בנשימה עצורה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בנשימה עצורה
מכר
אלפי
עותקים
בנשימה עצורה
מכר
אלפי
עותקים

בנשימה עצורה

4.4 כוכבים (85 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה לוי
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 392 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 53 דק'

לינווד ברקלי

לינווד ברקלי (באנגלית: Linwood Barclay) הוא סאטיריקן וסופר קנדי, ובעברו אף היה בעל טור בעיתון. הוא פרסם ספרי אוטוביוגרפיה ורומנים בלשיים דרמטיים.
ברקלי חי באוקוויל, אונטריו עם אשתו מעל שלושה עשורים, נית'ה. לזוג שני ילדים, ספנסר ופייג'.‏

תקציר

איש לא ראה את בְּרִי מייסון כבר שש שנים. בזמן שבעלה אנדרו היה בחופשת סוף שבוע עם חברו נעלמה ברי מביתה, ואנדרו הפך לחשוד העיקרי. מאז חייו הלכו והידרדרו: הוא כמעט איבד את עבודתו, החל להשתכר לעיתים קרובות, ורוב קרוביו האשימו אותו ברצח אשתו. אבל המשטרה לא מצאה ראיות, גופתה של ברי לא אותרה והתיק לא פוענח מעולם.

כעת, שש שנים מאוחר יותר, נראה שחייו של אנדרו שבו למסלולם. הוא שינה את שמו, הקים עסק ועבר לגור בבית חדש עם ג'יין, בת זוגו החדשה. בדיוק כשהוא מתחיל להרגיש שהשאיר את הפרשה הקשה מאחוריו, אישה שנראית בדיוק כמו ברי מופיעה במקום שבו גרו יחד. כאשר האישה המסתורית ממשיכה לצוץ במקומות שונים והחוקרת האחראית על המקרה חוזרת עם שאלות ואצבעות מאשימות כלפי אנדרו, נראה שעומדת להתחולל מהפכה בחייהם של כל המעורבים בפרשה.

האם ברי באמת הייתה בחיים במשך כל השנים האלה? אם כן, איפה הייתה? ולמה לא יצרה קשר עם אף אחד?

בנשימה עצורה הוא ספר מותח, מתוחכם ומפתיע, המשלב בין דמויות מסקרנות ומורכבות לבין עלילה מרתקת שאי אפשר להפסיק לקרוא.

כל ספריו של לינווד ברקלי, וביניהם בלי לומר שלום, נקישה בחלון, בפיר המעלית ומי שמוצא ראשון, ראו אור בעברית בהוצאת מודן, והיו לרבי־מכר בארץ ובעולם. 

"קצב משובח ומלא הפתעות. ברקלי גורם לך לא רק להאמין בדמויות שלו אלא גם לדאוג להן."
- וול סטריט ג'ורנל

"עוד רומן מתח פנטסטי מבית לינווד ברקלי."
- סן פרנסיסקו בוק ריוויו

פרק ראשון

פתח דבר

"אנחנו יכולים פשוט להרוג אותם, אבל יש חלופות שאולי תרצי לשקול."

"אם יש לנו בכלל," אמרה בְּרי מייסון, "אז אולי רק אחד."

"אה," אמר האיש שהשם "צ'רלי" היה תפור בחזית הסרבל האפור שלו, "זה אף פעם לא רק אחד."

ליבה של ברי צנח. "אתה צוחק עליי."

צ'רלי היה על ברכיו מול כיור המטבח, דלתות הארון התחתון היו פתוחות, והוא האיר בפנס את פנים הארון.

"טוב, עכברים הם לא בדיוק זאבים בודדים, אם את מבינה למה אני מתכוון. הם יצורים חברותיים קטנים, והם אוהבים להסתובב עם עכברונים קטנים אחרים." צ'רלי צמצם את עיניו. "אני רואה משהו שיכול להיות שני כדורי חרא שם מתחת למלכודת הברך."

"לא שמתי שום מלכודות," אמרה ברי.

"לא מלכודת מהסוג הזה," אמר צ'רלי. "צינור הניקוז, מתחת לכיור."

"אה, כמובן," אמרה ברי, וחשבה שהיא הייתה צריכה לדעת, כי בעלה קבלן וכל זה. היא נשענה לאחור על האי במטבח, זרועותיה שלובות על חזה בפוזה לגלגנית של משגיחה. "אה, כשאתה אומר חרא, אתה מתכוון לגללים."

"ככה זה נראה," הוא אמר. "היו לך כבר פעם עכברים?"

"לא שידוע לי. אנחנו לא גרים כאן כל כך הרבה זמן. אתה יכול, אני מתכוונת, אתה יכול להגיד ממתי הגללים האלה?"

צ'רלי גיחך. "טוב, אני לא בדיוק יודע איך לעשות להם תארוך פחמן או משהו כזה. אם את לא בטוחה שיש לך עכברים, למה בכלל התקשרת?"

"חשבתי ששמעתי משהו אתמול בלילה," היא אמרה. "איזה רשרוש. ישבתי פה במטבח והיה שקט מאוד. בעלי בדיוק נסע, ו..."

היא עצרה את עצמה. ברי לא התכוונה להגיד את זה. את לא מגלה שבעלך לא בבית כשיש גבר זר בבית. לא שצ'רלי היה זר. הוא מדביר מורשה, לא כן? אם כי, היא חייבת להודות, הוא היה קצת מוזר. ענק, מאפיר, שפם מזדקר לצדדים עם קצוות פונים מעלה ומרוחים בדונג כאילו יצא הרגע מאיזה מערבון. שימו עליו צילינדר, והוא ייראה כמו הברנש שקושר נערה לפסי הרכבת. לפני שהוא נכנס לבית הוא עמד על המדרגות הקדמיות וסיים לעשן סיגריה ממש עד הפילטר, שואף בחוזקה את השאיפות האחרונות כאילו נזקק להן כדי שיהיה בכוחו לשאת את מה שעומד לקרות.

מרגע שנכנס לבית, ברי כמעט התעלפה מריח הטבק שנדף כמדומה מכל גופו. הסרבל הזה, היא חשבה, לא ראה ניקוי יבש מאז שוויל סמית שיחק ב'הנסיך המדליק מבל אייר'.

חוץ מהארומה, הוא נראה מקצועני למדי, אבל בכל זאת, היא לא הייתה צריכה לפלוט שהיא לבד בבית. היא תירצה את פזיזותה בעובדה שהיא ממילא כבר הייתה מתוחה. העסיקו אותה דברים גדולים יותר מכמה עכברים שמצאו את דרכם אל ביתה.

"מחוץ לעיר בענייני עסקים, מה?" שאל צ'רלי, כיבה את הפנס והניח יד על קצה השיש כדי להתרומם. "הברכיים כבר לא מה שהיו פעם," הוא אמר.

"אני מצפה לו כל רגע עכשיו," אמרה ברי, מפתלת בעצבנות את שרשרת הכסף שעל צווארה. למען האמת, אנדרו לא היה צפוי לחזור הביתה מהבקתה שלהם על שפת האגם לפני מחר מתישהו, קרוב לוודאי ביום ראשון לפנות ערב. כמובן, זה יכול להשתנות, אם הדברים יסתדרו כמו שברי חשבה שהם צריכים להסתדר. חברו ושותפו לעסקים, גרג ריימוס, היה שם איתו, בבקתת הנופש שלו עצמו, שהייתה סמוכה מאוד. שניהם נסעו לשם ביום שישי, וברי הרגישה שסוף השבוע שלהם אולי לא יעבור חלק כמתוכנן.

"במה הוא עוסק?" שאל צ'רלי.

"קבלן," אמרה ברי. "של פרויקטים בקנה מידה קטן עד בינוני. מרכזי קניות, בתים, מזנונים של מזון מהיר, דברים מהסוג הזה."

צ'רלי העווה את פניו, עיניו חלפו על פני המטבח לחצי שנייה, כאילו ניסה לגבש דעה. "אוקיי," הוא אמר.

ברי צחקה בעצבנות. "תן לי לנחש. זה לא בית שהיית מצפה למצוא אצל קבלן."

"לא אמרתי."

"מה שאתה רואה כאן זאת תמונת הלפני. המקום דורש המון עבודה. אנחנו נמצאים עכשיו בנקודה שבה אנחנו צריכים להחליט אם אפשר לשפץ את הבית הזה, ואז אולי למכור אותו ברווח, או שאולי הגיוני יותר להרוס את כולו ולבנות מחדש. זה אחד הבתים הכי ישנים במלברי." היא משכה בכתפיה. "בינתיים, לא הייתי רוצה לחלוק את המקום עם מכרסמים פרוותיים קטנים."

הוא חייך וחשף שני טורי שיניים מוכתמות בטבק חום. "טוב, אני לא מאשים אותך. יש כמה דברים שאני יכול לעשות." הוא רחרח והעביר את אצבעו מתחת לאפו, נזהר לא לפגוע בסימטריה המושלמת של שפמו. "אני יכול לשים כמה מלכודות, מלכודות דבק, או מלכודות קפיץ רגילות, ולשים פיתיון מחמאת בוטנים. לשים אותן כאן בארון, מתחת לתנור, לשים גם במוסך. או שאני יכול לשים רעל באותם מקומות. חומר חזק. יש לך חיות מחמד?"

"לא."

"זה טוב. לא היית רוצה שהן יכרסמו את החומר הזה ויחלו. החיסרון של הרעל הוא שהעכברים יזחלו לאיזה מקום בתוך הקירות וימותו ויסריחו לך כמה ימים עד שהם יתייבשו ויהפכו לאבק. אם תפתחי פעם את הקירות תוכלי למצוא שם כמה שלדים פרוותיים קטנים של עכברים."

ברי נרעדה.

צ'רלי השתתק, שקוע כמדומה במחשבות, ואז אמר, "ויש עוד דרך אחת שאת יכולה ללכת בה."

ברי חיכתה בזמן שצ'רלי פתח ערכת כלים גדולה שנראתה כמו משהו שבעלה היה לוקח איתו כשיצא לדוג, שהכילה הכול, מפיתיונות ועד עזרה ראשונה. אבל התיבה של צ'רלי הייתה גדולה יותר. הוא הוציא מכל פלסטיק מלבני אפור, שאורכו לא עלה על שנים־עשר סנטימטרים, דומה בצורה ובגודל לחבילת חמאה צרה.

"את רואה שיש כאן דלת קטנה בקצה," הוא אמר. "את שמה קצת פיתיון בפנים, משאירה את הדלת פתוחה, וכשהעכבר נכנס פנימה הוא מפעיל את הדלת, והיא נסגרת."

הוא הדגים.

"כשאת רואה שהדלת נסגרה, את יודעת שתפסת אותו. ואז את יכולה לקחת אותו החוצה, לפתוח את הדלת ולשחרר אותו."

"אה," אמרה ברי. "מלכודת הומאנית."

צ'רלי הנהן.

"אבל הוא לא יחזור?" היא שאלה.

"ואז את הולכת מסביב לבית ומחפשת מאיפה החברים שלו יכולים לבוא. את ממלאת את הסדקים, סותמת חורים. בודקת את פתחי האוויר של המייבש והתנור, למקרה שהם נכנסים משם. אני יודע שזה לא יעיל כמו להרוג אותם, אבל זה משהו שאפשר לשקול."

ארשת פניו של צ'רלי הרצינה. "אנשים שוכחים שגם לבעלי חיים יש נשמה. אם זה אנחנו, כלב, חתול ואפילו איזה עכבר מסכן, כולנו יצורי האל, את יודעת."

ברי אמרה, "זאת... פילוסופיה מעניינת ממישהו עם עבודה כמו שלך."

הוא משך בכתפיו. "את יודעת, לפעמים אני מוצא משהו בבית של מישהו ומסלק אותו, אבל אני לא הורג אותו. ואני גם לא משחרר אותו, ליער או מה שלא יהיה. אני לוקח אותי אליי ומטפל בו."

"מה, בכלוב?"

צ'רלי הנהן. "יש לי המון יצורים קטנים לטפל בהם. להאכיל אותם, לגדל אותם."

"טוב," אמרה ברי, לא בטוחה מה דעתה על זה.

"בכל אופן, נחזור לעניין שלנו. אני לא יודע בוודאות אם יש לך עכברים או לא, אז הרשי לי לשאול אותך את השאלה הזאת: את אופה?"

"סליחה?"

"מאפינס? עוגיות? את עושה את זה?"

"אה... לא ממש. אני לא בדיוק השפית הכי גדולה בעולם. אנדרו, הוא מבשל קצת." היא חייכה. "אנחנו מזמינים הרבה אוכל מוכן."

צ'רלי נראה מאוכזב. "אין לך קצת קמח?"

"קמח? כאילו, לבישול?"

"כן."

היא ניגשה אל אחד הארונות, פתחה אותו והצביעה על פחית במדף הראשון. היא הביאה אותה והסירה את המכסה.

"זה?"

"לפני שתלכי לישון הלילה," אמר צ'רלי, "תפזרי את זה על הרצפה מול הכיור כאן. אם יש לך עכברים, את תראי את טביעות הרגליים הקטנות שלהם בבוקר. אם את לא רואה כלום, כל הסיכויים שאין פה עכברים."

ברי הנהנה. "ורק לשאוב אחר כך."

"בדיוק." הוא הניח שתי מלכודות הומאניות על השיש. "אני אשאיר לך את אלה, ואני אקפוץ לכאן מחר, לראות אם מצאת עקבות, ואז תחליטי אם את רוצה להשתמש בזה."

היא שאלה כמה היא חייבת לו, והוא אמר שהם יוכלו ליישב את זה למחרת, לאחר שיהיו בטוחים אם באמת יש לה עכברים. ואז היא תוכל להחליט על עוד מלכודות הומאניות, מלכודות דבק או פיתיונות מורעלים.

היא הלכה אחריו אל הוואן שלו ושמה לב שצחנת הטבק שאפפה אותו לא הטרידה אותה עוד. האף יכול להתרגל כמעט לכל דבר, היא הסיקה.

כשהוא יצא בהילוך אחורי מהחניה, ברי הבחינה ברכב מוכר חונה בצד השני של הרחוב, כשלושה בתים הלאה מביתה שלה. מיני־ואן קרייזלר כחולה. מאחורי ההגה ישב גבר שהביט לעברה.

אלוהים אדירים, היא חשבה. מה לכל הרוחות נורמן עושה כאן?

אם וכאשר הוא יבוא אל הדלת, היא תגיד לו בנימוס ללכת, שהוא כבר הביע את ההתנצלויות שלו ושהיא קיבלה אותן, ושהוא צריך ללכת הביתה.

 

בערב, כשהיא ישבה לבדה במטבח ואכלה, היא הקשיבה, דרוכה לכל רשרוש אפשרי מתחת לארונות ומתחת לקירות. שום דבר.

קצת לפני עשר היא לקחה את הנייד שלה, העלתה את המספר של בעלה מרשימת אנשי הקשר ולחצה על שיחת וידיאו. כעבור שניות הופיעו פניו של בעלה על הצג. הוא חייך בחום.

"היי," אמר אנדרו בעליזות. "מה קורה?"

הוא נראה שמח, היא חשבה.

"בסדר. אני מפריעה למשהו?"

"לא, גרג כבר חזר לבקתה שלו. פרש מוקדם. היינו באגם כמעט ארבע שעות. חטפנו המון שמש. זה כאילו סחט מתוכנו את החיים."

"אתה נראה מותש. תפסת משהו?"

"חוץ מכווייה בעורף, לא."

"איך הרגל שלו?"

"קצת צולע, אבל הרבה יותר טוב בסך הכול. הוא מעד פעם אחת כשהוא נכנס לסירה. אידיוט. חשב שהוא יכול לקפוץ רחוק כל כך. לפני עשרים שנה, אולי, אבל הוא מבוגר מדי בשביל זה. שנינו בעצם."

"אז על מה דיברתם שניכם, כל הזמן הזה?"

"אני לא יודע. כרגיל." אנדרו משך בכתפיו.

"ענייני עבודה?"

"קצת. אבל בעיקר סתם העלינו זיכרונות, לחיות מחדש את השנים היפות. הוא לא בדיוק שמח לדבר על העבודה, לפי איך שהדברים מתנהלים עכשיו." הוא השתתק לרגע. "ואמרתי לו שאני גמרתי להעביר אותך משיפוץ לשיפוץ. אם את מרוצה מאיפה שאת עכשיו, אנחנו נשארים. אם את רוצה למצוא את בית החלומות שלך, זה מה שנעשה."

היא חייכה, כאילו הוא באמת מתכוון לזה הפעם. "הזמנתי לכאן מישהו היום. מדביר, לבדוק אם יש לנו עכברים. חשבתי ששמעתי משהו בקירות. הוא היה קצת מוזר. לא אוהב להרוג אותם אם הוא לא חייב. מדביר הומאני."

"לא מפתיע שיש לנו עכברים. בית ישן, בטח יש להם מאה דרכים להיכנס."

היא הטתה לרגע את הטלפון כדי שהוא יוכל לראות את הרצפה. "אתה רואה את זה?"

"שפכת משהו?"

"זה קמח. רעיון של המדביר. אם אני אראה עקבות בבוקר, אני אדע שיש לי חֶברה."

"היי," אמר אנדרו ונגע בצווארו. "נחמד לראות שאת עונדת את זה."

היא נגעה בשרשרת וחייכה. "אני אוהבת אותה. אני אף פעם לא מסירה אותה..."

"יש עוד משהו?"

האם עליה לספר לו על נורמן שבא ודפק בדלת? לא, לא רעיון טוב.

"שום דבר," אמרה ברי. "תשמע, אני אשחרר אותך עכשיו. באיזו שעה אתה חוזר? להכין ארוחת צהריים?"

"אל תטרחי בשבילי. זה יהיה כנראה מתישהו אחר הצהריים."

"טוב."

"אוהב אותך," הוא אמר.

"ביי," אמרה ברי וסיימה את השיחה.

היא כיבתה את האורות במטבח ועלתה למעלה. בלילות שאנדרו נעדר מהבית, למטרות עבודה או בילוי, היא לא הצליחה להירדם מייד. היא הייתה קוראת, או צופה בתוכניות של קימל או קולברט, או לוקחת את המחשב הנייד למיטה וצופה באיזו קומדיה רומנטית שאנדרו לעולם לא היה מצליח לראות עד הסוף.

זה היה יום שבת, אז לא יהיו קימל או קולברט או פאלון. היא לקחה את הספר משידת הלילה. זה היה האחרון של ג'יימס לי ברק, וכמו שקרה לעיתים קרובות, רובישו התקשה לעצור את חברו קליטוס מלתלוש את ראשו של מישהו. קצת אחרי חצות, לאחר שקראה שני עמודים בלבד, היא הרגישה שעיניה נעצמות.

היא כיבתה את האור ונרדמה.

ברי התעוררה זמן קצר לפני חמש ולא הצליחה להירדם שוב. היא תהתה אם יש טביעות רגליים זעירות בקמח מול הכיור. סקרנותה גברה על תשוקתה לחזור לישון, אז היא יצאה מהמיטה, הדליקה כמה אורות, כי עדיין היה חשוך בחוץ, וירדה במדרגות. כשהגיעה לקומת הקרקע היא הרגישה עקצוץ של התרגשות מעורבת בפחד. הייתה אווירה של מתח לקראת הגילוי אם היה ביקור של יצורים במטבח, אבל יחד עם זאת, היא חששה מהתוצאות. ברגע שיהיה אישור לקיומם של עכברים, היא ידעה שהיא תיכנס להתקף ניקיון, תרוקן את הארונות והמגירות מכל סיר, מחבת, סכין, מזלג ומרית שעכבר היה עשוי לגעת בהם, ותכניס אותם למדיח.

ברי עצרה את נשימתה ונכנסה למטבח, הדליקה את האור והסתכלה על הרצפה.

היו טביעות רגל בלי ספק. אבל לא של עכברים. אלא אם כן עכברים נעלו מגפיים במידה ארבעים ושש.

ברי עצרה את נשימתה.

ברגע ההוא היא חשבה שהיא שומעת משהו מאחוריה. היא הסתובבה.

אפילו לא היה לה זמן לצעוק.

לינווד ברקלי

לינווד ברקלי (באנגלית: Linwood Barclay) הוא סאטיריקן וסופר קנדי, ובעברו אף היה בעל טור בעיתון. הוא פרסם ספרי אוטוביוגרפיה ורומנים בלשיים דרמטיים.
ברקלי חי באוקוויל, אונטריו עם אשתו מעל שלושה עשורים, נית'ה. לזוג שני ילדים, ספנסר ופייג'.‏

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה לוי
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 392 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 53 דק'
בנשימה עצורה לינווד ברקלי

פתח דבר

"אנחנו יכולים פשוט להרוג אותם, אבל יש חלופות שאולי תרצי לשקול."

"אם יש לנו בכלל," אמרה בְּרי מייסון, "אז אולי רק אחד."

"אה," אמר האיש שהשם "צ'רלי" היה תפור בחזית הסרבל האפור שלו, "זה אף פעם לא רק אחד."

ליבה של ברי צנח. "אתה צוחק עליי."

צ'רלי היה על ברכיו מול כיור המטבח, דלתות הארון התחתון היו פתוחות, והוא האיר בפנס את פנים הארון.

"טוב, עכברים הם לא בדיוק זאבים בודדים, אם את מבינה למה אני מתכוון. הם יצורים חברותיים קטנים, והם אוהבים להסתובב עם עכברונים קטנים אחרים." צ'רלי צמצם את עיניו. "אני רואה משהו שיכול להיות שני כדורי חרא שם מתחת למלכודת הברך."

"לא שמתי שום מלכודות," אמרה ברי.

"לא מלכודת מהסוג הזה," אמר צ'רלי. "צינור הניקוז, מתחת לכיור."

"אה, כמובן," אמרה ברי, וחשבה שהיא הייתה צריכה לדעת, כי בעלה קבלן וכל זה. היא נשענה לאחור על האי במטבח, זרועותיה שלובות על חזה בפוזה לגלגנית של משגיחה. "אה, כשאתה אומר חרא, אתה מתכוון לגללים."

"ככה זה נראה," הוא אמר. "היו לך כבר פעם עכברים?"

"לא שידוע לי. אנחנו לא גרים כאן כל כך הרבה זמן. אתה יכול, אני מתכוונת, אתה יכול להגיד ממתי הגללים האלה?"

צ'רלי גיחך. "טוב, אני לא בדיוק יודע איך לעשות להם תארוך פחמן או משהו כזה. אם את לא בטוחה שיש לך עכברים, למה בכלל התקשרת?"

"חשבתי ששמעתי משהו אתמול בלילה," היא אמרה. "איזה רשרוש. ישבתי פה במטבח והיה שקט מאוד. בעלי בדיוק נסע, ו..."

היא עצרה את עצמה. ברי לא התכוונה להגיד את זה. את לא מגלה שבעלך לא בבית כשיש גבר זר בבית. לא שצ'רלי היה זר. הוא מדביר מורשה, לא כן? אם כי, היא חייבת להודות, הוא היה קצת מוזר. ענק, מאפיר, שפם מזדקר לצדדים עם קצוות פונים מעלה ומרוחים בדונג כאילו יצא הרגע מאיזה מערבון. שימו עליו צילינדר, והוא ייראה כמו הברנש שקושר נערה לפסי הרכבת. לפני שהוא נכנס לבית הוא עמד על המדרגות הקדמיות וסיים לעשן סיגריה ממש עד הפילטר, שואף בחוזקה את השאיפות האחרונות כאילו נזקק להן כדי שיהיה בכוחו לשאת את מה שעומד לקרות.

מרגע שנכנס לבית, ברי כמעט התעלפה מריח הטבק שנדף כמדומה מכל גופו. הסרבל הזה, היא חשבה, לא ראה ניקוי יבש מאז שוויל סמית שיחק ב'הנסיך המדליק מבל אייר'.

חוץ מהארומה, הוא נראה מקצועני למדי, אבל בכל זאת, היא לא הייתה צריכה לפלוט שהיא לבד בבית. היא תירצה את פזיזותה בעובדה שהיא ממילא כבר הייתה מתוחה. העסיקו אותה דברים גדולים יותר מכמה עכברים שמצאו את דרכם אל ביתה.

"מחוץ לעיר בענייני עסקים, מה?" שאל צ'רלי, כיבה את הפנס והניח יד על קצה השיש כדי להתרומם. "הברכיים כבר לא מה שהיו פעם," הוא אמר.

"אני מצפה לו כל רגע עכשיו," אמרה ברי, מפתלת בעצבנות את שרשרת הכסף שעל צווארה. למען האמת, אנדרו לא היה צפוי לחזור הביתה מהבקתה שלהם על שפת האגם לפני מחר מתישהו, קרוב לוודאי ביום ראשון לפנות ערב. כמובן, זה יכול להשתנות, אם הדברים יסתדרו כמו שברי חשבה שהם צריכים להסתדר. חברו ושותפו לעסקים, גרג ריימוס, היה שם איתו, בבקתת הנופש שלו עצמו, שהייתה סמוכה מאוד. שניהם נסעו לשם ביום שישי, וברי הרגישה שסוף השבוע שלהם אולי לא יעבור חלק כמתוכנן.

"במה הוא עוסק?" שאל צ'רלי.

"קבלן," אמרה ברי. "של פרויקטים בקנה מידה קטן עד בינוני. מרכזי קניות, בתים, מזנונים של מזון מהיר, דברים מהסוג הזה."

צ'רלי העווה את פניו, עיניו חלפו על פני המטבח לחצי שנייה, כאילו ניסה לגבש דעה. "אוקיי," הוא אמר.

ברי צחקה בעצבנות. "תן לי לנחש. זה לא בית שהיית מצפה למצוא אצל קבלן."

"לא אמרתי."

"מה שאתה רואה כאן זאת תמונת הלפני. המקום דורש המון עבודה. אנחנו נמצאים עכשיו בנקודה שבה אנחנו צריכים להחליט אם אפשר לשפץ את הבית הזה, ואז אולי למכור אותו ברווח, או שאולי הגיוני יותר להרוס את כולו ולבנות מחדש. זה אחד הבתים הכי ישנים במלברי." היא משכה בכתפיה. "בינתיים, לא הייתי רוצה לחלוק את המקום עם מכרסמים פרוותיים קטנים."

הוא חייך וחשף שני טורי שיניים מוכתמות בטבק חום. "טוב, אני לא מאשים אותך. יש כמה דברים שאני יכול לעשות." הוא רחרח והעביר את אצבעו מתחת לאפו, נזהר לא לפגוע בסימטריה המושלמת של שפמו. "אני יכול לשים כמה מלכודות, מלכודות דבק, או מלכודות קפיץ רגילות, ולשים פיתיון מחמאת בוטנים. לשים אותן כאן בארון, מתחת לתנור, לשים גם במוסך. או שאני יכול לשים רעל באותם מקומות. חומר חזק. יש לך חיות מחמד?"

"לא."

"זה טוב. לא היית רוצה שהן יכרסמו את החומר הזה ויחלו. החיסרון של הרעל הוא שהעכברים יזחלו לאיזה מקום בתוך הקירות וימותו ויסריחו לך כמה ימים עד שהם יתייבשו ויהפכו לאבק. אם תפתחי פעם את הקירות תוכלי למצוא שם כמה שלדים פרוותיים קטנים של עכברים."

ברי נרעדה.

צ'רלי השתתק, שקוע כמדומה במחשבות, ואז אמר, "ויש עוד דרך אחת שאת יכולה ללכת בה."

ברי חיכתה בזמן שצ'רלי פתח ערכת כלים גדולה שנראתה כמו משהו שבעלה היה לוקח איתו כשיצא לדוג, שהכילה הכול, מפיתיונות ועד עזרה ראשונה. אבל התיבה של צ'רלי הייתה גדולה יותר. הוא הוציא מכל פלסטיק מלבני אפור, שאורכו לא עלה על שנים־עשר סנטימטרים, דומה בצורה ובגודל לחבילת חמאה צרה.

"את רואה שיש כאן דלת קטנה בקצה," הוא אמר. "את שמה קצת פיתיון בפנים, משאירה את הדלת פתוחה, וכשהעכבר נכנס פנימה הוא מפעיל את הדלת, והיא נסגרת."

הוא הדגים.

"כשאת רואה שהדלת נסגרה, את יודעת שתפסת אותו. ואז את יכולה לקחת אותו החוצה, לפתוח את הדלת ולשחרר אותו."

"אה," אמרה ברי. "מלכודת הומאנית."

צ'רלי הנהן.

"אבל הוא לא יחזור?" היא שאלה.

"ואז את הולכת מסביב לבית ומחפשת מאיפה החברים שלו יכולים לבוא. את ממלאת את הסדקים, סותמת חורים. בודקת את פתחי האוויר של המייבש והתנור, למקרה שהם נכנסים משם. אני יודע שזה לא יעיל כמו להרוג אותם, אבל זה משהו שאפשר לשקול."

ארשת פניו של צ'רלי הרצינה. "אנשים שוכחים שגם לבעלי חיים יש נשמה. אם זה אנחנו, כלב, חתול ואפילו איזה עכבר מסכן, כולנו יצורי האל, את יודעת."

ברי אמרה, "זאת... פילוסופיה מעניינת ממישהו עם עבודה כמו שלך."

הוא משך בכתפיו. "את יודעת, לפעמים אני מוצא משהו בבית של מישהו ומסלק אותו, אבל אני לא הורג אותו. ואני גם לא משחרר אותו, ליער או מה שלא יהיה. אני לוקח אותי אליי ומטפל בו."

"מה, בכלוב?"

צ'רלי הנהן. "יש לי המון יצורים קטנים לטפל בהם. להאכיל אותם, לגדל אותם."

"טוב," אמרה ברי, לא בטוחה מה דעתה על זה.

"בכל אופן, נחזור לעניין שלנו. אני לא יודע בוודאות אם יש לך עכברים או לא, אז הרשי לי לשאול אותך את השאלה הזאת: את אופה?"

"סליחה?"

"מאפינס? עוגיות? את עושה את זה?"

"אה... לא ממש. אני לא בדיוק השפית הכי גדולה בעולם. אנדרו, הוא מבשל קצת." היא חייכה. "אנחנו מזמינים הרבה אוכל מוכן."

צ'רלי נראה מאוכזב. "אין לך קצת קמח?"

"קמח? כאילו, לבישול?"

"כן."

היא ניגשה אל אחד הארונות, פתחה אותו והצביעה על פחית במדף הראשון. היא הביאה אותה והסירה את המכסה.

"זה?"

"לפני שתלכי לישון הלילה," אמר צ'רלי, "תפזרי את זה על הרצפה מול הכיור כאן. אם יש לך עכברים, את תראי את טביעות הרגליים הקטנות שלהם בבוקר. אם את לא רואה כלום, כל הסיכויים שאין פה עכברים."

ברי הנהנה. "ורק לשאוב אחר כך."

"בדיוק." הוא הניח שתי מלכודות הומאניות על השיש. "אני אשאיר לך את אלה, ואני אקפוץ לכאן מחר, לראות אם מצאת עקבות, ואז תחליטי אם את רוצה להשתמש בזה."

היא שאלה כמה היא חייבת לו, והוא אמר שהם יוכלו ליישב את זה למחרת, לאחר שיהיו בטוחים אם באמת יש לה עכברים. ואז היא תוכל להחליט על עוד מלכודות הומאניות, מלכודות דבק או פיתיונות מורעלים.

היא הלכה אחריו אל הוואן שלו ושמה לב שצחנת הטבק שאפפה אותו לא הטרידה אותה עוד. האף יכול להתרגל כמעט לכל דבר, היא הסיקה.

כשהוא יצא בהילוך אחורי מהחניה, ברי הבחינה ברכב מוכר חונה בצד השני של הרחוב, כשלושה בתים הלאה מביתה שלה. מיני־ואן קרייזלר כחולה. מאחורי ההגה ישב גבר שהביט לעברה.

אלוהים אדירים, היא חשבה. מה לכל הרוחות נורמן עושה כאן?

אם וכאשר הוא יבוא אל הדלת, היא תגיד לו בנימוס ללכת, שהוא כבר הביע את ההתנצלויות שלו ושהיא קיבלה אותן, ושהוא צריך ללכת הביתה.

 

בערב, כשהיא ישבה לבדה במטבח ואכלה, היא הקשיבה, דרוכה לכל רשרוש אפשרי מתחת לארונות ומתחת לקירות. שום דבר.

קצת לפני עשר היא לקחה את הנייד שלה, העלתה את המספר של בעלה מרשימת אנשי הקשר ולחצה על שיחת וידיאו. כעבור שניות הופיעו פניו של בעלה על הצג. הוא חייך בחום.

"היי," אמר אנדרו בעליזות. "מה קורה?"

הוא נראה שמח, היא חשבה.

"בסדר. אני מפריעה למשהו?"

"לא, גרג כבר חזר לבקתה שלו. פרש מוקדם. היינו באגם כמעט ארבע שעות. חטפנו המון שמש. זה כאילו סחט מתוכנו את החיים."

"אתה נראה מותש. תפסת משהו?"

"חוץ מכווייה בעורף, לא."

"איך הרגל שלו?"

"קצת צולע, אבל הרבה יותר טוב בסך הכול. הוא מעד פעם אחת כשהוא נכנס לסירה. אידיוט. חשב שהוא יכול לקפוץ רחוק כל כך. לפני עשרים שנה, אולי, אבל הוא מבוגר מדי בשביל זה. שנינו בעצם."

"אז על מה דיברתם שניכם, כל הזמן הזה?"

"אני לא יודע. כרגיל." אנדרו משך בכתפיו.

"ענייני עבודה?"

"קצת. אבל בעיקר סתם העלינו זיכרונות, לחיות מחדש את השנים היפות. הוא לא בדיוק שמח לדבר על העבודה, לפי איך שהדברים מתנהלים עכשיו." הוא השתתק לרגע. "ואמרתי לו שאני גמרתי להעביר אותך משיפוץ לשיפוץ. אם את מרוצה מאיפה שאת עכשיו, אנחנו נשארים. אם את רוצה למצוא את בית החלומות שלך, זה מה שנעשה."

היא חייכה, כאילו הוא באמת מתכוון לזה הפעם. "הזמנתי לכאן מישהו היום. מדביר, לבדוק אם יש לנו עכברים. חשבתי ששמעתי משהו בקירות. הוא היה קצת מוזר. לא אוהב להרוג אותם אם הוא לא חייב. מדביר הומאני."

"לא מפתיע שיש לנו עכברים. בית ישן, בטח יש להם מאה דרכים להיכנס."

היא הטתה לרגע את הטלפון כדי שהוא יוכל לראות את הרצפה. "אתה רואה את זה?"

"שפכת משהו?"

"זה קמח. רעיון של המדביר. אם אני אראה עקבות בבוקר, אני אדע שיש לי חֶברה."

"היי," אמר אנדרו ונגע בצווארו. "נחמד לראות שאת עונדת את זה."

היא נגעה בשרשרת וחייכה. "אני אוהבת אותה. אני אף פעם לא מסירה אותה..."

"יש עוד משהו?"

האם עליה לספר לו על נורמן שבא ודפק בדלת? לא, לא רעיון טוב.

"שום דבר," אמרה ברי. "תשמע, אני אשחרר אותך עכשיו. באיזו שעה אתה חוזר? להכין ארוחת צהריים?"

"אל תטרחי בשבילי. זה יהיה כנראה מתישהו אחר הצהריים."

"טוב."

"אוהב אותך," הוא אמר.

"ביי," אמרה ברי וסיימה את השיחה.

היא כיבתה את האורות במטבח ועלתה למעלה. בלילות שאנדרו נעדר מהבית, למטרות עבודה או בילוי, היא לא הצליחה להירדם מייד. היא הייתה קוראת, או צופה בתוכניות של קימל או קולברט, או לוקחת את המחשב הנייד למיטה וצופה באיזו קומדיה רומנטית שאנדרו לעולם לא היה מצליח לראות עד הסוף.

זה היה יום שבת, אז לא יהיו קימל או קולברט או פאלון. היא לקחה את הספר משידת הלילה. זה היה האחרון של ג'יימס לי ברק, וכמו שקרה לעיתים קרובות, רובישו התקשה לעצור את חברו קליטוס מלתלוש את ראשו של מישהו. קצת אחרי חצות, לאחר שקראה שני עמודים בלבד, היא הרגישה שעיניה נעצמות.

היא כיבתה את האור ונרדמה.

ברי התעוררה זמן קצר לפני חמש ולא הצליחה להירדם שוב. היא תהתה אם יש טביעות רגליים זעירות בקמח מול הכיור. סקרנותה גברה על תשוקתה לחזור לישון, אז היא יצאה מהמיטה, הדליקה כמה אורות, כי עדיין היה חשוך בחוץ, וירדה במדרגות. כשהגיעה לקומת הקרקע היא הרגישה עקצוץ של התרגשות מעורבת בפחד. הייתה אווירה של מתח לקראת הגילוי אם היה ביקור של יצורים במטבח, אבל יחד עם זאת, היא חששה מהתוצאות. ברגע שיהיה אישור לקיומם של עכברים, היא ידעה שהיא תיכנס להתקף ניקיון, תרוקן את הארונות והמגירות מכל סיר, מחבת, סכין, מזלג ומרית שעכבר היה עשוי לגעת בהם, ותכניס אותם למדיח.

ברי עצרה את נשימתה ונכנסה למטבח, הדליקה את האור והסתכלה על הרצפה.

היו טביעות רגל בלי ספק. אבל לא של עכברים. אלא אם כן עכברים נעלו מגפיים במידה ארבעים ושש.

ברי עצרה את נשימתה.

ברגע ההוא היא חשבה שהיא שומעת משהו מאחוריה. היא הסתובבה.

אפילו לא היה לה זמן לצעוק.