שמים כתומים ושמש כתומה

פרק 1

הטנדר הצבאי פנה בצומת ועשה דרכו בכביש החוצה את הפרדסים.

הלילה כבר ירד על הארץ ועלטה כיסתה את העיר שאך זה חלפו מול פרבריה. הוא הביט דרך חלקו האחורי של הרכב הפתוח אל הרחובות השוממים מאדם.

הכל שהו בבתיהם או בבתי קרוביהם ועסקו בהכנות אחרונות לפני שיתפנו לחגוג ביחד את החג.

הנה מתחילה שנה חדשה. שנה נפלאה. איזה יום נפלא הוא זה.

היום השתחרר מהצבא והנה הוא מתחיל בחיים חדשים.

מעניין מה יעשה ולאן יפנה. הוא עדיין לא החליט סופית.

אולי יחזור לעבוד בחנות, להכין גזרות לבגדים או שמא ייקח הלוואה, יחכור שטח אדמה ויהיה לחקלאי מן השורה, כמו נח אביה של מרים ואביו ואבי אביו? ובל ישכח את הפרדס שמאחורי הבית. הוא וישראל יוכלו לפרנס את עצמם בכבוד אם ישקיעו את מרצם בשיקום הפרדס שהלך והתדרדר בזמן ששרתו בצבא.

הוא נזכר בשיחה שהתקיימה לא מזמן עם חנה דודתו ובה עלה נושא תעסוקתו. “אין בכלל על מה לחשוב” אמרה חנה. “אתה חוזר לעבוד בחנות. אל תשכח שהיא גם שלך וגם של ישראל. ואיזה ג’וק ניכנס לך לראש? מה פתאום להיות חקלאי? אתה יודע שזו עבודה קשה מאוד שממש לא משתלמת. אתה רוצה שאני אספר לך שוב מה קרה לאימא של מרים בגלל הבצורת? ואביה המסכן נאלץ לנסוע עד אנגליה כדי למצוא עבודה. אחרת גם הוא היה מת מרעב”.

ינקל’ה הכיר כמובן את הסיפור כולו וידע כי זו לא הייתה הסיבה שבגללה עזב נח את הארץ, אבל כמובן שלא אמר דבר.

הוא ידע שחנה רוצה אך ורק את טובתו.

הנה הוא כבר קרוב אל הבית. זהו. כדאי שיבקש לרדת, לפני שיפספס את הפנייה אל הרחוב. הוא הקיש על חלון הקבינה והרכב נעצר.

כשהוא אוחז בידו האחת בתרמילו, הניח את ידו השנייה על המעקה הנמוך וקפץ מן הרכב. “תודה רבה לכם חברים. חג שמח ושנה טובה” אמר לשני החיילים שלקחו אותו טרמפ. “שנה טובה” איחל לו הנהג. “חג שמח” הוסיף החייל שישב לידו.

הרכב נסע. הוא העמיס את תרמילו על כתפו והחל ללכת.

ככל שהתקדם כן גברה התרגשותו.

הנה, עכשיו יחזור לגור שוב בבית ועוד מעט יראה את בני משפחתו אליהם התגעגע פתאום מאוד. ‘כמה נעים יהיה לחגוג עם כולם את היום המיוחד הזה’ הרהר. ‘עוד מעט יראה אותם. את חנה ושמואל דודיו שהיו לו כל השנים כהורים.

חנה בטח מחלקת עכשיו הוראות ופקודות לכולם כמו תמיד. כל חג וכל סוף שבוע, כאשר הם בביתם, מתארחים הוא וישראל אצל חנה ושמואל’.

הוא פנה ימינה והמשיך ללכת. אילו המשיך ישר היה מגיע אל ביתו.

‘אני מקווה שישראל ויהודה קיבלו חופשה מהצבא. בחג פסח האחרון נעדר יהודה מהסדר כי נשאר לשמור בבסיס והוא ינקל’ה בהחלט הרגיש בחסרונו. וכמה נפלא יהיה לראות את רחל הטובה והשקטה. ארבעתם היו תמיד יחד בילדותם. מאז שהגיע אל הארץ, הם היו חבריו הטובים ביותר. כמה זמן לא ראה אותם כבר? חודש? אולי יותר’?

הוא כבר ראה את הבית ואת האור הבוקע מהחלון והגביר את צעדיו.

תחושת חום נעימה טיפסה ועלתה מחזהו אל גרונו ואיימה להתפרץ משום מה במטר של דמעות.

ינקל’ה ניכנס אל החצר, פסע על השביל והקיש על הדלת.

פרק 2
“ישראל ויהודה בואו לשולחן. שמואל, תפתח את בקבוק היין אנחנו מתחילים. רחל, בדקת אם תפוחי האדמה מוכנים כבר”?

“כן. הכל מוכן אימא”.

“טוב. אז אל תשכחי לכבות את התנור. בואו נתחיל. שמואל, תמזוג את היין אל תוך הכוסות. לא כל כך הרבה. מה אתה רוצה שכולם ישתכרו פה? אני לא צריכה פה כל מיני שיכורים שידברו שטויות כל הערב. ישראל ויהודה, אנחנו מחכים רק לכם. תמשיכו אחר כך להעלות חוויות מהצבא. יש לכם את כל הערב לפניכם”.

חנה מלאה ונמרצת כתמיד הסירה את הסינר מעל שמלתה הפרחונית, נאנחה לעצמה, הביטה בפיזור נפש על קערת התפוחים ושתי הצלוחיות המלאות בדבש והתיישבה מצדו האחד של השולחן הערוך.

מולה ישב שמואל בעלה, פניו חיוורות וגרומות, עיניו שקועות בתוך ארובותיהן, עצמות לחייו גבוהות ושיערו דליל. הוא לבש חולצה לבנה וחגיגית שנתלתה על גופו הרזה כאילו עמדה על קולב בחלון הראווה.

למרות מעמדו ותפקידו רב ההשפעה באחד ממשרדי הממשלה החשובים והנחשבים ביותר, היה שמואל איש שקט וצנוע בביתו.

אולי משום שחנה אשתו לקחה על עצמה את ארגון ותכנון העניינים בבית ומחוצה לו, מה שכלל כמובן את הפעמים הרבות בהן הייתה עונה במקומו על כל שאלה שנשאל ואולי משום שזה היה אופיו.

מכל מקום היה שמואל איש שקט ומסוגר בביתו ורב השפעה מחוצה לו.

בצדו האחד של השולחן קרוב לשמואל ישב יהודה. דומה היה לאביו בצעירותו, אך תווי פניו היו חדים יותר. אפו התעקל מעט מעל פיו ומעליו נצצו זוג עיניים קטנות ובהירות.

שיערו הקצר היה שחור משחור ושיווה לפניו החיוורות מראה בוגר ונוקשה מעט.

כשחייך, נחשפו שיניו התחתונות הצחורות וגרמו לאנשי שיחו להרגשת אי נוחות קלה. למרות שקשה היה לסובבים אותו להסביר לעצמם מה הוא הדבר, בכל זאת היה בו ביהודה דבר מה המתריע בפניהם כי מולם עומד אדם שאינו אמין ביותר ואף מסתיר וטומן בחובו כוונות זדוניות.

גם על גופו הרזה של יהודה נתלתה החולצה הלבנה והחגיגית כפי שנתלתה על אביו ובכל זאת, היה שונה ממנו בהרבה.

יהודה היה כפי שמכנים כיום אנשים כמותו ‘פלפל’ במובן הטוב של המילה ו’נחש’ במובנה המסוכן יותר.

מגיל צעיר כבר ידע להסתדר בעצמו ולהשיג את מבוקשו בעזרת תחבולות אין ספור.

בדרך כלל היו אלה רעיונות לא רעים בכלל שלא הזיקו לאיש ולעתים אף הועילו, אם כי לפעמים, בלית בררה, פעל גם בדרכים שאינן כשרות ואוי לו לאותו אדם אשר עמד בדרכו או שהוא יהודה לא רצה בטובתו.

למרות כל תכונותיו אלה היה יהודה חביב ובעל השפעה על הסובבים אותו והשתדל תמיד לעזור לכל מי שנזקק לו.

בסמוך ליהודה ישב ישראל המבוגר ממנו בשנה אחת בלבד.

על אף קרבתם המשפחתית נראו השניים שונים ביותר וקשה היה לזהות כי בני דודים הם. גוון פניו של ישראל היה שחום, אפו ישר, לסתו מרובעת ועיניו חומות ותמימות.

בעת שדיבר עשה זאת בשקט ובשלווה ומנהגו העדין והמנומס נראה לפעמים כמתעתע על רקע פניו המרובעות וגופו הגבוה והשרירי.

קשה היה לעמוד על טיבו של ישראל וגם המקורבים לו ביותר התקשו לפעמים לפענח מה מסתתר מאחורי החזות הכל כך מתעתעת הזו. והוא מצדו למד עם השנים להפיק מכך את טובתו ולחשוף בפני הסובבים אותו את שרצו לראות בו.

חדי האבחנה היו מזהים בוודאי כי אין הוא אותו אדם אשר השתדל כל כך להציג, אך רוב האנשים ראו בו פשוט אדם אמין ונעים הליכות אך לא מעבר לכך.

בצדו השני של השולחן, מול יהודה, ישבה רחל אחותו הצעירה ממנו בשנתיים. שיערה חום אפרפר וחסר גוון, היה אסוף תמיד לשתי צמות. עיניה גם הן היו חסרות צבע וקטנות מעט.

לכבוד החג לבשה שמלה ורודה מעוטרת בתחרה שלא החמיאה לה במיוחד.

היא לא נחשבה למכוערת, אך גם רחוקה הייתה מלהיות יפה.

בעצם, מעט האנשים שהביטו בה בעניין ונתנו בה מבט נוסף.

היא פשוט הייתה שם תמיד מעין רואה ואינה נראית, ביישנית מעט ואינה מתלבטת בשום צורה ואופן, אך תמיד הייתה ערה לכל הנעשה סביבה והיטיבה להבין ולהכיר את כל הנפשות בסביבתה.

בכל זאת, חלמה תמיד, שיום יבוא והיא תינשא לבחור יפה תואר ועשיר.

ובינתיים העבירה את זמנה בבית הוריה, עד שיבוא החתן המיוחל.

“לפני שנתחיל בארוחה, אני רוצה שנרים כוסית לכבוד השנה החדשה” ניצחה חנה על האירוע. היא הרימה את גביע הזכוכית שלצדה למעלה, הביטה על היין המלא עד גדותיו,

העבירה את עיניה בתוכחה אל שמואל שישב מולה בצדו השני של השולחן וממנו אל רחל שישבה בסמוך לו: “רחל, תזהרי לא לשפוך את היין על המפה הלבנה. אבא שלך החליט לשכר אותנו לגמרי. באמת שמואל, אי אפשר לבקש ממך לעשות משהו אחד כמו שצריך?

מה כבר ביקשתי? בסך הכל למזוג יין לכוסות. לא ביקשתי ממך להכין את הארוחה.

אתה יודע שאביגדור עושה הכל בבית? ולאה, היא יושבת כמו מלכה. אני בטוחה שהיא לא הזיזה אצבע לפני החג”.

יהודה וישראל חמדו להם לצון והניעו את כוסות המשקה שלהם כאילו עוד רגע קט יישפך היין על המפה המהודרת.

“ואתם שניכם מספיק עם זה. אל תחשבו שלא ראיתי אתכם. טוב. ניחה. תצחקו תצחקו. למה לא? ראש השנה היום. אז איפה היינו”?

“רצית לברך לכבוד ראש השנה” מיהרה רחל להזכיר לה.

“אה. כן. כן” נזכרה חנה. “לא התכוונתי לברך, אלא רק להרים כוסית, אבל אם אתם מתעקשים, אני מברכת אתכם בשנה טובה. אתכם ואת כל בית ישראל”.

“אמן” ענו לה בני המשפחה ולגמו מכוסותיהם.

“עוד מישהו רוצה לברך”? שאלה חנה “שמואל, תגיד משהו”.

שמואל כעכע בגרונו ופתח את פיו.

קול נקישה עלה מן הדלת.

שמואל סגר מיד את פיו.

“מי זה יכול להיות”? מלמלה חנה בשקט לעצמה, קמה מכיסאה ושאלה בקול מתקתק ורווי חן: “מי זה”?

“ינקל’ה” נשמע קולו המוכר מעבר לדלת.

“ינקל’ה!” קראה חנה ומיהרה לפתוח את הדלת ולחבק אותו.

מיד קמו שאר הנוכחים ממקומם ליד השולחן כדי לקבל את פניו.

“זהו. השתחררתי מהצבא” הודיע לחבורה שסבבה סביבו. “ותראו איזה מזל, היה לי טרמפ ממש עד לכאן. ישר באתי לפה. אפילו לא עברתי דרך הבית”.

“איזו הפתעה נעימה. אני ממש לא מאמינה” אמרה חנה בהתרגשות, “רגע. אני אביא לך כיסא”.

“זה בסדר. אני אקח בעצמי” ענה ינקל’ה, ניגש אל המטבח ולקח כיסא עץ כשבינתיים כל המשפחה המורחבת צועדת בעקבותיו, מקיפה אותו ומרעיפה עליו שאלות ואהבה ללא קץ.

הוא הניח את הכיסא על יד כיסאה הריק של רחל והתיישב באנחת רווחה קלה.

“כמה טוב לחזור לכאן אליכם” אמר בפשטות וללא גינונים מיותרים.

הם מיהרו לשבת בעקבותיו.

חנה הביאה מהמטבח כוס יין נוספת וצלחת ושמואל מזג מנוזל הארגמן בכמות נדיבה לשמחתה הרבה של אשתו.

יהודה אמר דבר מה לישראל, אך זה ענה לו בהיסח הדעת ופנה לשוחח עם ינקל’ה.

יהודה הסיט את עיניו ממנו והביט אל חלל החדר בעיניים אטומות.