קשר מקרי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קשר מקרי
מכר
מאות
עותקים
קשר מקרי
מכר
מאות
עותקים

קשר מקרי

4.2 כוכבים (46 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Disclaimer
  • תרגום: דלית כהן
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 279 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות

תקציר

תארו לעצמכם שאתם מתחילים לקרוא ספר מתח חדש ומגלים שהוא מגולל את הסיפור שלכם...

מותחן פסיכולוגי מבריק וטורד מנוחה על אישה הנרדפת על ידי סודות, על תשוקה הולכת וגוברת לנקמה ועל המחיר הנורא שאנחנו משלמים כשאנחנו מנסים לקבור את האמת. כשספר מסתורי מופיע לצד מיטתה של הבמאית הדוקומנטרית קתרין רייבנסקרופט, סקרנותה מתעוררת. אין לה מושג מי היה יכול לשלוח לה את "הזר הגמור" — או איך הוא הגיע לשידת הלילה שלה. בהתחלה היא מסוקרנת מהסיפור המותח שהיא קוראת, אלא שדי מהר מתברר לה שזה לא סיפור בדיוני.

"הזר הגמור" מתאר, צעד אחר צעד, בפירוט רב ובאופן ציורי, את היום שבו נהפכה קתרין לבת ערובה של סוד אפל, סוד שרק עוד אדם אחד בעולם ידע — ואותו אדם מת.

עכשיו העבר שב לרדוף אותה, ועולמה של קתרין קורס לתוך עצמו. תקוותה היחידה היא להתעמת עם מה שבאמת קרה באותו יום נורא, גם אם האמת המזעזעת תהרוס את חייה.

זהו ספרה הראשון של סופרת רבי־המכר רֵנֶה נַייט, תסריטאית טלוויזיה של הבי־בי־סי ושל ערוץ 4 הבריטי. הספר עובד לסדרה שתעלה בקרוב באפל טי־וי בכיכובם של קייט בלאנשט, קווין קליין וסשה ברון כהן.

"מותחן פסיכולוגי טוב באופן סנסציוני... בדיוק כפי שמותחן נהדר צריך להיות."
-לי צ'יילד

"עומד בשורה אחת עם 'הבחורה על הרכבת' ועם 'נעלמת'; ממותחני הנואר הטובים שנכתבו אי־פעם."
–ניו יורק דיילי ניוז

"ספר מצטיין בז'אנר... מותח עד קצות העצבים."
–הסאנדיי אקספרס

פרק ראשון

1

אביב 2013

קתרין מנסה לאזור אומץ, אבל כבר לא נותרו לה כוחות. היא אוחזת בכיור החרסינה הקר ואז מרימה את ראשה ומסתכלת במראה. הפנים שמחזירות אליה מבט אינן אלה שאיתן הלכה לישון. היא ראתה את הפנים האלה בעבר וקיוותה לא לראות אותן שוב לעולם. היא בוחנת את עצמה באור החדש והאכזרי ואז מרטיבה מגבת ידיים, מנגבת בה את פיה ומצמידה אותה אל עיניה, כאילו תוכל לסלק את הפחד שניבט מהן.

"את בסדר?"

קולו של בעלה מבהיל אותה. היא קיוותה שימשיך לישון. שיעזוב אותה במנוחה.

"עכשיו יותר טוב," היא משקרת ומכבה את האור. ואז היא משקרת שוב. "זה בטח בגלל האוכל שהזמנו אתמול בערב." היא מסתובבת אליו, צל בתוך האור הקלוש של אמצע הלילה.

"תחזור לישון. אני בסדר," היא לוחשת. הוא ישן יותר מאשר ער, ובכל זאת הוא שולח יד ומניח אותה על כתפה.

"את בטוחה?"

"אני בטוחה," היא אומרת. היא בטוחה רק בדבר אחד: שהיא מוכרחה להיות לבד.

"רוברט. באמת. אני חוזרת למיטה עוד דקה."

אצבעותיו נשארות על זרועה לרגע, ואז הוא עושה מה שביקשה. היא מחכה עד שהיא בטוחה שהוא נרדם ואז חוזרת אל חדר השינה שלהם.

היא מסתכלת על הדבר שמונח שם בפניו מטה, עדיין פתוח כפי שהשאירה אותו. הספר שהיא בטחה בו. הפרקים הראשונים נראו תמימים וגרמו לה לחוש שאננה, אפשרו לה להרגיש נינוחה בציפייה לריגוש הקל שעומד לבוא בקרוב, משהו קטן שיעודד אותה להמשיך לקרוא, אבל בלי שום רמז למה שאורב לה שם. הספר שידל אותה להמשיך לקרוא בו, פיתה אותה לטייל בין דפיו, עוד ועוד עד שהבינה שהיא לכודה. ואז המילים התרוצצו בראשה ונחבטו בחזהּ, בזו אחר זו. נדמה כאילו כל האנשים שחיכו על הרציף קפצו אל מסילת הרכבת והיא, נהגת הקטר חסרת האונים, לא יכלה לעשות דבר כדי למנוע את ההתנגשות הקטלנית. היה מאוחר מדי ללחוץ על הבלמים. לא היתה שום דרך חזרה. בהיסח הדעת קתרין נתקלה בדמותה שלה הלכודה בין דפי הספר.

כל קשר בין הדמויות והאירועים המסופרים... הפסקה הכוללת את הבהרת המחבר, הפוטר את עצמו מאחריות על כל דמיון למציאות, מחוקה בקו אדום ונקי שחוצה אותה באלכסון. למרבה הצער, היא לא הבחינה במסר הזה כשרק פתחה את הספר. אין שום אפשרות לטעות בדמיון אליה. היא דמות מפתח, גיבורה ראשית. אולי השמות שונו, אבל בפרטים אין לטעות, ממש עד לבגד שלבשה אז אחר הצהריים. פיסת חיים שעד כה היא הסתירה. סוד שלא גילתה לאיש, אפילו לא לבעלה ולבנה — שני אנשים שחושבים שהם מכירים אותה טוב יותר מכל אחד אחר. שום אדם חי ונושם לא היה יכול לרקוח את המילים שקתרין קראה זה עתה. והנה, הן מודפסות כאן לעיני כול, שחור על גבי לבן. היא חשבה שכל הסיפור הזה כבר מאחוריה. שהוא הגיע אל סיומו. אבל עכשיו הוא צץ שוב. בחדר השינה שלה. בראשה.

היא מנסה לעקור אותו בעזרת מחשבות על הערב הקודם. התחושה הנינוחה של רגע ההתמקמות בביתם החדש: היין וארוחת הערב; ההתכרבלות על הספה; הנמנום מול הטלוויזיה ואז הרגע שבו היא ורוברט נמסו אל תוך המיטה. אושר שקט שהיה בעיניה מובן מאליו: אבל השקט מוחלט מדי ולכן לא מנחם אותה. היא לא מצליחה להירדם, אז היא יוצאת מהמיטה ויורדת למטה.

עדיין יש להם קומה למטה, פחות או יותר. זאת דירה, כבר לא בית. את הבית הם עזבו לפני שלושה שבועות. שני חדרי שינה במקום ארבעה. שני חדרי שינה זה מספר שמתאים יותר לה ולרוברט. אחד בשבילם. אחד לאורחים. הם גם בחרו בעיצוב של חלל פתוח. בלי דלתות. עכשיו, כשניקולס כבר עזב, אין שום צורך לסגור דלתות. היא מדליקה את האור במטבח, מוציאה כוס מהארון וממלאת אותה. לא צריך ברז. מים קרירים בהזמנה מתוך המקרר החדש. הוא נראה כמו ארון בגדים יותר מאשר מקרר. מרוב אימה, כפות ידיה מזיעות. חם לה, כמעט כאילו יש לה חום, והיא שמחה על קרירותם של אריחי האבן שהותקנו לא מזמן. גם המים עוזרים מעט. בזמן שהיא גומעת אותם היא מביטה אל מחוץ לחלונות הזכוכית הגדולים, הנמתחים לאורך החזית האחורית של הבית החדש והזר הזה. בחוץ יש רק שחור. אין מה לראות. היא עדיין לא הספיקה לקנות תריסים. היא חשופה. חשופה למבטים. הם יכולים לראות אותה, אבל היא לא יכולה לראות אותם.

 

2

שנתיים קודם לכן

באמת הצטערתי על מה שקרה, בחיי. הרי הוא בסך הכול היה ילד: בן שבע. ואני הייתי מבחינתו במין תפקיד הורי, אף שידעתי היטב שאף אחד מהורֵי התלמידים שלי לא מעוניין שאמלא שום תפקיד משום סוג. בשלב זה הידרדרתי למצב ירוד למדי: סטיבן בְּריגְסְטוֹק, המורה השנוא ביותר בבית הספר. אני בהחלט חושב שזה מה שהילדים חשבו, וגם ההורים, אם כי לא כולם: אני מקווה שכמה מהם זכרו אותי מהתקופה שלפני כן, כשלימדתי את ילדיהם הגדולים. בכל מקרה, לא הופתעתי כשג'סטין קרא לי לשיחה. חיכיתי לזה. זה לקח לו זמן רב יותר מכפי שציפיתי, אבל ככה זה בבתי ספר פרטיים. המנהלים שם מנהלים אותם כאילו הם הממלכה הפרטית שלהם. ההורים אולי חושבים שהשליטה בידיהם, כי הם אלה שמשלמים, אבל אין שום ספק שהם טועים. באמת, תחשבו עלי — בקושי עברתי ראיון לפני שהתקבלתי לעבודה. ג'סטין ואני למדנו יחד בקיימברידג' והוא ידע שאני זקוק לכסף, ואני ידעתי שהוא זקוק למורה לספרות. תבינו, בתי ספר פרטיים משלמים יותר מהציבוריים, והיה לי ניסיון של שנים בהוראה בבית ספר ציבורי מקיף. ג'סטין המסכן, בטח היה לו קשה מאוד לפטר אותי. מביך, כמובן. טוב, לפחות הוא קרא לזה הפסקת עבודה ולא פיטורים. זה היה יפה מצדו, אני יודע את זה. לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את קצבת הזקנה שלי, וממילא כבר הייתי קרוב לגיל פרישה, אז הוא בסך הכול זירז את התהליך. למעשה, שנינו היינו אמורים לצאת לפנסיה, אבל העזיבה של ג'סטין היתה שונה מאוד מזו שלי. שמעתי שכמה מהתלמידים אפילו הזילו דמעה. אבל לא עלי. טוב, איזו סיבה היתה להם? לא הייתי ראוי לדמעות כאלה.

אני לא רוצה שתקבלו רושם מוטעה: אני לא פדופיל. לא התעסקתי עם הילד. אפילו לא נגעתי בו. לא, לא, בכל חיי מעולם לא נגעתי בילדים, מעולם לא. העניין הוא שהם פשוט כל כך שעממו אותי. האם זה נורא להגיד דבר כזה על ילדים בני שבע? נראה לי שכן, כשזה נאמר מפי מורה. נמאס לי לקרוא את הסיפורים המייגעים שלהם, שאני בטוח שכמה מהם ממש התאמצו לכתוב, אבל בכל זאת, מה פתאום הם חשבו לעצמם שבגיל שבע, אלוהים, לא יותר משבע, יש להם איזה דבר להגיד שעשוי איכשהו לעניין אותי. ואז ערב אחד פשוט נמאס לי. הקתרזיס שמגיע עם העט האדום כבר הפסיק לפעול את פעולתו, וכשהגעתי לעבודה של הילד המסוים הזה, אני כבר לא זוכר מה שמו, כתבתי לו ביקורת מפורטת ביותר ובה הסברתי למה מעניין לי את התחת לשמוע על החופשה המשפחתית שלו בדרום הודו, שבה הם התגוררו בחברת הכפריים המקומיים. נו, באמת מאוד אצילי מצדם. כמובן, הדברים שכתבתי פגעו בו. וכמובן, הוא סיפר על זה להורים שלו. אני לא מצטער. זה עזר לזרז את העזיבה שלי, ואין ספק שהייתי צריך ללכת, בשבילי לא פחות מאשר בשבילם.

אז ככה מצאתי את עצמי בבית, עם המון זמן פנוי. מורה לספרות שיצא לפנסיה אחרי משרה בבית ספר פרטי מדרג ב'. אלמן. אני דואג שלפעמים אני ישיר מדי — שמה שאמרתי עד כה עלול להרתיע מעט. אולי תיארתי את עצמי כאדם אכזרי. ומה שעשיתי לילד הזה היה אכזרי. אני מקבל את זה. אבל ככלל, אני לא אדם אכזרי. העניין הוא שמאז שננסי מתה, הרשיתי לעצמי למעוד פה ושם. טוב, בסדר, למעוד הרבה.

קשה להאמין שפעם, לפני עידן ועידנים, זכיתי בתואר "המורה האהוד ביותר של השנה". מי שבחרו בי לא היו התלמידים בבית הספר הפרטי אלא התלמידים בבית הספר המקיף שלימדתי בו לפני כן. וזה לא היה חד־פעמי, זה קרה כמה פעמים ברציפות. באחת השנים האלה, נדמה לי שזה היה 1982, אשתי ננסי ואני קיבלנו שנינו את הפרס הזה, כל אחד בבית הספר שלו.

נהייתי מורה בגלל ננסי. היא התחילה לעבוד עם ילדים בגלל הבן שלנו, שהתחיל ללמוד בגן החובה הצמוד לבית הספר. היא לימדה בני חמש עד שש בבית הספר של ג'ונתן, ואני התקבלתי להיות מורה לבני ארבע־עשרה עד חמש־עשרה בבית הספר המקיף שמעבר לכביש. אני יודע שבעיני כמה מהמורים מדובר בשכבת גיל קשה ביותר, אבל אני נהניתי ללמד אותם. גיל ההתבגרות הוא לא גיל קל, וההשקפה שלי היתה שצריך פשוט לעזוב את המסכנים האלה במנוחה. אף פעם לא הכרחתי אותם לקרוא ספר שהם לא רצו לקרוא. אחרי הכול, סיפור הוא סיפור. הוא לא חייב להתקיים בתוך ספר. סרט, תוכנית כלשהי בטלוויזיה, מחזה — גם בהם יש עלילה שצריך לעקוב אחריה, פרשנות, הנאה. בתקופה ההיא עוד הייתי מסור לעבודה. היה אכפת לי. אבל זה היה אז. עכשיו אני כבר לא מורה. אני בפנסיה. אני אלמן.

עוד על הספר

  • שם במקור: Disclaimer
  • תרגום: דלית כהן
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: מרץ 2024
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 279 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות
קשר מקרי רנה נייט

1

אביב 2013

קתרין מנסה לאזור אומץ, אבל כבר לא נותרו לה כוחות. היא אוחזת בכיור החרסינה הקר ואז מרימה את ראשה ומסתכלת במראה. הפנים שמחזירות אליה מבט אינן אלה שאיתן הלכה לישון. היא ראתה את הפנים האלה בעבר וקיוותה לא לראות אותן שוב לעולם. היא בוחנת את עצמה באור החדש והאכזרי ואז מרטיבה מגבת ידיים, מנגבת בה את פיה ומצמידה אותה אל עיניה, כאילו תוכל לסלק את הפחד שניבט מהן.

"את בסדר?"

קולו של בעלה מבהיל אותה. היא קיוותה שימשיך לישון. שיעזוב אותה במנוחה.

"עכשיו יותר טוב," היא משקרת ומכבה את האור. ואז היא משקרת שוב. "זה בטח בגלל האוכל שהזמנו אתמול בערב." היא מסתובבת אליו, צל בתוך האור הקלוש של אמצע הלילה.

"תחזור לישון. אני בסדר," היא לוחשת. הוא ישן יותר מאשר ער, ובכל זאת הוא שולח יד ומניח אותה על כתפה.

"את בטוחה?"

"אני בטוחה," היא אומרת. היא בטוחה רק בדבר אחד: שהיא מוכרחה להיות לבד.

"רוברט. באמת. אני חוזרת למיטה עוד דקה."

אצבעותיו נשארות על זרועה לרגע, ואז הוא עושה מה שביקשה. היא מחכה עד שהיא בטוחה שהוא נרדם ואז חוזרת אל חדר השינה שלהם.

היא מסתכלת על הדבר שמונח שם בפניו מטה, עדיין פתוח כפי שהשאירה אותו. הספר שהיא בטחה בו. הפרקים הראשונים נראו תמימים וגרמו לה לחוש שאננה, אפשרו לה להרגיש נינוחה בציפייה לריגוש הקל שעומד לבוא בקרוב, משהו קטן שיעודד אותה להמשיך לקרוא, אבל בלי שום רמז למה שאורב לה שם. הספר שידל אותה להמשיך לקרוא בו, פיתה אותה לטייל בין דפיו, עוד ועוד עד שהבינה שהיא לכודה. ואז המילים התרוצצו בראשה ונחבטו בחזהּ, בזו אחר זו. נדמה כאילו כל האנשים שחיכו על הרציף קפצו אל מסילת הרכבת והיא, נהגת הקטר חסרת האונים, לא יכלה לעשות דבר כדי למנוע את ההתנגשות הקטלנית. היה מאוחר מדי ללחוץ על הבלמים. לא היתה שום דרך חזרה. בהיסח הדעת קתרין נתקלה בדמותה שלה הלכודה בין דפי הספר.

כל קשר בין הדמויות והאירועים המסופרים... הפסקה הכוללת את הבהרת המחבר, הפוטר את עצמו מאחריות על כל דמיון למציאות, מחוקה בקו אדום ונקי שחוצה אותה באלכסון. למרבה הצער, היא לא הבחינה במסר הזה כשרק פתחה את הספר. אין שום אפשרות לטעות בדמיון אליה. היא דמות מפתח, גיבורה ראשית. אולי השמות שונו, אבל בפרטים אין לטעות, ממש עד לבגד שלבשה אז אחר הצהריים. פיסת חיים שעד כה היא הסתירה. סוד שלא גילתה לאיש, אפילו לא לבעלה ולבנה — שני אנשים שחושבים שהם מכירים אותה טוב יותר מכל אחד אחר. שום אדם חי ונושם לא היה יכול לרקוח את המילים שקתרין קראה זה עתה. והנה, הן מודפסות כאן לעיני כול, שחור על גבי לבן. היא חשבה שכל הסיפור הזה כבר מאחוריה. שהוא הגיע אל סיומו. אבל עכשיו הוא צץ שוב. בחדר השינה שלה. בראשה.

היא מנסה לעקור אותו בעזרת מחשבות על הערב הקודם. התחושה הנינוחה של רגע ההתמקמות בביתם החדש: היין וארוחת הערב; ההתכרבלות על הספה; הנמנום מול הטלוויזיה ואז הרגע שבו היא ורוברט נמסו אל תוך המיטה. אושר שקט שהיה בעיניה מובן מאליו: אבל השקט מוחלט מדי ולכן לא מנחם אותה. היא לא מצליחה להירדם, אז היא יוצאת מהמיטה ויורדת למטה.

עדיין יש להם קומה למטה, פחות או יותר. זאת דירה, כבר לא בית. את הבית הם עזבו לפני שלושה שבועות. שני חדרי שינה במקום ארבעה. שני חדרי שינה זה מספר שמתאים יותר לה ולרוברט. אחד בשבילם. אחד לאורחים. הם גם בחרו בעיצוב של חלל פתוח. בלי דלתות. עכשיו, כשניקולס כבר עזב, אין שום צורך לסגור דלתות. היא מדליקה את האור במטבח, מוציאה כוס מהארון וממלאת אותה. לא צריך ברז. מים קרירים בהזמנה מתוך המקרר החדש. הוא נראה כמו ארון בגדים יותר מאשר מקרר. מרוב אימה, כפות ידיה מזיעות. חם לה, כמעט כאילו יש לה חום, והיא שמחה על קרירותם של אריחי האבן שהותקנו לא מזמן. גם המים עוזרים מעט. בזמן שהיא גומעת אותם היא מביטה אל מחוץ לחלונות הזכוכית הגדולים, הנמתחים לאורך החזית האחורית של הבית החדש והזר הזה. בחוץ יש רק שחור. אין מה לראות. היא עדיין לא הספיקה לקנות תריסים. היא חשופה. חשופה למבטים. הם יכולים לראות אותה, אבל היא לא יכולה לראות אותם.

 

2

שנתיים קודם לכן

באמת הצטערתי על מה שקרה, בחיי. הרי הוא בסך הכול היה ילד: בן שבע. ואני הייתי מבחינתו במין תפקיד הורי, אף שידעתי היטב שאף אחד מהורֵי התלמידים שלי לא מעוניין שאמלא שום תפקיד משום סוג. בשלב זה הידרדרתי למצב ירוד למדי: סטיבן בְּריגְסְטוֹק, המורה השנוא ביותר בבית הספר. אני בהחלט חושב שזה מה שהילדים חשבו, וגם ההורים, אם כי לא כולם: אני מקווה שכמה מהם זכרו אותי מהתקופה שלפני כן, כשלימדתי את ילדיהם הגדולים. בכל מקרה, לא הופתעתי כשג'סטין קרא לי לשיחה. חיכיתי לזה. זה לקח לו זמן רב יותר מכפי שציפיתי, אבל ככה זה בבתי ספר פרטיים. המנהלים שם מנהלים אותם כאילו הם הממלכה הפרטית שלהם. ההורים אולי חושבים שהשליטה בידיהם, כי הם אלה שמשלמים, אבל אין שום ספק שהם טועים. באמת, תחשבו עלי — בקושי עברתי ראיון לפני שהתקבלתי לעבודה. ג'סטין ואני למדנו יחד בקיימברידג' והוא ידע שאני זקוק לכסף, ואני ידעתי שהוא זקוק למורה לספרות. תבינו, בתי ספר פרטיים משלמים יותר מהציבוריים, והיה לי ניסיון של שנים בהוראה בבית ספר ציבורי מקיף. ג'סטין המסכן, בטח היה לו קשה מאוד לפטר אותי. מביך, כמובן. טוב, לפחות הוא קרא לזה הפסקת עבודה ולא פיטורים. זה היה יפה מצדו, אני יודע את זה. לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את קצבת הזקנה שלי, וממילא כבר הייתי קרוב לגיל פרישה, אז הוא בסך הכול זירז את התהליך. למעשה, שנינו היינו אמורים לצאת לפנסיה, אבל העזיבה של ג'סטין היתה שונה מאוד מזו שלי. שמעתי שכמה מהתלמידים אפילו הזילו דמעה. אבל לא עלי. טוב, איזו סיבה היתה להם? לא הייתי ראוי לדמעות כאלה.

אני לא רוצה שתקבלו רושם מוטעה: אני לא פדופיל. לא התעסקתי עם הילד. אפילו לא נגעתי בו. לא, לא, בכל חיי מעולם לא נגעתי בילדים, מעולם לא. העניין הוא שהם פשוט כל כך שעממו אותי. האם זה נורא להגיד דבר כזה על ילדים בני שבע? נראה לי שכן, כשזה נאמר מפי מורה. נמאס לי לקרוא את הסיפורים המייגעים שלהם, שאני בטוח שכמה מהם ממש התאמצו לכתוב, אבל בכל זאת, מה פתאום הם חשבו לעצמם שבגיל שבע, אלוהים, לא יותר משבע, יש להם איזה דבר להגיד שעשוי איכשהו לעניין אותי. ואז ערב אחד פשוט נמאס לי. הקתרזיס שמגיע עם העט האדום כבר הפסיק לפעול את פעולתו, וכשהגעתי לעבודה של הילד המסוים הזה, אני כבר לא זוכר מה שמו, כתבתי לו ביקורת מפורטת ביותר ובה הסברתי למה מעניין לי את התחת לשמוע על החופשה המשפחתית שלו בדרום הודו, שבה הם התגוררו בחברת הכפריים המקומיים. נו, באמת מאוד אצילי מצדם. כמובן, הדברים שכתבתי פגעו בו. וכמובן, הוא סיפר על זה להורים שלו. אני לא מצטער. זה עזר לזרז את העזיבה שלי, ואין ספק שהייתי צריך ללכת, בשבילי לא פחות מאשר בשבילם.

אז ככה מצאתי את עצמי בבית, עם המון זמן פנוי. מורה לספרות שיצא לפנסיה אחרי משרה בבית ספר פרטי מדרג ב'. אלמן. אני דואג שלפעמים אני ישיר מדי — שמה שאמרתי עד כה עלול להרתיע מעט. אולי תיארתי את עצמי כאדם אכזרי. ומה שעשיתי לילד הזה היה אכזרי. אני מקבל את זה. אבל ככלל, אני לא אדם אכזרי. העניין הוא שמאז שננסי מתה, הרשיתי לעצמי למעוד פה ושם. טוב, בסדר, למעוד הרבה.

קשה להאמין שפעם, לפני עידן ועידנים, זכיתי בתואר "המורה האהוד ביותר של השנה". מי שבחרו בי לא היו התלמידים בבית הספר הפרטי אלא התלמידים בבית הספר המקיף שלימדתי בו לפני כן. וזה לא היה חד־פעמי, זה קרה כמה פעמים ברציפות. באחת השנים האלה, נדמה לי שזה היה 1982, אשתי ננסי ואני קיבלנו שנינו את הפרס הזה, כל אחד בבית הספר שלו.

נהייתי מורה בגלל ננסי. היא התחילה לעבוד עם ילדים בגלל הבן שלנו, שהתחיל ללמוד בגן החובה הצמוד לבית הספר. היא לימדה בני חמש עד שש בבית הספר של ג'ונתן, ואני התקבלתי להיות מורה לבני ארבע־עשרה עד חמש־עשרה בבית הספר המקיף שמעבר לכביש. אני יודע שבעיני כמה מהמורים מדובר בשכבת גיל קשה ביותר, אבל אני נהניתי ללמד אותם. גיל ההתבגרות הוא לא גיל קל, וההשקפה שלי היתה שצריך פשוט לעזוב את המסכנים האלה במנוחה. אף פעם לא הכרחתי אותם לקרוא ספר שהם לא רצו לקרוא. אחרי הכול, סיפור הוא סיפור. הוא לא חייב להתקיים בתוך ספר. סרט, תוכנית כלשהי בטלוויזיה, מחזה — גם בהם יש עלילה שצריך לעקוב אחריה, פרשנות, הנאה. בתקופה ההיא עוד הייתי מסור לעבודה. היה אכפת לי. אבל זה היה אז. עכשיו אני כבר לא מורה. אני בפנסיה. אני אלמן.