פרק 1
אני לא ממש זוכרת מי הציע את הרעיון.
מצד אחד יתכן שהמהלך היה מתוכנן בקפידה ומצד שני יכול להיות שהשתלשלות העניינים הייתה מקרית והרוצח זיהה את ההזדמנות שנקרתה בפניו והחליט לפעול.
כמובן שבשעת ההתרחשות של הדברים לא נתתי דעתי על כך.
רק מאוחר יותר הבנתי את החשיבות של כל פרט ולו הקטן והנסתר ביותר.
היינו משועממים.
אחרת, איך אפשר להסביר את מה שעשינו?
בימי שישי לאחר ארוחת הערב נהגנו להיפגש, להסתובב במושב ולעשות שטויות כמו למשל לסחוב מחצרות הבתים פומלות או שסק או כל מיני פירות שהבשילו באותה עונה.
בשבילנו היה זה סוג של ריגוש, מפני שחששנו להיתפס על ידי אחד מחברי המושב או על ידי אחת מהן.
ברור שאם היינו נתפסים לא היינו זוכים בעונש חמור, אבל עצם העובדה שהדבר ייוודע להורים שלנו גרם לנו לסוג הריגוש שחיפשנו.
הבילוי הזה של ערב שישי העפיל על השעמום שאפף אותנו.
באותם זמנים רחוקים לא מצאנו עניינים מרגשים במושב שלנו.
הכל התנהל על מי מנוחות.
שבוע אחר שבוע היינו נפגשים בגן המשחקים, מדברים קצת, מקיפים את המושב, סוחבים פירות וחוזרים אל בתינו.
השכבה שלנו סיימה את התיכון.
עמדנו לפני הגיוס לצבא, מי מוקדם יותר ומי מאוחר יותר.
אני חגית ויובל התכוונו ללכת לגרעין נח”ל ולהעביר את שנות השרות הצבאי באחד הקיבוצים בצפון הארץ.
מדי שבוע נסענו אל העיר השכנה כדי להיפגש עם החברים שעתידים היו לבלות עמנו בגרעין ולהשתתף בפעולה (כך נקראה הפגישה שלנו) שאירגן לנו המדריך.
כיום, ממרום שנותיי ולאחר שעברתי אי אלו חוויות בחיי, אני מבינה שחיינו בסוג של בועה.
היינו תמימים ולא מודעים לכל מה שהתרחש מחוץ למושב.
לא היינו מודעים לסכנות בחוץ.
נהגנו לתפוס טרמפים לעיר הסמוכה ואף אחד לא טרח ליידע אותנו ולספר לנו על הנשים והנערות שנרצחו כאשר עלו לטרמפים באותה תקופה.
בימים אלה, כאשר אני יושבת ומעלה מעמקי זיכרוני את אותו מקרה מצער, יכול כל זאטוט לקבל את כל האינפורמציה ולהיות מעודכן בכל נושא שיבחר וכל זאת בלחיצת כפתור בטלפון הנייד.
אני באופן אישי לא התעניינתי בכל מה שקורה מחוץ לבועה שלי.
כאשר האזנתי לרדיו כשבכל שעה עגולה נשמע הצליל המוכר המודיע על תחילת החדשות, הייתי מעבירה לתחנה אחרת או מפעילה את הטייפ ושומעת שירים מתוך קלטת.
אותו ערב שישי התחיל שונה.
אחרי ארוחת הערב הגיע אל ביתי מיקי לבד.
בלי אורן.
בשבועות האחרונים הוא בא אליי עם אורן או נכון יותר לומר, אורן הגיע אליי מלווה במיקי.
עם אורן הייתי יותר בקשר מאשר עם מיקי.
עם מיקי אף פעם לא דיברתי ולא ידעתי עליו כלום פרט לכך שהוא מתגורר בעיר הקרובה ושהוא חבר של אורן.
הרגשתי מבוכה רבה.
לא הבנתי מדוע הוא בא לבקר אותי.
יצאנו מבית הוריי וכשעברנו ליד ביתה של מירב, ראיתי אותה במרפסת וקראתי לה.
היא בניגוד אליי הייתה ישירה ושאלה את מיקי איפה אורן.
הוא ענה לה שאינו יודע.
התשובה שלו נשמעה מוזרה בעיניי כי הבנתי שהם חברים טובים.
אני ומירב שוחחנו, לא זוכרת על מה ותוך כדי כך הרגשתי בושה על כך שהבאתי את מיקי ‘לבלות’ עמנו.
עד עכשיו הוא היה הנספח של אורן, אבל באותו מעמד הוא הפך לנספח שלי.
הרגשתי שהוא נדבק אליי ולא רציתי שהחברים מהשכבה שלי יחשבו חס וחלילה שהוא חבר שלי.
מירב שלחה אליי מבטים רבי משמעות אבל התעלמתי.
היה לי ברור שברגע שנהייה לבד היא תשאל אותי מה אני עושה איתו.
כשהגענו אל גן המשחקים, מקום המפגש הבלתי פורמלי שלנו, ראינו כבר את חגית, יובל, גלעד, נמרוד ועמית.
עמית אמנם לא השתייכה לשכבה שלנו, אלא הייתה צעירה מאיתנו בשנה, אבל משום מה היא הצטרפה אלינו ואף אחד לא הביע התנגדות לכך.
לא נשאלתי על ידי החברים מדוע הבאתי עימי את מיקי, אבל היה ברור לי שהם תוהים על כך בדיוק כמוני.
החלטנו ללכת לקרוא לאורן.
בעצם האם החלטנו? לא זוכרת.
מישהו כנראה אעלה את הרעיון.
אורן סיים את לימודיו בפנימייה מרוחקת חודשים אחדים קודם לכן ועתה חזר להתגורר עם בני משפחתו בבית בלב הפרדסים שמול המושב.
אני הייתי זו שהתחברה עם אורן ראשונה והוא כאמור היה מגיע אל ביתי בכל ערב שישי מלווה במיקי ולכן היה ברור מבלי שתיאמנו זאת מראש, כי אני אהיה זו שאקרא לו.
נכנסתי אל החצר, הקשתי על הדלת והמתנתי זמן מה.
אורן פתח את הדלת.
הוא לבש חולצה לבנה שנתלתה כמו קולב על גופו השדוף.
עיניו הכחולות והסקרניות הביטו בי בציפייה.
עד היום אני זוכרת את המבט הזה בעיניו.
היה בהן תהייה וחשש מה.
הסברתי לו שכולם ממתינים לו בחוץ ורוצים שיצטרף אלינו.
לא ניכרה בו שום התלהבות על כך שעשינו את הדרך עד אליו, אבל בכל זאת הוא הלך אחריי.
מיד שמתי לב שהוא מתעלם ממיקי, אבל מכיוון שהיה מעט חשוך על השביל מול ביתו, חשבתי שאולי הוא לא הבחין בו.
הבית של אורן לא היה היחיד באזור הפרדסים שהשתרעו כמעט עד הים.
אחריו, מרוחק יותר מהכביש הראשי שהפריד בין המושב שלנו לבין הפרדסים ומבודד עוד יותר, ניצב בית נוסף.
נמרוד שאל את אורן מי מתגורר בבית השני ואורן ענה שאינו יודע.
אני לעומתו ידעתי לספר והייתי גאה על כך שאני יכולה להאיר את עיניהם הסקרניות של קהל שומעיי.
באותה תקופה, לאחר שסיימתי את לימודיי בתיכון, התפרנסתי מעבודת שמרטפות אצל מספר לא מבוטל של משפחות במושב.
יום אחד בשעות הצהריים התקשרה מישהי אל הטלפון שבבית הוריי (עדיין לא היו טלפונים ניידים) וביקשה לשוחח איתי.
באותו מעמד היא סיפרה לי כי היא מתגוררת בבית השני שבלב הפרדסים מול המושב וביקשה לדעת אם אוכל לבוא ולעשות בייביסיטר לשתי בנותיה.
הגעתי אל הבית בשעה היעודה והאישה שנראתה רגילה לחלוטין עד שספק אם הייתי זוכרת את פניה לאחר הפגישה הקצרה בינינו, אמרה לי שלמעלה, במעלה המדרגות, בעליית הגג, ישנות שתי בנותיה.
לא ראיתי את הבנות, אבל האישה ביקשה ממני שאשב על הספה ליד מכשיר קשר שניצב על השולחן.
היא הסבירה לי שמכשיר הקשר השני נמצא בעליית הגג על יד הבנות ואם אשמע רחש כלשהו דרך מכשיר הקשר, שיעול או בכי או כל דבר שישמע לי חריג, שאקרא לה. לדבריה, היא תהייה בחדר הסמוך מכיוון שעליה לעבוד שם ומכשיר הקשר אינו חזק דיו כדי לקלוט את הרעשים בין חדר העבודה שלה לעליית הגג.
ישבתי על הספה וקראתי ספר שהבאתי עימי.
הייתי שבעת רצון מכך שאני יכולה לקרוא בשקט ולהרוויח בנוסף כסף.
לא שמעתי שום צליל ממכשיר הקשר וכעבור שעתיים קיבלתי את הכסף על ‘עבודתי הקשה והמאומצת’.
כשעמדנו מול הכניסה לחצר ביתו של אורן סיפרתי לחברים על כך.
במהלך דבריי הרגשתי פתאום שיש משהו מוזר במקרה הזה.
לפני כן לא הקדשתי לכך כל מחשבה.
לא שמעתי רחש ולו הקליל ביותר דרך מכשיר הקשר במשך כל זמן שהותי בתוך הבית.
הייתה זו שעת אחר הצהריים ושנת הילדים אינה אמורה להיות חזקה בזמן זה.
האישה לא עלתה אפילו פעם אחת לבדוק מה שלום הבנות שלה ולא ביקשה ממני לעשות זאת. האם היא לא דאגה להן? בנוסף חשבתי גם על כך שאותה אישה יכלה להשאיר את דלת חדר העבודה שלה פתוחה ולשמוע אם קורה משהו.
המשך הפרק בספר המלא
פרק 1
אני לא ממש זוכרת מי הציע את הרעיון.
מצד אחד יתכן שהמהלך היה מתוכנן בקפידה ומצד שני יכול להיות שהשתלשלות העניינים הייתה מקרית והרוצח זיהה את ההזדמנות שנקרתה בפניו והחליט לפעול.
כמובן שבשעת ההתרחשות של הדברים לא נתתי דעתי על כך.
רק מאוחר יותר הבנתי את החשיבות של כל פרט ולו הקטן והנסתר ביותר.
היינו משועממים.
אחרת, איך אפשר להסביר את מה שעשינו?
בימי שישי לאחר ארוחת הערב נהגנו להיפגש, להסתובב במושב ולעשות שטויות כמו למשל לסחוב מחצרות הבתים פומלות או שסק או כל מיני פירות שהבשילו באותה עונה.
בשבילנו היה זה סוג של ריגוש, מפני שחששנו להיתפס על ידי אחד מחברי המושב או על ידי אחת מהן.
ברור שאם היינו נתפסים לא היינו זוכים בעונש חמור, אבל עצם העובדה שהדבר ייוודע להורים שלנו גרם לנו לסוג הריגוש שחיפשנו.
הבילוי הזה של ערב שישי העפיל על השעמום שאפף אותנו.
באותם זמנים רחוקים לא מצאנו עניינים מרגשים במושב שלנו.
הכל התנהל על מי מנוחות.
שבוע אחר שבוע היינו נפגשים בגן המשחקים, מדברים קצת, מקיפים את המושב, סוחבים פירות וחוזרים אל בתינו.
השכבה שלנו סיימה את התיכון.
עמדנו לפני הגיוס לצבא, מי מוקדם יותר ומי מאוחר יותר.
אני חגית ויובל התכוונו ללכת לגרעין נח”ל ולהעביר את שנות השרות הצבאי באחד הקיבוצים בצפון הארץ.
מדי שבוע נסענו אל העיר השכנה כדי להיפגש עם החברים שעתידים היו לבלות עמנו בגרעין ולהשתתף בפעולה (כך נקראה הפגישה שלנו) שאירגן לנו המדריך.
כיום, ממרום שנותיי ולאחר שעברתי אי אלו חוויות בחיי, אני מבינה שחיינו בסוג של בועה.
היינו תמימים ולא מודעים לכל מה שהתרחש מחוץ למושב.
לא היינו מודעים לסכנות בחוץ.
נהגנו לתפוס טרמפים לעיר הסמוכה ואף אחד לא טרח ליידע אותנו ולספר לנו על הנשים והנערות שנרצחו כאשר עלו לטרמפים באותה תקופה.
בימים אלה, כאשר אני יושבת ומעלה מעמקי זיכרוני את אותו מקרה מצער, יכול כל זאטוט לקבל את כל האינפורמציה ולהיות מעודכן בכל נושא שיבחר וכל זאת בלחיצת כפתור בטלפון הנייד.
אני באופן אישי לא התעניינתי בכל מה שקורה מחוץ לבועה שלי.
כאשר האזנתי לרדיו כשבכל שעה עגולה נשמע הצליל המוכר המודיע על תחילת החדשות, הייתי מעבירה לתחנה אחרת או מפעילה את הטייפ ושומעת שירים מתוך קלטת.
אותו ערב שישי התחיל שונה.
אחרי ארוחת הערב הגיע אל ביתי מיקי לבד.
בלי אורן.
בשבועות האחרונים הוא בא אליי עם אורן או נכון יותר לומר, אורן הגיע אליי מלווה במיקי.
עם אורן הייתי יותר בקשר מאשר עם מיקי.
עם מיקי אף פעם לא דיברתי ולא ידעתי עליו כלום פרט לכך שהוא מתגורר בעיר הקרובה ושהוא חבר של אורן.
הרגשתי מבוכה רבה.
לא הבנתי מדוע הוא בא לבקר אותי.
יצאנו מבית הוריי וכשעברנו ליד ביתה של מירב, ראיתי אותה במרפסת וקראתי לה.
היא בניגוד אליי הייתה ישירה ושאלה את מיקי איפה אורן.
הוא ענה לה שאינו יודע.
התשובה שלו נשמעה מוזרה בעיניי כי הבנתי שהם חברים טובים.
אני ומירב שוחחנו, לא זוכרת על מה ותוך כדי כך הרגשתי בושה על כך שהבאתי את מיקי ‘לבלות’ עמנו.
עד עכשיו הוא היה הנספח של אורן, אבל באותו מעמד הוא הפך לנספח שלי.
הרגשתי שהוא נדבק אליי ולא רציתי שהחברים מהשכבה שלי יחשבו חס וחלילה שהוא חבר שלי.
מירב שלחה אליי מבטים רבי משמעות אבל התעלמתי.
היה לי ברור שברגע שנהייה לבד היא תשאל אותי מה אני עושה איתו.
כשהגענו אל גן המשחקים, מקום המפגש הבלתי פורמלי שלנו, ראינו כבר את חגית, יובל, גלעד, נמרוד ועמית.
עמית אמנם לא השתייכה לשכבה שלנו, אלא הייתה צעירה מאיתנו בשנה, אבל משום מה היא הצטרפה אלינו ואף אחד לא הביע התנגדות לכך.
לא נשאלתי על ידי החברים מדוע הבאתי עימי את מיקי, אבל היה ברור לי שהם תוהים על כך בדיוק כמוני.
החלטנו ללכת לקרוא לאורן.
בעצם האם החלטנו? לא זוכרת.
מישהו כנראה אעלה את הרעיון.
אורן סיים את לימודיו בפנימייה מרוחקת חודשים אחדים קודם לכן ועתה חזר להתגורר עם בני משפחתו בבית בלב הפרדסים שמול המושב.
אני הייתי זו שהתחברה עם אורן ראשונה והוא כאמור היה מגיע אל ביתי בכל ערב שישי מלווה במיקי ולכן היה ברור מבלי שתיאמנו זאת מראש, כי אני אהיה זו שאקרא לו.
נכנסתי אל החצר, הקשתי על הדלת והמתנתי זמן מה.
אורן פתח את הדלת.
הוא לבש חולצה לבנה שנתלתה כמו קולב על גופו השדוף.
עיניו הכחולות והסקרניות הביטו בי בציפייה.
עד היום אני זוכרת את המבט הזה בעיניו.
היה בהן תהייה וחשש מה.
הסברתי לו שכולם ממתינים לו בחוץ ורוצים שיצטרף אלינו.
לא ניכרה בו שום התלהבות על כך שעשינו את הדרך עד אליו, אבל בכל זאת הוא הלך אחריי.
מיד שמתי לב שהוא מתעלם ממיקי, אבל מכיוון שהיה מעט חשוך על השביל מול ביתו, חשבתי שאולי הוא לא הבחין בו.
הבית של אורן לא היה היחיד באזור הפרדסים שהשתרעו כמעט עד הים.
אחריו, מרוחק יותר מהכביש הראשי שהפריד בין המושב שלנו לבין הפרדסים ומבודד עוד יותר, ניצב בית נוסף.
נמרוד שאל את אורן מי מתגורר בבית השני ואורן ענה שאינו יודע.
אני לעומתו ידעתי לספר והייתי גאה על כך שאני יכולה להאיר את עיניהם הסקרניות של קהל שומעיי.
באותה תקופה, לאחר שסיימתי את לימודיי בתיכון, התפרנסתי מעבודת שמרטפות אצל מספר לא מבוטל של משפחות במושב.
יום אחד בשעות הצהריים התקשרה מישהי אל הטלפון שבבית הוריי (עדיין לא היו טלפונים ניידים) וביקשה לשוחח איתי.
באותו מעמד היא סיפרה לי כי היא מתגוררת בבית השני שבלב הפרדסים מול המושב וביקשה לדעת אם אוכל לבוא ולעשות בייביסיטר לשתי בנותיה.
הגעתי אל הבית בשעה היעודה והאישה שנראתה רגילה לחלוטין עד שספק אם הייתי זוכרת את פניה לאחר הפגישה הקצרה בינינו, אמרה לי שלמעלה, במעלה המדרגות, בעליית הגג, ישנות שתי בנותיה.
לא ראיתי את הבנות, אבל האישה ביקשה ממני שאשב על הספה ליד מכשיר קשר שניצב על השולחן.
היא הסבירה לי שמכשיר הקשר השני נמצא בעליית הגג על יד הבנות ואם אשמע רחש כלשהו דרך מכשיר הקשר, שיעול או בכי או כל דבר שישמע לי חריג, שאקרא לה. לדבריה, היא תהייה בחדר הסמוך מכיוון שעליה לעבוד שם ומכשיר הקשר אינו חזק דיו כדי לקלוט את הרעשים בין חדר העבודה שלה לעליית הגג.
ישבתי על הספה וקראתי ספר שהבאתי עימי.
הייתי שבעת רצון מכך שאני יכולה לקרוא בשקט ולהרוויח בנוסף כסף.
לא שמעתי שום צליל ממכשיר הקשר וכעבור שעתיים קיבלתי את הכסף על ‘עבודתי הקשה והמאומצת’.
כשעמדנו מול הכניסה לחצר ביתו של אורן סיפרתי לחברים על כך.
במהלך דבריי הרגשתי פתאום שיש משהו מוזר במקרה הזה.
לפני כן לא הקדשתי לכך כל מחשבה.
לא שמעתי רחש ולו הקליל ביותר דרך מכשיר הקשר במשך כל זמן שהותי בתוך הבית.
הייתה זו שעת אחר הצהריים ושנת הילדים אינה אמורה להיות חזקה בזמן זה.
האישה לא עלתה אפילו פעם אחת לבדוק מה שלום הבנות שלה ולא ביקשה ממני לעשות זאת. האם היא לא דאגה להן? בנוסף חשבתי גם על כך שאותה אישה יכלה להשאיר את דלת חדר העבודה שלה פתוחה ולשמוע אם קורה משהו.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
