להציל את ריין

פרולוג

ילד בשם סולג'ר

״קדימה, דיאן,״ אמרה הרופאה המיילדת לצעירה שעל המיטה ונעמדה בין ברכיה המפושקות. ״את חייבת לדחוף.״

דיאן — בקושי בת שמונה־עשרה — הייתה מותשת וזיעה נטפה ממנה כשטלטלה את הראש מצד לצד. ״אני לא יכולה,״ פלטה בין יבבות. ״אני לא מסוגלת. לא. אני לא רוצה.״

אלוהים, מה היא חשבה לעצמה לעזאזל? היא לא יכולה להביא תינוק לעולם. היא בקושי מסוגלת לדאוג לעצמה, ובטח שלא ליצור חי קטן. מישהו שיהיה תלוי בה ורק בה.

״באמת, מתוקה. רק עוד דחיפה אחת,״ עודדה הרופאה בחיוך נעים ומלא הזדהות. ״התינוק שלך מגיע עוד רגע.״

התינוק שלי, חשבה דיאן ובקושי הצליחה להאמין שמישהי כמוה יכולה — או צריכה — ללדת תינוק. מה היא תעשה עם תינוק, לעזאזל? אין לה עבודה. אין לה כסף. פאק, היא אפילו לא הצליחה לעבור את הצירים הראשונים בלי ללגום מבקבוק הגריי גוס שהרימה מארון המשקאות של אבא שלה — הארון שאותו הוא נועל מאז שעברה בחזרה אל הבית, כאילו היא לא יודעת איך לפרוץ מנעול.

עכשיו, כשהיא חושבת על זה, היא הייתה צריכה פשוט להיפטר מהדבר הדפוק שצומח בתוכה לפני כמה חודשים, כשעוד הייתה לה הזדמנות. אימא שלה הייתה הראשונה שהציעה הפלה. אפילו היא ידעה שדיאן לא תהיה מסוגלת להיות אימא, ובטח שלא אימא סבירה וראויה.

אני יכולה להוכיח להם שהם טועים, חשבה כשבהתה באור הבוהק שמעליה. אולי אני יכולה אפילו להוכיח לעצמי שאני טועה. אולי לא מאוחר מדי בשבילי, והתינוק הזה הוא מה שיציל אותי.

היא הנהנה אל האור, כאילו היה ישות שמימית כלשהי שמביטה בה מתקרת החדר הקר והסטרילי בבית החולים. בנשימה עמוקה ובנחישות להוציא את הילד הזה אל העולם, היא התרוממה על המרפקים, עצמה עיניים בכוח והתחילה לדחוף ולדחוף בכל הכוח שנותר בגופה העייף, עד ששמעה צווחות מבוהלות של משהו קטנטן וחדש.

דיאן נשמטה בחזרה על הכרית ושאפה במאמץ את אותו האוויר המחניק שהתינוק שלה התאמץ לשאוף.

״מה השעה?״ שאל מישהו.

״אחת־עשרה ואחת־עשרה דקות,״ ענה מישהו אחר.

״יש לנו בן!״ קרא קול נוסף.

כל כך הרבה קולות, אבל דיאן הצליחה להתמקד רק בקול הצווחני של תינוק קטנטן ותמים, שהתעלה על כל הקולות האחרים בחדר.

אימא שלה לחצה את ידה.

״דיאן, תפקחי את העיניים ותכירי את הבן שלך,״ אמרה בקול מלא פליאה וגאווה, כך שדיאן הייתה חייבת לציית.

שם, בידיה של אחות שהיא לא זכרה את שמה, היה מונח תינוק כועס, בוכה וסמוק. הוא היה הדבר הכי מכוער, רועש ומלוכלך שראתה בחייה, ובכל זאת הלב שלה התמלא בתחושה שעדיין לא ידעה שהיא מסוגלת להרגיש.

״אני יכולה להחזיק אותו?״ שאלה את האחות.

האישה המבוגרת חייכה והנהנה. היא ניגשה לעמוד לצד הבחורה המיוזעת שבקושי היה אפשר לראות בה מבוגרת, והעבירה לה את הצרור הקטן. ״רק לדקה. עדיין צריך לנקות אותו.״

דיאן מעולם לא החזיקה תינוק. אף אחד שהכירה לא נתן לה מעולם להחזיק את התינוק שלו, ומי יכול להאשים אותם? היא כמעט תמיד הייתה שיכורה או מסוממת, וכשלא הייתה, היא הייתה שמחה להיות שיכורה או מסוממת במקום להיות בהנגאובר. חודשי ההיריון האלה היו החודשים הפיכחים הראשונים שחוותה מאז... אלוהים, היא אפילו לא ידעה ממתי. לשום תינוק לא הייתה סיבה להתקרב אליה בשום צורה ואופן.

אבל התינוק הזה... התינוק הזה שלה.

והוא יציל אותה.

״הוא יפהפה, מתוקה,״ אמר אבא שלה שהציץ מעבר לכתפה.

הוא לא יפהפה, חשבה דיאן.

הפנים שלו נראו כמו שזיף מיובש עם חור פעור במרכז, כולו מלא חניכיים וריק משיניים, והוא נשמע כמו חתול מיוחם וזועם. אבל היא הניחה שאולי יום אחד הוא יוכל להיות יפהפה, אז חייכה חיוך מאולץ והכריחה את עצמה להנהן.

״כן, זה נכון,״ ענתה, כי זה מה שהיא אמורה להגיד, לא?

״איך את מתכוונת לקרוא לו?״ שאלה אימא שלה והסיטה את השיער הלח מהמצח של בתה. ״חשבת על זה?״

למען האמת, דיאן לא חשבה על זה בכלל. היא הייתה עסוקה מדי בשלושים ושבעה השבועות האחרונים, כששכנעה את עצמה לא לגנוב לגימות מהבקבוקים בארון המשקאות הנעול בעודה מקללת את הטפיל שבבטן שלה על כך שהוא מונע ממנה לישון וגורם לה להקיא ולוחץ לה על שלפוחית השתן. אבל עכשיו, כשהביטה בו, עכשיו, כשידעה שהוא בן — קרן שמש קטנה שנשלחה להאיר את עולמה הקודר ולהציל את חייה — היא הצליחה לחשוב רק על שם אחד, על מילה אחת שראויה למישהו אמיץ מספיק בשביל להיוולד לאסון כמוה.

״סולג'ר,״ ענתה כשהוא פקח את עיניו הקטנטנות והסתכל עליה בפעם הראשונה. ״קוראים לו סולג'ר.״

1

לבבות של תקווה
גיל חמש

״אימא?״

הצצתי ברווח הצר שבין הדלת והמשקוף. החדר היה חשוך.

לא פחדתי מהחושך, אבל פחדתי מהמשמעות שלו.

אימא אהבה חושך רק כשהיא ישנה או עשתה את הדברים הרעים, ומאחר שכבר לא היה בוקר, כנראה היא עשתה את הדברים הרעים.

אבל אולי לא. אולי היא חולה. לבילי כאבה הבטן כשראיתי אותו לפני כמה ימים, אז אולי גם לה כואבת הבטן.

״אימא?״

נכנסתי אל החדר באיטיות כדי להסתכל עליה על המיטה וצחקקתי כי היא נראתה ממש מצחיק. חולצת הפיג'מה שלה הייתה הפוכה והיא שכחה ללבוש מכנסיים.

״אימא, אני רואה לך את התחתונים,״ לחשתי תוך כדי שצחקתי בפראות. ״אני רואה לך את הטוסיק.״

היא נחרה אל הכרית. היא נשמעה כמו חזרזירה, ואני צחקתי שוב ואז השמעתי קול של חזיר.

״סולג'ר?״

או־או.

סבתא עלתה במדרגות, וידעתי שהיא תכעס אם תראה את אימא ישנה אחרי שכבר נגמר הבוקר.

יצאתי מהחדר במהירות וראיתי את סבתא. היא חייכה אליי חיוך גדול, רצה אליי והרימה אותי בזרועותיה.

״מה אתה עושה כאן? מצאת את אימא?״ שאלה.

הנהנתי וחיבקתי את הצוואר של סבתא. ״אימא ישנה.״

זה לא מצא חן בעיני סבתא. הפנים שלה נהיו מקומטות וכועסות, כמו בפעם ההיא כשהפלתי את ״מלך האריות״ אל האקווריום שלה.

״אימא ישנה, הא? אולי כדאי שנעיר אותה, אתה לא חושב?״

חשבתי על זה ממש טוב.

אם אימא ישנה כי היא עשתה את הדברים הרעים, סבתא תצעק. היא תספר לסבא וגם הוא יצעק, ואימא תצעק בחזרה, ואני אצטרך להתחבא כי אני לא אוהב שהם צועקים.

אבל אם אימא ישנה כי כואבת לה הבטן, היא תמשיך לישון כי השינה עוזרת כשלא מרגישים טוב.

אז טלטלתי את הראש.

״לא,״ אמרתי והקשתי באצבע על האף של סבתא. ״הבטן של אימא כואבת.״

״אה, באמת?״

הנהנתי ממש מהר. ״באמת. גם לבילי כאבה הבטן כשהייתי אצלו. אימא שלו אמרה שאולי הוא חטף וירוס, אז נראה לי שגם אימא חטפה את הווירוס של בילי.״

הפנים של סבתא כבר לא היו מקומטות. עכשיו היא נראתה עצובה, כאילו היא רוצה לבכות, ולא נראה לי שזה מוצא חן בעיניי.

משכתי לה את השפתיים וניסיתי לגרום לה לחייך שוב.

״אימא בהחלט חטפה וירוס,״ מלמלה סבתא בקול שקט, ואני שמחתי כי צדקתי.

ואז היא באמת חייכה, ואני הרגשתי טוב שוב. כי זה קרה בגללי.

״בוא, איש קטן שלי,״ היא אמרה ולקחה אותי בחזרה לכיוון המדרגות. ״בוא נלך להכין עוגיות, טוב?״

״כן!״ הרמתי אגרופים באוויר כמו סופרמן.

״פצפוצי שוקולד?״

טלטלתי את הראש.

סבתא נראתה מופתעת.

״לא?! אבל אתה אוהב פצפוצי שוקולד!״

״אני רוצה להכין עוגיות שיבולת שועל היום.״

״באמת?״

היא לא האמינה. סבתא ידעה שאני לא אוהב שיבולת שועל.

״כן.״ שרבבתי את השפה התחתונה כי עכשיו הייתי עצוב, אפילו שלא ממש הבנתי למה. ״זה הסוג שאימא הכי אוהבת.״

ואז גם סבתא נהייתה עצובה שוב, אבל היא הנהנה. ״טוב, סולג'ר קטן. נכין עוגיות שיבולת שועל בשביל אימא.״

גיל שש

סבא חצה את הסלון בטיסה והשמיע קולות של מטוס. הזרועות שלי היו פרושות לצדדים, וסבתא צחקה בזמן שהניחה עוד קישוט על עץ חג המולד.

זה היה העץ הכי גדול ומנצנץ שראיתי בחיים, וידעתי שסנטה יאהב אותו וישאיר לי הרבה, הרבה מתנות.

״אני יודעת שכיף להיות מטוס, אבל נראה לי שמישהו צריך לישון קצת,״ אמרה סבתא, וידעתי שהיא מדברת עליי.

״לא!״ צעקתי והשתדלתי בכל הכוח לא לפהק. ״אני צריך להישאר ער בשביל סנטה!״

סבא הוריד אותי והתכופף לטפוח לי על הסנטר. ״אה, אבל אם תישאר ער סנטה לא יבוא.״

לא שלטתי בזה. פיהקתי פיהוק גדול בפה פעור כמו של אריה, וסבתא צחקה שוב.

״מה דעתך שסבא יטיס אותך למעלה ויעשה לך נחיתה רכה ונעימה במיטה?״

הסתכלתי על העץ והייתי קצת עצוב. אם אלך לישון אני לא אדע אם הוא מצא חן בעיני סנטה, ואם הוא אהב את הנצנצים שעזרתי לתלות על הענפים. אבל כבר הייתי ממש ישנוני, ואולי הוא לא יבוא אם אישאר ער?

אז שרבבתי את השפה והנהנתי, וסבא צחק, הרים אותי שוב וטס במעלה המדרגות ולאורך המסדרון אל החדר שלי.

הדלת של אימא הייתה פתוחה והיא לא הייתה בחדר.

היא לא הייתה שם כבר הרבה זמן.

סבא הניח אותי על שמיכת המיקי מאוס שלי וכרע לצד המיטה. הוא חייך, ואמרתי לו שבעיניי הוא ממש דומה לסנטה. זה שימח אותו, והחיוך שלו נהיה עוד יותר גדול.

״אתה חושב?״

הנהנתי. ״כן. כי יש לך זקן לבן ארוך ומשקפיים.״

״נראה לך —״ סבא התקרב מאוד ופער את עיניו, ״שאולי אני סנטה?״

לא הצלחתי להפסיק לצחוק. ״לאאא!״

״אה, לא? ולמה לא?״

״כי אתה לא שמן!״

סבא צחק. תמיד אהבתי את הצחוק שלו. הוא לא נשמע כמו סנטה, אבל הצחוק שלו שימח אותי באותה המידה.

״אתה יודע, אם אתה וסבתא תמשיכו לאפות כל כך הרבה עוגיות אני אהיה שמן בסוף. ואז אני אוכל להיות סנטה?״

חשבתי על זה אבל אז נדתי בראשי. ״אין לך איילים.״

״אולי סולי ירצה להיות האייל שלי.״

״סבא,״ רטנתי וטפחתי בידיי על שמיכת מיקי מאוס הרכה שלי. ״סולי לא יכול להיות אייל. הוא כלב.״

״המממ,״ סבא הניח יד על הסנטר ועצם עין אחת. ״נראה לי שאתה צודק. אני לא ממש עונה על הדרישות.״

לא ידעתי מה זה אומר, אבל הסכמתי איתו בכל זאת.

ואז שאלתי, ״אימא חוזרת הביתה בקרוב?״

עבר הרבה זמן מאז שראיתי את אימא. שמעתי את סבתא אומרת משהו לסבא על זה שהם יאספו אותה בעוד כמה שבועות, אבל לפני כמה זמן זה היה? מתי נגמרים כמה שבועות? ולאן היא הלכה בכלל? אף אחד לא הסכים לספר לי, וזה העציב אותי.

סבא נאנח ואמר, ״בקרוב, חבר.״

״איפה היא?״

״היא יצאה לטיול קטן, אבל היא תחזור בקרוב.״

״אבל לא לחג המולד?״

הוא נאנח שוב וטלטל את הראש. ״לא, לא לחג המולד. לא השנה.״

אימא תחמיץ את סנטה ואת העץ ואת חג המולד, ועכשיו רציתי לבכות. ואם סנטה לא ידע איפה היא? ואם היא לא תקבל מתנות? ואם היא לא תקנה לי כלום אפילו שהיא הבטיחה שהיא תקנה?

״היי, היי, היי.״ סבא ניגב דמעה שזלגה לי על הלחי. ״אימא תחזור ממש בקרוב. היא פשוט הייתה צריכה לנסוע לכמה זמן, אבל אני מבטיח שהיא תחזור כמו חדשה, בסדר?״

״א...אבל אם סנטה לא ימצא אותה?״

״אוי, חבר,״ עכשיו סבא נראה עצוב כשהניח את ידו על הראש שלי. ״הוא תמיד מוצא, ואני בטוח שהוא יביא לאימא את המתנה הכי טובה בעולם.״

לא ידעתי מה זה יהיה, אבל חשבתי על זה עד שנרדמתי. אולי זאת תהיה כבאית או ארמון או ספינת פיראטים ענקית. אלה הדברים שהייתי רוצה לקבל, ואולי גם אימא תרצה אותם.

כשהתעוררתי, ירדתי במדרגות במהירות עם סולי עוד לפני שסבתא וסבא התעוררו כדי לבדוק אם סנטה בא, וגיליתי שכן. ערמה ענקית של מתנות הייתה מונחת מתחת לעץ בניירות עטיפה צבעוניים ומנצנצים, ואני קפצתי על המדרגה האחרונה כשראיתי את זה. אפילו הגרביים שהיו תלויים על האח היו מלאים — גם הגרב של אימא!

״תראה, סולי, מתנות!״ לחשתי בקול רם. ״בוא נבדוק אם סבתא וסבא התעוררו.״

הסתובבנו, טסנו בחזרה במעלה המדרגות והתפרצנו אל החדר של סבא וסבתא. הם רטנו ונהמו כשקפצתי על המיטה וזחלתי ביניהם.

״סנטה בא!״ קראתי וקפצתי במקום.

״שמעת את זה, סבתא?״ מלמל סבא שנשמע ישנוני מכדי להתרגש. ״סנטה בא.״

״שמעתי,״ ענתה סבתא בעיניים עצומות עדיין.

״בואו נלך לפתוח את המתנות!״ המשכתי לקפוץ.

״סולג'ר, מה דעתך ש —״

״די, סבתא. נוכל לישון אחר כך,״ אמר סבא, שכבר יצא מהמיטה ולבש את החלוק האדום־ירוק שלו. ״רוצה שק קמח, סולג'ר?״

אף פעם לא אמרתי לא לשק קמח.

ירדנו למטה, סבתא דידתה בעקבותינו וסולי קפץ סביבנו, ואז פתחנו מאות מתנות. אני קיבלתי הרבה דברים מגניבים, כמעט את כל הדברים שביקשתי מסנטה. אבל אחרי שכל המתנות נפתחו והרצפה הייתה מכוסה ניירות עטיפה, הסתכלתי על כל הצעצועים החדשים שלי והרגשתי כאילו אני עומד לבכות.

״היי, מה קרה, חבר?״ שאל סבא.

לפעמים שיקרתי לסבא וסבתא. ידעתי שזה לא בסדר, אבל לפעמים נראה לי שזה הדבר הנכון. לא שיקרתי כשאמרתי, ״אני מתגעגע לאימא.״

סבתא הסתכלה על סבא, וחשבתי שאולי גם הם יבכו. אבל הם לא בכו.

במקום זה סבתא אמרה, ״אתה יודע מה, איש קטן שלי? נראה לי שהגיע הזמן שתיתן לאימא את המתנה שלך.״

הזדקפתי במקום ושאלתי, ״מה?״ כי המתנה היחידה שהייתה לי בשביל אימא הייתה עיפרון חדש שקניתי ביריד חג המולד בבית הספר, ואיך אני אמור לתת לה אותו אם היא לא כאן?

היא הרימה את הטלפון מהשולחן שלצד הכורסה שלה ולחצה על כמה כפתורים. עדיין לא ידעתי מה היא עושה או איך אני אמור לתת לאימא את העיפרון הוורוד המנצנץ שבתיק שלי אם היא לא כאן, אבל אז היא אמרה כמה דברים בטלפון ושאלה אם היא יכולה לדבר עם דיאן מייסון. דיאן מייסון היה השם של אימא, ופתאום ממש, ממש שמחתי. שמחתי יותר מאשר כשפתחתי מאות מתנות.

״היי, מתוקה. חג מולד שמח,״ אמרה סבתא וחיוך התרחב על פניה המקומטות. ״כן, הוא ממש כאן. את מוכנה לדבר איתו? בסדר.״

ואז היא העבירה לי את הטלפון ואמרה, ״אימא רוצה לדבר איתך.״

לא הצלחתי להפסיק לטלטל את הרגליים כשלקחתי את הטלפון והצמדתי אותו לאוזן. ״היי אימא!״

״היי, אהוב שלי!״ היא נשמעה שונה מאשר בפעם האחרונה שראיתי אותה. היא נשמעה טוב — שמחה ומתוקה כמו מיליון חתיכות מרשמלו. ״חג מולד שמח!״

״סנטה הצליח למצוא אותך?״

״אה, כן, מתוק. הוא בהחלט הצליח. ברור שהוא מצא אותי.״

זה כל כך שימח אותי. כי אפילו אם אני לא מצאתי אותה, סנטה בכל זאת ידע לאן ללכת. התברר שסבא צדק — היי, מה אתם יודעים. אולי הוא יכול להיות סנטה למרות הכול.

״מה הוא הביא לך?!״

״אוי, מתוק,״ היא אמרה והיה נדמה לי שאולי היא בוכה. לא אהבתי שאימא בוכה. ״הוא הביא לי את המתנה הכי טובה בעולם.״

זה לא נשמע לי הגיוני בכלל. אם זאת המתנה הכי טובה בעולם, למה היא בוכה?

״איזו מתנה?״

״הוא הביא לי שיחת טלפון ממך!״

״אבל... אבל —״ נשכתי את הציפורן והסתובבתי כדי שסבא וסבתא לא יראו אותי כי חשבתי שאולי גם אני אבכה. ואז שאלתי, ״למה את עצובה?״

״אה, לא, סולג'ר,״ אמרה אימא. ״אני לא עצובה. אני שמחה. אני כל כך שמחה. אני אוהבת אותך, ואני מבטיחה שכשאני אחזור הביתה, הכול יהיה יותר טוב. אני אהיה יותר טובה. אתה תראה. אני אהיה האימא הכי טובה בעולם, כי זה מגיע לך, כי אתה הילד הכי טוב שיש. בסדר?״

היא שרה את השיר על השמש שהיא תמיד שרה לי, ואני ניסיתי להבין מה המשמעות של כל זה. היא כבר האימא הכי טובה בעולם, ואם היא כל כך שמחה, למה היא בוכה?

אבל אם היא אומרת שהיא שמחה ושהכול יהיה טוב כשהיא תחזור הביתה, החלטתי להאמין לה.

כי זה מה שתמיד עשיתי.

האמנתי לה.

 *המשך הפרק בספר המלא*