ששיקרו לו כל־כך הרבה פעמים. כיצד אוּכל לחלוק אתו את נקודת המפנה הזאת בחיי, בלי להישמע כמו גְדול השקרנים?

"פרד," התחלתי בהיסוס, "גם ממני נואשו פעם הרופאים. הוכרזתי מת – סדין נמשך מעל ראשי. העובדה שתוך עשר דקות לערך הוחזרתי לחיות לעוד זמן־מה על פני האדמה היא לי רק פתיחת סוגריים בסיפור גדול בהרבה. זה הסיפור, פרד, שאותו הייתי רוצה לספר לך."

פרד הוציא חפיסת סיגריות והדליק סיגריה אחת ביד רועדת. "אתה מבקש ממני להאמין שנגלו לפניך חיים עתידיים כלשהם? זה מה שאתה הולך להגיד, נכון – שזה לא משנה אם החיים האלה הם תרמית עלובה כי אחריהם הכול סוּג בשושנים?"

"אני לא מבקש ממך להאמין בדבר. אני רק מספר לך בְּמַה אני מאמין. ואין לי מושג איך יהיו החיים הבאים. מה שראיתי היה רק, אפשר לומר – מִסַּף הדלת. אבל מאותו רגע, היה זה די כדי לשכנע אותי ללא עוררין בשני דברים. האחד הוא, כי הכּרתֵנו לא חדֵלה להתקיים עם המוות הפיסי – למעשה היא נהיית חדה ומוּדעת יותר מִתמיד. והשני הוא, כי הדרך שבּהּ אנו מעבירים את זמננו על פני האדמה, מערְכות־היחסים שאנחנו מפתחים, לאלה יש חשיבות עצומה, אשר את גודלהּ איננו יכולים לשעֵר."

במשך מספר רגעים פרד כעס עליי עד כדי כך שלא יכול היה להיישיר מבט אליי. "אם היית חולה כמו שאתה טוען שהיית," הוא שאל, כשעיניו מופנות לשטיח החוּם־ירוק, "איך אתה יודע שלא היו אלה הזיות?"

"משום שהחוויה הזאת, פרד, הייתה הדבר האמִתי מכל אשר חוויתי אי־פעם. מעֵבר לכך, מאז כבר הייתה לי ההזדמנות ללמוד על חלומות והזיות. היו לי מטופלים הוזים. אין זה דומה כלל."

"אתה רוצה להגיד לי שאתה באמת מאמין שאנחנו ממשיכים להיות עצמנו? אני מתכוון, אחר־כך?"

"אני מוכן להמר על חיי כי כך הוא הדבר. כל אשר עשיתי בשלושים השנים האחרונות – העיסוק ברפואה, העיסוק בפסיכיאטרייה, שעות ההתנדבות הרבות של עבודה שבועית עם צעירים – הכול הוא פועַל יוצא של החוויה ההיא. אני לא מאמין שיש בכוחה של הזיית מחלה לחולל זאת, לכוון כך את כל חייו של האדם."

"הזיית מחלה לא יכולה," הוא הסכים. "אבל מה אם לא הייתה זו רק הזייה זמנית? מה אם היית, אתה יודע, 'מסובָב' כל הזמן?"

"מה אם אני משוגע, אתה מתכוון?" חייכתי, אבל זו בהחלט הייתה שאלה לגיטימית. המשוגעים, יותר מכל אדם אחר, תופסים עצמם כצודקים.

"זו שאלה קשה, פרד. אני מניח כי איש אינו יכול להיות לגמרי בטוח בשפיוּתו. עם זאת, יש לי סיבה אחת לקווֹת כי אני אכן שפוי, והיא חקירות השתִי־ועֵרב שעברתי כאן, באוניברסיטת וירג'יניה, לפני שאישרו לי לעבור את הכשרת הפסיכיאטרייה. הייתי צריך להתייצב מול כל בכיר ובכיר בצוות, זה אחר זה, ולענות על כל שאלה שהיו יכולים להעלות בדעתם.

"מפני שהחוויה שעברתי – חווית המוות ומה שקרה לאחריו – הייתה כל־כך מרכזית ביחס לכל דבר שהאמנתי בו, חשתי כי יש להם הזכות לדעת עליה. אז סיפרתי להם. מה הרופאים הדגולים חשבו על כך, אינני יודע. אבל אחרי ששמעו את אשר היה לי לומר, כל אחד מֵהם בנפרד קבע כי אני גם שפוי וגם יציב נפשית."

"וזה רק מוכיח שרופאים הם משוגעים," אמר פרד, אבל חייך. זה היה החיוך הראשון שלו מאז נכנס לכאן, וידעתי כי יהיו ספקותיו אשר יהיו, לכל הפחות הוא יקשיב.

הסיפור היה ארוך מכדי לספרו במהלך פגישה אחת או אף שתיים, אבל הִרגשתי כי כדאי לספרו, ייקח כמה זמן שייקח. מתוך היכּרוּתי את פרד, ידעתי כי עדיף לא להתחיל מפירושים אישיים. הוא יזדקק לשמוע את הדברים בדיוק כפי שקרו, פרט אחר פרט, ולאחר מכן לגבּש את דעתו בעצמו. "אני לא מתכוון לספר לך את מסקנותיי, פרד. אני רק הולך לתאר לך מה קרה, צעד אחר צעד, מהרגע שבּוֹ נכנסתי לבית־החולים הצבאי ההוא. אחר־כך, אם תרצה להבין מה משמעות הדברים – בעבורי, בעבורך – נוכל לעשות זאת."

"בית־חולים צבאי?" שאל פרד. הוא החל לספור אחורה את השנים. "זה היה בזמן מלחמת העולם השנייה, לא? אתה מתכוון שיָרוּ בך?"

"זה היה במהלך המלחמה, אבל לא היה זה כדור שפּגע בי." חייכתי בעצב, נזכר. "היה זה מזג האוויר במערב טקסס..."

1. שמות המטופלים שונו.