בתחילה הרגשתי כי מדובר בעיקר בכתיבת סיסמות, אך מהר מאוד מבינים כי הרב מעמיק לחשוב על מצב היהדות, מה גם שכן מכניס דוגמות קונקרטיות לדברים שכדאי לחשוב עליהם מחדש. בעיקר בשער השלישי והאחרון. מה שכן, היו דברים שחזרו על עצמם יותר מדי פעמים לאורך הספר, כמו האמירה של שפינוזה. כשקוראים את הספר ברציפות וללא הפסקות גדולות מדי, בכל זאת סיימתי אותו בשלושה ימי קריאה שלא כללו את שבת (בכל זאת ספר דיגיטלי), החזרתיות הזו הייתה בעוכרי הספר. אך עדיין אהבתי אותו מאוד.
פתח דבר
הספר שלפניכם עוסק ברוח היהדות ובהלכה. אני סבור שאחד מתפקידיה של ההלכה הוא למחות כנגד עולם שהופך לשאנן, למפונק, לחסר רגישות ולאגוצנטרי יותר מאי פעם. בני אדם רבים מדי הפכו לאדישים ונטולי שמחה, ואיבדו את השאיפה לחיות חיים מלאי השראה, אף שהם מוקפים במותרות שעד לפני דור ניתן היה רק לחלום עליהן.
מטרתן של היהדות ושל ההלכה היא לעורר. לעורר את העולם הישנוני, שחושב שהוא חי חיים טובים. התרדמה הזאת היא מנת חלקם של אנשים לא דתיים אבל גם של דתיים רבים, מלאים ושבעי רצון, שנפלו קורבן לטרטור החיים השגרתי של החילון או של שמירת מצוות יבשה. ספרי הוא מחאה נגד חולי זה.
הדת היתה במשך דורות אמצעי להניח את דעתם של המוטרדים, כעת הגיעה העת להשתמש בה כדי להטריד את השרויים במנוחה, כפי שניסח זאת הרב ד"ר לואיס ג'ייקובס. עיקר זה הוא לבו של הספר שלפניכם.
תודות
אני שמח להציג לפני הקהל הישראלי את תרגומו העברי של ספרי Jewish Law as Rebellion, A Plea for Religious Authenticity and Halachic Courage (Urim Publications, 2018). המהדורה העברית מוקדשת להוריה של משפחת קצואר, הן מישראל הן מאנגליה, שבזכותה התאפשר תרגום הספר. אני מודה לבני המשפחה.
על תרגום הספר הופקד ידידי הטוב הרב ד"ר עידו פכטר, אשר הצליח להביע את מחשבותי בעברית מצוחצחת. הרב פכטר הבין לעומק את רעיונותי, כפי שרק יחידים הצליחו. אין מילים בפי להודות לו על מלאכתו. תודה שלוחה לרב משה גרוס ולרב יהודה דב בער זירקינד אשר סייעו בתרגום הספר ובעריכתו.
ישנם רבים שאני חב להם תודה. ראשית, להורי. באתי מסביבה חילונית לחלוטין וגדלתי על ברכיו של הפילוסוף המפורסם בן המאה ה-17, ברוך שפינוזה. אבי ע"ה הוא שהכניס אותי לעולמה של הפילוסופיה הכללית והכיר לי את תורתו של שפינוזה. באופן מוזר למדי, כתביו של שפינוזה הם שקירבו אותי אל היהדות.
נולדתי בהולנד, וזכיתי לקבל חינוך מצוין. הורי, יעקב וברטה (רבקה) לופס קרדוזו ע"ה, שלחו אותי לבתי הספר הטובים ביותר (והלא־יהודיים), שבהם גיליתי את היהדות לאחר התמודדויות פנימיות לא קלות. היתה לי הזכות ללמוד פילוסופיה כללית ולאחר מכן יהדות, ואלה שינו את חיי באופן קיצוני. התאהבתי במסורת האדירה של היהדות, ומאז אני מנסה להיות דתי ולחיות לאור הסימפוניה הגדולה שנקראת הלכה. אין בכוחי להודות מספיק להורי על זכות זו שהעניקו לי (המעוניין לקרוא את האוטוביוגרפיה שלי יוכל למצוא אותה בכתובת www.cardozoacademy.org/).
ברצוני להודות גם לאחי הצעיר, ד"ר ג'ק אדוארד לופס קרדוזו, שתמיד עודד אותי ללכת בדרכי שלי.
אציין גם את חותני וחותנתי, גרישה ורוסא גנסין ז"ל, שיחד עם הורי אפשרו לאשתי ולי לחיות בגייטסהד שבאנגליה וללמוד תורה בישיבה הגדולה ביותר באירופה. שם ישבתי בצלם של תלמידי חכמים עצומים, שפתחו לפני את השער ללימוד התלמוד. אף שכיום אני מרוחק במידת־מה מדרכם האידיאולוגית, אני עדיין מחזיק להם טובה על שגרמו לי להכיר בפוטנציאל הרוחני האדיר שקיים ביהדות.
רוב הספר נכתב בהשראתה של קבוצת חשיבה שניהלתי בירושלים. יעל אונטרמן, יעל ווליר, יעל שחר ויונתן רוזנר הם הכוח המניע של קבוצה זו.
מנהלת המשרד שלי, אסתר פטרמן, מלווה אותי כבר שנים רבות. אילולי ניהלה את העבודה האדמיניסטרטיבית ב-David Cardozo Academy בירושלים ובהרצליה, ספר זה לעולם לא היה יוצא לאור. תודתי שלוחה לה.
תודה לרוחי ושולם הורוויץ על שדאגו שמאמרַי Thought to Ponder יעלו באינטרנט ובפייסבוק ויגיעו לאלפי בני אדם. תודה רבה לחנה שפירא מירושלים על עריכת האנגלית (לקבלת מאמרים אלה לדוא"ל, ראו באתר לעיל).
קרן אברהם ואסתר הרש תומכת שנים רבות במפעלַי ובספרַי. רוני וטובי הרש הפכו לחברי הטובים. תודתי העמוקה שלוחה להם, כמו גם לקם ולילי בבאוף, למיכאל פלדמר ולפרנק ודזירי זרבי מלוס אנג'לס, על תמיכתם לאורך כל השנים. תודתי שלוחה גם לשרון ואלי גינדי מלוס אנג'לס.
אבקש להזכיר גם את שימי לופיאן - בעבר מלונדון שבאנגליה וכיום מישראל, את יוסף ורני קרנט, את מיכה איצ'ה, את אלכס סקוטלנד ואת דורון סנדרס מאמסטרדם, התומכים בעבודתי.
במשך שנים רבות תמכה קרן ספייר ב-David Cardozo Academy וברבים מפרסומי. מייסדי הקרן, אהרן ובטי ספייר ז"ל, היו תומכים נלהבים של עבודתי. חברי הוועד המנהל של הקרן, חברַי פיליפ דה־וינטר, ד"ר הנס וינפלדט ואלדד איצ'ה, ועמם ד"ר ליאו דלפגאו, תמכו באופן מיוחד.
תודה מיוחדת שלוחה לחברי הקרובים וים וג'רי ון דר הואק ולואיס ומנו פקטור מהולנד, עם ד"ר דוד קצין וד"ר דוד ומרסיה נימר מלוס אנג'לס.
אזכיר גם את הוועד המנהל של עמותת אור אהרן, את הוועד המנהל של ידידי Cardozo Academy בארה"ב, ליאנה קרייטנברג ולויס ברילמן, את הקרן הבריטית בניהולו של דוד ימין יוסף, וכן את עמי ברנשטיין מניו יורק.
המהדורה האנגלית של הספר יצאה לאור בתמיכתם של חברי הטובים צ'רלס ואריאלה זלוף, בעבר מלונדון וכיום מהרצליה. על זאת ועל כל מה שהם פועלים לטובת עם ישראל תבוא עליהם הברכה.
אני חב תודה מיוחדת גם לאדוארד ואורנה כהן, לבטינה וג'ו בלנגה, לדוד ונלי בלנגה, למארק בלנגה ומשפחתו, לדוד זלוף, לג'רלד ונעמי בראונשטיין, ליוסף ולילה גיטלר, לטרנס קלינגמן, ליונתן ותמר קושיצקי, לאליין וקרן איצקוביץ' מישראל, לדוד מוריס מלונדון, ולבנימין וגרס פיליפסון, בעבר מהולנד וכיום בארץ, על תמיכתם.
בני המשפחה שלי, סיד וגו'די טננבאום־קרדוזו, הפגינו תמיד עניין בעבודתי ותמכו ביוזמותי.
תודה מיוחדת שלוחה לחברי הקרובים מיכאל והילה כגן מירושלים. חברי לספסל הלימודים בהולנד, מיכאל ברט, שגר כעת באמריקה, תמך בפרסומי. מיכאל ויהודית קייזר מטורונטו נמנים עם ידידי הקרובים, וכמוהם גם ג'ואי שמה מניו יורק, הרב ארי זאב שוורץ מירושלים, דוד סוויסה מלוס אנג'לס, קרוליין ודניאל תמן ומשפחתם מלונדון.
אחרונה חביבה אודה לאשתי, פרידה רחל, שנושאת באתגר החיים לצדי זה שנים רבות, ואין זו משימה קלה כלל ועיקר. היא תמכה וממשיכה לתמוך בעבודת הפרסומים שלי, גם כשהדבר דרש ממני לשוב הביתה רק באמצע הלילה. אנו נשואים למעלה מחמישים שנה, והגם שיש לנו אתגרים רפואיים ואחרים להתמודד איתם, זכינו לראות הרבה שמחות ונחת מילדינו, מחתנינו וכלותינו, מנכדינו ונכדותינו, נינינו ונינותינו. אין מילים בפי להודות להם. עצם הידיעה שכל אחד ואחת מהם יהודי נאמן מסבה לי אושר עצום.
תודה גדולה לחברי צבי מאור מהוצאת אורים על שהסכים לפרסם את הספר בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות. אני מודה לידיעות ספרים על עידודם להוצאת הספר.
מעל הכול, אני מודה לכול יכול, שגדול ועצום משכלי אך קרוב ביותר ללבי,
נתן לופס קרדוזו
ירושלים־הרצליה, אייר תשפ"ג
הקדמה
מאת הרב ד"ר עידו פכטר
א
במבט ראשון, הצמדת הביטוי "מרד" למושג "הלכה" נראית כסותרת את עצמה. הרי מהי ההלכה? סך של הוראות, נורמות וחיובים הדורשים מן האדם להתנהג ולפעול בצורה המוכתבת לו מגבוה. ההישמעות והציות הן אבני הבניין של ההלכה. הדיוק ושלמות המעשה הם תכליתה.
לכאורה אין בהלכה מרד, עניינה הוא ההתמודדות. המילים הפותחות את הקודקס הראשי של ההלכה היהודית, השולחן ערוך, הן "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו". כניסת איש ההלכה אל שגרת יומו כרוכה בהתמודדות עם עצמו. עליו להכניע את דחפיו ואת יצריו כדי להתייצב לעבודת האלוהים. נגד העייפות, ההלכה קוראת לאדם להתגבר ולעמוד זקוף ברגע יקיצתו. נגד העצלות, ההלכה דורשת מהאדם להתחזק ולעשות את הישר בעיני בוראו. שיחתה של ההלכה היא של התמסרות וכניעה לחוק, לעבודה.
מרד הוא ההפך מכך. מרד מבטא חוסר היכנעות, חוסר ציות וחוסר קבלת סמכות. כשעם ישראל מתלוננים על משה ואהרן לאחר חטאי קורח ועדתו, אלוהים מכנה אותם "בני מרי".1 כששניים וחצי השבטים, השוכנים בעבר הירדן, בונים לעצמם מזבח המעורר חשש שהם סוטים מדרכי ה', הם מצטדקים ואומרים "חלילה לנו ממנו למרֹד בה'".2 ישעיהו ויחזקאל בדברי תוכחתם מכנים את עם ישראל "עם מרי"3 ו"בית מרי".4 מרידה היא תנועה נגטיבית ביחס לסמכות, בין אם מדובר בסמכות רוחנית או פוליטית, ומשכך הרי שהיא מנוגדת להלכה, המושתתת על מערכת היררכית הדורשת ציות וסדר. בשפה ההלכתית, הכינוי "מורד" איננו מעלה לאדם אלא גנאי לו.
מבחינה זו יש בספרו של הרב ד"ר נתן לופס קרדוזו, Jewish Law as Rebellion, שכעת אנו זוכים לראותו יוצא בתרגום לעברית, בשורה חשובה ומסקרנת; בשורה אינטלקטואלית, בשורה דתית ובשורה חינוכית. כבר בכותרתו של הספר קרדוזו מבשר על המהפכה שהוא מבקש לחולל בתודעה ההלכתית, שהיא למעשה תמציתו של הספר. במקום לראות את מושג המרד כאנטיתזה להלכה, קרדוזו טוען שהמרד הוא טבעה האותנטי של ההלכה, ושלמעשה, מי שאינו מבין כך את ההלכה מחמיץ את הבשורה הגדולה שלה.
חשוב לציין שקרדוזו אינו הראשון שגואל את מושג המרד בתודעה הדתית. לאנשי תנועת הפועל המזרחי, שהוקמה בשנת 1922, בהנהגת שמואל חיים לנדוי (שח"ל), ושנחשבת לאחת ממחוללותיה של הציונות הדתית, יוחס הביטוי "המרד הקדוש". תואר זה ביטא בשעתו את חוסר הנחת של הדור הצעיר בתנועת "המזרחי" מהסטגנציה המחשבתית שאפפה את מנהיגי התנועה, ואת הדרישה לרעננות רוחנית שבאותה עת היה בה צורך עמוק. אם כן, המרד לא הופנה נגד התורה אלא התחולל למען התורה. הוא לא בעט בסמכות הרבנית של אותה עת בתהליך של התרחקות מאלוהים, אלא ביטא תנועה של התקרבות אליו.
גם מהפכה, באופן כללי, איננה מושג זר למסורת היהודית. אברהם אבינו מוצג במדרשים כמהפכן, המבער את האלילות ונלחם בה. יציאת מצרים מוצגת כמהפכה פוליטית בעולם העתיק. הנביאים היו מהפכנים דתיים כשצידדו בקדימותו של המוסר החברתי לעבודת הקורבנות, וגם תפקדו לא אחת כמורדים בשלטון כאשר הוכיחו את המלכים על פשעיהם. מהפכות נוספות ליוו את המסורת היהודית בכל שלבי התפתחותה - החל בעריכת המשנה בידי רבי יהודה הנשיא וכלה בצמיחת האורתודוקסיה בהנהגת החת"ם סופר.
ובכל זאת, דומני שיש בהגותו המרדנית של קרדוזו מן החידוש. אם היו מרידות ומהפכות במסורת היהודית הן הופיעו לרוב במעטפת של ההלכה אך לא חדרו אליה. המרידות התרחשו במרחב התרבותי והרעיוני, ולכל היותר השתמשו בהלכה ככלי שרת להן. מהפכות אחרות התחוללו בדרכי עיצובה של ההלכה. אך בכל אלה, התודעה הבסיסית של ההלכה נותרה כשהיתה - מערכת של נורמות שהאדם מחויב לציית ולהישמע להן. קרדוזו חולק על תמה זו. בהגותו, עצם פעולתה של ההלכה היא תנועה של מרד. כשאדם מקיים הלכה הוא מכניס עצמו לעמדה אופנסיבית ולא דפנסיבית, עמדה שמטרתה לערער את הקיום ולא להשלים איתו. ההלכה היא רכיב מעורר ולא משתיק, היא מחוללת מציאות ולא מסכימה איתה.
אך כיצד הדבר אפשרי? כיצד יכולה תודעת המרד לשכון לצד עולם המושתת על מצוות וחוקים? נראה שאי אפשר יהיה להבין נקודה זאת מבלי להפנות מבט אל סיפור חייו של קרדוזו, שהוא מרתק לא פחות מהגותו.
ב
נתן לופס קרדוזו נולד בשנת 1946 באמסטרדם שלאחר מלחמת העולם השנייה, לאב יהודי ולאם שאמנם היתה נוצרייה אך הכירה היטב את עולם היהדות. לאחר שאיבדה את הוריה בגיל צעיר, עברה להתגורר עם משפחת אביו של קרדוזו - משפחה חילונית, אבל כזו שמקיימת תרבות יהודית. מציאות זו הציבה את קרדוזו בתודעה יהודית מורכבת. הוא הכיר יהדות וגדל אליה, אבל מבחינה הלכתית היה "לא יהודי". המורכבות הזאת היא שהציבה אותו בעמדה של אינסיידר ואאוטסיידר ביחס ליהדות בה־בעת, עמדה שלמעשה הוא נושא עמו עד היום.
משגדל התפתחה בקרדוזו תחושת פליאה על החיים. שאלות על מהות ומשמעות החיים, על החשיבה וההבנה האנושית וכן על גורלו שלו, התחילו להטריד אותו. לבו נמשך אל הפילוסופיה, ובהמשך הפכה המשיכה הזאת להתעוררות דתית. הוא החל במסע רוחני־אינטלקטואלי על מנת להשביע את חוסר הסיפוק הפנימי שלו. כבן למשפחה יהודית אמסטרדמית, החל ללמוד את כתביו של שפינוזה עם אביו, וחיפש אחר ספרים נוספים ביהדות. הוא מצא את התלמוד בתרגום גרמני וגמע בשקיקה את כתביו של רש"ר הירש. אט־אט התחזקה בו ההבנה שלא ימצא מענה לשאלותיו אלא בדת היהודית, והוא החל לקיים ריטואלים שונים - לשמור שבת ולהתפלל.
גם כשנכנס אל עולם המצוות - שמר שבת וחגים בסביבה לא־יהודית ופקד את בית הכנסת - לא עזב אותו הספק. הוא הושפע עמוקות מן הביקורת השפינוזיסטית על היהדות, ולא השתכנע שהיהדות איננה יצירה אנושית, מעשה ידי אדם. על פי עדותו, חור זה הושלם בעקבות מפגש דרמטי אחד שהיה לו בבית הכנסת. יום אחד נכנס אינטלקטואל צעיר אל בית הכנסת וזעק לעבר האנשים שכל מה שהם עושים שם הוא לשווא, שכן אלוהים לא קיים. מיד לאחר מכן הלך אותו אדם לכיסאו, התעטף בטלית והחל להתפלל בלהט רב. שבוע אחר שבוע היה חוזר אותו צעיר על הריטואל הזה עד שקרדוזו לא יכול עוד להתאפק ושאל אותו לפשר מעשיו; מדוע הוא בא לבית הכנסת אם אין אלוהים? אותו אינטלקטואל נתן לו מענה ששינה את מבטו של קרדוזו על המציאות, וכך אמר לו:
אינני מאמין באלוהים, אבל אני מאמין ביהדות. זו הדת הגדולה ביותר שהופיעה אי פעם עלי אדמות. היא תרמה לאתיקה ולמוסר יותר מכל דת או תרבות אחרת, ואנחנו חייבים אותה בעולם כדי לשמור אותו בחיים. אם אנחנו, היהודים, ננטוש אותה, העולם יהיה הרבה פחות טוב. אז אני בא לבית הכנסת, אוכל כשר ושומר כמה מהלכות שבת. אם לא אעשה זאת, אהיה אשם בהרס אחד הדברים היפים ביותר שהעולם התברך בו. אם אלוהים נתן אותה או לא, זה ממש לא מעניין אותי.5
הדברים הללו שינו את נקודת מבטו של קרדוזו על היהדות ואולי על החיים בכלל. הוא הבין שלא חייבים לפתור את השאלות הגדולות כדי להכיר בקסמה הגדול של המסורת היהודית. הוא הבין ששפינוזה טעה כשזנח את הפרקטיקה היהודית בשם הפילוסופיה ובעיקר בשל הבנה מוטעית של היהדות ושל ההלכה. אילו היה מקבל חינוך יהודי ראוי, היה יודע שהיהדות וההלכה אינן רק "ביהביוריזם" דתי, וייתכן שלא היה זונח את המסורת.
אבל מעבר לכך - קרדוזו הפנים תודעה דתית חזקה מאוד, אשר לפיה כפירה אינה בהכרח סותרת את האמונה; היא דווקא יכולה להיות חלק ממנה. "גם היום יש בי רגעי כפירה, במיוחד כשאני עומד מול סבל קשה של ילדים או פיגועי טרור בישראל ומחוצה לה", כתב במסה אוטוביוגרפית, "במשך ימים אינני מסוגל להתפלל כראוי בעקבות זאת, ואני נאבק עם האמונה שלי באלוהים. עד היום אני נדהם לראות כיצד יהודים דתיים הולכים לבית הכנסת לאחר פיגועי טרור, ובמקום לצאת בהפגנה נגד אלוהים הם משבחים אותו על טוב לבו, בלא שאלות".6
אמונה עמוקה באלוהים אינה שוללת את הכפירה בו אלא חיה לצדה כל העת. הכפירה מבטאת את ציפייתו של האדם לפגוש עולם טוב, צודק וישר, ואת חוסר הסיפוק כשהעולם אינו מתאפיין בערכים הללו. דווקא תחושת הכפירה מעידה על ערנותה של האמונה ועל מרכזיותו של אלוהים בעולמו של האדם. מי שנותר מאמין בכל מקרה ובכל מצב, מי שממשיך בשגרת חיים של תפילה גם כשרוע משתולל בעולם, ספק אם הוא באמת מאמין. אמונה אמורה להסעיר את החיים ולא להשתיק אותם.
שנים לאחר אותו מפגש בבית הכנסת הקדיש קרדוזו מאמר קצר ופרובוקטיבי למשחק הזה במרחב שבין אמונה לכפירה - מאמר שעסק בכיפה שהוא חובש לראשו. "הכיפה שלי היא אחת הסיבות העיקריות לכישלון שלי להיות דתי", כתב בגילוי לב. מבחינתו הכיפה היא "מעשה דתי נועז", סוג של "הצהרה לפני אלוהים שאני רוצה לחיות בנוכחותו". אך איך יכולה הכיפה לבטא זאת, אם היא מונחת על הראש כל יום, כל הזמן? כיצד יכולה הכיפה להוות מרכיב מעורר, כאשר היא נבלעת בכל יום בשערות הראש? מצב זה מוביל את קרדוזו למסקנה פרדוקסלית: כדי לבטא את הדתיות שלו הוא נדרש דווקא להוריד את הכיפה, רק כדי לחוות את חבישתה מחדש. הלכה למעשה, קרדוזו חובש כיפה כל העת, אבל זאת רק כדי שנכדיו לא יחשבו שהוא רוצה להיות פחות דתי, בעוד שהוא דווקא רוצה להיות דתי יותר.
התנועה הזאת בין אמונה לכפירה, בין כיסוי ראש לגילוי ראש - או, אם תרצו, בין דתיות לדת - היא המתח העומד בלב הגותו של קרדוזו והיא המפרנסת את תפיסת המרד שלו. אבל לפני שנמשיך בכך, נשוב אל סיפור חייו.
ג
בגיל 16 עבר קרדוזו גיור והצטרף באופן הלכתי אל היהדות. לאחר כמה שנים החליטה אמו להתגייר בעקבותיו, ורב הקהילה השיא אותה לאביו של קרדוזו בחופה יהודית. חופת ההורים נערכה שלושה חודשים בלבד לפני חופתו של נתן קרדוזו עצמו עם בחירת לבו.
לנתן קרדוזו אח הצעיר ממנו בשנתיים. בצעירותו היה רושם שגם הוא עתיד לצעוד במסלול הגיור, אבל לבסוף החליט להישאר בגויותו. מקרה שאירע בליל הסדר הוא שהוביל בין היתר להחלטה הזאת. היה זה זמן לא רב לאחר גיורו של נתן קרדוזו. בתחילת הסדר ביקש האח למזוג יין לכולם כדי לקיים את מצוות ארבע כוסות, אך נתן חטף ממנו את הבקבוק והטיח בו שאסור למי שאינו יהודי לפתוח בקבוק יין ולמזוג ממנו, שכן אז יהיה היין "מקולל". הדברים האלה, שהתבססו על ידע הלכתי חלקי מאוד ואף מוטעה, העליבו את האח מאוד, ובעקבותיהם החליט שלא להיכנס ליהדות. כיום אותו אח מתגורר בהולנד. את ההשלכות של הסיפור הזה על הגותו של קרדוזו נציין בהמשך.
לאחר גיורו פנה קרדוזו ללימוד תורה מעמיק בישיבות חרדיות באנגליה, ושם גם הוסמך לרבנות. הוא הוקסם מעולם בית המדרש ושקע בלימוד מעמיק של התלמוד. אך ככל שחלפו השנים הרגיש שמשהו חסר. צללו שם לעומקן של סוגיות הלכתיות, אבל היה פגם בלימוד; אצל הרבנים וגם אצל התלמידים לא נמצאה התעוזה לשאול את השאלות הגדולות על היהדות ועל החיים. לא היתה אצלם פתיחות לספרות פילוסופית רחבה יותר, וודאי שלא היה בהם הידע והעוז להתעמת עם משנתו של שפינוזה, גיבורו של קרדוזו.
לאחר 12 שנים, כשבידיו גם תואר דוקטור לפילוסופיה, עלה קרדוזו עם אשתו ושלושת ילדיהם לארץ, והתגורר בירושלים. קרדוזו נקרא ללמד בישיבה לבעלי תשובה, וגם הרצה בסמינר לבנות. אבל החתירה אחר האמת וחוסר ההתפשרות על אמונותיו מנעו ממנו להמשיך גם שם. רבני הסמינר לא ראו בעין יפה את קריאתו המתמדת להתעוררות ולהתחדשות דתית, והוא נאלץ להיפרד מתפקידו. באופן מעניין למדי, גורלו היה דומה לגורלו של רב אחר שביקש גם הוא התעוררות דתית, ושמכתביו ספג קרדוזו השראה רבה - הרב אברהם יהושע השל. גם את השל דחו אי־אלו רבנים אורתודוקסים, ובטיעונים דומים למדי - טיעונים שיסודם בפחד.
קרדוזו הבין שהוא משמיע קול מיוחד שרק מוסד בראשותו יוכל לשאת, והקים את "David Cardozo Academy". במוסד הזה הוא העמיד עשרות תלמידים, ובמקביל הקים קבוצות חשיבה, ניהל תוכניות ללימודי יהדות במקומות שונים, והתפרסם בקרב ציבור רחב - רובו דובר אנגלית - בעקבות עשרות ספרים ומאמרים שהוציא לאור, והרצאות שונות שנשא ברחבי העולם. "לעתים קרובות אני תוהה מדוע אלוהים בחר בי להיוולד למשפחה כזאת, מנישואים אסורים על פי התורה, ומדוע היה עלי להיתקל ביהדות בדרך מיוחדת כל כך", כתב בסיפור החיים שלו. אבל התשובה לכך ברורה לו היטב - היכולת להגיע אל היהדות מבחוץ, מתוך חיפוש אחר משמעות, ולהמשיך בחיפוש הזה גם לאחר שנקלט עמוק בתוכה, היא שפיתחה בקרדוזו מבט מיוחד על היהדות. עבורו היהדות על כל צדדיה וחלקיה לא היתה מעולם מובנת מאליה, וקרדוזו נאבק שכך גם תישאר.
את חוויית החיים שלו סיכם כך:
תחושת שליחות חזקה מציפה אותי. אני מבין שהחיים שלי שונים מחייהם של רוב האנשים, כולל יהודים דתיים. אני רואה יד מכוונת שאינה נותנת לי מנוח, שמכניעה אותי. אני מונע מכוחה אך לא תמיד יודע לאן אני הולך. לעתים קרובות אני מרגיש צורך לצאת מכל הסיפור הזה ולהתחיל לחיות חיים נורמליים. אבל עד כמה שניסיתי זה פשוט לא עובד. אני משוכנע שיש משמעות רבה מאחורי החיים האבסורדיים לכאורה שלי, אף שלעולם לא אוכל לדעת מה היא בדיוק. הם יפים ותובעניים, ובכל זאת די מפחידים.7
ד
בהגותו, קרדוזו מבקש לשמר את חוויית המפגש הראשוני שלו עם היהדות גם לאחר שנים של חיים בתוכה. משעה שזיהה ביהדות השקפת עולם המעניקה לאדם מבט חי ותוסס על המציאות, מבט שאינו מקבל את החיים כמובנים מאליהם אלא רואה בהם פליאה והתחדשות תמידית, הוא מסרב לראות בה משהו אחר. ואת המבט הזה קרדוזו מבקש להביא אל תוך ההלכה, אל תוך שגרת חייו של האדם הדתי. אך כיצד עושים זאת?
קרדוזו מציע להבין את ההלכה כאמנות. לעתים הוא ממשיל אותה למוזיקה ולעתים לציור. גדולי האמנים יצרו יצירות מופלאות מתוך חופש יצירתי. ללא חירות הרוח והמחשבה לא היו האמנים הללו יכולים לייצר אמנות ברמה גבוהה. אבל כדי לקיים את החירות היצירתית היה עליהם להיצמד לכללים ברורים ונוקשים. ללא הישמעות למקצב ולחוקי ההרמוניה, גדולי המלחינים לא היו יכולים לכתוב יצירות מרוממות רוח. ללא דיוק בפרטי פרטיו של כל רישום, לא היה רמברנדט יכול להוציא ציורי נוף ודמות מופלאים מתחת ידו. הצמצום למסגרת נוקשה של דיוק ושגרת עבודה חיוני כדי להביא כל יצירה לגמר.
בהיבט הזה, ההלכה היא כלליה וחוקיה של היצירה הדתית, שעניינה: עיצוב אישיות המכניסה את אלוהים לכל ממדי הקיום, כפי שכותב קרדוזו בספר שלפנינו:
להיות דתי משמעו לאפשר לאלוהים להיות בתוך המחשבות והמעשים שלי, ובכל מה שאני רואה ומרגיש. להיות דתי משמעו לחיות במודעות מתמדת ואינטנסיבית של חיים בנוכחותו של אלוהים ולראות את טביעות אצבעותיו בכל מקום.
[...]
להיות דתי משמעו להתמודד - להעז, להתנגד, ואפילו להטיל ספק. הדרך להגיע לאלוהים היא באמצעות מאבק רוחני, כשכל מה שאנחנו יכולים לקוות לו הוא לזכות בהצצה לקיומו. זהו אתגר מתמשך.
אליבא דקרדוזו, הבעיה בעולם הדתי העכשווי היא שהגולם קם על יוצרו וההלכה קמה על יסודותיה. במקום שנראה בהלכה את התווים המייצרים את המוזיקה ואת הקווים המחוללים את התמונה, הפכה ההלכה עצמה למוזיקה ולציור, כאילו עניינה מרוכז בעצמה. במקום לשחרר את הרוח הפכה ההלכה לבית הכלא הגדול שלה, ובמקום שתיתן מקום לטביעות אצבעותיו של אלוהים בעולם היא החליפה את מקומו. האדם הדתי נעשה מתמסר להלכה ומקפיד על קיומה המדוקדק מבלי להיות מודע כלל למה שהיא מייצגת ולמה שהיא אמורה לחולל.
אבל מעבר לכך. מי שמבין באמנות לא ישתעמם מיצירה גם אם ישמע או יראה אותה שוב ושוב. מי שאוזנו רגישה דיה ידע לזהות שוני בין אותן יצירות מוזיקליות שנגנים שונים משמיעים אותן, וגם ידע להבחין בין השמעות שונות של יצירה אחת בידי אותו נגן. ככל שהרגישות האמנותית גדלה, כך האדם מצליח לזהות עומקים רוחניים משמעותיים יותר בכל לחן ובכל נגינה. כך פועלת ההלכה. גם אם תבניתה ריטואלית, מי שרגיש למוזיקה שהיא מייצרת יוכל למצוא בתוכה עומקים ואופקים אחרים בכל פעם מחדש. הלכה שקוימה ביום אחד לא תדמה להלכה שתקוים ביום אחר. כך יהפוך עולם של ריטואלים וכללים למבע ייחודי אך מתמשך של תחושות וחוויות דתיות.
באופן הזה מסביר קרדוזו את תפקידן של הברכות. הלכות רבות עוסקות בבירורים כגון איזו ברכה יש לברך, היכן ומתי; מה דין המסתפק אם בירך או לא; ועוד. אבל אסור שהעיסוק הרב והמדוקדק הזה יסתיר מעיני המברכים את תכליתה של הברכה, שהיא לעורר באדם את הרגישות להתפלא על כל היבט בחיים, ולו הקטן ביותר. כך נכתב בספר שלפנינו:
ביהדות אנו מחדדים את יכולתנו לראות את הנשגב במציאות היום־יומית שלנו באמצעות אמירת ברכה בכל פעם שאנו אוכלים או שותים. נוסף על כך אנו מברכים בכל פעם שאנו אוכלים פרי חדש, לובשים בגד חדש, מריחים ריח טוב וכו', ובכך מבטאים את פליאתנו והכרתנו במורכבות המופלאה של כל הסובב אותנו.
כאשר הברכה נאמרת בריכוז וברגש הראוי, היא מבטיחה שנחווה כל יום וכל תופעה כמשהו חדש לגמרי [...] זו אחת המטרות החשובות ביותר של ההלכה היהודית: לחיות עולם רוחני דינמי וער דרך מעשינו היום־יומיים.
כדי שההלכה תוכל למלא את תפקידה צריך אפוא בראש ובראשונה לכוון את התודעה של האדם המקיים אותה. רבים רצים היום לדרוש שינוי בתכניה של ההלכה כדי לגאול אותה משממונה. גם בכך קרדוזו עוסק. אבל על פי דבריו כאן, השינוי צריך להיות בראש ובראשונה בתודעתו של האדם המקיים את ההלכה. כדי להצליח לזהות עומקים בהלכה צריך לחדד את הראייה. כדי לשמוע דרכה את המוזיקה, צריך לכוונן את האוזן ולפתח רגישות מוזיקלית. רק מי שיגיע אל ההלכה מתוך מקום דתי־אותנטי, הדורש את אלוהים ואינו לוקח את החיים כמובנים מאליהם, יזכה לראות בה מערכת דינמית של מעשים, הקוראת לחידושם של החיים מדי יום ומדי שעה. מי שאוזנו ערלה לא יוכל למצוא בה עושר זה. ואז, בעל כורחה, תיפול ההלכה לשגרה משמימה.
המשך בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
