ממליך המלכים 4 - הרינג אדום

1

ירח

ויליאם

לזעם שלו לא היה גבול. עד שהצליח לשכך את ראשו הקודח ולטשטש את גווני האדום שצבעו את חוש הראייה שלו לא נותר דבר שלם אחד בחדר. יצירות אומנות יקרות ערך נתלשו מהקירות ונקרעו לחתיכות, ומסגרותיהן הושמדו.

פסלי חמר נהרסו כליל עד שכל שנותר מהם היה אבק, ונוצות התעופפו על הרצפה המטונפת, תוצר של הכריות אשר נקרעו ותוכנן פוזר ללא רחם. גם כשהיה מוקף בהרס שיצר, ויליאם לא הרגיש טוב יותר. הוא הרגיש אומלל כפי שהרגיש לפני שהוציא את כל זעמו על רכושו. כל זה היה חסר טעם.

ויליאם שאף אוויר בכבדות כששמע דפיקה על הדלת. הוא עצם עיניים לרגע, מנסה לעגן את עצמו בהווה. "אני עסוק!" צעק לעבר מי שעמד מעברה השני של הדלת.

"באו לראות אותך, אדוני," דומיניק קרא מהצד השני, לא מתבלבל מהמזג העגמומי של ויליאם. הוא כבר היה רגיל לכך, בשלב זה.

"תשלח אותם מכאן."

"ניסיתי, אך קיבלתי סירוב, אדוני."

לכל הרוחות.

ברור היה כי קיט לא מבין גבולות, אפילו שהטיף בזכותם לעיתים קרובות. ויליאם סינן קללה, חצה את החדר והתכונן להגיד לאחיו לעוף כדי שיוכל לחזור ל... זה. כשסובב את הידית ופתח את הדלת בסערה, לא את אחיו ראה עומד ליד דומיניק. זו הייתה אישה כמחצית מגודלו ובעלת פי שניים חוצפה. "לונה," בירך אותה לשלום באופן די רשמי, אפילו שהמראה שלה ריכך קצת מהזעם שלו. "עכשיו לא הזמן הכי טוב לשוחח. אולי ביום אחר?"

גבה מעוצבת בקפידה התרוממה לרגע לפני שרכנה קדימה והציצה לתוך החדר. "אני רואה."

הוא שפשף את פניו בידו, נאבק בדחף להיות גס רוח. זו לונה, אחרי הכול, והוא ידע שכוונתה טובה, גם אם הצורך התמידי שלה להיות שם בשבילו צץ ברגע הגרוע ביותר. "אם כך," אמר, יודע שאין לו הרבה ברירה במקרה הזה, "תיכנסי."

דומיניק לא חיכה שישחרר אותו, הוא הסתובב והחל ללכת, משאיר את השניים לבד. "במה זכיתי לביקור?" ויליאם שאל, מנסה ככל יכולתו להרגיע את הדחפים הקשוחים ביותר שלו.

"עבר זמן מה, ומישהו צריך לראות מה קורה איתך."

מובן שהיא התנדבה לתפקיד. הוא לא חשב שאחיו היה כופה זאת עליה. הוא גם היה משוכנע שזה לא היה רעיון של קיט מלכתחילה. "ובכן, כפי שאת רואה," הצביע על עצמו, "מצבי די טוב." כל עוד לא מביאים בחשבון את מצבו הנפשי או את מצב החדר שבו שהה.

"רוצה משקה?" לונה הרימה בקבוק סגור של טקילה.

"את כבר מתגלה כבת לוויה נעימה בהרבה מכפי שחשבתי."

אף שקיט היה נפגע מכך, לונה רק גלגלה את עיניה ומזגה לכל אחד מהם מלוא הכוס, מאזנת את שתי הכוסות ביד אחת ומתקרבת לוויליאם. רק לאחר שהעבירה לו את המשקה ושקעה לתוך הכיסא מולו, חשפה את הסיבה לשמה באה. "עברו חודשים."

ויליאם נחר בבוז ובלע חלק מהאלכוהול המר. "רק שישים ימים. אתם, שכירי החרב, באמת צריכים שאחזיק לכם את היד?"

"נראה שאתה במצב רוח רע."

הוא הביט סביבו במופגן, על הכאוס שממנו התעלמה לחלוטין. "מאיפה, לעזאזל, קיבלת את הרעיון הזה?"

"היא בטח הייתה באמת מיוחדת."

לשם שינוי לוויליאם לא הייתה תשובה מוכנה. מה כבר יכול היה לומר? היא באמת הייתה מיוחדת עבורו, והוא לא יצליח להסביר עד כמה, גם אם ירצה. לומר שהמוות שלה הרס אותו היה לשון המעטה, אבל עכשיו, לדעת שהכול היה שקר מתוכנן היטב? לא, הוא לא התמודד יפה עם שום דבר. "היא שיקרה לי."

לא רק לגבי המוות שלה. היא שיקרה לגבי הכול.

הוא רצה לחשוב שהוא לא לחלוטין בלתי הגיוני. לו הייתה לה סיבה לזייף את המוות שלה, איום כלשהו שלא ידע עליו, בוודאי היה יכול להעלים עין מהבגידה, אבל הידיעה כי התאבל על האובדן שלה, החזיק את הגופה שאפילו לא הייתה שלה, זה היה יותר מדי עבורו. מבטו הפך מרוחק והוא נתן למחשבותיו לנדוד, יודע שעדיף לא לתת לזה לקרות. לא משנה באיזו תדירות זה קרה או כמה ניסה למנוע את זה, מחשבותיו הלכו רק לכיוון אחד.

קרינה.

תמיד אליה.

לא משנה כמה ניסה לקבל בברכה את הזעם ולתת לו להשתלט עליו, להתמסר לדחפים האפלים כי הם לפחות אפשרו לו להרגיש משהו סוף כל סוף, הרגש המבעבע הזה תמיד חלף ומייד אחריו הכתה בו המציאות הפוצעת, ההבנה שכל מה שחשב שהוא יודע היה בעצם שקר. ובאותה המהירות שבה נמלא זעם, הזעם גם זלג ממנו ולא נותר דבר עד שלא הצליח להרגיש שום דבר מלבד ייאוש קשה. מה עוד נותר להרגיש, בידיעה שהאבל והצער שלו היו נטולי כל בסיס?

"יכול להיות שאני טועה," לונה לחשה, "מעולם לא פגשתי אותה וקיט אמר שהאישה שפגש לא הייתה קרינה — "

ויליאם קם ממקומו, חצה את החדר לעבר מדפי הספרים והוריד קופסה קטנה מהמדף העליון. כששב הביתה והתמסר לגלות שלו, לא הבין בתחילה שבכל חדר בטירת רונהארט הענקית השאיר פיסה קטנה מקרינה. צמיד שלה היה מונח על המדף מעל האח שבחדר השינה שלו. עט המזל שלה עדיין היה על שולחן הכתיבה במשרדו. כרית שכבר איבדה את הריח שלה עדיין הייתה מונחת על מיטתו.

היא הייתה בכל מקום ובכל דבר. הוא לא היה קיים בלעדיה.

ובחדר הזה, מוחבאת בקופסת עץ מעוטרת בגילופים עדינים, הייתה תמונה של שניהם, תמונה שפיתח לפני כמה שנים. בכל פעם שהביט בתמונה ליבו התכווץ בראותו את החיוך הגאה על פניה בעודה מביטה בו.

תמיד חשב שאף אחד לא מביט בו כפי שקרינה הביטה בו, והמחשבה הזאת התעצמה כשהביט בתמונה הזאת, תמונה שכעת לא נראתה אמיתית כל־כך. ויליאם ידע שבלדונה שאיתה לונה נפגשה לפני שנים הייתה האישה שהופיעה בתמונה. הוא ידע את זה בוודאות מפחידה שאמורה הייתה לספק לו מידה כלשהי של הקלה, אבל הוא לא הרגיש הקלה, רק תחושה רדומה שעדיין לא השתלטה על כולו.

גם עכשיו, כשהאמת הייתה מול פרצופו כבר זמן מה, עדיין קיווה שהוא טועה באופן כלשהו. הוא קיווה שכל זה בסך הכול משחק מוגזם של יריב אכזר שעדיין לא פגש. "זו היא," אמר לאחר שתיקה ארוכה, לא מזהה את קולו.

הוא לא יכול היה להיות בהכחשה זמן רב כל־כך. לאחר שראה את ההודעה הברורה שהשאירה לו, יהיה זה טיפשי מצידו להעמיד פנים כי היא מישהי אחרת מלבד האישה שבה התאהב. לפני שלונה הספיקה להגיב ויליאם אמר, "עדיין לא אמרת לי למה את כאן."

"אחיך דואג לך."

"אני בספק רב."

לונה הביטה בו כאילו הוא פשוט חסר כל היגיון. "שנינו דואגים לך."

"איך צורך." אף שעדיין הוציא את זעמו על רכושו, הוא כבר שחרר את החלק המזעזע ביותר במהלך השבוע הראשון שלו בבית. הוא אפילו מצא בזה תרפיה כלשהי.

האם באמת אפשר להאשים אותו בכך שלקח לו זמן רב מכפי שראוי? לא בכל יום רוחות רפאים מהעבר חוזרות לרדוף אותך.

איזה עינוי זה היה עבורו.

לילות רבים מספור ויליאם קם מזיע, חווה מחדש את הלילה שבו מצא את גופתה של קרינה. הדם על ידיו... הצחנה באפו. הוא חי מחדש את הזיכרון בכל פעם שעצם את עיניו, לא משנה מה עשה בשעות הערות כדי למנוע זאת. היה זה פלא שלא איבד את עצמו שוב בחודשיים האחרונים, ונס גדול אף יותר שהצליח בכלל לישון. לא היה בעיניו טעם לשתף את לונה בכל מה שעבר עליו. שום דבר טוב לא יצא זה.

מלבד זה, מעולם לא אהב לחלוק את חולשותיו עם אחרים אם לא היה מוכרח.

לונה הרימה את בקבוק הטקילה והצטרפה אליו, מתיישבת לידו. הוא לא הרגיש כל שיפוטיות ממנה כשזרקה הצידה את הפקק והעבירה לו את הבקבוק. זו הייתה הרוטינה הרגילה של לילותיו בתקופה האחרונה. הם החלו בזעם בלתי נתפס שהסתיים בכך שהשמיד כל מה שהתגלגל לידיו. לאחר מכן הגיע השקט שלאחר הסערה, כשמחשבותיו נדדו והוא איבד את דרכו בתוכן במשך שעות.

תמיד היה זה סוף הלילה ששבר אותו, מפני שברגע שהזעם התפוגג, לא נותר עוד במה להתמקד מלבד האמת הברורה שעדיין ניסה להכחיש, והוא נשאר לבדו עם העצב. עצב משתק ומייסר. זה היה החלק ששנא יותר מכול.

"אם אתה לא רוצה לדבר איתי," לונה אמרה בעדינות, "כדאי לך למצוא מישהו לדבר איתו. לא ייתכן שזה טוב, ללכת לאיבוד בתוך הראש הזה שלך."

הוא לגם לגימה נוספת מבקבוק הטקילה, חושב ברצינות על מילותיה. לו הייתה כל אחד אחר יכול היה להתעלם מדבריה, אבל זו הייתה לונה, ושלא כמו כל השאר, ידע שהיא רוצה רק טוב בשבילו.

"בסדר," הסכים. אם לא הייתה כל ברירה, היה אדם אחד ויחיד שאיתו יכול היה לדבר, ושלא יאמר לו את מה שרצה לשמוע.

2

מעידה רגעית

קרינה

ייתכן שהתנפצות הגלים היא שהעירה אותה, אבל קרינה אשוורת' לא הייתה בטוחה מה, אם בכלל, הניע אותה לצאת מבעד לדלת האחורית אל חוף הים.

השעה הייתה די מוקדמת, או פשוט שעת לילה מאוחרת, תלוי איך מסתכלים על זה, והתאורה היחידה הייתה אור הירח התלוי גבוה בשמיים. ההבטחה לאור השמש רק החלה להפציע בקו האופק הרחוק. צעדיה הותירו טביעות בחול הלח, ואף שהידקה את הקרדיגן אל גופה, המים הקפואים ציננו את כפות רגליה כשהגלים ליחכו אותן.

היא גילתה שהקור כבר לא הפריע לה כל־כך. הייתה בו בהירות שחידדה את מחשבותיה ועוררה את חושיה. במסע הקצר מבית החוף לנקודה שבה עמדה, קרסוליה במי הים, מחשבותיה נדדו שוב לאותם מקומות שלא רצתה בהם.

ויליאם.

האמת שהשאירה בחדר כדי שימצא אותה. היא ידעה שהכרחי עבורה לעזוב את העיר ולו לפרק זמן קצר, מפני שתוך זמן לא רב הוא ישלח מישהו לחפש אותה. האדם הזה לא ימצא אותה, הוא לא ידע איפה להתחיל בכלל לחפש, אבל בקרוב הזמן יהיה מותרות עבורה, וחשוב היה לה ליהנות מהזמן הזה ככל שתוכל. ברגע שתעצור, ברגע שתאלץ את עצמה להפסיק לרוץ ולהתמודד איתו, לא יהיה לה לאן ללכת. היא תיאלץ להתמודד עם הבלתי נמנע.

קרינה שאפה אוויר, נותנת למליחות הים לנקות את ריאותיה, להרגיע את הסדקים שעדיין לא החלימו. החלקים שבתוכה שעדיין היו מושפעים מהסרטון ההוא.

היה זה רעיון של אוריון, להעמיד מצלמה בבניין המשרדים הישן שלה, כדי לוודא שוויליאם אכן היה זה שמצא את המסר שלה ולא אף אחד אחר. זו הייתה החלטה שחשבה עליה רבות, ויום אחד הוא בא אליה והושיט לה דיסק, על פניו הבעה שהעידה על כך שמה שתראה יכאיב לה. זו הייתה דרכו של אוריון, הוא חשב עליה יותר מכפי שחשב על עצמו. היא לא הייתה ראויה לו.

"מה זה?" שאלה, הופכת את הדיסק בידיה וקוראת את התאריך שנכתב עליו בכתב מסולסל.

אוריון משך בכתפיו והמשיך להביט בה בלי למצמץ. "משהו שאני חושב שאת רוצה לראות."

בזמנו, זה יכול היה להיות כל דבר. משא ומתן מול ארגונים שונים. תצלומי מעקב של ארגונים שלא ששו ליישר איתה קו. הדבר האחרון שציפתה לראות כשהכניסה את הדיסק למחשב הנייד שלה היה סרטון של ויליאם נכנס למשרדים שלה, פניו מלאות ציפייה ו... משהו שעדיין לא הצליחה להגדיר. היא התבוננה בו מביט סביבו, בוחן את החלל, מנסה למצוא רמזים ודפוסים שאף אחד אחר לא מסוגל למצוא.

אבל הצד האנליטי שלו נאבק בצד שחשף רק בפניה, הצד שחייך אליה בפיזור דעת כשחשב שהיא לא שמה לב, או שחיבק אותה בלילות מפני שזה היה הדבר היחיד שהרגיע והרדים אותו. הצד של הגבר שאהבה.

תוך זמן קצר מצא את החדר, היא תכננה את זה כך. אור בוהק אחד בחדר חשוך מכל בחינה אחרת.

הוורד הבודד שעל הרצפה.

התשובה הייתה שם, אם רצה למצוא אותה, והיא כמעט ראתה את הרגע המדויק שבו הבין מה נמצא מולו. היא ראתה את הרגע המדויק שבו ליבו נשבר, כך נראה, והיא שנאה את זה. היא לא רצתה שזה ישפיע עליה, היא רצתה להתענג על הכאב שלו, אבל השתקפות ייסוריו הייתה כמו צביטה נוראית בחזה שלה. אחרי כל מה שעשה, היא עדיין אהבה אותו, ושנאה את עצמה על כך.

אולי מחשבות אלה הן שהחזיקו אותה ערה בשעה זו, מקווה למצוא תשובות באוקיינוס העצום שלרגליה. היה עליה למצוא דרך לשכוח ממנו או לפחות לשכוח את האופן שבו הרגישה כלפיו. לו הייתה חכמה, הייתה מוחקת את התחושות המחלישות האלה בתוכה, מקלפת אותן מתוך גופה כפי שעושים לפצע מרקיב.

עכשיו רק הייתה צריכה להבין איך.

קרינה לא הייתה בטוחה מתי חזרה לבית החוף וקברה את עצמה מתחת להררי הכריות והשמיכות שבמיטתה, אבל היא ידעה שלא ישנה מספיק כשבליל קולות עורר אותה משינה לא רגועה.

"יופי," קת'רין אמרה, נשמעת מרוצה, "את ערה. התחלתי לתהות אם אי פעם תתעוררי. שינה עד מאוחר אינה דבר מחמיא, יקירתי."

קרינה גנחה ברוגז אך בשקט, נשלטת על ידי הדחף להגיב באופן שבאמת יהיה לא מחמיא, יודעת שהדבר יוביל רק לבעיות נוספות וזה לא יהיה שווה את זה.

היא מצמצה, שמחה על כך שהכריות שעל ראשה מרחיקות מעליה את השמש שחדרה מבעד לחלונות הפתוחים. "שלום, אימא. לא ידעתי שאת מתכננת לבוא לבקר."

"האם אני תמיד צריכה להודיע מראש כשאני רוצה לבקר את בתי?" שאלה, מצליחה כמו תמיד להישמע כאילו כל העולם נגדה.

או רק קרינה.

"מובן שלא," נעתרה בקלות רבה מדי, "פשוט הייתי עושה מאמץ להיראות ייצוגית יותר לו היית מודיעה מראש."

"שטויות. יש מספיק זמן לכל זה. ארוחת הבוקר תוגש בתשע וחצי."

קרינה שמעה את נקישות נעלי העקב של קת'רין כשיצאה מהחדר, סימן לכך שעליה לקום, לא משנה כמה הייתה עייפה. מחיר קטן לשלם עבור מה שקת'רין נתנה לה.

למרות מה שעשה אליאס הרינגטון, היה מחיר לכך שלקחה את חייו, מחיר שקרינה הייתה מוכנה לשלם כדי שיצא לגמרי מהתמונה. הוא חשב שלא היה אפשר לפגוע בו והיא התענגה על ההזדמנות להוכיח לו אחרת.

קרינה קמה בחוסר רצון מהמיטה, הלכה בעיוורון מסוים לעבר חדר השירותים, נאבקה עם הברזים עד שהחלו לזרום מים מראש המקלחת. היא נכנסה מייד, לא טורחת לחכות עד שהמים יתחממו, והמים הקפואים השילו מעליה במהרה את שאריות השינה. כשהמים החלו להתחמם הרימה את פניה, נותנת לטפטוף העדין של המים לשטוף את עורה ואת שערה, עד שהרגישה שהיא כמעט לגמרי בחיים.

ספל קפה ישלים את העבודה. היא לבשה בגד גוף עשוי תחרה ומכנסיים רחבים ונעלה את נעלי הבית הפרוותיות האהובות עליה. אחרי הכול, היא לא הייתה מוכרחה לנעול נעלי עקב לארוחת הבוקר. זו הייתה אמורה להיות חופשה.

בקומה התחתונה כל החלונות היו פתוחים, אור השמש מילא את החלל הפתוח של הסלון ואוויר ים מלוח הרחיב את הנשימה שלה. קת'רין חיכתה על מרפסת העץ האחורית, ישובה ליד שולחן עגול וגדול מתחת לשמשייה ענקית שחסמה את רוב קרני השמש.

"מלבד הנעליים המחרידות האלה את נראית נפלא."

קרינה חייכה חיוך מתוח. מחמאה מאימה תמיד תובלה בעלבון כלשהו. "טוב לראות אותך, אימא. כמו תמיד." היא התיישבה ליד השולחן ובחנת את הארוחה העשירה שכבר הוגשה. "במה זכיתי לחברתך?"

"הנחתי שאת כבר מוכנה לדון בהתפתחות העניינים."

קרינה לקחה לעצמה כמות קטנה מכל מנה שהייתה על השולחן, וראתה בזווית עינה את קת'רין מחמיצה פנים לעברה. "לדון במה, בדיוק?"

"תוכניותייך עבור ויליאם רונהארט."

קרינה הרימה קנקן מיץ תפוזים, מזגה לעצמה ושקלה איך להגיב לאמירה. "מה לגביו?"

"את בוודאי לא מצפה שאשב בשקט ואסרוג?"

"בהחלט לא."

"אז בואי ניגש לעניינים."

קרינה תלשה חתיכה ממאפה, לעסה במבט מהורהר ובררה את מילותיה בקפידה. "הוא הקיף את עצמו בצבא חזק. שכירי החרב שלו נאמנים רק לו."

"אז תציעי להם כפול ממה שהוא משלם להם," קת'רין אמרה במשיכת כתף, כאילו התשובה עד כדי כך פשוטה.

"זה לא עובד ככה," הסבירה. "הם חיילים בשכר, אבל יש להם קוד מוסרי. הם נשבעו לו אמונים כשהחלו לעבוד בשבילו." הם יכלו לקחת את הכסף שתציע להם ולהגיש אותה לוויליאם, אם זה מה שהוא ירצה.

אם היא רוצה להוציא את שכירי החרב שלו מהתמונה, היא תיאלץ למצוא דרך אחרת.

"אז תהרגי אותם," קת'רין הציעה, "אני בטוחה שהתן יכול לעשות זאת. תהרגי אותם אחד־אחד, עד שיישאר לבד."

קרינה הזעיפה פנים. "להרוג אנשים תמימים לא יקדם את האג'נדה שלי."

"הם לא בדיוק תמימים." קת'רין נחרה בבוז. "כמה אנשים הם רצחו בשמו של ויליאם רונהארט? כמה אנשים נוספים הם רצחו מסיבותיהם האישיות? אני בספק אם אפשר לומר שמישהו מהם קרוב להיות אדם טוב."

קרינה חשבה על 'מלאך המוות' שהושאר לדמם במקום ההוא, גיהינום עלי אדמות. היא חשבה על התן ועל המשימות שנתנה לו בשנים האחרונות. היא חשבה על האנשים שהרג מפני שהחליטה שראוי שימותו, על הגברים שעונו והושארו תלויים בין חיים למוות מפני שהיה להם משהו שהיא רצתה. "אני לא בטוחה שמישהו מאיתנו טוב או רע, אימא. תלוי לאיזה כיוון המאזניים נוטים ביום המסוים שבו חושבים על השאלה הזאת."

קת'רין בחנה אותה בדממה, ואף שהבעתה הייתה אטומה, קרינה ראתה בעיניה את מורת הרוח. "נשמע כאילו יש לך יותר אהדה כלפיהם מכפי שלהם תהיה כלפייך. אין לי כל ספק שביום שבו ויליאם ישחרר אותם עם הוראה לתפוס אותך, הם לא יגלו אהדה."

"זה מה שאת שוכחת, אימא. הם לא העניין, העניין הוא ויליאם. כלומר, אם אני רוצה להגיע לוויליאם, אני צריכה להסיר את איום שכירי החרב, לא להפוך למטרה שלהם." הדבר היחיד שהיה עליה לעשות זה להבין איך בדיוק לעשות זאת.

"שוב, כל זה מחזיר אותי לתוכנית שאת רוקמת עבור ויליאם."

"להרוס את העסק, להרוס את האיש. זאת התוכנית שלי."

קת'רין נקשה בציפורניה על השולחן. "את לא רצינית."

קרינה הרימה את מבטה. "סליחה?"

"את רוצה לתת לו להמשיך לחיות? אחרי כל מה שעשה? הוא זמם לרצוח אותך. או ששכחת את כל זה כי יש לך עדיין רגשות כלפיו? אם גבר כלשהו היה מנסה להרוג אותי, הייתי מוודאת שימיו האחרונים יהיו אומללים במיוחד ואז מכניסה לו כדור בראש."

"את שוכחת, אימא. אני לא העניין פה, זו פופי. הפצעים שלי כבר החלימו, אבל היא..." היא כבר לא הרגישה את צביטות הכאב מפצעי הקליעים, רק תזכורת מתמדת לאובדן הילדה שמעולם לא זכתה להחזיק בידיה.

קת'רין הושיטה ידה לצד השני של השולחן וטפחה על כף ידה של קרינה. "כמובן, יקירתי. זו רק סיבה נוספת לכך שמגיע לו למות."

"למות זה קל, זה סופי, אבל לחיות בידיעה שלעולם לא יהיה הגבר שתמיד היה, זה יזיק לו הרבה יותר." כשתסיים איתו, הוא כבר לא יהיה 'הממליך' הידוע לשמצה, אדם שיכול להגשים כל חלום בתמורה למחיר הנכון. כשהיא תסיים איתו, הוא ידע דבר אחד. אותו הדבר שהוא עורר אצלה. כאב.