כשדברים רעים קורים לאנשים טובים

וַיֹאמֶר, בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי יְהוָה וְחַי הַיָּלֶד. וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם? הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד? אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא־יָשׁוּב אֵלָי.

(שמואל ב', יב 23-22)

בטרם כול

מאת אברהם בורג

כל החיים אנחנו בונים גשרים. בין אהבות לאכזבות, בין תקוות למציאות, בין הרצונות למגבלות וכל שאר הגשרים האחרים שאדם בונה לעצמו כדי לצלוח את דרכי החיים. רק גשר אחד מעולם לא הצלחתי להקים לעצמי, את זה שבין המוות לאמונה, בין האבל לתקווה. בספר הזה, "כשדברים רעים קורים לאנשים טובים", מצאתי את היסודות הראשונים שעליהם אולי אצליח בעתיד לבנות את הגשר כולו.

הספר תורגם לראשונה בראשית שנות השמונים. מלאכת מחשבת של תרגום בידי דנה עיבל. בינתיים השתנו הזמנים, האבל תופס אצלנו מקום פרטי יותר, אינטימי הרבה יותר מבשנים ההן. גם העברית השתנתה מאוד. הספר נכתב מלכתחילה באנגלית בלשון אנושית, יומיומית. המחבר, הרב הרולד קושנר, כתב לא כרב הדורש מעל הבמה, לא כמטיף המנסה לשכנע את מאמיניו בלהט, אלא כחבר המשתף את זולתו בלבטיו, כמנחם המדבר בגובה העיניים עם חברו הסובל. ומכאן סגנונו ה"משוחח" יותר של התרגום הנוכחי. בסוף יום אבל ארוך יכול המתאבל לקחת אותו ולקרוא בו מעט ובשקט, בלי להתעכב על ניסוחים מורכבים ומפותלים. להתחבר באופן אישי ואינטימי לרעיונות הבהירים שלו ולמחשבות המנחמות שבו. ואפשר גם לחזור אליו מאוחר יותר ולא להרגיש כי משהו הלך בינתיים לאיבוד.

הספר הזה מלווה אותי ברקע חיי כבר הרבה מאוד שנים. עמום אבל קיים. בכל פעם שמשהו רע קרה לי נזכרתי בו ובתכניו. נזכרתי ולא יותר. אף פעם לא ייחסתי לו חשיבות גדולה מדי, עד שעלתה על גדותיה כוס הצער שלנו ושלי, ונעזרתי בו מאוד. את הספר הכרתי בצורה מקרית לחלוטין. ג'נין, אמי בדרכי הנישואין, ביקשה ממני פעם לקנות לה את הספר בארצות הברית. עד אז לא הכרתי, לא את הסופר ולא את הספר. אבל היא ביקשה עשרה עותקים ואני יצאתי לחפש. הגעתי לחנות הספרים הכי גדולה בניו יורק, ל"בארנס אנד נובל", והופתעתי כי אכן היה להם הספר.

"אבל נשארו רק שני עותקים אדוני."

אני התפלאתי שהספר בכלל קיים והמוכר מתנצל שאין עוד עותקים. אמריקה.

"למה אתה מתכוון?" שאלתי.

"כמעט לא עובר שבוע בלי שמישהו בא לחפש את הספר. אז אנחנו תמיד שומרים כמה עותקים."

"והקונים, רק יהודים?" שאלתי בפרובינציאליות ישראלית, יהודית.

המוכר חייך ואמר: "זאת אמריקה, אדוני. אתה יודע, כאן לא שואלים את הקורא באשר לאמונתו."

"אני מצטער," חייכתי במבוכה, תוך שאני נובר בארנקי.

"אבל אגיד לך משהו," הוסיף כשהוא מונה את העודף, "כולם קונים אותו. גם פקיסטנים עם טורבן וגם כמרים עם צלבים. זה לא רק ספר יהודי — זה ספר אנושי."

בימים ההם הייתי בעיצומם העצוב של שלושים ימי האבל על אחותי הבכורה, המנוחה. והדברים נפלו על אוזני הקשובות. אקרא את הספר, אמרתי לעצמי. כשכבר פניתי לעזוב אמר לי בשקט: "אני יודע, אחותי נפטרה לפני שלושה שבועות והספר הזה עזר לי מאוד." כמו יד מכוונת, ידו של הספרן שבשמים, כיוונה אותי לשם, אז. מאז, בכל פעם שאני מזדמן לחנות ספרים בחו"ל אני בודק אם הספר נמצא. והוא תמיד שם, תמיד מחכה לי כאומר: אני עוד כאן כי האבל הרי עוד לא עבר מן העולם.

"מַאמִי," שאלתי עם שובי את חותנתי ג'נין, "למה את צריכה עשרה עותקים?"

"כי גיליתי שיש אנשים שהספר הזה עוזר להם לעבור את הימים הקשים הפוקדים אותם," ענתה ברוך.

רק אישה מקסימה ורגישה כחותנתי מסוגלת לחשוב לתת מתנה של משמעות לאדם שבאותו הרגע הוא הכי עצוב בעולם. שנים ארוכות חשבתי שהספר הוא נהדר אבל... אמריקאי מדי. לא הבנתי עד הסוף את מקומו של איש הדת בחייו של היחיד האמריקאי. אצלנו הרי הדת היא רשמית, מוסדית, מדינתית. ומציאות החיים הישראלית חצבה תהום בין אלה המקדשים את הרבנות ובין אלה הפוסלים אותה לחלוטין. ואין ביניהם כמעט שום אמצע מתווך. בניגוד לחברה היהודית בישראל, משגשגת החברה היהודית האמריקאית הודות לעקרון הפרדת הדת מהמדינה. זוהי הפרדה שהטילה את האחריות לחיי הרוח על הקהילה וחבריה, לא על המדינה ומנגנוניה. רוחניות של אנשים מרצונם, לא של פקידי דת ממונים. ממילא תפקידו של הרב בחיי הקהילה שלהם שונה מתפקידו בחיינו. איש הדת שם הוא בצד שלי, של האדם, כמעט חבר ושותף. ולא בצד השני של הסמכות והריבונות שלא תמיד שוחרות את טובתי — היחיד. לכן, אלוהים של היהודי האמריקאי גם הוא נמצא במקומות אחרים מאשר אלוהיו של הישראלי.

רק ברבות השנים הבנתי שהעובדה שמנהגי האבל העולים מן הספר שונים במידה רבה מאלה שלנו לא ממש חשובה. כי הספר הוא על האדם הבודד, היחיד, גורלו ואלוהיו; כל השאר הן עטיפות חיצוניות. העובדה ש"השבעה", החיונית כל כך לרבים מאיתנו, כמעט שלא מוזכרת אצלו, לא ממש מפריעה. ממש כשם שהאבל הציבורי, הפומבי, התופס מקום נרחב כל כך בסדר היום שלנו נעדר כמעט לחלוטין מחייו של האבל הבודד בצפון אמריקה. אמת, כאן אצלנו, חסרה לפעמים אינטימיות המכבדת את העצוּב, השכוּל והאבל; כזאת שלא עוטפת אותו כל הזמן בהמוניות לא רגישה. ואכן, שם בבדידותו של היחיד, אין תמיד די חום אינטימי של חבריו וקהילתו, וגם היא יכולה להיות מוגזמת מדי. אבל מה שחשוב זאת הדרך המיוחדת, מלאת התוכן והעמוקה, שבה פוסעות כל משפחה וכל קהילה כשהן עוברות מימי העצבות אל שגרת חיי האבלות שתלווה אותן מעת האסון ועד סוף הימים.

כשאני קורא ומעיין בספר תולדות האדם, ספר בראשית וסיפורי הבריאה שבו, אני תוהה לא אחת איך היה נראה העולם אם חיי גן העדן היו נמשכים והמוות לא היה שולט בנו כלל. התשובות שלי תמיד חוזרות לאותו מקום; ספק אם היינו מגיעים עד הלום. הניוון המחשבתי היה שולט, הסקרנות לא היתה נולדת אף פעם וכוחות היצירה והיצירתיות האנושיים לא היו באים כלל לידי ביטוי. בשביל מה להתאמץ, למצות ולהצטיין אם אין שום מגבלה של זמן למעשי עלי אדמות?! המוות, כתחנה הסופית, מכריח אותנו שוב ושוב לשפר את מסלול החיים כולו. מזל, כך אני אומר לעצמי, שחוה והנחש הוסיפו לעולמו הכמעט מושלם של אלוהים את סופיות החיים ויצרו בכך את השותפות והאחריות המשותפת בין האדם לאלוהים באשר לעולם ותיקוניו.

לו היה המוות נותר במקומו, ממתין לנו בסוף החיים, עם תום מסע המשימות והתרומות של האדם לא היתה לי שום תלונה. אבל המוות מסרב להישאר כלוא שם. הוא מתפרץ וקוצר בלי רחמים, זורע סביבו הרבה עצב ושכול. הרבה מדי. הטרגדיות האלה, הגחמות הבלתי מובנות והבלתי נשלטות של הכוחות העליונים שמעבר לנו, הפכו לסימני השאלה האמוניים הקשים ביותר. קשה מאוד לבנות גשר יציב של הבנה ואמונה תמה, אשר יחבר בין חוויית האובדן של היקר לנו מכול ובין המשך האמונה התמה בטובו המוחלט של אלוהים. כשאחותי הבכורה הלכה לעולמה, היא הלכה לאט. בייסורים ובעינויים. ואמא זיכרונה לברכה לא הפסיקה לבכות. היא בכתה בעת מחלתה, ובכתה עוד יותר בעת גוויעתה והוסיפה עוד בכייה רבה אחרי לכתה. היא לא הצליחה מעולם להבין ולקבל את המרה שבמיתות; איך זה יכול להיות — היא מיררה — שהורים קוברים את ילדיהם? שאלה שניקבה את שמי השמים שלה, ואת הרקיעים של כולנו. תמיהה מתריסה של אמא מיוסרת שסדקה מעט את חומת אמונתה של אמי, האישה הכי מאמינה שפגשתי מעודי.

מכיוון שכבר נגענו באישי ובפרטי אני נאלץ לפעמים להכיר בכך ששמחת החיים הטבעית שלי, האופטימית והמקווה, מסתירה ומכסה בדוֹק לא מספק את פני המוות והשכול הרבים המקיפים אותי. חברי ילדות שנהרגו בשדות המערכה, קרובי משפחה שמלאו ימיהם ואחרים, אהובים צעירים מאוד שנקטפו באִבם. הורים, אחות וקרובים כאחים וילדים. מחלות קשות וממאירות קטפו את פריין בגננו, מיתות חפוזות קטלו סביבנו בלא רחמים. החיים בשטף זרימתם מהלו את אהבת החיים בצבעים של תוגה. מזמן ויתרתי על הציפייה לתשובות של ממש לשאלות המענות: למה זה קורה? למה לנו? למה דווקא לאנשים הטובים האלה? השאלה המקראית הקדמונית (ירמיהו, יב 1) הפסיקה להעסיק אותי כשהבנתי באחד מסיבובי הצער הראשונים שלי שאין לי את מי לשאול ואין מי שישיב לי. הפסקתי לשאול והמשכתי בחיי המשלבים, כמו חיי כולנו, צער, שגרה ושמחות בדיבור אחד. שנים ארוכות התאבלתי כמו רובוט, עושה ולא חושב, נוהג כמנהג ולא מהרהר אחר רוע הגזירה. לא עמדה לי הבנתו של קושנר ששוחח בלי סוף עם עצמו ועם אלוהיו עד שיישב את רוב המחלוקות והטענות שהיו ביניהם. יישר את ההדורים ומצא מחדש את אלוהים כחבר קרוב היושב איתו על רצפת החיים ומתאבל כמוהו ולצדו. פוסע יחד איתו במשעולים העצובים של החיים. כך הדחקתי תמיד עד לימי אבי האחרונים.

לקראת מותו של אבא ז"ל, שוחחנו על הרבה דברים. נפרדנו. בכל רגע פנוי שאלתי אותו הרבה שאלות שהיו לי ולא הספקתי לשאול עד אז. אמרתי לו דברים שמעולם לא עלו על דל שפתי, דברי אהבים. ביקשתי ממנו שיגיד לי דברים שלא היה סיפק בידו לאומרם ואת מיעוטם הוא אכן אמר לי. בדור ההוא בכלל ובמשפחות ייקיות בפרט לא נהגו לנשק ולחבק יותר מדי. בקושי הביעו רגשות. אבל למי אכפת מהמסורת הייקית הנוקשה והמחייבת כשאבי מורי, אהובי הגדול, הולך לבלי שוב. מדי יום נפגשנו. אחותי והוא ואני. נישקתי אותו בימים ההם יותר נשיקות מכל חיינו עד כה. וגם הוא נישק חזרה. ליטפתי את כיפת קרחתו כמו שאהבתי לעשות כשהייתי ילד קטן. אז חשבתי שיחיה לנצח ואילו הפעם כל ליטוף היה סָפוּר, כמעט אחרון, עד האחרון ממש. לא הייתי מספיק מנוסה אז בהלכות פרידה ולא הכנתי לי מראש את רשימת כל הדברים שארצה לדעת ועוד רגע לא יהיה מי שישיב לי. לפעמים לא שאלתי די ולא אחת הוא ענה פחות מדי. אף על פי כן הספקנו לשוחח בינינו על המון נושאים שאבות וילדים כמעט אף פעם לא מעלים אל פני השטח של יחסיהם. ביקשתי ממנו שיספר לי על חלומותיו, על ילדותו ועל תקוותיו והוא סיפר. היום, בעבור הזמן, אני מאושר על כל רגע ורגע מהרגעים הקסומים ההם. כי כך היתה פרידתו מאיתנו ומהעולם שלמה יותר. רכה. כשחברים שואלים אותי מה לעשות ברגעים הקשים והעצובים האלה, אני ממליץ להם לעשות כך. לדבר עם החולה, הגווע, על הכול. לשאול את כל השאלות, להגיד את כל הדברים, כי עוד רגע הרי כבר יהיה מאוחר מדי. ובכלל למדתי בימים ההם לקח גדול מאוד מהמוות אל החיים. לא לחכות. אנחנו לא צריכים לחכות למת שימות כדי להגיד עליו, אחרי מיטתו ומיתתו, את כל הדברים הטובים. אולי חייו היו טובים יותר, כמו גם חיינו, אם היינו יודעים להגיד אחד לשני דברי חום ורגש, השמורים לנו רק לימי האחרית. מאז מותם של אבא ושל אמא למדתי כמה טוב להגיד דברים טובים, כשיש להם עוד משמעות לחיים עצמם; לאומר ולשומע יחדיו.

פעם, בימים המיוחדים ההם, נזכרתי בחוויית ילדות רחוקה, הקשורה בו ובמוות ובי. אבא זיכרונו לברכה היה איש ציבור רב פעלים. הלך לכינוסים ולאירועים, היה מוזמן לשמחות של קרובים ומקורבים. כמעט תמיד על חשבון הזמן שלנו, הילדים הפרטיים שלו. פעם בילדותי שאלתי אותו: "אבא, לאן אתה הולך? שוב לבר מצווה של מישהו שאתה לא ממש מכיר?" הוא הביט בי במבטו החם, החכם, ואמר לי בחצי חיוך וחצי עצב: "קודם כול אני כן מכיר. ולא, זה לא בר מצווה, זאת לוויה. אתה רוצה לבא איתי?" לא באתי, הייתי ילד ועוד לא עיצבתי את יחסי אל המוות ומכלול האירועים הסובבים אותו. אך עד עצם היום הזה אני זוכר את הכעס הילדותי שכעסתי על המת שהלך, ובהולכו לקח לי את אבא שלי לעוד ערב אחד. עכשיו בימי הסיכום והפרידה חזרתי לאותו זיכרון ושאלתי אותו בדרך אגב: "אבא, למה הקפדת ללכת לכל הלוויות וניחומי האבלים ההם? מה הניע את האובססיה שלך?" שוב הוא הביט בי באותו מבט שזכרתי משיחת הילדות שלנו. רגע ארוך, עצוב הרבה יותר בשל חייו הקרבים לסופם. כחוכך בדעתו האם הוא יכול כבר לשתף אותי, שתמיד אהיה הילד הקטן שלו, בחוכמת החיים שלו. "אתה יודע," הוא אמר לבסוף, "כשאתה הולך לחתונה קל לך מאוד לשמוח. כולם לבושים בגדי חג, התזמורת מנעימה, האוכל טוב והריקודים סוחפים והשמחה מידבקת. ככה כמעט כל אחד יכול לשמוח, קשה שלא לשמוח. אבל לא כל אחד יודע לנחם אבלים. להגיע אל האדם העצוב, בתחתיות מצב רוחו ולהתחבר אליו שמה, זה קשה, אז הלכתי. אולי ניחמתי."

ברגע הזה, כשאבא בדרכו האחרונה, הבנתי הרבה דברים שהיו לי סתומים כל השנים ההן. כמו כולם גם אני בא לנחם אבלים, מלווה את המתים בדרכם האחרונה, מבקר חולים ומנסה לרגע להיות שותף הנושא איתם בעול. נוכחתי לדעת שעד כמה שקשה לי לנחם, הרבה פעמים קשה עוד יותר לאבלים עצמם לקבל את הנחמה. לכולנו יותר קל להפוך את חוויית האובדן הנוראית לסיפור של עובדות. כל כך הרבה פעמים אני מקשיב לאנשים המדווחים לי על פרטי אסונם. כמה, מתי, איך, מי, איפה. פרטי פרטים של מידע ואפילו לא פיסה אחת של שיחה. של משמעות. קשה לאנשים להגיע אל עצמם, אל הלב פנימה, וקשה להם עוד הרבה יותר לשתף את הזולת. לדווח כולנו יודעים. מיום שנולדנו אנחנו חייבים בחובת הדיווח. אנחנו מדווחים להורים, למעביד, לשלטונות ולרשויות. התרגלנו ליחידות זמן מדויקות, לסכומים, לכמויות, למשקלים, למעשים ולתוצאות. את הרגלי החיים האלה שבחוץ אנחנו מייבאים בקלות אל המקום הפנימי של העצב וחוסמים באמצעותם את דרכה החוצה של השיחה הכנה, זו שבאה מתוך האמת הפנימית. לפעמים כי אנחנו לא מנוסים בכגון אלו, ולא אחת משום החשש הגדול מפניהן של השאלות העצומות, הקיומיות, אלה שאין להן מענה. והן מאיימות מאוד על היסודות שעליהם בנויים חיינו. ככל שזה קשה לסובל, זה הופך לכמעט בלתי אפשרי עבור המנחם. וכי איזה מענה בר מדידה יש לי לזעקת היתום? ובמה אוכל לנחם את האם השכולה? והאלמנה? ומה ירגיע את החולה המפחד מאוד ממר גורלו? ברגעים שכאלה, שבהם המנחם אינו מצליח לנחם והאבל ממאן להתנחם קם לו, אבוי, חיץ לא נראה בין בני אדם בשעה שבה הם זקוקים זה לזה יותר מכל עת אחרת. והחידלון לא נעצר שם. מילדות מלמדים אותנו לפעול ולהגיב. אנחנו משתדלים לא להיות פסיביים, רוצים להיות אדונים לגורלנו. אנחנו שואפים לתקן עולם, לחולל שינוי, לשפר את המעוות והמקולקל. ופתאום ניחת עלינו האבל ובאחת אנחנו הופכים לסבילים, לא מסוגלים להפעיל את כלי היזמות הפעילה שלנו כדי לגרש את העצב ואת סיבותיו הטרגיות. וממילא האבל ופירותיו הופכים מבלי משים להיות חלק מתחושה עמוקה ומתמשכת של כישלון וחידלון.

כך לגבינו כיחידים וכך בעוצמות גדולות הרבה יותר באשר לכולנו בארץ שבה בחרנו לשכן את גורלנו כקולקטיב אנושי. ישראל היתה לארץ אבלה מאוד. לוח השנה שלנו משובץ בימי זיכרון, אבל וחורבן. צום גדליה, רצח רבין, עשרה בטבת, יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, ל"ג בעומר לזכרם של תלמידי רבי עקיבא, י"ז בתמוז, תשעה באב. ובינותם לא חסרים אזכורי ימי מלחמות ונופליהן המתרבים מאוד בעבור הזמן. יחד עם מתי האסון והטעות האנושית; כמספר הנופלים במערכות ישראל כך מספרם של נספי תאונות הדרכים, רבבות של מתים, קורבנות האקראיות והרשלנות שאין להן הסבר. ומעל כולנו עוד נישאים שישה מיליון קורבנות השואה המשתרגים יחד עם החללים והמתים וכל אלה מלבד המיתות הטבעיות שהן חלק מרקמת חייה של כל חברת בני אנוש באשר היא אף שלפעמים הן אכזריות ומענות. אין יריעות ארוכות דיין ואין מספיק מילים להביע נחמות לבני המשפחות, לפצועים ולנפגעים הממשיכים איתנו כתמול שלשום, אף שבכל אחד מהם חבוי אבל פרטי פעיל ופועם שלא ייגמר לעולם.

דווקא משום היותה של ישראל חברת כל עצוביה אנחנו מחויבים לשים לב הרבה יותר, לכבד ולהוקיר, את אלה ההולכים איתנו ומשהו בקרבם, בסתר, מת כל הזמן. כי זאת לדעת, לחיים יש יותר מאשר מסלול אחד. עד רגע השבר כולנו כמו כולם. בקצב, בתיאום. ואז האסון פוקד את ביתי. לרגע משתלבים המעגלים; העולם החיצוני של קרובים וחברים מתאחד עם העולם הפנימי. באים לנחם, "משתתפים בצערך", עצובים איתי לרגע. אחר כך האדם קם מאבלו וחוזר למסלול. הנהר ממשיך במרוצתו. כלפי חוץ שום דבר לא השתנה, כולנו שוב אותו דבר. אבל בפנים כבר פועם לו שעון אחר. פרטי, אטי, מהורהר, עצוב ומתגעגע. אני כבר לא כמו כולם, כי אבד לי מישהו יקר מאוד ובלעדיו החיים כבר אינם אותם חיים. נסו לרגע לחשוב כמה אנשים כאלה יש לצדכם. עצובים נסתרים, חבויים ומתביישים. שימו אלינו לב, עִזרו לנו להישאר יחד איתכם למרות הכריתה שקרעה את חיינו שאלמלי כן כל כך הרבה מהאבלים שבקרבנו יכולים למצוא את עצמם, כטענתו של קושנר, מנוכרים מסביבתם הלא רגישה ולא מרגישה ומנותקים מאלוהים אשר רחק מהם מאוד בשל אכזריות הגורל.

כל כך הרבה שאלות נלוות לכל מחלה ולכל מוות. לסבלו ולהליכתו של צעיר בטרם עתו כמו גם למותו של איש במלאות ימיו. רגשות אשם, תסכולים, כעס והאשמות ומעל כולם משברי אמונה שקשה מאוד לאחותם ולתקנם. איפה היה אלוהים בשעת אסוני? שואל את עצמו במודע ובלא מודע כל מי שאסון וטראומה השיקו אי פעם לחייו. האדם המודרני הוא איש הזכויות, אזרח החירויות. הוא בן אדם העומד על שלו ולא בא על סיפוקו עד שהוא מבין את ההסבר לקורות אותו.

ובדור שלנו ובארץ שלנו משהו לא טבעי ולא מוסבר קורה לנגדנו שוב ושוב. הורים הקוברים את ילדיהם, בניגוד לטבע, להיגיון ולרגש. הרי זה לא נכון שאב יגיד קדיש על ילדו, שאם תשב שבעה על בתה. ואנחנו בעצם מקבלים עלינו את רוע הגזירה ושותקים. החוויה הישראלית הרגילה אותנו גם לרעה הזאת. בתי הקברות מלאים בישראלים וישראליות צעירים, שכל החיים היו עדיין לפניהם, והנה הם אינם. ואף על פי כן, שאלות אמוניות כמעט לא מנקבות את חיינו מקצה ועד קצה. למה? שמא כמו שאמר לי פעם ידיד: כשאין תשובה אין גם שאלה? או אולי אנחנו עדיין קרובים מדי לליבת העצבונות ואין לנו לכן די מרחק רוחני ועיוני כדי לפתח מחשבה רוחנית ישראלית חדשה?

כשזו הרוח המנשבת על פני הארץ אך טבעי הוא כי תרבות הטקסים ומנגנוני ההנצחה השתכללו עד כדי שלמות. הטקס מחליף לא אחת את התוכן, המנהג והמשמעת באים לפעמים במקום המשמעות והתובנות. וזה לא מספיק. זה חיצוני מדי ולא יורד עד לב הבעיה ועד לבו של האבל. יש לנו, לכן, תלי תלים של הלכות אבל, מנהגים דתיים וחילוניים מפורטים. הנה רק מרחפת הבשורה הרעה באוויר וכבר אנחנו יודעים מה לעשות. מתורגלים. השכנים באים. מישהו דואג להודיע. יד אלמונית מכסה את המראות בבית. הכיסאות מורדים לחצי הגובה. בני המשפחה מתקבצים. המתפללים מתכנסים שלוש פעמים ביום. סידורי תפילה וספר תורה כבר מוצבים אחר כבוד כמו היה זה מקומם הטבעי מימים ימימה. תמונותיו של המת מונחות באלבום לעיונם של כל הבאים, לרענן את זיכרונם ולהנציח את זכרו. מרחוק ומקרוב התבשילים מזינים את האבלים ומנחמיהם במהלכם של שבעה ימים ארוכים, ימי ניחום האבלים. יש לנו הלכות אבלות דתיות וחילוניות מרובות ומדוקדקות. אנחנו, האבלים, מקבלים בצייתנות את הוראות ההפעלה. לא אחת אנחנו הופכים לסבילים, ממש רובוטים, המופעלים על ידי הנסיבות ובידי המומחים שלנו לענייני אבל האמונים על מנהגי האבלות.

הכול מתפקד, זורם, פועל, ורק דבר אחד חסר מעט, אין דיון בתיאולוגיה של המוות, אין עיון בצידוק הדין או בדחייתו.

מבלי עיסוק במחשבה הדתית, התיאולוגית, אנחנו עדים להיווצרותה, לנגד עינינו, של מציאות מלאת ניגודים. מחד גיסא כל אחד מאיתנו, חשוף לכל כך הרבה אסונות וכאבים, במידה שאבותינו ואמותינו לא יכלו לתאר לעצמם. אנחנו חיים בעידן תקשורתי המביא עד לתוככי ביתנו את פרטי הפרטים של הנוראיים שבאסונות. כל אחד ואחת מאיתנו עֵד כמעט מדי ערב למציאות של נגעים, פגעים ופיגועים בסדרי גודל שלא היו כדוגמתם מעולם. נוכח כל אלה אמורה היתה לעלות, עד לשמים, התהייה, איפה אלוהים? האם כך הוא מנהל את העולם? ואף שהשאלה הזאת כמעט שלא נשאלת ולא נדונה בכל זאת האמונה בעת הזו עולה כפורחת. האם לנגד עינינו מתפתחת תפיסת אמונה ואלוהות חדשה? יכול להיות שהאדם המאמין החדש מוכן למחול לאלוהים הוותיק על דברים אשר אינו מוכן לקבלם מאחרים? האם אנחנו עדים ללידתה של אמונה שבה אלוהים לא אחראי לצער ולסבל? כך אכן עולה מדפי הספר האמיצים ומלאי התקווה שלפנינו.

זה חשוב. ישנם רגעים בהם אין לך כוח לחשוב, אתה מרוקן מבפנים, חלול מכל הרגשה. ברגע הראשון הזה, רגע ההלם, האוטומטיות חשובה, חיונית להישרדות של הרגע. אבל לא טוב להישאר רק בה. יש גם מחר, אנחנו הרי יודעים שהנה יבואו ימים אחרים והם יכולים להיות ימים של משמעות, הרהור והעמקה. כי אחרי הזעזוע הראשוני שמטלטל את כל ההוויה, האבל שמתיש את הנפש, ואחרי שמתפזרים המנחמים ואבן המצבה מונחת על הקבר הטרי, מגיע תורן של השעות הארוכות של הספק הפנימי המנקר: מה יכולתי לעשות כדי למנוע, ולמה לא נפרדתי בזמן, ואיך רבנו רגע לפני הסוף, ומי החליט שבעולם לא יכולים להחזיר את הגלגל אחורה, ולמה בכלל זה קרה, האם יש אלוהים, ואם כן, איזה מין אלוהים הוא?

יש, כאמור, יתרונות עצומים למכניות האוטומטית של ההתאבלות. אבל אסור לתת לה להסתיר תחת האינטנסיביות העמלנית שלה את היעדרה של המחשבה. מעט מאוד פעמים הייתי שותף, כאבל או כמנחם, במסע אל מעמקי הנפש המיוסרת, בחיפוש אחרי השאלות הכל כך פשוטות: למה? למה אני? למה לי? מי האחראי? דווקא אנחנו האנשים הרגישים והחושבים, שהפכנו להיות צרכנים כפייתים של משמעות, המחפשים פשר והסבר בכל דבר, שלא מוכנים לקבל דעה, או הוראה, ולא מניעים את עצמנו לפעולה עד שלא נרד אל שורשי הסיבות ומקור ההסברים, מוותרים לפעמים בקלות רבה מדי על עולמות המשמעות עת אנחנו ניצבים מול האויבים המרים של החיים — מלאך המוות ומלאך הייסורים.

אל התווך הזה שבין החיים מלאי המשמעות למוות הפתאומי (ותמיד הוא פתאומי מדי ולעולם מוקדם מדי), הטרגי וחסר התוחלת נכנס בעדינות רבה הרב קושנר. הוא ובני ביתו עברו חוויית מוות ממושכת וקשה. במשך שנים הם ליוו את בנם המנוח, אהרון, אל דרכו האחרונה שהחלה כבר ביומו הראשון. הוא נולד כשהוא חולה במחלה נדירה וחשוכת מרפא. מסע הלוויה הארוך הזה, של האב ובנו, ומעליהם של הרב ואמונתו, פתחו בפניו עולם שלם, חדש ואחר של משמעות. החיים קיבלו משמעות אחרת, המוות שינה פניו וגם אלוהים תפס לפתע מקום אחר לגמרי בחייו ובנפשו. לא עוד האחראי למוות אלא אבל כמוהו היושב לידו על ספסל האבלים הנמוך. גם אלוהים אבל על מות אהוביך, לימד אותי הרב קושנר. לבו של הספר, בטרם הוא נפרס אל כל סוגי האבלות, הוא הטרגדיה של הורה הקובר בן. משם מתרחבות המחשבות אל מקומות רבים נוספים של כאבי החיים; מחלות, אסונות, כישלונות ופחדים. הוויות המוכרות לנו, הישראלים, כל כך. עם כל הניסיון הרב והמצטבר שלנו עדיין אנחנו מתקשים לעכל בשורות מרות. עם זאת אני מרגיש כי משהו מאוד מהותי קורה לנו בעצם הימים האלה; אנחנו בחברה הישראלית משתנים. אנחנו בשלים לחפש משמעות. זמנו של "כשדברים רעים קורים לאנשים טובים" הגיע אם כן שוב.

המשך הפרק בספר המלא