“וזו הפעם הראשונה שהוא ישן שנת ישרים כמו תינוק מהערב עד הבוקר ולא התעורר בכלל. דני יכול...”
הקשבתי בחצי אוזן לדבריה של רוחל’ה.
מהר מאוד נדדו מחשבותיי אל מקומות אחרים כשקולה המונוטוני והחדגוני של רוחל’ה משרה עלי תחושה של ערפול מסוים ונותן דרור למחשבותיי.
אני מכיר אותה מאז הייתי ילד. תמיד הייתה בשבילי אימא של דני בן כיתתי.
בעצם, נוכחתי לדעת שזו הפעם הראשונה שהיא פונה אלי כאל בוגר.
עכשיו, כשבאמת הרגשתי בוגר ולמוד ניסיון חיים מסוים, כנראה ראתה בי שווה בין שווים ולא רק חבר של בנה דני.
כל חברי הקיבוץ היו תמימי דעים שרוחל’ה היא הרכלנית הבלתי מעורערת של הקיבוץ ואם ברצונם לקבל אינפורמציה מסוימת על מישהו מהחברים, עליהם רק ללכת ולברר את כל הפרטים איתה, אבל משום מה אף אחד לא טרח לנצל את כישרונה של רוחל’ה באיסוף ובחלוקת מידע. היא הייתה מסוג הנשים שגם אילו היה בפיה דבר מה מעניין או חשוב לספר לך, ספק אם היית יכול להקשיב לה.
דבריה היו מבולבלים, לא ממוקדים, משופעים באינפורמציה חסרת חשיבות ובתיאורים לא מעניינים בלשון המעטה, המכבידים על השומע ובסופו של דבר גורמים לו להצטער על שפתח בשיחה עימה או ברוב המקרים, על שלא ברח כל עוד נפשו בו כשראה אותה מתקרבת אליו.
רוחל’ה לא ניחנה בתכונות מהן קורצו מספרי הסיפורים. אלה האחרונים, אפילו ישמיעו בפניך דברים חסרי טעם, הרי תעשה אוזנך כאפרכסת על מנת שלא תפספס ולו גם את הפרט הקטן ביותר.
כמו מרחוק שמעתי את קולה של רוחל’ה.
נזכרתי כיצד הייתה מבלה את שעות הפנאי שלה לאחר יום העבודה במכבסה, כשהיא משוטטת ברחבי הקיבוץ כדי להיות בעניינים וכדי לצוד חברים ולהשמיע באוזניהם את המידע החדש שנפל בחלקה ואגב כך לקבל מידע תמורתו.
ניסיתי להיראות כאילו אני מתעניין בדבריה והנהנתי בראשי. בתגובה לכך הגבירה לפתע את קולה ואמרה בהתלהבות: “כל הקיבוץ מדבר על זה. ואם תשאל אותי, זו אינה מקריות. רציתי לראות מה דני עושה עם החברים שלו ליד העץ הגדול. ראיתי טוב מאוד שהוא שם לו משהו במשקה”.
היא עשתה אתנחתא קטנה, כנראה כדי לברר אם דבריה עשו את הרושם הנכון, נשמה עמוקות והמשיכה: “עכשיו אני פתאום מבינה למה הוא עשה את זה. דרך אגב, יריב, מתי באת לקיבוץ? כמה זמן תישאר פה?”
“באתי אתמול בערב” דיווחתי לה “חזרתי לזמן בלתי מוגבל. אני מתכוון לגור פה”. אמרתי ומיד הצטערתי. לא התכוונתי לספר על כך בינתיים לאף אחד. רוחל’ה באמת ידעה ‘לחלוב’ אנשים ולהוציא מפיהם מידע.
“טוב שחזרת אלינו” ענתה. “חייבת לרוץ לפרידמנים”.
ובמילים אלה המשיכה בדרכה כשחצאיתה הפרחונית וחולצתה הגדולה מכפי מידותיה, נעלמות אל מאחורי השיחים הצפופים שליד רחבת חדר האוכל.
המשכתי בדרכי אל בית הוריי כשהמונולוג שזה עתה הושמע באוזניי ושהקשבתי רק לחלקו, מתפוגג אט אט, הולך ונשכח מהכרתי ומפנה מקומו אל מחשבות אחרות שהטרידו את מנוחתי.
זה עתה חזרתי מפגישה עם יחיאל רכז המשק. היה זה בעניין המועמדות שלי כחבר קיבוץ.
ריח מתוק של עוגה שנאפתה זה עתה בתנור קיבל את פני כשנכנסתי אל הבית ולרגע נזכרתי בחום הנעים ששרר תמיד בבית הוריי כאשר עדיין גרתי בו.
הוריי לא היו בבית.
ידעתי שהלכו לנחם את הפרידמנים (כפי שנקראו בקיבוץ), הוריו של יואב שנפטר הלילה.
לא אסתיר בפניכם את העובדה שהיה לי ולהוריי ויכוח קטן (בכל זאת, רק אתמול חזרתי הביתה, כך שעדיין לא יכולנו להרשות לעצמנו, גם אני וגם הם, ויכוח רציני).
הם טענו כי עלי לבוא עימם אל הפרידמנים מכיוון שיואב למד בשכבה שלי, שנה מעלי ואילו אני עמדתי על כך שביכולתי לחמוק מניחום האבלים מכיוון שאף אחד אינו יודע עדיין שחזרתי אל הקיבוץ וגם אינני מעוניין שיידעו על כך בינתיים, בכל אופן, לא כרגע.
הלכתי אל חדרי הישן. הייתי שבע רצון מהחלטתי. הרגשתי שעשיתי את המעשה הנכון כשחזרתי.
שם, בעיר הגדולה, אמנם יכולתי להתקדם בעבודה ובילויים לא היו חסרים.
לא היה לי שם רגע דל בניגוד לקיבוץ. פה בקיבוץ הרבה יותר רגוע, אבל לפעמים גם משעמם.
הלוואי והיה אפשר לשלב בין שניהם. לעבוד קצת פחות קשה ולבלות מדי פעם.
אילו יכולתי, הייתי משלב בין הקיבוץ לעיר הגדולה.
לוקח מכל אחד את הטוב, אבל אי אפשר לרקוד על שתי חתונות.
בעיר הגדולה עבדתי מאוד קשה כמאמר הפסוק החביב עלי: “בזיעת אפך תאכל לחם”.
רוב הזמן ראשי היה טרוד בעבודה. הייתי חייב להתפרנס כדי לשלם שכר דירה וכלכלה והכל שם יקר. לא להאמין. התחרות שם גדולה וכדי להצליח ולהתקדם או לפחות להרים את הראש מעל פני המים, דרוש זמן רב והשקעה לא מבוטלת.
מי שמכיר אותי יודע שאני נוהג לומר ש”אין מעלית להצלחה וחייבים להשתמש במדרגות”. אני באמת חושב שצריך לעבוד קשה כדי להגיע להישגים, אבל זהו, החלטתי סופית. “העבודה היא חיינו, אבל לא בשבילנו”. התגעגעתי לשקט של הקיבוץ ולכן חזרתי.
החדר שלי נשאר כפי שהיה אחרי שהשתחררתי מהצבא ועברתי לגור בעיר הגדולה.
אני מאמין שהוריי קיוו בסתר ליבם שאחזור ולכן לא נגעו בו.
המיטה שלי, מיטת הברזל הפשוטה והחורקת כאשר מתיישבים עליה, שלא הסכמתי להחליפה בשום הון שבעולם, הכיסא והשולחן הקטן עליו נהגתי להכין את שיעורי הבית, ארון הבגדים שהדלת הימנית שלו אף פעם לא נסגרה כמו שצריך, עד שלבסוף נעצתי בחלקו העליון מסמר מעוקם שמנע מהדלת להיפתח, התמונות שלי עם החברים והחברות בטיולים השנתיים, יפתח, דני, איה, מאי, רועי, עודד וגם יואב שנפטר הלילה.
ישנו פתגם שאומר: “תמונה אחת שווה אלף מילים”.
התמונות הללו אמרו הכל. כל מה שאי אפשר לתאר במילים.
כל כך הרבה חוויות, הקשר שהיה בינינו. אפשר בהחלט לומר שהם היו המשפחה השנייה שלי.
נזכרתי בפתגם: “טוב שכן קרוב מאח רחוק” והחלטתי שהוא משקף בדיוק את החברות שלנו.
אמנם היינו שונים אחד מהשני ולא פעם אחת התגלעו בינינו מריבות, אבל היה חוט נסתר שחיבר בינינו. חוט שהלך והתעבה עם השנים. חוט שנקרע בשנים האחרונות, בהן שהיתי בעיר הגדולה.
‘מעניין אם אפשר לאחות את הקרע הזה’ הרהרתי לתומי.
לפעמים המרחק עושה את שלו. כמו שנאמר: “רחוק מהעין רחוק מהלב”.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
