כשאלהים היה צעיר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כשאלהים היה צעיר
מכר
אלפי
עותקים
כשאלהים היה צעיר
מכר
אלפי
עותקים

כשאלהים היה צעיר

4.7 כוכבים (91 דירוגים)
ספר דיגיטלי
48
ספר מודפס
78.4 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

יוכי ברנדס

יוכי (יוכבד) ברנדס (נולדה ב-19 בפברואר 1959) היא סופרת ישראלית ומרצה לתנ"ך. 

חמשת הרומנים הראשונים שלה עוסקים בפרקים מרכזיים בתולדות הציונות: השואה ("גמר טוב"), מלחמת העצמאות ("הגר"), לידת גוש אמונים ("לכבות את האהבה"), העלייה הראשונה ("גרעינים לבנים") ותל אביב הקטנה ("וידוי").

חמשת הספרים הבאים שלה עוסקים בתרבות היהודית הקלאסית: רומן על ראשית המלוכה ("מלכים ג"), רומן על יצירת היהדות בידי חז"ל ("הפרדס של עקיבא"), ורומן על לידתה של תורת החסידות בידי הבעל שם טוב ("אדל").

ספרה  "לכבות את האהבה" זכה באות "ספר הפלטינה" על מכירת 40,000 עותקים ממנו. כמו כן, ספרה "הפרדס של עקיבא", זכה בפרס סטימצקי בשנת 2012. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4cr78nru
ראיון "ראש בראש"

תקציר

אלוהים של יוכי ברנדס הוא ממש לא אלוהים מופשט.
יש לו תכונות אנושיות לגמרי. יותר מזה, הוא אפילו משתנה. וכל זה לא קורה לו בזכות עצמו, אלא בזכותן של כמה מהדמויות הגדולות של התנ"ך, שעושות לו "בית ספר". כל אחת על פי דרכה האופיינית לה, ולה בלבד.

חוה, קין, נח, אברהם, משה, אליהו ויונה — לא כולן דמויות מופת — מצליחות לסחוט מאלוהים של התנ"ך את המאפיינים האנושיים שלו ולהפוך אותו לאלוהים שלנו.

כשאלוהים היה צעיר הוא ספר כייפי, גדוש בהומור שובב, כתוב בשפה שווה לכל נפש ונקרא בשטף.
ספר־מעדן, מחכים ומענג, שפותח את הראש ואת הלב.

יוכי ברנדס, שספריה מפליאים להפוך את התרבות היהודית לחגיגת קריאה אמיתית, קוראת עבורנו בספר הזה את התנ"ך מחדש.
זו אחת הפסגות הגבוהות של יצירתה.

(יגאל שוורץ)

פרק ראשון

הקדמה


אלהים הוא הגיבור הראשי של התנ"ך. כל יתר הגיבורים נכנסים ויוצאים. באים והולכים. ואילו אלהים נמצא בו מהפסוק הראשון ועד הפסוק האחרון.
אבל אלהים של סיפור הבריאה אינו אלהים של סיפור המבול.
ואלהים של סיפור המבול אינו אלהים של סיפור העקדה.
אלהים משתנה.
לפעמים לאט ולפעמים מהר.
לפעמים מעט ולפעמים הרבה.
אני עומדת לחשוף בפניכם את סיפוריהן של שבע דמויות תנ"כיות ששינו את אלהים לבלי הכר.
לא משנה אם אתם חילונים או דתיים, חופשיים או הלכתיים, אתאיסטים או מאמינים — רוב הסיכויים שאלהים שלכם מופשט. אין לו גוף. אין לו אישיות. אין לו רגשות. אין לו רצונות. ודאי אין לו יצרים ותשוקות.
זה אלהים של הרמב"ם, בן המאה השתים עשרה, שנעשה ברבות הימים אלהים של כולנו.
אבל אלהים של התנ"ך הוא אלהים אחר.
לגמרי אחר.
הספר שלי מיועד לבעלי לב חזק שמוכנים להכיר את אלהים האמיתי של התנ"ך.

יוכי ברנדס

כפר סבא, תשפ"א 2020

נ.ב.

א. ציטטתי את המקורות כפי שהם. לעתים מילה במילה ולעתים בדילוגים. אך בלי שום מראה מקום (כדי לא לקטוע את שטף הקריאה). מי שמבקשים לדעת מהיכן נטלתי כל ציטוט יכולים להקליד בגוגל כמה מילים ברצף. בימינו הרי לא צריכים להיות למדנים כדי למצוא מראי מקום.

ב. את שם השם המפורש כתבתי ה'. המילה י־ה־ו־ה מופיעה בספרי רק כשאני רוצה להדגיש את שמו הפרטי של אלהי ישראל.

ג. פיסקתי על פי שיקול דעתי את רוב המקורות שאינם מן התנ"ך. את המקורות התנ"כיים העתקתי עם ניקוד (כמקובל בספרי התנ"ך המודפסים) ופתחתי שורה חדשה לאחר כל משפט (ולעתים אף לאחר כל פיסקה). חשוב לי לציין את זה כיוון שכל החלטת פיסוק היא פרשנות.

חוה

הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע

התנ"ך מתחיל בלידת העולם. כך לימדו אותנו מורינו. זה מה שאנחנו מלמדים את ילדינו. אך הפסוקים שפותחים את פרשת בראשית צועקים לנו כמעט בגלוי שהאור, המים, הצמחים, בעלי החיים והאדם עומדים בשורה מסודרת מאחורי הנברא הראשון בתנ"ך.

מיהו?

מי נולד לפני כולם?

ספרות טובה

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ
וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר
וַיְהִי אוֹר
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב
וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד

אם היו מבקשים מאיתנו לחזור על הטקסט הזה בקיצור — זה היה נשמע בערך כך:

אלהים שמים. אלהים רוח. אלהים אור. אלהים יום. אלהים. אלהים. אלהים.

ולא רק בפסקה הפותחת. המילה אלהים מופיעה בפרק שלושים ואחת פעמים. בדיוק כמספר הפסוקים. ואל תגידו לי שזה הממוצע הרגיל. אמנם אין בתנ"ך מי שישווה לאלהים במספר האזכורים. אך הוא לא מופיע בכל פסוק. גם לא בכל פרק. ואפילו לא בכל ספר.

אינפלציה כזאת של אלהים אפשר למצוא רק במזמורי תהילים. אבל בראשית א' הוא סיפור. לא שירת הללויה של הלוויים בבית המקדש.

למה הסיפור הראשון של התנ"ך מכניס את אלהים לכל משפט?

סיפור הבריאה נחשב לאחת הפסגות הספרותיות הגבוהות בתבל. באמת שאני לא מגזימה. המשפטים, המקצבים, המנגינה — הכול מושלם. הטקסט היפהפה הזה נכתב בקפדנות יתרה. שום אות אינה מיותרת. חזרה בלתי פוסקת של מילה אחת אינה יכולה להיות מקרית. מוכרחה להיות כאן מגמה.

אני אומרת 'מגמה', כי מאחורי הסיפורים המרתקים של התנ"ך תמיד מסתתרות מגמות. התנ"ך אינו מסתפק בלהיות ספרות טובה. התנ"ך מבקש לחנך אותנו.

אם סיפור בראשית רוצה להעביר לנו את המסר שאלהים הוא הבורא — שיערוך רשימה מפורטת של כל שכיות הבריאה ויכתוב פעם, אולי פעמיים (בפתיחה ובסיום), שאלהים יצר את כולן. לא צריך לפמפם לנו את שמו עד זרא.

אלהים נולד

הפיכת אלהים למעין מנטרה מעידה שיש לסיפור שתי מגמות. האחת גלויה והשנייה סמויה.

הגלויה נאמרת בנחת: אלהים ברא את העולם. ואילו דווקא הסמויה, שאמורה לא למשוך יותר מדי תשומת לב, נלחשת בלחץ תזזיתי: אלהים קיים.

המסר הזה כל כך בסיסי, שדומה שאין טעם לאומרו. מי שקוראים את התנ"ך יודעים שאלהים קיים. בשביל מה צריך להגיד את הידוע?

התנ"ך מספר לנו על אלהים סיפור ארוך, שמתפרש על פני אלפי שנים ועשרות ספרים. ספר בראשית פותח — ספר דברי הימים חותם. אין לתנ"ך פתיחה ראויה יותר מסיפור הבריאה. הרי זה הדבר הראשון שאלהים עשה. אבל אם נעז להעלות במחשבתנו שאלות שחונכנו שאסור לשאול, נבין שחסר לנו עליו סיפור מקדים.

מה ראשיתו של אלהים? מתי הוא נוצר? איך הוא נוצר?

השאלות הללו לא יכולות לקבל מענה. אלהים הוא הבורא. הוא לא הנברא. אז במקום לספר לנו על בריאתו של אלהים — מדברים על בריאת העולם ואומרים לנו שוב ושוב ושוב את מה שמעתה והלאה יהיה עבורנו מובן מאליו:

יש אלהים.
יש אלהים.
יש אלהים!

מְצא את ההבדלים

בראשית א' מספר לנו שאלהים ברא את העולם בשישה ימים. אך כשאנחנו מגיעים לבראשית ב' — מוצגת בפנינו גרסא שונה לחלוטין של הבריאה:

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים
וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה
וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם
וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר
וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה
כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל

השוני קופץ מיד לעין לא רק בתוכן, כי אם גם באופן הכתיבה. הסיפור הראשון מעגלי. שירה בת שישה בתים שמסתיימים בפזמון חוזר: וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם X. ואילו הסיפור השני ליניארי. העלילה מתפתחת. אין בה חזרתיות.

אפילו פרשנינו המסורתיים, שיוצאים מנקודת המוצא שהתורה כולה נכתבה בידי אלהים (ולכן לא יכולות להיות בה סתירות) לא מצליחים להתעלם מן השוני שבין שני הסיפורים.

רוב ההבדלים לא באמת משמעותיים. מה זה משנה אם העצים נבראו לפני האדם או אחריו?

אבל הבדל אחד השפיע על כל ההיסטוריה האנושית:

בריאת האישה.

מיהו אדם?

הסיפור הראשון אינו מפריד בין בריאת הזכר לבריאת הנקבה. שניהם נבראים יחד כיצירה אחת שלמה. שניהם אדם:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ
זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם

ואילו הסיפור השני (שמקובל לקרוא לו 'סיפור גן עדן') מעמיד במוקד הבריאה את הזכר. הנקבה נבראת למענו — ולא כיצירה עצמאית העומדת בפני עצמה. ומה שיותר משמעותי, רק הזכר נקרא אדם.

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים
לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ
אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ
וַיַּפֵּל תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן
וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו
וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה
וַיִּבֶן אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה
וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם

ההבחנה בין הזכר־האדם ובין הנקבה־האישה מכינה אותנו לשלב העלילה הבא. כאמור, זה סיפור ליניארי. כל התפתחות נובעת מן ההתפתחויות הקודמות. והמשך הסיפור מוכיח שהנקבה אכן שונה מהותית מהזכר.

כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ

אלהים מצווה לא לאכול מפרי עץ הדעת. הזכר מציית — הנקבה לא. היא אוכלת בעצמה וגם מאכילה אותו. אלהים בתגובה מגרש את שניהם מגן עדן.

אבל חטאים שונים אמורים לגרור עונשים שונים. ואכן, מלבד הגירוש אלהים מטיל על כל אחד מהם עונש אחר:

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר
הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ
בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים
וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ
וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ
וּלְאָדָם אָמַר
כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ
וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ
אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ
בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ
בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם
עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ
כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב

העונשים השונים הללו מעניקים גושפנקה אלהית לשוני בין המינים. ואכן, סיפור גן עדן הצמיח אינסוף פירושים אנטי־נשיים. גם של יהודים. ובמיוחד של נוצרים. אני מעדיפה לא לתת להם במה. אבל כדי שלא תגידו שאני סתם מעלילה, החלטתי להתגבר על סלידתי ולהביא כמה ציטוטים של ההוגים הכי משפיעים בתרבות המערבית.

הכול בגללה

פאולוס, אבי הנצרות, אוסר על האישה ללמד ולהנהיג. חטא גן עדן מוכיח שהנשים קלות לפיתוי. העולם היה יכול להיות כל כך יותר טוב בלעדיהן. אבל חייבים אותן. רק הן יכולות ללדת. אז תלדי ילדים, אישה, ותשתקי. זאת כפרתך. זאת תשועתך:

איני מרשה לאישה ללמד, אף לא להשתרר על האיש, אלא להישאר בדומייה. כי אדם לא ניפתה, אלא האישה. שמעה לקול המפתה ובאה לידי עברה, אבל תיוושע בלידת ילדים.

אוגוסטינוס (מאבות הכנסייה המצוטטים ביותר בתולדות הנצרות) מקונן על הריקבון שהביאה האישה לעולם. הזכר נוצר זך וטהור. מי שהשחיתה אותו היא הנקבה. הרצון החופשי שחוה נטלה לעצמה יצר את הרוע, שעובר לילדיה דור אחר דור. בגללה האנושות רקובה:

אלוהים יצר את האדם הגון, אך האדם נפל לחטא על ידי האישה שנוצרה ממנו קודם לחטא. מהשימוש הרע ברצון החופשי נובעת השתלשלות הרוע שמלווה את המין האנושי ממקורו המושחת כמו משורש רקוב.

לא רק הנוצרים הקדומים תיעבו נשים. בן סירא היהודי (זה שספרו המפורסם כמעט נכנס לתנ"ך) אומר בקיצור, כהרגלו, שהאישה היא מקור הרוע האנושי:

מן האישה תחילת החטא ובגללה כולנו מתים.

ואמירה מאוחרת יותר של רבי משה בן נחמן (המכונה רמב"ן). הפרשן הגדול הזה בדרך כלל משמיע קול מוסרי צלול ומעז למתוח ביקורת על אבות האומה התנ"כיים שפגעו בנשים. אך הפעם הוא מצטרף למקהלה האנטי־נשית ומעניק הכשר למדכאי הנשים לדורותיהם:

אלהים העניש את האישה שתהיה נכספת מאוד אל בעלה והוא יחזיק בה כשפחה. כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצוותה. ונענשה שלא תהיה היא מצווה עליו עוד — והוא יצווה עליה כל רצונו.

קול חתרני

בגלל האישה גורשנו מגן עדן.
בגללה אנחנו סובלים.
בגללה אנחנו מתים.

דורות על גבי דורות קראו את סיפור גן עדן כמקור ההצדקה של הפטריארכליות. אני יכולה לראות בעיני רוחי גבר מוסרי ורגיש כמו רמב"ן, שחש ייסורי מצפון לנוכח ההפליה והדיכוי שסופגות אשתו או אחותו או בתו, ואומר לעצמו באנחת צער:

אין ברירה.

חייבים לשלוט בהן.

ראינו מה קורה כשהן מקבלות חופש.

למרבה הפלא, הפרשנות האנטי־נשית של סיפור גן עדן מקובלת גם על ליברלים בני זמננו. הטקסט הזה לדעתם ממחיש עד כמה היהדות תיעבה פעם נשים.

אני חושבת שזאת תפיסה מוטעית. כן. היהדות היתה עד לא מזמן פטריארכלית. כל העולם היה עד לא מזמן פטריארכלי. יש בתנ"ך שלנו טקסטים אנטי־נשיים למכביר. זה נכון.

אבל סיפור גן עדן לא כזה. או ליתר דיוק: לא רק כזה. יש בו קולות סותרים, מבלבלים, מתעתעים, שהופכים אותו לספרות מוצפנת.

הכול תלוי בשאלה איך אנחנו תופסים את פרי עץ הדעת. אם האכילה ממנו הביאה לעולם רק רע — סיפור גן עדן אכן טומן בחובו מסר אנטי־נשי.

אך מה אם התשובה היא לא?

או לא רק?

ציטוט ראשון

עץ הדעת מוזכר בסיפור ארבע פעמים. אני הולכת לצטט כל מה שנכתב אודותיו. אולי זה נראה לכם טרחני. אבל כדי לפענח את פשרו של אותו עץ מסתורי — חייבים לבדוק כל בדל מידע.

וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר
מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ
כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת

בגן עדן צומח לו עץ, שנקרא בשם המסורבל 'עץ הדעת טוב ורע'. אסור לאכול את פריו. כשאוכלים מיד מתים.

למה מתים?

לא כתוב.

או שהפרי מורעל והמוות הוא תוצאה טבעית של האכילה — או שהפרי אסור והמוות הוא עונש על האכילה.

שתי האפשרויות מעוררות שאלות קשות אודות טיבו של אלהים שאך זה עתה התבשרנו על קיומו:

 אם האכילה מרעילה — למה אלהים ברא פרי מסוכן?

 ואם האכילה גוררת עונש — למה אלהים ברא פרי אסור?

ציטוט שני

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה
אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים
וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה
אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ
מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל
וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים
לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן
וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה
לֹא מוֹת תְּמֻתוּן
כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ
וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם
וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע

הנחש אומר לאישה שכאשר אוכלים את הפרי לא רק שלא מתים, אלא שהעיניים נפקחות ונהיים כאלהים.

דברי הנחש מעצימים את השאלות ששאלנו על אלהים:

 מדוע אלהים לא רוצה שבני האדם יֵדעו טוב ורע?

 ואם הוא לא רוצה, למה העץ בכלל נוצר?

 האם אלהים עצמו אכל מפריו ונהיה יודע טוב ורע?

 ואולי הנחש משקר? אלהים אומר שהעץ הורג. הנחש אומר שהעץ מקנה ידיעת טוב ורע. למה שנאמין לנחש ולא לאלהים?

יוכי ברנדס

יוכי (יוכבד) ברנדס (נולדה ב-19 בפברואר 1959) היא סופרת ישראלית ומרצה לתנ"ך. 

חמשת הרומנים הראשונים שלה עוסקים בפרקים מרכזיים בתולדות הציונות: השואה ("גמר טוב"), מלחמת העצמאות ("הגר"), לידת גוש אמונים ("לכבות את האהבה"), העלייה הראשונה ("גרעינים לבנים") ותל אביב הקטנה ("וידוי").

חמשת הספרים הבאים שלה עוסקים בתרבות היהודית הקלאסית: רומן על ראשית המלוכה ("מלכים ג"), רומן על יצירת היהדות בידי חז"ל ("הפרדס של עקיבא"), ורומן על לידתה של תורת החסידות בידי הבעל שם טוב ("אדל").

ספרה  "לכבות את האהבה" זכה באות "ספר הפלטינה" על מכירת 40,000 עותקים ממנו. כמו כן, ספרה "הפרדס של עקיבא", זכה בפרס סטימצקי בשנת 2012. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4cr78nru
ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

קריאה רגישה וחריפה בספרה החדש על אלוהים מתגלה יוכי ברנדס כמבקרת ספרות מעולה

קראתי בהנאה את ספרה הפרשני של יוכי ברנדס. במרכזו של הספר תזה על כך שהאל המקראי הוא גיבור ספרותי, לומד לקח, שמשתנה לאורך התנ"ך. שבעה רגעים תנ"כיים כאלה מנתחת ברנדס: השלמתו של האל עם חופש הבחירה שניתן לאדם בעקבות האכילה מעץ הדעת; הבנתו של האל שעידוד התחרות בין קין והבל היה הרסני; השלמתו של האל עם חוסר השלמות האנושי והחלטתו לא להביא יותר קץ לעולם אחרי המבול ועבור בהמשך באברהם, במשה, באליהו ולבסוף ביונה.

ההנאה שהסב לי הספר לא נבעה מהפרשנות הנועזת כביכול שרואה באל דמות ספרותית. בזה ברנדס פוסעת בדרך סלולה זה מכבר. למשל, זו שנכבשה כמדומה בספר 'אלוהים: ביוגרפיה' של ג'ק מיילס שזכה בפוליצר. ההנאה גם לא קשורה בתפיסה התיאולוגית המעט-סחבקית של הספר; תפיסה הרואה באלוהים דמות לא שלמה שכושלת וקמה, נופלת ולומדת. וההנאה גם לא נבעה מהשפה הקולחת של ברנדס, ממודעותה המבורכת לנוכחות הקוראים ומסגנונה הרווי בסלנג ("ככה זה עם אלוהים. הוא נמשך לאאוטסיידרים מרדניים. יסמנים שהולכים בתלם לא עושים לו את  זה"). הסגנון הנ"ל הוא אמצעי חנף ומרתיע שעם זאת כאן לא מאוד מפריע.

ההנאה, ולפרקים אפילו ההתפעלות שלי, נבעו מיכולת פרשנות הטקסטים שמפגינה ברנדס. היא מתגלה בספר הזה כקוראת רגישה וחריפה. בקיצור, כמבקרת ספרות מעולה. ברנדס מתייחסת בטקסט בדרך אגב ולרוב על דרך השלילה לזהותה המקצועית: אני לא חוקרת ספרות, אני לא חוקרת מקרא אקדמית, אני סופרת, היא אומרת בכמה הקשרים שונים. אבל בספר הזה היא לא רק סופרת ואפילו לא בעיקר סופרת: היא מבקרת ספרות. ומבקרת ספרות משובחת, קשובה לטקסט באופן מרשים.

למשל, בהבחנתה החדה שבתיאור המלחים ורב-החובל והאונייה הסוערת המחשבת לטבוע בספר יונה, זוכים המלחים והקברניט (עובדי האלילים) - ואולי בפעם היחידה בתנ"ך - ליחס אוהד, ובהצעתה לקשור את הסצנה הזאת למסגרת הספר באופן כללי. או ההערה היפה שלה על כך שכשם שאנשים דגולים במקרא זוכים לבשורה על הולדתם כך גם, "יציאת מצרים, הסיפור הכי גדול בתנ"ך, זוכה לבשורת לידה מיוחדת. אלוהים מתגלה בפני אברהם בעצמו (ולא באמצעות שליח) ואומר לו שצאצאיו יהיו עבדים". או, שוב בספר יונה, ההערה הפרשנית - הקרובה לגאונית ביכולת ההקשבה לדקויות הטקסט שיש בה - על כך שמהפסוק הבא ניכרת אדישותו של יונה לשליחותו: "ונינוה הייתה עיר גדולה לאלוהים מהלך שלשת ימים. ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". יונה כל כך מואס בשליחותו, מפרשת ברנדס, שהוא אפילו לא מתאמץ להגיע ללב העיר, כלומר ללכת מהלך יום וחצי.

ביקורת ספרות היא פעילות אנושית הרוחשת  כבוד לטקסטים. היא מסמנת, מעבר לטענה קונקרטית כזו או אחרת, שטקסטים הם דבר מה ראוי לתשומת לב מדוקדקת. כך מחזקת ביקורת הספרות  את תרבות הכתב (גם כשהיא קוטלת ספר ספציפי).

יש משהו מענג בספר כמו זה של ברנדס שבאופן מיומן, גמיש וחי, מציג חטיבות טקסט מקראיות קטנות, בפונט מובחן, ואז צולל לנבכיהן, מעלה השערות פרשניות, דן בפרשנויות קיימות (של חז"ל, של ביקורת המקרא, של אבות הכנסייה). העונג נובע מיכולותיה הספציפיות של ברנדס כפרשנית, אבל עונג עקיף מרכזי הוא הכבוד שהז'אנר שהיא פועלת בו רוחש לטקסטים.

תאמרו, זו לא חוכמה! מדובר בכבוד לטקסט דתי או לאומי או בעל חשיבות היסטורית ולא בכבוד לטקסטים כשלעצמם! אומר לכם, אדרבה. הטקסט של ברנדס מעורר בעקיפין כמה מחשבות עקרוניות ומעודדות על תרבות הכתב בשעתה הקשה (ב'תודות' מודה ברנדס למנכ"לי ולעובדי סטימצקי וצומת ספרים כך: "אתם לא נחים ולא שוקטים והוגים כל העת רעיונות יצירתיים חדשים כדי להכניס את 'דור הנטפליקס' לחנויות הספרים"). ואלה המחשבות: "תרבות הכתב" לא תיעלם כל כך מהר כי היא כרוכה בעבותות בתופעה חברתית חשובה אחרת: בדת. ואפרופו דת: גם ביחס לדתות סברו בעבר שהן תיעלמנה והנה הן עולות כפורחות (אני אתיאיסט ומביא את הדוגמה רק על מנת להדגיש את שרידותה הפוטנציאלית של תרבות הכתב). ולבסוף: האם אך מקרה שהמונותיאיזם היהודי המופשט או החותר למופשט ("לא תעשה לך פסל") קשור הדוקות כל כך בספר ובתרבות הכתב, או שמא יש בפעולת הקריאה דבר-מה שקשור קשר אמיץ ביכולות ההפשטה, כאלה שתובע המונותיאיזם? יסוד של הפשטה שחשוב לנו כבני אדם ולכן עלינו לשמר את תרבות הכתב שמאפשרת אותו?

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 02/07/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
כותבים עברית עם יוכי ברנדס רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 14/02/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
91 דירוגים
73 דירוגים
12 דירוגים
3 דירוגים
1 דירוגים
2 דירוגים
12/10/2024

הסופרת מפליאה בפרשנות מעניינת ואמיצה, לא חוסכת בביקורת נוקבת, מאד מאד מעניין. תודה

1
27/7/2024

יוכי, כמו תמיד... חכמה, מרגשת, מצחיקה והכי חשוב - מעוררת מחשבה.

1
15/2/2025

כתיבה מרתקת ומעניינת. בייחוד מרחיבת אופקים. תודה רבה חיוכי ברנדס על חוכמה ושום שכל.

9/8/2024

ספר מרגש ומלא עוצמה

30/5/2024

פוקח עיניים לכל טקסט בתנך. מצחיק, מעורר פליאה עם כל פרשנות. פשוט מעולה.

25/11/2023

מעורר מחשבה!

13/8/2023

יוכי מצליחה בספריה להנגיש את סיפורי התנך באופן קל להבנה ולעיכול מחד ובאופן מרגש ומסקרן מאידך. "כשאלוהים היה צעיר" מעביר את הקורא מסע שמאפשר הצצה, הבנה ופליאה מאופן השתנותו של האל תוך כדי תהליך "התבגרותו". אהבתי מאד!

23/5/2023

פשוט מעולה!

14/4/2023

ספר מעורר מחשבה וחשיבה שונה ממה שהכרתי עד כה. כתוב בצורה נפלאה

6/2/2023

יוכי מעבירה ניתוח מרתק בענייניות וחדות את דמותו של אלוהים בתנך. נהנתי מאוד. וגם ההומור שלה נפלא

18/11/2022

נהנתי (כמו משאר ספריה של יוכי ברנדס) ובהחלט החכמתי. מומלץ ביותר!

21/10/2022

נהניתי מכל רגע, ישר כוח.

25/9/2022

כמו כל ספר, יוכי באומנות הכתיבה שלה, מעבירה לא רק בקלילות אלא האהבה ובהמון רגש עוד זוית של התורה, של מה שהיה שם ואשר משאיר את הקורה פעור פה. תודה יוכי על כל זה

10/9/2022

מדהים, מרתק . אין מילים.

5/7/2022

את הספר הזה צריך לקרא פעמיים. הוא מלא תובנות חוכמה אבל עם חוש הומור ומידה. הספר פותח עיניים. תקראו אותו.

23/6/2022

ספר מעניין ביותר!

6/5/2022

עוד ספר מצוין ומומלץ של יוכי ברנדס. אלוהים גדל ומתבגר עם השנים, כמו כולנו. אפשר ללמוד מהתהליכים שהסופרת מתארת גם על החיים שלנו.

9/4/2022

ספר מטלטל, שובר מסגרות ותבניות לימוד אוטומטיות. כמי שבא ממשפחה דתית, למד תנ״ך בנעוריו וחזר ללמוד תנ״ך במסגרת עצמאית לבוגרים, קראתי את הספר בתדהמה, במתח ובשקיקה. לאחר שקראתי ספרים אחרים של יוכי ברנדייס, וביודעי שהיא באה מבית חרדי, היתה לי תחושה במהלך הקריאה שהספר יסתיים בקריצה גדולה של יוכי עם אמירה: ״איך עבדתי עליך?״ , ״האם באמת חשבת שזו דעתי על אלהים?״ הספר עורר בי מחשבות פילוסופיות, דתיות ואולי גם אמוניות (טרם עיכלתי). מעל הכל הוא מחייב אותי לחישוב מסלול מחדש. כדי להגיע להבנה רחבה יותר ולהסקת מסקנות ברורות יותר, אני מתכונן לקרוא את הספר פעם נוספת תוך התייחסות לציטוטים המובאים מהתנ״ך בהקשרים הרחבים יותר שלהם מהמקורות מהם נשאבו.

7/4/2022

יוכי ברנדס יודעת לספר את הסיפור המקראי בצורה המיטבית ביותר. פרשנויות אמיצות ולעיתים אף מצליחות להצחיק. נהנתי מאוד לקרוא. תודה

27/2/2022

ספר מלמד וסוחף לקריאה ברצף.

26/2/2022

מרתק. הסתכלות ופרשנות יוצאת דופן

14/1/2022

נהנתי לקרוא. כיף להסתכל על אלוהים מעוד זווית וחראות את הההתפתחות שלו כמו שלנן ואיך אנחנו בעלי השפעה על האל הגדול ההוא

17/12/2021

מעורר מחשבות. מומלץ בחום

4/12/2021

נהדר. זורם וקל לקריאה ועם זאת מעשיר ומעורר מחשבה

10/11/2021

מרתק.

10/10/2021

זווית חדשה מעניינת מבוססת על סיפורי ה מקרא.

1/10/2021

וואוו!! כל הספרים של יוכי ברנדס פותחים את המוח! מראים את סיפורי התנך מזווית אחרת. הפעם היא הגדילה לעשות ולהסתכל לאלוקים בעיניים, בלי למצמץ! וואוו!!! תודה!

16/9/2021

מעורר מחשבה, מאיר פרספקטיבה אחרת על גיבורי התנ״ך, על אלוהים, על קלאסיקות..

7/9/2021

ספר נהדר. מעניין ביותר, שהראה לי הרבה דברים שמעולם לא חשבתי עליהם, אבל אחרי הקריאה הם נראים כל כך ברורים, בחזקת "איך לא חשבתי על זה?" ההסתייגויות היחידה שלי היא מהשפה ה"עממית" שלטעמי מתאמצת יותר מדי. לדעתי אין מקום בספר כזה למילים "סבבה", "אשקרה" ודומותיהן

30/8/2021

מדהים.נהניתי מאוד ותוך ימים ספורים סיימתי לקרוא. תודה כן ירבו ספרים עם תוכן עוצמתי וכתובים בצורה קלילה,עם הרבה הומור.

25/8/2021

נפלא מרתק ומלמד נהנתי מא' ועד ת' וממליצה לכל ידידי. תודה!

11/8/2021

ספר אדיר!!! נהנתי מאוד מהקריאה, מההתפלפלות, מהלימוד, מהכתיבה. מחכים ומלמד. תענוג!

5/8/2021

ספר מרתק. כלכך הרבה תוכן מעניין עם כל מיני פרשנויות שכל אחת מעניינת בפני עצמה. ספר מעשיר. קראתי בשקיקה תודה

4/8/2021

אי אפשר לסכם את ספריה של ברנדס במשפט או בתודה. היא מרעידת עולמות.

20/7/2021

ספר מבריק וחשוב מאין כמוהו. יוכי ברנדיס משחקת כאן עם התנך משחק פינג-פונג שובבי וממזרי, עד כדי כך שהיא גרמה לי לרצות לקפוץ אל השולחן ולהיות בעצמי הכדור שקופץ לו מצד לצד. וכך התממישה לי פתאום החוויה של 70 פנים לתורה. (למה רק 70? 70 מליון פנים לתורה!)

15/7/2021

יש כאן שילוב מעניין ומרענן בין רעיונות פילוסופיים כבדי משקל וידע רב במקרא ובמחשבת ישראל, יחד עם כתיבה בלשון עכשווית ויום יומית שמקלה על הקורא לעכל את הרעיונות החשובים האלה. הארגון של פרקי הספר כשלבים בהתפתחות התובנה ויכולת ההכלה של אלוהים אותנו, בני האדם והחזרה (כמו פזמון חוזר) על כותרות הדברים שנלמדו בכל שלב עוזרת לקורא להיות מודע בכל שלב בקריאה לדרך שעשו הוא ואלוהים עד השלב הזה. הדבר מעורר סקרנות ותמריץ להמשיך לקרוא, כדי להגיע לסוף ולראות את המבנה השלם של הרעיון.

14/7/2021

נפלא. מאתגר, מרתק.

2/7/2021

נהדר, פותח אפיקי מחשבה אחרים למרובעות שבה לימדו אותנו תנ״ך בבית הספר.

30/6/2021

ספר נהדר אני לא מבין בספרות מעניין אותי שיהיה מעניין, וכך היה תודה על עונג צרוף אחלה אסקפיזם למציאות מתישה תודה לך יוכי

26/6/2021

אני מעריץ גדול של יוכי . היא בהחלט יודעת לקרוא את התנך ושולטת במקורות במומחיות מדהימה. כמו בכל ספר שלה יש פה פרשנות מופלאה . לקרוא את יוכי משול לאדם שאוהב לאכול מאכל מורכב ומייגע בהכנתו מזמין בטלפון ושף בן לאומי מכין ומגיש לו את המנות מוכנות ללעיסה כולל פריסה ותבלינים . ממליץ מאוד גם לחילונים כמוני

18/6/2021

הספר מעט שונה מהרומנים והפרוזה שהיתרגלתי אליהם אצל יוכי ברנדס, והוא נמצא גם במרחבים התיאולוגיים והפילוסופיים. אבל כהרגלה יוכי ברנדס פשוט מצויינת, הספר קולח, חכם, אינטיליגנטי ומהנה לקריאה. מלא בתובנות וחוכמות מעניינות. ומסופר בצורה פשןט מצויינת. רק שתמשיך לפנק אותנו בפרות יצירתה כמה שיותר.

29/5/2021

ספר נהדר כתוב טוב קצבי וקליל מעורר מחשבה מחכים ומלמד

15/5/2021

ספר עיון מרתק על אלוהים. אבל גם זכות נדירה לשמוע את קולה של יוכי האדם שמאחורי הסיפורים. יוכי משתפת אותנו בחוכמתה במילים פשוטות, בגובה העיניים כאילו היינו באותו החדר

11/5/2021

ספר נהדר, מעורר מחשבה וכתוב בצורה קולחת. החיסרון היחידי שלו הוא שבסוף הוא נגמר...

25/4/2021

מבט מפוכח ומרגש על הספר האהוב עלי.

16/4/2021

מקסים! ספר מעורר מחשבה וניתוחים מקוריים במיוחד לאוהבי מדע ודעת!

10/4/2021

תענוג צרוף. הנאה של קריאה ותובנות. כיף אמיתי.

5/4/2021

יוכי ברנדס בדרכה המיוחדת מנגישה את התנ״ך באמצעים לא קונבנציונליים. למרות שספרה זה אינו רומן כמו הרבה מספריה האחרונים, קראתי אותו בנשימה עצורה. כתיבתה מאד סוחפת, וזוויות הראיה שלה והפרשנויות הלא כ״כ רגילות ונדושות מפתות אותי כל פעם מחדש לקחת לידיים את ספרה האחרון, ולשקוע ולדמוע מהנאה.

3/4/2021

עוד מבט מעניין . מעורר מחשבה נהנתי מאוד

3/4/2021

ספר דיגיטלי ראשון שלי. בלעתי כל מילה ומילה . החכמתי והבנתי כמה אלוהים מורכב בדיוק כפי שאנחנו מורכבים . התחברתי מאד לפרשנות של המחברת. תודה על החוויה.

3/4/2021

עוד ספר מצויין של הכותבת המדהימה. מוליכה אותנו בסיפורה בנועם, עם ראייה רחבה והרבה תובנות חדשות. תודה !

31/3/2021

ספר מקסים, מרענן, כתוב היטב ופשוט סוחף ברעיונות ומחשבות!

27/3/2021

ספר מעורר מחשבה, נותן זוית עכשווית ונהירה לסיפורי התנ"ך. קולח ונקרא בנשימה עצורה.

13/3/2021

חוה פורצת דרך ומאירה יהדות של הבנה ושל הכלה של בעיות אנוש מעבר לכל מגבלות הזמן! הבנה של התנך קריאת תיגר על היהדות המאובנת של הרבנות והרבנים וכל שאר החרדים החשוכים מלשון חושך! הנאה צרופה!

12/3/2021

קולח, פשוט להבנה ויחד עם זאת מעמיק בחקר התפתחות האלוהים במקרא.

12/3/2021

פנטסטי

10/3/2021

אני אוהב לקרוא ספרים של יוכי ברנדס

2/3/2021

ספר מעניין וכייפי.

23/2/2021

ספר חובה לכל אוהבי תנ"ך קראתי בנשימה עצורה ספר יפה וכתוב בכשרון רב

27/4/2023

ספר מעניין נותן נקודת מבט חדשה לגבי התנך

15/10/2022

יש בספר הרבה תובנות יפות והוא מעורר מחשבה. אך מוזר שהסופרת מתייחסת לאלוהים כאל זה שמשתנה - השינוי הוא בקונסטרוקציה התרבותית ובשינויים בתפישה האלוהות בחברה היהודית בתקופות שונות בעת העתיקה.

31/7/2022

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/כשאלוהים-היה-צעיר-יוכי-ברנדס/

21/6/2022

מאחר ויש לי חיבה עזה לסופרת יוכי ברנדס וגם חיבה עזה לסיפורי התנ״ך ולפרשנות המהנה. בספריה של יוכי באתי עם ראש פתוח לספר הזה׳, ואכן הרעיון מרתק ולכן קראתי עד הסוף אבל הפעם התאכזבתי מהכתיבה והדרך בא הועבר הרעיון, פחות התחברתי לסגנון של הכתיבה בגוף ראשון והפרשנויות הקטנות בסוגריים… אבל עדיין, כאמור, קראתי עד הסוף כי הרעיון של הספר מדהים אז תודה 🙏🏼

30/4/2022

מעניין ומרתק

8/11/2021

לא אהבתי את השפה הסחבקית .היא יורדת אל העם באופן מוגזם. הרעיונות בסדר,נחמד להסתכל מזווית שונות על אותם תכנים

28/8/2021

גישה ומחשבה מקורית על אלהים בתנ"ך. הכתוב הספר מביא למחשבה מרעננת אודות סיפורי התנ"ך.

17/7/2021

מעורר מחשבה

28/6/2021

מאלף לקרוא ולהכיר את אלוהים מחדש כתיבה מענגת תודה יוכי

17/5/2021

כתוב ברור ונגיש. לקח קצת זמן להבין את קו המחשבה של הכותבת, אך הרעיונות מעניינים למדי.

12/7/2021

נחמד.מעניין

22/3/2021

אלוהים של שפינוזה הוא כל הקיים, וכל הקיים הוא אלוהים. המציאות היא ביטוי של הרצון האינסופי, הנצחי והלא משתנה של אלוהים. אלוהים זהה לטבע עצמו, וככזה הוא כפוף לאותה חוקיות קבועה שמבטאת את רצונו, לאותה שרשרת סיבתית שהטבע פועל בה.

20/3/2023

עבורי לא התאים. פחות סיפור יותר פלפולי יהדות.

3/4/2021

מיותר.... צפיתי לספר עם סיפורת נפלאה, בדומה לספרים האחרים שאהבתי מפרי עטה של יוכי ברנדס.. והתאכזבתי!!! לא הצלחתי להתחבר למשהו שנראה כמו "עבודת גמר" בנושא.

11/3/2021

התאכזבתי לשלם מחיר כל כך יקר, ושבוע אחר כך לגלות מבצע

סקירות וביקורות

קריאה רגישה וחריפה בספרה החדש על אלוהים מתגלה יוכי ברנדס כמבקרת ספרות מעולה

קראתי בהנאה את ספרה הפרשני של יוכי ברנדס. במרכזו של הספר תזה על כך שהאל המקראי הוא גיבור ספרותי, לומד לקח, שמשתנה לאורך התנ"ך. שבעה רגעים תנ"כיים כאלה מנתחת ברנדס: השלמתו של האל עם חופש הבחירה שניתן לאדם בעקבות האכילה מעץ הדעת; הבנתו של האל שעידוד התחרות בין קין והבל היה הרסני; השלמתו של האל עם חוסר השלמות האנושי והחלטתו לא להביא יותר קץ לעולם אחרי המבול ועבור בהמשך באברהם, במשה, באליהו ולבסוף ביונה.

ההנאה שהסב לי הספר לא נבעה מהפרשנות הנועזת כביכול שרואה באל דמות ספרותית. בזה ברנדס פוסעת בדרך סלולה זה מכבר. למשל, זו שנכבשה כמדומה בספר 'אלוהים: ביוגרפיה' של ג'ק מיילס שזכה בפוליצר. ההנאה גם לא קשורה בתפיסה התיאולוגית המעט-סחבקית של הספר; תפיסה הרואה באלוהים דמות לא שלמה שכושלת וקמה, נופלת ולומדת. וההנאה גם לא נבעה מהשפה הקולחת של ברנדס, ממודעותה המבורכת לנוכחות הקוראים ומסגנונה הרווי בסלנג ("ככה זה עם אלוהים. הוא נמשך לאאוטסיידרים מרדניים. יסמנים שהולכים בתלם לא עושים לו את  זה"). הסגנון הנ"ל הוא אמצעי חנף ומרתיע שעם זאת כאן לא מאוד מפריע.

ההנאה, ולפרקים אפילו ההתפעלות שלי, נבעו מיכולת פרשנות הטקסטים שמפגינה ברנדס. היא מתגלה בספר הזה כקוראת רגישה וחריפה. בקיצור, כמבקרת ספרות מעולה. ברנדס מתייחסת בטקסט בדרך אגב ולרוב על דרך השלילה לזהותה המקצועית: אני לא חוקרת ספרות, אני לא חוקרת מקרא אקדמית, אני סופרת, היא אומרת בכמה הקשרים שונים. אבל בספר הזה היא לא רק סופרת ואפילו לא בעיקר סופרת: היא מבקרת ספרות. ומבקרת ספרות משובחת, קשובה לטקסט באופן מרשים.

למשל, בהבחנתה החדה שבתיאור המלחים ורב-החובל והאונייה הסוערת המחשבת לטבוע בספר יונה, זוכים המלחים והקברניט (עובדי האלילים) - ואולי בפעם היחידה בתנ"ך - ליחס אוהד, ובהצעתה לקשור את הסצנה הזאת למסגרת הספר באופן כללי. או ההערה היפה שלה על כך שכשם שאנשים דגולים במקרא זוכים לבשורה על הולדתם כך גם, "יציאת מצרים, הסיפור הכי גדול בתנ"ך, זוכה לבשורת לידה מיוחדת. אלוהים מתגלה בפני אברהם בעצמו (ולא באמצעות שליח) ואומר לו שצאצאיו יהיו עבדים". או, שוב בספר יונה, ההערה הפרשנית - הקרובה לגאונית ביכולת ההקשבה לדקויות הטקסט שיש בה - על כך שמהפסוק הבא ניכרת אדישותו של יונה לשליחותו: "ונינוה הייתה עיר גדולה לאלוהים מהלך שלשת ימים. ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". יונה כל כך מואס בשליחותו, מפרשת ברנדס, שהוא אפילו לא מתאמץ להגיע ללב העיר, כלומר ללכת מהלך יום וחצי.

ביקורת ספרות היא פעילות אנושית הרוחשת  כבוד לטקסטים. היא מסמנת, מעבר לטענה קונקרטית כזו או אחרת, שטקסטים הם דבר מה ראוי לתשומת לב מדוקדקת. כך מחזקת ביקורת הספרות  את תרבות הכתב (גם כשהיא קוטלת ספר ספציפי).

יש משהו מענג בספר כמו זה של ברנדס שבאופן מיומן, גמיש וחי, מציג חטיבות טקסט מקראיות קטנות, בפונט מובחן, ואז צולל לנבכיהן, מעלה השערות פרשניות, דן בפרשנויות קיימות (של חז"ל, של ביקורת המקרא, של אבות הכנסייה). העונג נובע מיכולותיה הספציפיות של ברנדס כפרשנית, אבל עונג עקיף מרכזי הוא הכבוד שהז'אנר שהיא פועלת בו רוחש לטקסטים.

תאמרו, זו לא חוכמה! מדובר בכבוד לטקסט דתי או לאומי או בעל חשיבות היסטורית ולא בכבוד לטקסטים כשלעצמם! אומר לכם, אדרבה. הטקסט של ברנדס מעורר בעקיפין כמה מחשבות עקרוניות ומעודדות על תרבות הכתב בשעתה הקשה (ב'תודות' מודה ברנדס למנכ"לי ולעובדי סטימצקי וצומת ספרים כך: "אתם לא נחים ולא שוקטים והוגים כל העת רעיונות יצירתיים חדשים כדי להכניס את 'דור הנטפליקס' לחנויות הספרים"). ואלה המחשבות: "תרבות הכתב" לא תיעלם כל כך מהר כי היא כרוכה בעבותות בתופעה חברתית חשובה אחרת: בדת. ואפרופו דת: גם ביחס לדתות סברו בעבר שהן תיעלמנה והנה הן עולות כפורחות (אני אתיאיסט ומביא את הדוגמה רק על מנת להדגיש את שרידותה הפוטנציאלית של תרבות הכתב). ולבסוף: האם אך מקרה שהמונותיאיזם היהודי המופשט או החותר למופשט ("לא תעשה לך פסל") קשור הדוקות כל כך בספר ובתרבות הכתב, או שמא יש בפעולת הקריאה דבר-מה שקשור קשר אמיץ ביכולות ההפשטה, כאלה שתובע המונותיאיזם? יסוד של הפשטה שחשוב לנו כבני אדם ולכן עלינו לשמר את תרבות הכתב שמאפשרת אותו?

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 02/07/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
כותבים עברית עם יוכי ברנדס רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 14/02/2023 להאזנה להסכת >
כשאלהים היה צעיר יוכי ברנדס

הקדמה


אלהים הוא הגיבור הראשי של התנ"ך. כל יתר הגיבורים נכנסים ויוצאים. באים והולכים. ואילו אלהים נמצא בו מהפסוק הראשון ועד הפסוק האחרון.
אבל אלהים של סיפור הבריאה אינו אלהים של סיפור המבול.
ואלהים של סיפור המבול אינו אלהים של סיפור העקדה.
אלהים משתנה.
לפעמים לאט ולפעמים מהר.
לפעמים מעט ולפעמים הרבה.
אני עומדת לחשוף בפניכם את סיפוריהן של שבע דמויות תנ"כיות ששינו את אלהים לבלי הכר.
לא משנה אם אתם חילונים או דתיים, חופשיים או הלכתיים, אתאיסטים או מאמינים — רוב הסיכויים שאלהים שלכם מופשט. אין לו גוף. אין לו אישיות. אין לו רגשות. אין לו רצונות. ודאי אין לו יצרים ותשוקות.
זה אלהים של הרמב"ם, בן המאה השתים עשרה, שנעשה ברבות הימים אלהים של כולנו.
אבל אלהים של התנ"ך הוא אלהים אחר.
לגמרי אחר.
הספר שלי מיועד לבעלי לב חזק שמוכנים להכיר את אלהים האמיתי של התנ"ך.

יוכי ברנדס

כפר סבא, תשפ"א 2020

נ.ב.

א. ציטטתי את המקורות כפי שהם. לעתים מילה במילה ולעתים בדילוגים. אך בלי שום מראה מקום (כדי לא לקטוע את שטף הקריאה). מי שמבקשים לדעת מהיכן נטלתי כל ציטוט יכולים להקליד בגוגל כמה מילים ברצף. בימינו הרי לא צריכים להיות למדנים כדי למצוא מראי מקום.

ב. את שם השם המפורש כתבתי ה'. המילה י־ה־ו־ה מופיעה בספרי רק כשאני רוצה להדגיש את שמו הפרטי של אלהי ישראל.

ג. פיסקתי על פי שיקול דעתי את רוב המקורות שאינם מן התנ"ך. את המקורות התנ"כיים העתקתי עם ניקוד (כמקובל בספרי התנ"ך המודפסים) ופתחתי שורה חדשה לאחר כל משפט (ולעתים אף לאחר כל פיסקה). חשוב לי לציין את זה כיוון שכל החלטת פיסוק היא פרשנות.

חוה

הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע

התנ"ך מתחיל בלידת העולם. כך לימדו אותנו מורינו. זה מה שאנחנו מלמדים את ילדינו. אך הפסוקים שפותחים את פרשת בראשית צועקים לנו כמעט בגלוי שהאור, המים, הצמחים, בעלי החיים והאדם עומדים בשורה מסודרת מאחורי הנברא הראשון בתנ"ך.

מיהו?

מי נולד לפני כולם?

ספרות טובה

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ
וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר
וַיְהִי אוֹר
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב
וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד

אם היו מבקשים מאיתנו לחזור על הטקסט הזה בקיצור — זה היה נשמע בערך כך:

אלהים שמים. אלהים רוח. אלהים אור. אלהים יום. אלהים. אלהים. אלהים.

ולא רק בפסקה הפותחת. המילה אלהים מופיעה בפרק שלושים ואחת פעמים. בדיוק כמספר הפסוקים. ואל תגידו לי שזה הממוצע הרגיל. אמנם אין בתנ"ך מי שישווה לאלהים במספר האזכורים. אך הוא לא מופיע בכל פסוק. גם לא בכל פרק. ואפילו לא בכל ספר.

אינפלציה כזאת של אלהים אפשר למצוא רק במזמורי תהילים. אבל בראשית א' הוא סיפור. לא שירת הללויה של הלוויים בבית המקדש.

למה הסיפור הראשון של התנ"ך מכניס את אלהים לכל משפט?

סיפור הבריאה נחשב לאחת הפסגות הספרותיות הגבוהות בתבל. באמת שאני לא מגזימה. המשפטים, המקצבים, המנגינה — הכול מושלם. הטקסט היפהפה הזה נכתב בקפדנות יתרה. שום אות אינה מיותרת. חזרה בלתי פוסקת של מילה אחת אינה יכולה להיות מקרית. מוכרחה להיות כאן מגמה.

אני אומרת 'מגמה', כי מאחורי הסיפורים המרתקים של התנ"ך תמיד מסתתרות מגמות. התנ"ך אינו מסתפק בלהיות ספרות טובה. התנ"ך מבקש לחנך אותנו.

אם סיפור בראשית רוצה להעביר לנו את המסר שאלהים הוא הבורא — שיערוך רשימה מפורטת של כל שכיות הבריאה ויכתוב פעם, אולי פעמיים (בפתיחה ובסיום), שאלהים יצר את כולן. לא צריך לפמפם לנו את שמו עד זרא.

אלהים נולד

הפיכת אלהים למעין מנטרה מעידה שיש לסיפור שתי מגמות. האחת גלויה והשנייה סמויה.

הגלויה נאמרת בנחת: אלהים ברא את העולם. ואילו דווקא הסמויה, שאמורה לא למשוך יותר מדי תשומת לב, נלחשת בלחץ תזזיתי: אלהים קיים.

המסר הזה כל כך בסיסי, שדומה שאין טעם לאומרו. מי שקוראים את התנ"ך יודעים שאלהים קיים. בשביל מה צריך להגיד את הידוע?

התנ"ך מספר לנו על אלהים סיפור ארוך, שמתפרש על פני אלפי שנים ועשרות ספרים. ספר בראשית פותח — ספר דברי הימים חותם. אין לתנ"ך פתיחה ראויה יותר מסיפור הבריאה. הרי זה הדבר הראשון שאלהים עשה. אבל אם נעז להעלות במחשבתנו שאלות שחונכנו שאסור לשאול, נבין שחסר לנו עליו סיפור מקדים.

מה ראשיתו של אלהים? מתי הוא נוצר? איך הוא נוצר?

השאלות הללו לא יכולות לקבל מענה. אלהים הוא הבורא. הוא לא הנברא. אז במקום לספר לנו על בריאתו של אלהים — מדברים על בריאת העולם ואומרים לנו שוב ושוב ושוב את מה שמעתה והלאה יהיה עבורנו מובן מאליו:

יש אלהים.
יש אלהים.
יש אלהים!

מְצא את ההבדלים

בראשית א' מספר לנו שאלהים ברא את העולם בשישה ימים. אך כשאנחנו מגיעים לבראשית ב' — מוצגת בפנינו גרסא שונה לחלוטין של הבריאה:

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים
וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה
וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם
וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר
וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה
כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל

השוני קופץ מיד לעין לא רק בתוכן, כי אם גם באופן הכתיבה. הסיפור הראשון מעגלי. שירה בת שישה בתים שמסתיימים בפזמון חוזר: וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם X. ואילו הסיפור השני ליניארי. העלילה מתפתחת. אין בה חזרתיות.

אפילו פרשנינו המסורתיים, שיוצאים מנקודת המוצא שהתורה כולה נכתבה בידי אלהים (ולכן לא יכולות להיות בה סתירות) לא מצליחים להתעלם מן השוני שבין שני הסיפורים.

רוב ההבדלים לא באמת משמעותיים. מה זה משנה אם העצים נבראו לפני האדם או אחריו?

אבל הבדל אחד השפיע על כל ההיסטוריה האנושית:

בריאת האישה.

מיהו אדם?

הסיפור הראשון אינו מפריד בין בריאת הזכר לבריאת הנקבה. שניהם נבראים יחד כיצירה אחת שלמה. שניהם אדם:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ
זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם

ואילו הסיפור השני (שמקובל לקרוא לו 'סיפור גן עדן') מעמיד במוקד הבריאה את הזכר. הנקבה נבראת למענו — ולא כיצירה עצמאית העומדת בפני עצמה. ומה שיותר משמעותי, רק הזכר נקרא אדם.

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים
לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ
אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ
וַיַּפֵּל תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן
וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו
וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה
וַיִּבֶן אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה
וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם

ההבחנה בין הזכר־האדם ובין הנקבה־האישה מכינה אותנו לשלב העלילה הבא. כאמור, זה סיפור ליניארי. כל התפתחות נובעת מן ההתפתחויות הקודמות. והמשך הסיפור מוכיח שהנקבה אכן שונה מהותית מהזכר.

כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ

אלהים מצווה לא לאכול מפרי עץ הדעת. הזכר מציית — הנקבה לא. היא אוכלת בעצמה וגם מאכילה אותו. אלהים בתגובה מגרש את שניהם מגן עדן.

אבל חטאים שונים אמורים לגרור עונשים שונים. ואכן, מלבד הגירוש אלהים מטיל על כל אחד מהם עונש אחר:

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר
הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ
בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים
וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ
וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ
וּלְאָדָם אָמַר
כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ
וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ
אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ
בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ
בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם
עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ
כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב

העונשים השונים הללו מעניקים גושפנקה אלהית לשוני בין המינים. ואכן, סיפור גן עדן הצמיח אינסוף פירושים אנטי־נשיים. גם של יהודים. ובמיוחד של נוצרים. אני מעדיפה לא לתת להם במה. אבל כדי שלא תגידו שאני סתם מעלילה, החלטתי להתגבר על סלידתי ולהביא כמה ציטוטים של ההוגים הכי משפיעים בתרבות המערבית.

הכול בגללה

פאולוס, אבי הנצרות, אוסר על האישה ללמד ולהנהיג. חטא גן עדן מוכיח שהנשים קלות לפיתוי. העולם היה יכול להיות כל כך יותר טוב בלעדיהן. אבל חייבים אותן. רק הן יכולות ללדת. אז תלדי ילדים, אישה, ותשתקי. זאת כפרתך. זאת תשועתך:

איני מרשה לאישה ללמד, אף לא להשתרר על האיש, אלא להישאר בדומייה. כי אדם לא ניפתה, אלא האישה. שמעה לקול המפתה ובאה לידי עברה, אבל תיוושע בלידת ילדים.

אוגוסטינוס (מאבות הכנסייה המצוטטים ביותר בתולדות הנצרות) מקונן על הריקבון שהביאה האישה לעולם. הזכר נוצר זך וטהור. מי שהשחיתה אותו היא הנקבה. הרצון החופשי שחוה נטלה לעצמה יצר את הרוע, שעובר לילדיה דור אחר דור. בגללה האנושות רקובה:

אלוהים יצר את האדם הגון, אך האדם נפל לחטא על ידי האישה שנוצרה ממנו קודם לחטא. מהשימוש הרע ברצון החופשי נובעת השתלשלות הרוע שמלווה את המין האנושי ממקורו המושחת כמו משורש רקוב.

לא רק הנוצרים הקדומים תיעבו נשים. בן סירא היהודי (זה שספרו המפורסם כמעט נכנס לתנ"ך) אומר בקיצור, כהרגלו, שהאישה היא מקור הרוע האנושי:

מן האישה תחילת החטא ובגללה כולנו מתים.

ואמירה מאוחרת יותר של רבי משה בן נחמן (המכונה רמב"ן). הפרשן הגדול הזה בדרך כלל משמיע קול מוסרי צלול ומעז למתוח ביקורת על אבות האומה התנ"כיים שפגעו בנשים. אך הפעם הוא מצטרף למקהלה האנטי־נשית ומעניק הכשר למדכאי הנשים לדורותיהם:

אלהים העניש את האישה שתהיה נכספת מאוד אל בעלה והוא יחזיק בה כשפחה. כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצוותה. ונענשה שלא תהיה היא מצווה עליו עוד — והוא יצווה עליה כל רצונו.

קול חתרני

בגלל האישה גורשנו מגן עדן.
בגללה אנחנו סובלים.
בגללה אנחנו מתים.

דורות על גבי דורות קראו את סיפור גן עדן כמקור ההצדקה של הפטריארכליות. אני יכולה לראות בעיני רוחי גבר מוסרי ורגיש כמו רמב"ן, שחש ייסורי מצפון לנוכח ההפליה והדיכוי שסופגות אשתו או אחותו או בתו, ואומר לעצמו באנחת צער:

אין ברירה.

חייבים לשלוט בהן.

ראינו מה קורה כשהן מקבלות חופש.

למרבה הפלא, הפרשנות האנטי־נשית של סיפור גן עדן מקובלת גם על ליברלים בני זמננו. הטקסט הזה לדעתם ממחיש עד כמה היהדות תיעבה פעם נשים.

אני חושבת שזאת תפיסה מוטעית. כן. היהדות היתה עד לא מזמן פטריארכלית. כל העולם היה עד לא מזמן פטריארכלי. יש בתנ"ך שלנו טקסטים אנטי־נשיים למכביר. זה נכון.

אבל סיפור גן עדן לא כזה. או ליתר דיוק: לא רק כזה. יש בו קולות סותרים, מבלבלים, מתעתעים, שהופכים אותו לספרות מוצפנת.

הכול תלוי בשאלה איך אנחנו תופסים את פרי עץ הדעת. אם האכילה ממנו הביאה לעולם רק רע — סיפור גן עדן אכן טומן בחובו מסר אנטי־נשי.

אך מה אם התשובה היא לא?

או לא רק?

ציטוט ראשון

עץ הדעת מוזכר בסיפור ארבע פעמים. אני הולכת לצטט כל מה שנכתב אודותיו. אולי זה נראה לכם טרחני. אבל כדי לפענח את פשרו של אותו עץ מסתורי — חייבים לבדוק כל בדל מידע.

וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר
מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ
כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת

בגן עדן צומח לו עץ, שנקרא בשם המסורבל 'עץ הדעת טוב ורע'. אסור לאכול את פריו. כשאוכלים מיד מתים.

למה מתים?

לא כתוב.

או שהפרי מורעל והמוות הוא תוצאה טבעית של האכילה — או שהפרי אסור והמוות הוא עונש על האכילה.

שתי האפשרויות מעוררות שאלות קשות אודות טיבו של אלהים שאך זה עתה התבשרנו על קיומו:

 אם האכילה מרעילה — למה אלהים ברא פרי מסוכן?

 ואם האכילה גוררת עונש — למה אלהים ברא פרי אסור?

ציטוט שני

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה
אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים
וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה
אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ
מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל
וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים
לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן
וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה
לֹא מוֹת תְּמֻתוּן
כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ
וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם
וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע

הנחש אומר לאישה שכאשר אוכלים את הפרי לא רק שלא מתים, אלא שהעיניים נפקחות ונהיים כאלהים.

דברי הנחש מעצימים את השאלות ששאלנו על אלהים:

 מדוע אלהים לא רוצה שבני האדם יֵדעו טוב ורע?

 ואם הוא לא רוצה, למה העץ בכלל נוצר?

 האם אלהים עצמו אכל מפריו ונהיה יודע טוב ורע?

 ואולי הנחש משקר? אלהים אומר שהעץ הורג. הנחש אומר שהעץ מקנה ידיעת טוב ורע. למה שנאמין לנחש ולא לאלהים?