משאלה לשנינו

פרק 1

קרומוול

ברייטון, אנגליה

האווירה במועדון פעמה בזמן שהקהל נענה לקצב שלי, שהשתלט על גופם של הרוקדים. זרועות באוויר, ירכיים מתנודדות מצד לצד ועיניים מזוגגות ופעורות לרווחה הגיבו כולן למוזיקה שלי, שהתרסקה לתוך האוזניים שלהם. הפעימות הקצובות שלטו בכל תנועה ותנועה של גופם. האוויר היה דחוס ומחניק, בגדים נדבקו לעורם של הרוקדים בזמן שהם נדחקו אל תוך המועדון המלא כדי לשמוע אותי.

התבוננתי בהם נדלקים בצבעים שונים. התבוננתי בהם הולכים לאיבוד בצלילים. התבוננתי בהם משילים מעצמם את מי שהיו באותו יום — פקיד, סטודנטית, שוטרת, עובד במענה טלפוני — מה שזה לא יהיה. כרגע, במועדון הזה, מתודלקים עד מעל הראש, הם היו עבדים למוזיקה שלי. פה, ברגע הזה, המוזיקה שלי הייתה החיים שלהם. היא הייתה הדבר היחיד שחשוב. הם זרקו את הראש לאחור ורדפו אחרי הריגוש, אחרי הכמעט נירוונה שהצעתי להם ממקומי בעמדת הדי־ג'יי.

אבל אני דווקא לא הרגשתי כלום. כלום מלבד הקהות שהעניק לי האלכוהול שלידי.

שתי זרועות נכרכו סביב מותניי. הבל נשימה חם עבר ליד האוזן שלי כששפתיים מלאות נישקו אותי בצוואר. ניגנתי את הביט האחרון, תפסתי את הג'ק דניאלס שלידי ושתיתי לגימה ישר מהבקבוק. הטחתי אותו על השולחן וחזרתי למחשב הנייד כדי לשלב את הקטע הבא. ידיים בעלות ציפורניים חדות עברו בשערי ומשכו בקווצות השחורות. הקשתי על המקלדת, הנמכתי את המוזיקה והאטתי את הקצב.

הנשימות שלי התארכו מול הקהל שהמתין בריאות מכווצות, בזמן שהבאתי אותו לנדנוד איטי מצד לצד בהכנה לקרשנדו העומד לבוא. הנסיקה האדירה של ביטים ותופים, המיקס המטורף שעמדתי להשמיע. הרמתי את המבט מהמחשב וסרקתי את הקהל. חייכתי כשראיתי את האנשים מתנודדים על סף תהום, מחכים... מחכים... פשוט מחכים...

עכשיו.

הטחתי את היד במקלדת והצמדתי את האוזניות לאוזן שמאל. נחשול, ענן סערה של מוזיקת דאנס אלקטרונית התנגש בקהל. האוויר התמלא התפרצויות בצבעי נאון. גווני ירוק, כחול ואדום מילאו לי את העיניים ועטפו כל אחד מהבליינים כמו מגני נאון.

הידיים סביב מותניי התהדקו אבל התעלמתי מהן. במקום זאת הקשבתי לבקבוק הג'ק דניאלס שקרא בשמי. הורדתי עוד שוט והשרירים שלי התחילו להשתחרר. הידיים שלי רקדו על מקלדת המחשב, מעל כפתורי המיקסר.

הרמתי את העיניים, הקהל עדיין היה בכף ידי.

זה תמיד היה ככה.

בחורה במרכז המועדון משכה את תשומת ליבי. שיער חום ארוך אסוף לאחור. שמלה סגולה בלי מחשוף — היא הייתה לבושה שונה מכל האחרות. הצבע שאפף אותה היה שונה מכל הבליינים האחרים — ורוד בהיר ולבנדר. רגוע יותר. שלֵו. הסתכלתי עליה וקימטתי את המצח. העיניים שלה היו עצומות אבל היא לא זזה. אנשים התנגשו זה בזה ודחפו סביבה, אבל היא עמדה בשקט ונראתה כאילו היא לבדה לגמרי. הראש שלה היה מוטה כלפי מעלה ופניה הביעו ריכוז.

הגברתי את הקצב ודחקתי במוזיקה ובקהל עד קצה גבול היכולת, אבל הנערה לא זזה. לא הייתי רגיל לזה. הם תמיד היו מסביב לאצבע הקטנה שלי. אני שלטתי בהם, בכל מקום שבו הופעתי. בזירה הזאת, אני הייתי המושך בחוטים.

הם היו הבובות.

עוד שוט של ג'ק שרף לי את הגרון. במשך חמישה קטעים נוספים היא נשארה שם, באותו מקום, ופשוט ספגה את הביטים כאילו היו מים. אבל הפנים שלה לא השתנו. לא היה שם חיוך. לא הייתה אופוריה. פשוט... עיניים עצומות וההבעה המרוכזת הזאת על הפנים שלה.

ואותם צבעי ורוד ולבנדר עדיין הקיפו אותה כמו מגן.

"קרומוול," אמרה לי באוזן הבלונדה שנדבקה אליי כמו מחלה. אצבעותיה הרימו לי את החולצה והשתחלו מתחת לחגורה של מכנסי הג'ינס שלבשתי. הציפורניים הארוכות שלה ירדו נמוך יותר, אבל אני סירבתי להוריד את העיניים מהבחורה בשמלה הסגולה.

היא הייתה דחוסה בין כל הרוקדים סביבה ושיערהּ החום התחיל להסתלסל בהשפעת הזיעה. הבלונדה שעוד רגע התחילה לעשות לי ביד מול כל המועדון, פתחה את רוכסן המכנסיים שלי. הקלדתי את המיקס הבא ואז תפסתי לה את היד והעפתי אותה ממני. סגרתי בחזרה את המכנסיים. נהמתי כשהידיים שלה החליקו בחזרה אל תוך השיער שלי. חיפשתי בעיניים את החבר שלי, שניגן לפניי. "ניק!" הצבעתי על הציוד שלי בעמדה. "שים עין. ואל תדפוק לי כלום."

ניק קימט את המצח בבלבול ואז חייך כשקלט את הבחורה מאחוריי. הוא לקח ממני את האוזניות ועבר לעמוד במקומי כדי לוודא שהפלייליסט שהפעלתי יתנגן בזמן. סטיב, הבעלים של המועדון, תמיד הרשה לכמה בנות להיכנס מאחורי הקלעים. אף פעם לא ביקשתי, אבל אף פעם גם לא סירבתי להן. מה יש לי לסרב לכוסית שמוכנה לכל דבר?

חטפתי את בקבוק הג'ק מהעמדה, בזמן שהבלונדה הצמידה את השפתיים שלה לשלי ומשכה אותי בגופיית פסטיבל קרימפילדס שלבשתי. ניתקתי בכוח את השפתיים מהפה שלה והחלפתי אותו בבקבוק הג'ק. הבלונדה גררה אותי לפינה חשוכה מאחורי הקלעים. היא ירדה על הברכיים והתחילה להתעסק שוב עם הרוכסן שלי. עצמתי את העיניים ונתתי לה לעבוד.

שאבתי את הג'ק והראש שלי נחבט בקיר שמאחוריי. הכרחתי את עצמי להרגיש משהו. הסתכלתי על השיער הבלונדיני המקפץ מתחתיי, אבל קהות החושים שחייתי איתה בכל יום מזוין, גרמה לכך שלא הרגשתי כמעט כלום בפנים. לחץ התחיל להיבנות בתחתית עמוד השדרה שלי. הירכיים שלי נדרכו, ואז הכול נגמר.

הבלונדה התרוממה. יכולתי לראות את הכוכבים בעיניה כשהסתכלה עליי. "העיניים שלך." היא הושיטה אצבע והעבירה אותה סביב העין שלי. "איזה צבע מוזר. כחול כהה כל־כך."

זה היה נכון. בצירוף עם השיער השחור שלי, הן תמיד משכו תשומת לב. וגם העובדה שהייתי אחד מאומני מוזיקת הדאנס האלקטרונית החמים ביותר באירופה, מן הסתם. טוב, אולי זה היה קשור פחות לעיניים שלי ויותר לשם שלי, קרומוול דין, שכיכב הקיץ ברוב המועדונים ובפסטיבלי המוזיקה הגדולים.

סגרתי את הרוכסן והסתובבתי לעבר ניק שבדיוק הכניס את המיקס הבא שלי. התעצבנתי כששמעתי שהוא לא עושה את החיבור כמו שאני הייתי עושה אותו. העשן על רחבת הריקודים היתמר על רקע כחול־נייבי.

אני אף פעם לא הגעתי לכחול־נייבי.

הדפתי את הבחורה הצידה עם "תודה, חומד," והתעלמתי מנשיפת ה"מניאק" שלה בתגובה. הורדתי את האוזניות שלי מניק ושמתי אותן על הראש. כמה נקישות מקלדת מאוחר יותר, והקהל היה שוב בכף ידי.

בלי כוונה, העיניים שלי נדדו למקום שבו עמדה הבחורה בשמלה הסגולה.

אבל היא כבר לא הייתה שם. גם הוורוד והלבנדר נעלמו.

הורדתי עוד שוט של ג'ק. שילבתי עוד קטע. ואז פאקינג התנתקתי.

החול היה קר תחת כפות רגליי. הקיץ אולי כבר התחיל רשמית כאן בבריטניה, אבל זה לא אומר שהרוח בלילה לא הקפיאה לך את הביצים ברגע שיצאת החוצה. תפסתי את בקבוק האלכוהול ואת הסיגריות וזרקתי את עצמי על החול. הדלקתי אחת ובהיתי בשמיים הכהים. הטלפון זמזם לי בכיס. הוא הרעיש לי כל הערב.

התעצבנתי שאני צריך להזיז את היד ושלפתי את הנייד. היו לי שלוש שיחות שלא נענו מפרופסור לואיס, שתיים מאימא שלי, ולסיום, כמה הודעות טקסט.

אימא: פרופסור לואיס ניסה להשיג אותך שוב. מה אתה מתכוון לעשות? בבקשה תתקשר אליי. אני יודעת שאתה כועס אבל זה העתיד שלך. יש לך כישרון, בן. אולי הגיע הזמן להתחיל מחדש השנה. אל תבזבז את המתנה שלך בגלל שאתה כועס עליי.

זעם אדום־לוהט הכה בי. רציתי להעיף את הטלפון לים המזוין ולהתבונן בו שוקע לקרקעית יחד עם כל החרא הדפוק הזה בראש שלי, אבל אז ראיתי שגם פרופסור לואיס שלח הודעות.

לואיס: ההצעה עדיין תקפה, אבל אני צריך תשובה עד שבוע הבא. יש לי כל מה שאני צריך בשביל לבצע את ההעברה מלבד תשובתך. יש לך כישרון יוצא דופן, קרומוול. אל תבזבז אותו. אני יכול לעזור.

הפעם באמת העפתי את הטלפון על החול לצידי ונשכבתי בחזרה. נתתי להשפעת הניקוטין למלא לי את הריאות ועצמתי את העיניים. בזמן שהעפעפיים שלי נעצמו, שמעתי מוזיקה שקטה מתנגנת איפשהו בסביבה. קלאסית. מוצרט.

המוח השיכור שלי עבר מייד לתקופה שהייתי ילד קטן...

"מה אתה שומע, קרומוול?" שאל אבא שלי.

עצמתי את העיניים והקשבתי ליצירה. צבעים ריקדו לי מול העיניים. "פסנתר. כינורות. צ'לו..." נשמתי עמוק. "אני שומע אדום, ירוק וורוד."

פקחתי את העיניים והסתכלתי על אבא שישב על המיטה שלי. הוא בהה בי. על פניו הייתה הבעה מוזרה. "אתה שומע צבעים?" הוא אמר. אבל הוא לא נשמע מופתע. הפנים שלי התלקחו. החבאתי את הראש מתחת לשמיכה. אבא הוריד את השמיכה מהעיניים שלי. הוא ליטף לי את השיער. "זה טוב," הוא אמר בקול עמוק כזה. "זה טוב מאוד..."

העיניים שלי נפקחו בבת־אחת. היד שלי התחילה לכאוב. הסתכלתי על הבקבוק שהחזקתי; האצבעות סביב צוואר הבקבוק היו לבנות. התיישבתי והראש שלי הסתובב מכמות הוויסקי בגופי. הרקות שלי פעמו. הבנתי שזה לא מהג'ק, אלא מהמוזיקה שנשמעה ממקום כלשהו בהמשך החוף. הזזתי את השיער מהפנים והסתכלתי לימין.

מישהו עמד במרחק כמה צעדים בודדים ממני. כיווצתי את העיניים בלילה המתבהר. זריחת הקיץ המוקדמת אפשרה לי לזהות את פרטי דמותו של מי שזה לא היה. זאת הייתה בחורה. בחורה עטופה בשמיכה. הטלפון שלה היה מונח לידה, קונצ'רטו לפסנתר של מוצרט בקע בשקט מהרמקול.

היא כנראה הרגישה שהסתכלתי עליה כי היא סובבה אליי את הראש.

קימטתי את המצח ותהיתי למה הפנים שלה מוכרות לי, אבל אז– "אתה הדי־ג'יי," היא אמרה.

קלטתי. זאת הייתה הבחורה בשמלה הסגולה.

היא הצמידה את השמיכה לגופה בזמן ששחזרתי בראש את המבטא שלה. אמריקנית. ניחשתי שהיא מאחת המדינות הנוצריות השמרניות בדרום, לפי המבטא מושך־ההברות שלה.

היא נשמעה כמו אימא שלי.

היא ניסתה לחייך ואני המשכתי לשתוק. לא אהבתי לדבר הרבה. במיוחד כשהבטן שלי הייתה מלאה בג'ק, ולא היה לי שום עניין לנהל שיחת חולין עם איזו בחורה שלא הכרתי, בארבע לפנות בוקר על חוף קפוא בברייטון.

"שמעתי עליך," היא אמרה. המשכתי לבהות בים. ספינות הפליגו במרחק. האורות שלהן נראו כמו גחליליות קטנטנות שניתרו מעלה ומטה. פלטתי צחוק לא משועשע. יופי. עוד בחורה שרוצה לזיין את הדי־ג'יי.

"יופי לך," מלמלתי ולקחתי עוד לגימה מהג'ק. הצריבה הממכרת החליקה לי בגרון. קיוויתי שהיא תתעצבן או לפחות תפסיק לנסות לדבר איתי. המוח שלי לא יכול היה לסבול עוד רעש.

"לא ממש," היא ירתה בחזרה. הסתכלתי עליה בבלבול. היא הסתכלה על הים. היא ישבה ברגליים מקופלות, חיבקה את הברכיים והשעינה את הסנטר על הזרועות. השמיכה נפלה מכתפיה וחשפה את השמלה הסגולה שקלטתי מהעמדה. היא הפנתה את הפנים לעברי, והניחה את הלחי על הידיים. חום עבר בי. היא הייתה יפה. "שמעתי עליך, קרומוול דין." היא משכה בכתפיים. "החלטתי לקנות כרטיס כדי לשמוע אותך לפני שאני נוסעת הביתה מחר."

הדלקתי עוד סיגריה. האף שלה התקמט. היה ברור שהיא לא אוהבת את הריח.

בעיה שלה. היא יכולה לעבור למקום אחר. בפעם האחרונה שבדקתי, אנגליה הייתה מדינה חופשית. היא השתתקה.

תפסתי אותה מסתכלת עליי... העיניים החומות שלה היו מכווצות כאילו היא שופטת אותי. קוראת בי משהו שלא רציתי שאף אחד יראה.

איש מעולם לא הביט בי מקרוב. מעולם לא נתתי לאף אחד הזדמנות. פרחתי במועדונים כי עמדת הדי־ג'יי הרחיקה את כולם, השאירה אותם על רחבת הריקודים, ומשם אי־אפשר היה לראות את מי שאני באמת. האופן שבו היא התבוננה בי עכשיו, העביר בי צמרמורת של עצבנות.

אני לא צריך את החרא הזה.

"מישהי כבר ירדה לי הערב, מותק. אני לא מחפש סיבוב שני."

היא מצמצה ואפילו באור הזריחה יכולתי לראות את לחייה מאדימות.

"למוזיקה שלך אין נשמה," היא פלטה. הסיגריה נעצרה לי במחצית הדרך אל הפה. משהו בדבריה הצליח לדקור אותי ישר בבטן. דחפתי את התחושה בחזרה מטה עד שהרגשתי את קהות החושים הרגילה שלי.

לקחתי שאיפה מהסיגריה. "כן? טוב, זה מה יש."

"שמעתי שאתה אמור להיות איזה סוג של משיח בעמדה. אבל כל המוזיקה שלך היא ביטים סינתטיים והתפרצויות של קצב לא מקורי שאתה משלב שם בכוח."

צחקתי והנדתי בראשי. הבחורה הסתכלה לי ישר בעיניים. "זה נקרא מוזיקת דאנס אלקטרונית. לא תזמורת עם חמישים נגנים." פרשתי את הזרועות לצדדים. "שמעת עליי. אמרת את זה בעצמך. את יודעת איזו מוזיקה אני מנגן. למה ציפית? מוצרט?" תקעתי מבט כועס בטלפון שלה שעדיין השמיע את הקונצ'רטו המזוין.

התיישבתי בחזרה בהפתעה מעצמי. לא דיברתי כל־כך הרבה מאז... לא היה לי מושג כמה זמן. לקחתי עוד שאיפה מהסיגריה ושחררתי את העשן שהיה כלוא לי בחזה. "ותכבי את הדבר הזה, טוב? מי לעזאזל הולכת לשמוע די־ג'יי שמנגן דאנס ואז באה לחוף כדי להקשיב למוזיקה קלאסית?"

הבחורה התעצבנה, אבל כיבתה את המוזיקה. נשכבתי בחזרה על החול הקר ועצמתי את העיניים. שמעתי את הגלים הרכים נוגעים בחוף. הראש שלי התמלא בירוק בהיר. שמעתי את הבחורה זזה. התפללתי שהיא הולכת, אבל הרגשתי אותה מתיישבת לצידי. העולם החשיך בזמן שהוויסקי והמחסור הרגיל בשינה התחילו לגרור אותי מטה.

"מה אתה מרגיש כשאתה מנגן את המוזיקה שלך?" היא שאלה. לא היה לי מושג למה לעזאזל היא חשבה שזה רעיון טוב לנהל איתי ריאיון כרגע.

ועם זאת, למרבה ההפתעה, מצאתי את עצמי עונה לה, "אני לא מרגיש." פקחתי עין אחת אחרי שהיא לא הגיבה. היא הסתכלה עליי מלמעלה. היו לה את העיניים החומות הגדולות ביותר שראיתי אי־פעם. שיער כהה שהיה אסוף בקוקו. שפתיים מלאות ועור חלק.

"אז זאת הבעיה." היא חייכה, אבל החיוך נראה עצוב ביותר. מלא רחמים. "המוזיקה הטובה ביותר היא מוזיקה שמרגישים. גם היוצר שלה. וגם המאזינים. כל חלק מהמוזיקה, מהיצירה ועד להאזנה צריך להיות מלא ברגשות ורק בהם." הייתה לה הבעה מוזרה, אבל לא היה לי מושג מה משמעותה.

המילים שלה היו כמו להב שחדר לי ללב. לא ציפיתי למילים הקשוחות האלה. ולא ציפיתי למכה העמומה שהיא הנחיתה ישירות על הלב שלי. כאילו היא לקחה סכין קצבים ופילחה את נשמתי.

הגוף שלי השתוקק לקום ולברוח, לשלוף מהזיכרון את חוות דעתה על המוזיקה שלי. אבל במקום זאת הכרחתי את עצמי לצחוק והתזתי, "לכי הביתה, דורותי הקטנה. בחזרה למקום שבו למוזיקה יש משמעות. שבו מרגישים אותה."

"דורותי הייתה מקנזס." היא הסתכלה הצידה. "אני לא."

"אז תחזרי לאיפה שלא הגעת ממנו," נבחתי. שילבתי את הזרועות על החזה, התחפרתי עמוק יותר בחול ועצמתי את העיניים בניסיון להדחיק את הרוח הקרה שהתגברה וחבטה בעורי, ואת המילים שלה, שעדיין דקרו לי את הלב.

אני אף פעם לא נותן לשום דבר לגעת בי בצורה כזאת. כבר לא. פשוט הייתי צריך לישון קצת. לא רציתי לחזור לבית של אימא שלי כאן בברייטון, והדירה שלי בלונדון הייתה רחוקה מדי. אז קיוויתי שהשוטרים לא ימצאו אותי ויעיפו אותי מהחוף.

בעיניים עצומות אמרתי, "תודה על הביקורת הלילית, אבל בתור מי שנחשב לאומן המוזיקה האלקטרונית הכי מוביל באירופה כרגע, עם כל המועדונים הכי נחשבים בעולם שמתחננים שאני אבוא לנגן אצלם — וכל זה בגיל תשע־עשרה — אני חושב שאני אתעלם מההערות המקיפות שלך, ופשוט אמשיך לחיות את החיים הפאקינג מתוקים שלי."

הבחורה נאנחה, אבל לא אמרה שום דבר אחר.

הדבר הבא שאני זוכר הוא שהשמש צרבה לי בעיניים. פקחתי אותן בכאב. צווחות השחפים שרחשו מעליי דפקו לי בראש. התיישבתי וראיתי חוף ריק ושמש גבוהה בשמיים. העברתי את הידיים על הפנים ונאנחתי בכאב כשהרגשתי את ההאנגאובר נכנס לפעולה. הבטן שלי קרקרה בחיפוש נואש אחרי ארוחת בוקר אנגלית מלאה עם המון כוסות תה שחור.

כשקמתי על הרגליים, משהו נפל ממני. שמיכה הייתה מונחת על החול לרגליי. השמיכה שראיתי ליד הבחורה בשמלה הסגולה.

השמיכה שהיא התעטפה בה אתמול בלילה.

הרמתי אותה והרחתי ניחוח קל. מתוק ממכר. הסתכלתי מסביב. הבחורה נעלמה.

היא השאירה את השמיכה שלה. לא. היא כיסתה אותי בה. "למוזיקה שלך אין נשמה." תחושה קשה תפסה לי את הבטן כשנזכרתי בדבריה. אז גירשתי אותה, כמו שגירשתי כל מה שגרם לי להרגיש.

כלאתי אותה עמוק בפנים.

ואז לקחתי את עצמי הביתה.