הקדמה
הספר עוסק בהתפתחות ההומור והצחוק, בפונקציות ובפרקטיקה שלהם. באמצעותו ניתן להבין מהיכן וכיצד נוצרים ההומור והצחוק ואת חשיבותם בחיי האדם.
הספר משמש מצד אחד כלי תאורטי להבנת ההומור והצחוק ומצד אחר כלי מעשי שישמש כל אחד, מהקורא המתעניין ועד איש המקצוע, בתחומי ידע למיניהם, כגון תקשורת, קולנוע, תאטרון, ספרות, סוציולוגיה, חינוך, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, תרפיה ורטוריקה, וכן בכל תחום יישומי שעושה שימוש בהומור וצחוק, כגון כתיבת תסריטים, כתיבת מחזות, בימוי ומשחק.
הספר משלב שני מרכיבים מרכזיים: מרכיב תאורטי ומרכיב יצירתי. המרכיב התאורטי נחלק לשני חלקים: האחד מביא את התאוריות המרכזיות שעוסקות בחקר ההומור והצחוק מהעת העתיקה ועד ימינו ואת הפונקציות המרכזיות שלשמן קיימים ההומור והצחוק. החלק האחר מתחקה על מקורותיהם של ההומור והצחוק ועל דרך היווצרותם, ונדרש בתוך כך להומור הוויזואלי ולהומור המילולי. החלק היצירתי נוגע בצד היישומי של ההומור והוא מורכב מכמה פרקים שכל אחד מהם מטפל באחד הצדדים של ההומור – הוויזואלי, המילולי, הבדיחה והקריקטורה. בחלק היצירתי נלמד את התבניות שעל פיהן מיוצר ההומור באמצעות כל אחד מן הנושאים ובו בזמן נלמד גם כיצד אפשר לייצר הומור על פי אותן תבניות. שני החלקים, התאורטי והיצירתי, משולבים לעתים זה בזה. לקורא המתעניין וגם לאיש המקצוע חשוב ללמוד את שני הפנים של ההומור והצחוק – התאורטי והיצירתי, כדי לדעת להפיק את המרב מכל אחד מהם.
מחקרים רבים בנושא ההומור והצחוק נכתבו מתחילת המאה התשע־עשרה ועד היום. משנות השבעים של המאה העשרים ומרגע שהוקמה אגודה בין־ לאומית לחקר ההומור (International Society for Humor Studies) רבתה כמות המחקרים. בשנת 1988 נחנך כתב־העת המדעי הראשון להומור (Humor: International Journal of Humor Research). כמות המחקרים הגדולה יצרה מצב של ריבוי דעות ורעיונות בנושא ההומור והצחוק. רבים מן החוקרים, ובעיקר החוקרים החדשים, נוטים לבסס את מחקריהם על תאוריות וממצאים של מחקרים שקדמו להם בעשרות, במאות ואף באלפי שנים, מבלי שבדקו את תקפותם, והם מקבלים אותם כאמת מוחלטת. וכך יכולים להתגלגל להם במשך שנים רבות רעיון, תאוריה או ממצא, מהם נכונים ומהם שגויים, ממחקר למחקר ולהפוך לאמת מדעית. לכן החלטתי לעשות בספר הזה מעט סדר מדעי: ריכזתי את המגוון הגדול של התאוריות העוסקות בהומור ובצחוק, והבעתי את הסתייגותי מממצאים שתקפותם נתונה בספק בעיניי, ולצורך זה עשיתי שימוש בדוגמאות קומיות קונקרטיות. בחלק הזה מוזמן הקורא לקחת חלק פעיל ולנסות ולבחון גם הוא את הממצאים ולחוות את דעתו עליהם.
בפרק "ההומור הוויזואלי" יצרתי, לראשונה בחקר ההומור, רשימה שכוללת את כל המצבים שעל פיהם ניתן להבין, לנתח ולייצר הומור ויזואלי והומור מילולי. רשימה זו מלוּוה בדוגמאות רבות מן הקומדיה הקולנועית. לצורך זה ולטובת פרקים אחרים בספר, ניתחתי יותר ממאה וחמישים סרטים קומיים קלאסיים וכן מצבים קומיים מהתאטרון ומחיי היומיום.
השילוב של מחקר תאורטי עם מחקר מעשי, המבוסס על כמות כה גדולה של סרטים קומיים, עושה גם הוא את הספר ייחודי בתחום חקר ההומור והצחוק.
העיסוק שלי בתחום ההומור והצחוק נמשך למעלה משלושים שנה. במשך השנים הללו כתבתי וביימתי מחזות ותסריטים קומיים לתאטרון, לטלוויזיה ולקולנוע. בכמה הצגות אף שיחקתי. בשנים 1977-1980 כתבתי בפריס את עבודת הדוקטור שלי על ההומור והצחוק. כמו כן למדתי שם בבית־הספר הלאומי לקרקס (École Nationale du Cirque). בתחום האקדמי, אני מרצה בנושא ההומור והצחוק על היבטיו האישיותיים, החברתיים והתקשורתיים.
השילוב של מחקר תאורטי ועשייה בתחום ההומור והצחוק אינו שכיח בקרב חוקרי ההומור, ולכן אני מקווה שפירותיו המיוחדים של הספר ינעמו לכם, הקוראים.
מבוא
ההומור והצחוק הנובע ממנו הם מרכיב חיוני במנגנון ההגנה וההישרדות של האדם. על כך ועל ממצאים אחרים תוכלו לקרוא בספר זה. רבות נכתב על ההומור והצחוק למן הפילוסופיה היוונית ועד ימינו. טבעי הדבר שביטוי כה שגור ושימושי כמו צחוק יעורר את השאלה מדוע אנחנו צוחקים. שהרי לכל פעולה בטבע יש סיבה ומכאן שגם לפעולת הצחוק צריכה להיות סיבה. הניסיון להבין את ההומור והצחוק ואת הגורמים שמפיקים אותם מעורר עניין רב גם היום.
המפגש הפילוסופי הראשון עם הנושא נמצא בכתבי אפלטון. אריסטו מייחד בפואטיקה שלו כמה שורות לקומדיה. ישנו ספר שמיוחס לאריסטו ויוחד כולו לקומדיה, שאבד ולא נמצא עד היום. בין האבדות המצערות נמצאים גם שני כתבים יווניים נוספים של גורגיאס ותאופרסטוס (Gorgias & Theophrastus) שעסקו בקומי. במאה הראשונה לפסה"נ קיקרו (Cicero), מגדולי הנואמים של רומא, מייחד חלק מספרו השני על תורת הנאום להסברת היתרונות שיש להומור בתוך מבנה הנאום.1 בספרו הוא מבחין בין סוגים שונים של הומור – הומור מילולי, הומור של מצב והומור של תכונות אופי. את ההומור המילולי הוא מסווג לפי קטגוריות: דו־משמעות, הפתעה, משחקי מילים, שימוש בשמות יוצאי דופן, ביטויים ופתגמים, אלגוריה, אירוניה, מטפורה וכו'. את דרכו ימשיך במאה הראשונה לספירה מרקוס פאביוס קווינטיליאנוס.2
ימי־הביניים היו תקופה אפלה בחקר ההומור והצחוק. במאה השש־עשרה כותב ז'ובר (Joubert), שהיה רופא בחצר מלך צרפת, ספר מחקר על הצחוק. במאה השבע־עשרה מצטרפים לעוסקים בנושא שפינוזה, דקארט והובס. במאה השמונה־עשרה ותחילת המאה התשע־עשרה באות לידי ביטוי התאוריות החדשות של האסכולה הגרמנית, והן ישמשו בסיס למחקרים החדשים של המאה התשע־עשרה והמאה העשרים. באותה חבורה אנו פוגשים בקאנט ובז'אן פול (Johann Paul F. Richter). במאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים מופיעים שני כיווני מחקר בולטים: האחד הוא המחקר החברתי, שאותו מובילים שופנהאור, שיטצה (Schuetze) וברגסון, והאחר הוא המחקר הפסיכואנליטי מיסודו של פרויד, שבוחן לעומק את הקשר בין ההומור והצחוק ובין נפש האדם.3
אפשר לחלק את מחקר ההומור והצחוק לשניים: החלק האחד מבוסס על תאוריות מבית היוצר של הוגי דעות למיניהם אך אינו נתמך במחקר מדעי כפי שמקובל כיום. החלק האחר נסמך על ממצאים הנובעים ממחקרים מדעיים בתחומי ידע שונים ומגוונים המבוססים על שיטות מחקר המקובלות היום במחקר האקדמי. על הקשיים בהבנת ההומור והצחוק אפשר ללמוד מדבריהם של אלה שעסקו בכך. וולטר כותב במאה השבע־עשרה: "אלו שמחפשים סיבות מאפיינות לַצחוק אינם מאושרים".4 כמה מאות שנים אחר כך יכתוב לַלו (Lallo, 1949), "הסוד של האניגמה שייך לעתיד של הפסיכו־פיזיולוגיה, שייתכן שתמצא את פירושו".5
ב־13-17 ביולי 1976 נערך בקרדיף שבאנגליה כינוס בינלאומי שיוחד כולו להומור ולצחוק. באותו כינוס השתתפו אקדמאים, רובם פסיכולוגים, אך גם נציגים מתחומי האנתרופולוגיה, התקשורת, החינוך, הסוציולוגיה, הלשון האנגלית, הלשון הצרפתית, המתמטיקה, הפסיכיאטריה ועוד. ביום האחרון של הכינוס התבקשו המשתתפים לענות על השאלה: האם אפשר לסכם את הכינוס ביצירת הגדרה של נושא ההומור והצחוק? התשובה הייתה שלילית באופן נחרץ.6
אמנם קשה לכלול את ההומור והצחוק בהגדרה אחת מקיפה, אולם אפשר לומר שהמחקרים בנושאים הללו על גוניהם ותחומי העניין הרבים שלהם העשירו מאוד את הידע שלנו על הנושא.
ואלו עיקרי הדברים שביקשו ועדיין מבקשים לדעת חוקרי ההומור והצחוק: מה גורם לאדם לצחוק? מהו תפקידם של הצחוק וההומור בחברה? מהן ההשפעות של ההומור והצחוק על נפשו וגופו של האדם הצוחק וכיצד בנוי ההומור? בהמשך אציג באופן ביקורתי את התאוריות המרכזיות בחקר ההומור והצחוק שמנסות לתת מענה לשאלות הללו ולשאלות הנגזרות מהן.
הערות:
1 Cicero, De l’Orateur, pp. 96-128.
2 Quintilien, M. F, Institution Oratoire, pp. 39-40.
3 הול ואלין (Hall & Allin) חיברו מדגם של שאלות וחילקו אותו לשלושת אלפים נשאלים בכדי לנסות ולהבין את מהות הצחוק ואת הגורמים לצחוק. Hall, G. S. & Allin, A., “The Psychology of Tickling, Laughing & the Comic”, in American J. of Psychology, 9 (1897), pp. 1-42.
4 Voltaire, in Lallo, C., Esthétique du Rire, pp. 66-67.
5 שם.
6 Chapman, A. J. & Foot, H. C., It’s a Funny Thing Humour, p. XII.
פרק 1
הפילוסופים והמדענים בנתיבי ההומור והצחוק
התאוריות המרכזיות על ההומור והצחוק
תאוריית אי־ההתאמה (Incongruity)
המקור הספרותי הראשון שאנו פוגשים בו את תאוריית אי־ההתאמה הוא התנ"ך. זהו גם המקום שבו למילה צחוק יש משקל היסטורי רב־משמעות.
שלושת השליחים מודיעים לאברהם כי שרה תלד, וכך כתוב:
ויאמרו אליו, איה שרה אשתך, ויאמר הנה באֹהֶל. ויאמר, שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך. ושרה שומעת פתח הָאֹהל, והוא אחריו. ואברהם ושרה זקנים, באים בימים; חדל להיות לשרה אֹרַח כנשים. ותצחק שרה בְּקִרְבָּהּ לאמור, אחרי בְלֹתִי היתה לי עדנה ואדֹני זקן. ויאמר אדוני אל אברהם, למה זה צחקה שרה לאמֹר האף אמנם אלד ואני זקנתי. הֲיִפָּלֵא מאדוני דבר? למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. ותכחש שרה לאמֹר, לא צחקתי, כי יראה. ויאמר לא, כי צחקת (בראשית יח, ט-טו).
בפסוקים הללו טמונות הפרקטיקה והתאוריה של ההומור והצחוק. שרה צחקה כי הבחינה באי־התאמה בין מצבה וגילה הפיזיולוגיים ובין ההבטחה שתלד בן. אי־ההתאמה הזאת נתפסת אצלה כיוצאת דופן וקומית. ואולם כששאל אלוהים מדוע צחקה, ענתה "לא צחקתי", כי חששה שצחוקה יתקבל כצחוק פוגעני באלוהים. כאן נכנס אלוהים לתמונה כמסביר הראשון בהיסטוריה של צחוק הנובע ממצב של הומור. הוא אומר לשרה, את צחקת משום שחשבת שיש כאן אי־התאמה ("האף אמנם אלד ואני זקנתי"). אלוהים הבין כי מצבים יוצאי דופן מן הסוג הזה טבעי שיעוררו צחוק, ולכן לא ראה בצחוק משום פגיעה.
הזליט (Hazlitt) טוען שמהותו של המצחיק היא בהינתקות של רעיון אחד מרעיון אחר, או של הרגשה אחת מהרגשה אחרת. ההומור הוא לטענתו הניגודיות המקרית בין הציפיות שלנו לאירוע עצמו.1 בואה (Buet) סובר שבקומי ישנם דיספרופורציה, ליקוי, תאונה או ניגוד, אם באובייקט כלשהו, בנפש, בשפה או במצב. הקומי נוצר בכל פעם שמתפתחת הגזמה בעלת משמעות שתחולל אי־סדר לא צפוי.2 וילמן (Willman) טוען שהקומי נוצר מחיבור של רעיונות הכוללים ניגוד או אי־התאמה כלשהם. החיבור בין שני החלקים הלא תואמים ייעשה בדרכים הבאות:
א. שני הרעיונות יתחברו על ידי מרכיבים משותפים חשובים.
ב. האחד יהיה המסקנה הנובעת מן האחר.
ג. הם יכולים להופיע יחד במציאות אובייקטיבית שהיא המציאות המתהווה ברגע שנוצר המצב הקומי.3
ספנסר (Spencer) שואל מדוע אנו מחייכים כשילד מניח על ראשו כובע של מבוגר. התשובה לדעתו היא שחוסר התאמה מתרחש כאשר ישנה העברה של רעיונות מדברים גדולים לדברים קטנים. כלומר, הקומי מתרחש רק כאשר ישנו חוסר התאמה יורד (מהגדול לקטן).4 על פי תפיסתו הכובע יורד בערכו בשעה שהילד חובש אותו לראשו. אם כך, נשאלת השאלה כיצד יש להתייחס לכובע של תינוק שמונח על ראשו של אדם מבוגר. הרי גם המצב הזה הנו קומי. האם ההומור נובע מכך שהכובע יורד בערכו או מכך שהאדם שחובש אותו יורד בערכו? כאשר אדם חובש כובע של תינוק, ישנה על פי ההיגיון של ספנסר עלייה בערך הכובע ולא ירידה. מכאן שישנם מקרים שהקומי מתרחש גם כאשר ישנה עלייה בערך (מעבר של רעיון מדבר קטן לדבר גדול). מתברר שתשובתו של ספנסר בנוגע לחוסר ההתאמה היורד אינה תופסת בכל המקרים.
שופנהאור טוען שההומור נוצר כתוצאה מחוסר ההתאמה הקיים בין הציפייה ובין הממצא הראלי שמתגלה במצב. הצחוק הִנו הביטוי לקיומו של אותו ניגוד. ככל שהניגוד בין הציפייה למופע גדול יותר כך תגבר תגובת הצחוק.5
נדמה שההסברים שנתנו הזליט, ספנסר ושופנהאור עונים על רבים מן המצבים הקומיים אך לא על כולם. אציג את ההסתייגות שלי בשלוש דוגמאות:
א. כיצד נסביר את התופעה של שני תאומים זהים המעוררת בנו צחוק? האם נוכל להסביר זאת בחוסר התאמה בין הציפייה למופע על פי שופנהאור? או באמצעות חוסר ההתאמה היורד של ספנסר? בהומור המבוסס על תאומים זהים לא קיימת עליית ערך או ירידת ערך. כמו כן לא קיימת ניגודיות מקרית בין הציפיות שלנו ובין המאורע לפי תפיסתו של הזליט. הצחוק במקרה זה אינו קשור בציפייה כלל.
ב. אנו נצחק למראה רובוט משחק שח־מט, חללית שתנחת על המאדים, וכל המצאה טכנולוגית שתהיה בה חדשנות שלא הכרנו קודם לכן. גם במקרים הללו אין מדובר בחוסר התאמה בין שני רעיונות או בין ציפייה ובין מצב נתון.
ג. כיצד נסביר את הצחוק הנובע ממראה שדרת עצים ישרה כסרגל? גם כאן אין ציפייה ואין מידע קודם על אותה שדרה.
קיומה של אי־התאמה בכל מצב קומי אינו מוטל בספק. ואולם בשלוש הדוגמאות שהבאתי מדובר בחידוש שיוצר אי־התאמה. חידוש בין המידע שהיה לנו קודם לכן ובין הנתון החדש שנקלט בהכרה שלנו. הפער בין השניים יוצר מצב יוצא דופן שנתפס כקומי. נכון יותר היה לומר במקרים הללו שיש אי־ התאמה בין המוּכּר והידוע לנו ובין הנתון יוצא הדופן שקלטנו. באי־ההתאמה במקרים הללו אין ניגודיות או סתירה בין ציפייה קונקרטית ובין הנתון החדש. אי־התאמה לציפייה יכולה להתבטא בדוגמה הבאה: אם תעלו לאוטובוס והנהג יהיה ילד בן שש, תהיה אי־התאמה בין הציפייה שלנו שנהג אמור להיות אדם מבוגר ובין מה שקורה הלכה למעשה.
תאוריית העליונות וההנמכה
ביסודה של תאוריה זו עומד הרעיון שהאדם הצוחק חש נעלה על האדם שהוא צוחק לו. יש כמה גרסאות לתאוריה זו, ואחת הדומיננטיות שבהן טוענת שהצחוק הוא כלי להנמכה אקטיבית (השפלה) של האדם שצוחקים לו. לתאוריה זו חסידים רבים. בפרק הזה אדרש לכמה גרסאות של תאוריית העליונות וההנמכה.
הראשון שהעלה תאוריה זו על הכתב היה אפלטון (המאה החמישית לפסה"נ). בדיאלוג פִלֵבּוֹס הוא מביא מדבריו של סוקרטס, המתאר את הצוחקים והמגוחכים (אלה שמהם צוחקים):
והחלשים שבהם אשר אין בידם לנקום את נקמתם לכשיהיו לצחוק, להם תקרא מגוחכים. ואילו החזקים, שיש בידם לנקום נקמתם, את אלה תכנה מסוכנים ושנואים [...] שכן, אי ידיעת עצמם של החזקים הריהי שנואה ומכוערת באשר הן במציאות והן על הבימה, לא לבעליה בלבד היא מזיקה, אלא גם למי שחי בצדה; ואילו באיוולת חסרת הכוח מתגשם לעינינו טבעו של המגוחך.6
כלומר, סוקרטס מבקר את אלו הצוחקים לבני אדם אחרים וטוען שהנזק שהם גורמים הוא נזק לסביבה כולה.
במקום אחר מתבטא אפלטון ביתר ביקורתיות כלפי הצחוק הנובע מקלקלתו של האחר. בספרו פּוֹליטֵיאָה טוען אפלטון שיש להרחיק משומרי הארץ כל מה שעלול לקלקל אותם, "אולם אף אוהבי צחוק אסור להם שיהיו. כי שעה שאדם ייכנע לצחוק עז, כמעט ניתן לומר בוודאות, כי צחוק כזה יבקש לו תמורה הפוכה עזה כמוהו". אפלטון משמיע ביקורת אף כלפי הומרוס, שהכניס ליצירתו תיאורים של האלים צוחקים לאל הפייסטוס הצולע; "גם מהומירוס לא נקבל, אפוא, דבריו אלו בעניין האלים; כי האלים ברוכי האושר השמיעו צחוק רם עד אין שיעור, בראותם את היפיסטוס אץ לו בבית".7
אריסטו, תלמידו של אפלטון, רואה את העניין שונה ממנו. בספרו פואטיקה הוא אומר כך: "הקומדיה היא אמנם כפי שאמרנו חיקוי של אנשים פחותים יותר, אבל לא בתחום של כל רע אלא בתחום המכוער, שחלק ממנו הוא המעורר צחוק, שהרי המעורר צחוק הוא איזה משגה או כיעור שאינו מכאיב ואינו מזיק כמו למשל הדוגמה הראשונה שמזדמנת לנו – המסכה הקומית, שיש בה כיעור ועיוות אבל איננה גורמת כאב". אריסטו סלחני הרבה יותר מאפלטון כלפי ההומור והצחוק. הוא טוען שהקומדיה עוסקת באנשים פחותים, כלומר בבעלי תכונות נחותות. אריסטו מחזק הנחה זו במשפט אחר שלו שאומר: "הטרגדיה היא חיקוי של טובים מאתנו שהרי הטרגדיה היא חיקוי לא של אנשים אלא של פעולה ושל חיים [...] ומאחר שהטרגדיה היא חיקוי של אנשים טובים מאיתנו, יש ללכת בעקבות ציירי דיוקנאות טובים".8 משתמע מכך שציירי הדיוקנאות הטובים יותר הם מחברי הטרגדיות, ואילו הקומדיות עוסקות בדיוקנאות פחותים מאתנו.
הובס כותב במאה השבע־עשרה: "העליזות הפתאומית נגרמת אם ממעללים שאתה מעולל לעצמך ואם מאיזה עיוות שאנו רואים באחר על ידי השוואה לעצמנו, אלו הצוחקים מריעים לעצמם". לדעתו הצחוק מפגמים של אחרים הנו חולשה אנושית.9 התאוריה של הובס, שמבוססת על תפיסתו של אפלטון, מדגישה את תחושת העליונות של הצוחק על הנצחק. תאוריה זו תהדהד בהמשך ויאמצו אותה חוקרים רבים; פילבר (Philbert, המאה השמונה־עשרה), מרחיק לכת עוד יותר מהובס. הוא טוען שרק מי שחש עצמו עליון על מישהו אחר יכול לצחוק ממנו. הזכות להצחיק אינה עומדת לשפלים ביחס לעליונים מהם.10
ביין (Bain, המאה התשע־עשרה) מסכים עם הובס וטוען שהצחוק הנובע מתחושת העליונות דומה לצחוק של ניצחון. הצוחק חש סיפוק מכך שהוא השפיל את מי שממנו צחק. הצחוק נולד כאשר מישהו שכיבדו קודם לכן מוצג כבינוני או שפל. לטענתו, תיאור של מסכן שהוא כבר כזה לא יעורר שום צחוק. ההזדמנות לצחוק היא ההנמכה של מישהו או של משהו שיש בו כבוד באותן נסיבות שבהן אין רגשות חזקים יותר, כגון חמלה או רחמים, שיבטלו את הרצון לצחוק.11
תפיסתו של ביין רווחת גם במאה העשרים. סולי (Sully) טוען שמראה של אדם שמנצח אדם אחר או שהוא נעלה באופן כלשהו על מישהו אחר משמח אותנו. הצחוק הנו ביטוי לסיפוק שיש לנו כתוצאה מן המאבק, שהוא אחד היסודות שמאפיינים את האדם. האדם הצוחק חש כאילו הוא־הוא ניצח במאבק.12
גולדשטיין (Goldstein), כמו סולי, רואה את הבסיס לתאוריית העליונות וההנמכה בניצחון של אנשים על אנשים אחרים. הוא רואה בתופעה הזאת התרוממות רוח שנגרמת כאשר אנו משווים את עצמנו באופן חיובי לאחרים, כלומר מגלים שאנו פחות טיפשים, פחות מכוערים, פחות חסרי מזל או פחות חלשים.13
תפיסתם של אפלטון, הובס ואחרים שאימצו את תאוריית ההנמכה או ההשפלה אינה עומדת במבחן כאשר אנו בוחנים את הצחוק של ילדים קטנים. אי־אפשר לייחס לצחוקם של ילדים קטנים רשעות או רצון להשפלה אקטיבית. נכון יותר לומר שכשהילדים קולטים מצב יוצא דופן כמו אדם חריג, כגון צולע, גיבן או אילם, הם יצחקו מפאת אי־ההתאמה למה שמוכר להם ולא מתוך רצון השפלה שמכיל בתוכו רשעות. גם לצחוקם של מבוגרים לא נוכל לייחס באופן גורף מוטיב של רשעות. לדוגמה: אנחנו צוחקים למראה ילד קטן שאכל ממרח שוקולד וזה נמרח לו על פרצופו. האם אפשר לייחס את צחוקנו לרצון של השפלה או הנמכה? מובן שהתשובה שלילית. נכון יהיה לומר כפי שהובס, סולי וגולדשטיין טוענים שהצוחק חש נעלה על הנצחק כאשר הוא משווה את עצמו לאלו שיש בהם משהו יוצא דופן. ואולם בין תחושת העליונות ובין השפלה לא חייב להיות שום קשר אף שהוא אפשרי בנסיבות מסוימות ובכך נדון בסעיף "הפונקציה התוקפנית".
ללו (Lallo) טוען שגנדרן שצוחק לפועל שידיו מיובלות ולא נקיות חושב את עצמו בכנות לנעלה על אותו פועל מבחינה מוסרית וחברתית. לעומת זאת, כשהפועל צוחק לגנדרן הוא צוחק על אותו טפיל בעל ידיים לבנות. ללו טוען שכל אחד יכול למצוא באדם אחר איזו הנמכה או שפלות.14
במקרים אלו הצחוק נובע מהפחתת ערך של הגורם שממנו צוחקים. ההפחתה פירושה ירידה מן הערך הגבוה של הגורם אל הערך הנמוך שלו. כדי שזה יתבצע יש צורך בשני מרכיבים עיקריים:
א. הניגוד – מה שכינינו קודם לכן אי־התאמה.
ב. ההשפלה – זהו תנאי הכרחי לדעתו כדי שייווצר צחוק אסתטי (צחוק הנובע ממצבי הומור). הסינתזה בין הניגוד להשפלה היא הפחתת ערך (Devaluation). הוא מתאר זאת במשוואה הבאה:
Contrast + Degradation = Devaluation (ניגוד+השפלה = הפחתת ערך).
ללו טוען שהיפה, הטוב והאמתי הם שלושה מופחתי ערך מצחיקים.
לדעתו לא הקמצנות של אלססט או הצביעות של טרטיף (במחזות של מולייר) הן שגורמות לנו לצחוק, אלא הפחתת הערך שלהם. אנחנו צוחקים לרעיונות הפחותים עצמם ולא לדמויות הנושאות אותם.15
ללו שואל לדוגמה את אחת הבדיחות שמשתמש בהן פרויד:
ברכבת נוסעת יושב יהודי בתוך אחד התאים. מבלי לחשוב פעמיים, הוא מניח את רגליו על הספסל שמולו. נכנס נוסע בעל הופעה, לבוש היטב.
היהודי מוריד מיד את רגליו לרצפה...
הנוסע החדש שואל אותו: "מתי יום כיפור?"
מיד מחזיר היהודי את רגליו אל הספסל.
לַלו רואה בהחזרת הרגליים אל הספסל לא רק הפחתת ערך של האחר אלא גם הפחתת ערך עצמית המעוררת צחוק.16
באותה שנה (1949) שמופיע ספרו של ללו, מופיע חיבור נוסף מאת שטרן (Stern). שטרן טוען שלצחוק יש ערך של שפיטה על האחר. הצוחק חש את עצמו מתעלה בערך העצמי שלו. רגש ההתעלות מסב לאדם הנאה ומשום כך הוא אוהב לצחוק. לדעתו של שטרן קיים דמיון בין הבכי לצחוק; כפי שהדמעות הן ביטוי אינסטינקטיבי של שיפוט ערכים חיוביים מול ערכים שאי־אפשר להגשימם או שאינם מתגשמים, כך הצחוק הוא ביטוי אינסטינקטיבי של שיפוט ערכים חיוביים העומדים כנגד ערכים שליליים. כך אדם שאינו יודע לעשות חשבון פשוט במספרים גורם להשפלתם של הערכים האינטלקטואליים שנמצאים בכל אדם נורמלי ואותם אנו מעריכים באופן חיובי.17 אינני מקבל כאמור את רעיון ההשפלה כגורם מחייב בצחוק ממצבי הומור, אולם החשיבות של שתי הגישות, זו של ללו וזו של שטרן, היא בכך שהן רואות את הצחוק כנובע מן הערך המופחת ולא מן הנושא אותו.
הערות:
1 Hazlitt, W., Lectures on the English Comic Writers, p. 4.
2 Buet, P., Le Rire au Théâtre, p. 809.
3 Willman, J. M., “An Analysis of Humor and Laughter”, in American Journal of Psychology, 53 (1940), pp. 70-85.
4 Spencer, H., Essays, pp. 194, 260.
5 Schopenhauer, A., Le Monde comme Volonté et comme Represéntation, pp. 93-94.
6 אפלטון, "פילבוס" בתוך כתבי אפלטון (49), עמ' 489.
7 אפלטון, "פוליטיאה" בתוך כתבי אפלטון (388-389), עמ' 244.
8 אריסטו, פואטיקה, עמ' 29, 41.
9 Hobbes, T., Leviathan, p. 125.
10 Philbert, L., Le Rire, p. 454.
11 Bain, A., Les Émotions et la Volonté, pp. 250-251.
12 Sully, J., Essay Sur le Rire, p. 108.
13 Goldstein, J., The Psychology of Humour, pp. 6-7.
14 Lallo, C., Esthétique du Rire, p. 250.
15 Lallo, C., Ibid, pp. 32-33, 42, 76.
16 Lallo, C., Ibid, p. 145.
17 Stern, A., Philosophie du Rire et du Pleur, pp. 58-59, 77
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
