יעדות

הערות פתיחה

הספר הזה נכתב בשלבים. ראשיתו באוקטובר 2017 בוֶּונגן, אליה חזרתי אחרי שכתבתי שם את ספרי הראשון: "100 דלתות".¹ חמש שנים לאחר מכן הספר נערך ברודוס, במקום מקסים שחברי היקר ניסים בר־אל הכיר לי. הוא עבר עריכה מסיבית בנסיעה שערכתי ביולי 2022 לארצות הברית, ועוד עריכה סופית - בישראל - הרבה בזכות העורכת הקפדנית שלי, תרזה אייזנברג, ורבים מחברַי שעזרו, האירו, העירו, תיקנו שגיאות, הבהירו דברים, התווכחו איתי (ובדרך כלל צדקו) ובעיקר סיפרו לי כמה נהנו מהקריאה.

התודות ל: בני שניידר, אלה מטלון, בשמת שלום, אלכס רקובצ'יק, אריאל רוזנפלד, נדב מנסדורף, עינת דרוטין, מיקי רודה, עודד מלמד, אורי ארדה, יובל חופשי, עידית זכאי אור, רמי קורן, הדר סיגל, נתן ליבזון ובמיוחד לאהוד אולמרט, לרפי נוה, ליורם לפיד וליורם יובל, שרק מההערות שלהם יכולתי לכתוב ספר חדש (אולי נבון יותר...). תודה לכל בני משפחתי שהשתתפו מי יותר מי פחות. במיוחד לאשתי הילית, לבני דוראל ולמיתר שגם בנתה את אתר הספר.

הספר מיועד כמובן לשני המינים (או לכל סוגי המינים, אם אתם מעדיפים). אני האחרון שיעשה אפליה מגדרית, ואם כבר - אפלה לטובת המין הנגדי לשלי. בספרי הקודם יעצה לי תרזה שאהפוך את כל ה"אתה" ל"אתם". לא ל"את", כי גברים היו מתקשים לקרוא ספר הפונה לנשים. אבל ה"אתם" הזה מקלקל את הפנייה האישית. אני לא פונה לאיזו קבוצה עלומה, אני פונה אלייך הקוראת ואליך הקורא. אז החלטנו הפעם להשאיר את לשון "אתה" ורק אבהיר שוב שהספר נועד גם לגברים וגם לנשים. בעצם, יותר לנשים, כי הן חכמות יותר מרוב הגברים, ואני מנסה לכתוב לאנשים/נשים חכמים/חכמות.

בפרקי המוזיקה בספר יש QR קוד למוזיקה (מציע להאזין ברקע כשאתם קוראים). יש לכוון את מצלמת הטלפון לקוד וללחוץ על הלינק המתקבל. אני מקווה שקוד ה-QR יעבוד לרבים מהקוראים. כולי תקווה שתיהנו מהמוזיקה בין שאתם מכירים אותה או שטרם שמעתם אותה עד כה.

את הספר הזה מלווה אתר בשם www.Yaadut.com. באתר רשומים כל שמות פרקי הספר, ציטוטים נבחרים, לינקים לשירים ולמילים והכי חשוב: מקום שבו תוכלו להגיב על הספר בכלל ועל כל פרק בפרט - מתוך כוונה שזה יהיה דיאלוג ולא בימה לטוקבקים. מודה מראש לכל מי שיטרחו.

הקדמה

שוב אני בוֶּונגן, העיירה המופלאה בשווייץ. אותו החדר. אותו הנוף המדהים שלמרגלות המרפסת שלי בקומה החמישית של המלון שבו אני מתגורר. אותה תקופה של off-season, שבה העיירה והמלון מתרוקנים מאנשים ואפשר ממש לגעת בשקט.

כשהייתי כאן בפעם שעברה (בדיוק שלוש שנים לפני שנכתב הקטע הזה), כתבתי כך:

השבילים הנעלמים מהעין

היום ה־27 שלי כאן. זהו. יום אחרון של הליכה. מחר בבוקר אני אורז ונוסע חזרה ארצה.

...

היום מזג האוויר נפלא. שלוש מעלות אבל מרגיש חם יותר, כי זה יום צלול ויש שמש שמחממת אותי מעט. אני נזכר ב-Mendelssohnweg, שבה צעדתי בימים השני והשלישי שלי כאן. לא מיציתי והחלטתי אז שאחזור לשם. היום זה הצ'אנס האחרון כנראה, אז אני יוצא לדרך במרץ. מרץ של מי שאם לא יצעד מהר, הוא יקפא מקור.

כשיוצאים החוצה מוונגן לכיוון דרום, אל "דרך מנדלסון", ישנם, בעיקרון, שלושה שבילים. עליון, מרכזי ותחתון. בטעות אני לוקח את המרכזי. אבל אני ממשיך, כי אני משוכנע שבאיזושהי נקודה יהיה מעבר לשביל התחתון. לא מוצא. לבסוף אני רואה שביל לא כל כך ברור שמוביל למטה. כדי להגיע אליו, אני צריך לעבור גדר וגם אחו שמלא במוקשי נעל של פרות. אני עושה את זה ומגיע לשביל חדש שרגלי טרם דרכה בו. אחרי כמה עשרות מטרים השביל הזה יורד למטה, במקביל לנחל. בתוך היער. איזה יופי.

לפעמים צריך לרדת מהשביל כדי למצוא דרך חדשה מקסימה. לפעמים צריך לטעות בשביל כדי להגיע לאן שהתכוונת.

אני ממשיך בדרך התחתית. בשלב הזה יש בה כבר כמה התפצלויות. אני כמעט פוסח על המקום שבו אני אמור לרדת מהשביל שאני צועד בו ולהיכנס לשביל אחר בדרך למעבה היער. כשעברתי כאן בפעם הראשונה היה שלט ברור שהפנה לדרך הזאת. עכשיו מסקינג טייפ מכסה על השלט, ושלט חדש מודיע שהכניסה אסורה.

אני לא מהמסתכנים הגדולים. לא ירדתי פה בשבילים שסומנו כמסוכנים. כמעט שלא חתכתי משבילים דרך שדות או דרכים לא סלולות, אבל, כאמור, זה הצ'אנס האחרון שלי לראות את המקום המקסים הזה. אז אני נכנס לשביל. מהר מאוד אני מגלה את הסיבה לשלט. חלקים גדולים מהשביל מוצפים. לחזור? אני לוקח הימור קטן. מטפס למדרון שמעל לשביל ופוסע עליו. מהר מאוד אני עוקף את השלוליות ויכול לשוב לשביל, ופתאום אני רואה מולי אייל אדיר ממדים, ניצב במרחק של כשבעה מטרים ממני. אני מסתכל בו. הוא מסתכל בי. אנו עומדים כך, זה מול זה, כחמש דקות. דבר לא חוצץ בינינו. פרט ליראת כבוד. שלי כלפיו. אני חוזר לשביל וממשיך בדרכי, בתקווה שלא יעלה בו החשק לרוץ אחרי ולנגוח אותי בישבני. אבל אני אפילו לא מסובב את הראש להסתכל עליו.

ואיזה יופי של מקום!

26 ימים של הליכות בוונגן ולא נתקלתי בשום אייל כזה. גם לא ממרחק של 50 מטר. ביום האחרון שלי כאן האייל מופיע. ומה אני עושה? מסתכל עליו חמש דקות. ממשיך בדרכי. כותב עליו שתי שורות. כאילו כלום. כאילו זה קרה ביום ה-12. כאילו שבכל שלושה ימים צצו לי איילים בדרך.

מה הוא היה האייל הזה? יש אנשים שהיו אומרים (ואיני לועג כמובן לאמונתם): זהו מלאך בדמות אייל.

מי שחי בעולם הזה, של השגחה פרטית וסמליות ופשר החלומות, מיד יתחבר לסיפור של האייל וימצא לו פירושים והסברים. אני לא מצאתי כל פירוש. ושום סמליות.

אם זה מלאך בדמות אייל, מה הוא בא להגיד לי? האם בא להזהיר אותי מפני משהו? האם בא לאיים עלי?

אז מה זה כן היה?

אילו תקף אותי, היה יכול לפגוע בי בקרניו. אבל הוא לא נראה תוקפני. הוא נראה חזק ועדין בו־בזמן.

לא הברחתי אותו.

הוא לא תקף אותי.

הוא לא "דיבר" איתי.

מאז ועד היום ייסדתי קרן הון סיכון, גרוב וֶנצ'רס (אייל = קרן? חח). היה קשה, אבל סיימנו את גיוס הקרן בהצלחה רבה. גם לא קרה שום דבר גרנדיוזי בחיי האישיים...

החשיבה שלי (לטוב ולרע) הִנה אסוציאטיבית, אבל שום אסוציאציה לא עולה במוחי בקשר לאייל. וממרחק שלוש השנים, יש לי הסבר לוגי איך קרה שראיתי אותו דווקא ביום האחרון לשהותי: השביל שבו נתקלתי באייל ביום זה נסגר וייתכן שבמשך ימים רבים איש לא הלך בו. האייל מתרחק מאנשים ולכן כשהלכתי בשבילים הרגילים שבהם הולכים אנשים מפעם לפעם - הוא לא הופיע. אך מאחר שהיה זה יומי האחרון במקום, נכנסתי לשביל הסגור ושם הוא צץ.

מי שרוצה - יכול לדבוק בסמליות של האייל. מי שרוצה, יכול לחפש הסבר רציונלי יותר לעניין זה, כמו לכל דבר אחר. בעבר שררה בקרב האנשים האמונה שהגשם הוא מתנת האלים (מתנה או משהו אחר...). עד היום יש המתפללים את "תפילת הגשם" ומאמינים שאם לא נתפלל בכל לב - לא יֵרד גשם. מאידך גיסא, היו מי שחיפשו את ההסבר המדעי לגשם. ומשהתגלה, היו מי שמצאו אפילו דרך להרבות בגשם, לאו דווקא בעזרת תפילות אלא בזריעת טיפות יודיד הכסף בעננים.

ספר זה לא בא להתריס לעומת מי שמאמין (בתפילות, בהשגחה אישית, בדת זו או אחרת). חס ושלום.

מה שאני רוצה להעביר או להבהיר כאן זה את ההיגיון והאמונה שלי במהות החיים.

יעדוּת

לפני כשנתיים, כשבני הצעיר חזר מהישיבה שבה למד, שאלתי אותו בארוחת ערב שבת מה הם לומדים שם.

"יהדות", ענה.

אני שמעתי "יעדוּת". מהמילה יעד או ייעוד. דקות ארוכות שוחחנו על כך עד שירדתי לסוף דעתו, יהדות: הרמב"ם, הכוזרי, גמרא... אבל אני, מאז אני חושב - יעדוּת.

מהו הייעוד שלנו? מדוע אנו חיים? למה אנחנו נדרשים לעשות מה שאנחנו עושים? למה X ולא Y? והאם בכלל אנחנו נדרשים לעשות משהו בחיים האלה?

יש סוגיה שהעלו פילוסופים כבר במאה ה-18: עץ נופל ביער ואין בסביבה מי ששומע - האם הוא בכלל משמיע קול?2

האם איננו מין "עצים" ביער הזה של העולם? בפינה נידחת של הגלקסיה, שגם היא נמצאת בפינה נידחת של היקום הזה, שיש בו מספר כל כך גבוה של גלקסיות, עד שאם אנסה לכתוב אותו (בלי חזקות) ייגמר לי הדף.

או במושגים ארציים: אולי אנחנו דומים למין מושבה של בקטריות על אזוב שגדל בפינה נידחת של חורש עזוב בקולומביה? מבחינת הבקטריות - זה העולם. וזה מקביל לנו מבחינת המיקום, הגודל וזמן החיים של הציוויליזציה בעולם שאנחנו מכירים. אולי קצת פחות, כי הבקטריות מתרבות ומתות מדי כמה עשרות דקות ואילו האנושות קיימת כמה עשרות או מאות אלפי שנים, והיחס הזה, בין הזמן שמושבת החיידקים הזאת קיימת לעומת משך חיי האנושות, או היחס בין זמן החיים של בקטריה לזמן החיים של האדם, הנו קטן הרבה יותר מהיחס בין זמני החיים שאנו מכירים לאורך הזמן של היקום.

אז בשביל מה אנחנו חיים?

למה הבקטריות חיות? כדי להתפשט הלאה ולשרוד. האם אנחנו סוג של בקטריות, רק במבנה מורכב בהרבה, שמטרתו היחידה היא להתרבות? לשם מה?

כשהייתי בן 12 הנושא הזה מאוד הציק לי. לא היה אז אינטרנט. לא מצאתי בספרייה ספרים מתאימים. הורי היו עסוקים בהישרדות כלכלית. אנשים אחרים לא הבינו מה אני רוצה.

והנה ציטוט נפלא בנושא מדאגלס אדמס ("מדריך הטרמפיסט לגלקסיה",3 לא הייתי מי שאני בלעדי הספר הזה) -

"יש תיאוריה הגורסת כי אם אי־פעם יגלה מישהו לשם מה בדיוק נועד היקום ומדוע הוא כאן, הוא ייעלם כהרף עין ויוחלף במשהו עוד יותר מוזר ובלתי ניתן להסבר.

"יש תיאוריה אחרת הגורסת שכל זה כבר קרה".

אבל אני - בסוף מצאתי תשובה (והעולם לא נעלם!). על זה אני רוצה לכתוב.

למה "יעדוּת" ולא סתם יעד או ייעוד? יעד, מטרה, ייעוד הם דברים שאנו (או אחרים) מגדירים לעצמנו. אלה דברים נקודתיים. להיות המנכ"ל של החברה הגדולה בעולם בתחום הזה... להקים משפחה עם ילדים ונכדים נהדרים... לקבל דוקטורט בפיזיקה ולהיות שותף לניסויים ב-cern... להשיג השנה 100 במתמטיקה... אלו מטרות לגיטימיות מאוד. או יעדים לטווח הארוך או הקצר.

יעדוּת היא אורח חיים שמונחה על ידי חתירה מתמדת לבצע את ייעודנו כאן.

והאיר את עיני פה חברי רפי נוה:

עברית היא שפה מדהימה של שורשים ומשמעויות. המילה "יעדוּת" כוללת את המילה "עַד". אתה לא באמת מגיע לשם. אתה נדרש תמיד לחתור להגיע לשם, ליעד הזה, שעוד נדבר בו. "עד" הוא גם נצח. חיי עד. יעדוּת היא מטרה לנצח.

דלתות

ספרי הקודם נקרא, כאמור, "100 דלתות".

תיארתי שם בעיה תיאורטית: אתה נמצא באולם (או עולם) שיש בו 100 דלתות. לכל דלת יש אפשרות של 1% להיפתח. 99% שזו דלת נעולה. בהנחה שאתה יכול להגיע לכל הדלתות, מה הסיכוי שלך לצאת מהאולם הזה?

התשובה היא 63.4% [הסיכוי שדלת סגורה הוא 99%. הסיכוי שכל 100 הדלתות סגורות הוא 0.99 בחזקת 100 שזה 36.6%. אז הסיכוי שיש לפחות דלת אחת פתוחה הוא אחד פחות ממספר זה]. ההקבלה היתה לסיכויי האקזיט בחברות סטארט־אפ, אלא שסטארט־אפ תמיד נדרש לכמה סיבובים כאלה, ולכן אם הדרך להצלחה מחייבת למשל שבעה מעברי דלתות, סיכוייו להגיע לתהילה יורדים ל-4% ובעצם אפילו לפחות מזה, כי אף אחד לא חף מטעויות וכולנו מפספסים דלתות כאלו ואחרות שיכולנו לגשת אליהן ולא עשינו זאת (והן עשויות להיות הדלתות הנפתחות).

למה אולם הדלתות הוא מטפורה לעולם הסטארט־אפ? כי סטארט־אפ צריך לגבש את הרעיון הראשוני. וואו! זו דלת חומקנית במיוחד. אחר כך צריך לבנות צוות: דלת מטעה, כי קל לפתוח דלתות כאלו אך פעמים רבות אלו דלתות שמובילות ללא כלום (צוות שאינו מתאים). ואז באים גיוס הכסף הראשוני והגיוס ממשקיע הון סיכון והמכירות הראשונות והגיוס הגדול באמת וכו' וכו'. קשה...

אבל ההמחשה של פתיחת דלתות אינה רלוונטית רק להיי־טק ולסטארט־אפים. היא רלוונטית לחיים של כל אחד ואחת מאיתנו. החיים שלנו הם בעצם סדרה ארוכה של פתיחת דלתות:

▪ להגיע לצבא ליחידה שרצית

▪ להתקבל ללימודים בפקולטה שבחרת

▪ לגלות את בחירת לבך (וכל "לא" שקיבלת זו דלת כואבת שנטרקה לך בפרצוף)

▪ למצוא את מקום העבודה הראשון

▪ להתקדם בסולם התפקידים

▪ להביא ילדים לעולם ולגדל אותם כיאות. לי יש ארבעה ילדים נהדרים (פלוס כלה נפלאה של בני דוראל) והגידול של כל אחד מהם היה סוג של פתיחת דלתות:

- ההיריון של הילית

- שנת החיים הראשונה של ילדַי

- גן הילדים

במשך הזמן ילדינו גדלים ואז הדלתות שניסינו, בהצלחה זו אחרת, לפתוח לפניהם, הופכות להיות הבעיה שלהם. ואז נולדים הילדים שלהם...

אפשר להעביר חיים שלמים בלי התמודדויות. בלי דלתות להקיש עליהן או לדחוף אותן בכל הכוח. מי שלא מתאמץ לפתוח דלתות סופו שהוא כלוא בדל"ת אמותיו, וגרוע מכך: הוא כלוא ללא אפשרות או סיכוי כלשהו לצאת (אלא אם קנה כרטיס מפעל הפיס וזכה... סיכוי של אחד למיליון בקירוב).

וכך התחבר לי הספר על יעדוּת לדלתות!

מובן שהדלתות אינן זהות. לכל אחת מאפיין משלה:

הצורה שבה היא נפתחת (אם בכלל).

הסיכוי שהיא תיפתח אינו תמיד סיכוי של 1%: יש דלתות שבהן המספר זניח עד קרוב לאפס. יש דלתות שבהן המספר גבוה מ-1%.

יש דלתות שנפתחות רק כשהולמים עליהן או דוחפים אותן בכוח.

יש דלתות שנפתחות רק כשאומרים את מילות הקסם.

יש דלתות יציבות ויש כאלו שאתם צריכים כל הזמן לחפש אחריהן.

יש דלתות "לוגיות". אלו דלתות שמקשיבות לכם ומנסות להבין את מה שאתם משדרים להן.

יש דלתות שמתנהגות בשרירות לב כזו, שאתם שואלים את עצמכם מי בכלל הציב אותן שם ולמה העולם כל כך לא הוגן.

ישנן הדלתות. ג'ים מוריסון. אוי, ג'ים מוריסון. איזה כישרון מבוזבז. בגיל 27 - כמה הרבה מוזיקה מדהימה יכול היה עוד ליצור. מה היה חסר לו לג'ים? ייעוד... ייעוד... אילו רק האמין שייעודו הוא להביא מוזיקה טובה לאנשים. להביא להם אושר!

ויש עוד סוגי דלתות. אנסה לתאר כמה דלתות מיוחדות. כשאתם מתייצבים מול איזו "דלת" בחייכם, נסו להעריך איזו מין דלת זו. חִשבו איך נכון לגשת אליה. חשבו אם נכון "לפצח" את הדלת הזאת ואם כן - חשבו שאתם חייבים לפתוח אותה - לא לוותר מהר מדי. אבל אם הדלת לא יכולה להיפתח - עברו לדלת הבאה. אל תיתקעו על דלתות שאי־אפשר לפתוח.

בבלי דעת אנחנו עסוקים בחיינו הרבה מאוד בפתיחת דלתות. ברוב הפעמים, אנחנו פותחים דלתות בעבורנו. זהו חלק לא קטן מהיעדוּת שלנו, אבל פעמים רבות יש לנו הזדמנות לפתוח דלתות לאחרים - לעזור לאחרים או לאפשר להם להתקדם בדרך הנכונה להם. וזה לא פחות חשוב.