טובים מבפנים

הקדמה

"דוקטור בקי, בתי בת החמש נכנסה לשלב שבו היא מתאכזרת לאחותה, מתחצפת אלינו וחוטפת התקפי זעם בבית הספר. אנחנו מרגישים תקועים לגמרי. תוכלי לעזור?"

"דוקטור בקי, למה הילד שלי שכבר נגמל בהצלחה מחיתולים התחיל פתאום להשתין בכל הבית? ניסינו להשתמש בפרסים ובעונשים ואין שום שינוי. תוכלי לעזור?

"דוקטור בקי, בתי בת השתים־עשרה לא מקשיבה לי אף פעם! זה מרתיח. תוכלי לעזור?"

כן. אני יכולה לעזור. אנחנו יכולים לפתור את זה.

כפסיכולוגית קלינית עתירת ניסיון טיפולי בקליניקה פרטית, אני עובדת עם הורים שפונים אלי בניסיון למצוא פתרונות לסיטואציות בעייתיות ומורכבות שמותירות אותם מתוסכלים, מותשים ומיואשים. גם אם על פני השטח נדמה שכל סיטואציה כזאת היא מקרה ייחודי — בת החמש שמתחצפת, הפעוט שחווה רגרסיה אחרי שכבר נגמל מחיתולים, הילדה על סף גיל ההתבגרות שמתמרדת ללא הרף — השאיפה הבסיסית זהה תמיד: כל ההורים רוצים להצליח יותר בגידול ילדיהם. מה שבעצם הם אומרים לי שוב ושוב הוא: "אני יודע איזה הורה אני רוצה להיות. אני לא יודע איך להגיע לשם. עזרי לי בבקשה לגשר על הפער."

במהלך המפגשים שלי עם הורים, אנחנו מתחילים בכך שאנו פותחים יחד את הבעיה ההתנהגותית ומפענחים אותה. התנהגות היא סימן לקשיים שמכבידים על הילד — ובמקרים רבים על המערכת המשפחתית כולה. תוך כדי חקירת ההתנהגויות אנו רוכשים היכרות טובה יותר עם הילד, לומדים מה הילד הזה צריך ואילו מיומנויות חסרות לו, ועוברים מגישה של "מה לא בסדר בילד שלי ואיך אפשר לתקן אותו?" אל "מה מציק לילד שלי ומה התפקיד שלי בלעזור לו?" ובתקווה גם, "מה הסיטואציה הזאת מעוררת אצלי?"

מוקד העבודה שלי עם הורים הוא לעזור להם לעבור מנקודה של ייאוש ותסכול לנקודה של תקווה, של העצמה ואפילו של התבוננות עצמית — וכל זה בלי להישען על רבות מאסטרטגיות ההורות שנהוג להציע בנסיבות כאלה. לא תשמעו ממני המלצות על פסקי זמן, טבלאות עם מדבקות, עונשים, פרסים או התעלמות כתגובה להתנהגויות מאתגרות. על מה אני כן ממליצה? בראש ובראשונה, להבין שהתנהגויות הן רק קצה הקרחון, ושמתחת לפני השטח רוחש כל עולמו הפנימי של הילד שרק מייחל ומתחנן שיבינו אותו.

בואו נעשה משהו שונה

כשעשיתי את הדוקטורט שלי בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת קולומביה ועבדתי בקליניקה שם, טיפלתי בילדים באמצעות תרפיה במשחק. אמנם אהבתי לטפל בילדים, אך עד מהרה נמלאתי תסכול מהקשר המוגבל שהיה לי עם הוריהם, ולעתים קרובות חשתי רצון לעבוד גם עם ההורים במקום לעבוד ישירות עם הילד ולדבר עם ההורה רק כצעד משלים. במקביל עבדתי גם עם מטופלים מבוגרים, והייתי מרותקת לקשר המובהק שזיהיתי: אצל המבוגרים היה ברור לגמרי מה השתבש בילדותם — היכן צרכיו של הילד לא סופקו, או מתי התנהגויות שהיו קריאות לעזרה לא זכו למענה. הבנתי שאם אתבונן במה שהמבוגרים היו צריכים ולא קיבלו, אוכל להרוויח מהידע הזה בעבודתי עם ילדים ומשפחות.

כשפתחתי את הקליניקה הפרטית שלי עבדתי אך ורק עם מבוגרים, בטיפול או בהדרכת הורים. לאחר שנהפכתי בעצמי לאם הגדלתי את חלקה של הדרכת ההורים בעבודתי — הן בייעוץ פרטני והן בקבוצות הורים שנפגשו באופן סדיר אחת לחודש. לבסוף נרשמתי לתוכנית הדרכה למטפלים שהתהדרה בגישה "מבוססת ראיות" המרכזת "ידע מיטבי" לטיפול במשמעת ובהתנהגות בעייתית בקרב ילדים. השיטות שלימדו שם נראו הגיוניות ו"נקיות", והידע שרכשתי הקיף את ההתערבויות ההוריות שזוכות דרך קבע להמלצתם של מומחי הורות בימינו. הרגשתי שלמדתי שיטה מושלמת לביעור התנהגויות בלתי רצויות ולטיפוח התנהגות חברתית רצויה יותר — למעשה, התנהגות צייתנית יותר ונוחה יותר להורים. אבל כעבור כמה שבועות קלטתי משהו: זה השרה עלי הרגשה איומה. בכל פעם ששמעתי את עצמי מציעה הכוונה "מבוססת ראיות" ברוח זו, נתקפתי בחילה עמוקה. לא הצלחתי להתנער מהחשד המציק שההתערבויות ההוריות האלה — שבוודאי לא היו משרות עלי תחושה נעימה אם מישהו היה משתמש בהן כלפַי — אינן יכולות בשום אופן להיות הגישה הנכונה להתנהלות עם ילדים.

כן, השיטות האלה נראו הגיוניות ומתקבלות על הדעת, אך הן התמקדו בהדברת התנהגויות "רעות" ובאכיפת התנהגות צייתנית על חשבון הקשר בין ההורה לילד. פסקי זמן, למשל, נחשבו לאמצעי מומלץ לשינוי התנהגות... אבל בעצם הם הרחיקו את הילדים מהוריהם בדיוק ברגעים שבהם נזקקו להורים יותר מכול! איפה ה... איך קוראים לזה... האנושיות?

התברר לי שהגישות "מבוססות הראיות" האלה נשענו על עקרונות הגישה ההתנהגותית (ביהביוריזם), תורת למידה המתמקדת בפעולות גלויות לעין ומתעלמת ממצבים נפשיים שאינם גלויים לעין כגון רגשות, מחשבות ודחפים. הגישה ההתנהגותית מקנה עדיפות לעיצוב התנהגות על פני הבנת התנהגות. מבחינתה, ההתנהגות היא התמונה כולה ולא ביטוי חיצוני של צרכים עמוקים שאינם מסופקים. הבנתי שבגלל זה הגישות "מבוססות הראיות" האלה עוררו בי תחושה כה קשה — הן בלבלו בין האות (מה שבאמת מתרחש אצל הילד) לבין הרעש (ההתנהגות). והרי מטרתנו אינה לעצב התנהגות, אלא לגדל בני אדם.

ברגע שההבנה הזאת השתרשה בי, לא הצלחתי להיפטר ממנה. ידעתי שחייבת להיות דרך אחרת לעבוד עם משפחות. דרך שתשיג תוצאות בלי להקריב את החיבור בין ההורים לילדיהם. וכך ניגשתי לעבודה, לקחתי את כל מה שידעתי על היקשרות, על קשיבות (מיינדפולנס) ועל מערכות ותת־מערכות משפחתיות — כל הגישות התיאורטיות שעליהן הסתמכתי בעבודתי עם מטופלים — ותרגמתי את הרעיונות האלה לשיטה שתהיה מגובשת, נגישה וקלה להבנה בעבודתי עם הורים.

מתברר שהחלפת התפיסה ההורית שלנו, מהלך רוח של "השלכות" להלך רוח של "חיבור", אין משמעותה שאנחנו מעבירים את השליטה במשפחה לידי ילדינו. גם אם אני מתנגדת לפסקי זמן, לעונשים, ל"נשיאה בתוצאות המעשים" ולהתעלמות, אין בסגנון ההורות שלי שום דבר מתירני או שברירי. הגישה שלי מקדמת גבולות ברורים, סמכות הורית ומנהיגות איתנה, תוך שמירה על יחסים חיוביים המושתתים על אמון ועל כבוד.

מחשבות עמוקות, אסטרטגיות מעשיות
(ואיך להשתמש בספר הזה)

בעבודתי עם מטופלים אני נוהגת להגיד ששני דברים יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת: אסטרטגיות מעשיות, מוכוונות פתרון יכולות גם לקדם ריפוי עמוק. גישות רבות לגידול ילדים דורשות מהורים לבחור: הם יכולים לשפר את התנהגותו של ילדם על חשבון הקשר איתו, או להעניק עדיפות לקשר ולהקריב את הנתיב שמאפשר התקדמות ברורה לשיפור בהתנהגות. בעזרת הגישה שמציע הספר הזה יכולים הורים לשפר את הנסיבות החיצוניות וגם להרגיש טוב יותר בפנים. הם יכולים לחזק את הקשר עם ילדם וגם ליהנות משיפור בהתנהגות ובשיתוף הפעולה שלו או שלה.I

המסר הבסיסי, שלפיו שני הדברים האלה נכונים בעת ובעונה אחת, הוא הגרעין היסודי של חלק ניכר ממה שתקראו בהמשך. למידע המופיע כאן יש גיבוי תיאורטי וגם יישום אסטרטגי נרחב; הוא מבוסס על ראיות וגם נתמך באינטואיציה יצירתית; הוא מקנה עדיפות גבוהה לאיכות החיים של ההורה וגם לשלומו ולרווחתו של הילד. לפעמים הורים מגיעים אלי בחיפוש אחר מערך של אסטרטגיות לתיקון התנהגותו של ילדם, אבל הם מקבלים הרבה יותר מכך: הבנה צלולה ומפורטת של הילד שמאחורי ההתנהגות, וארגז כלים ליישום ההבנה הזאת הלכה למעשה. תקוותי היא שקריאת הספר הזה תעניק גם לכם את הדברים האלה. אני מקווה שהוא יזין ויעמיק את החמלה העצמית, את הוויסות העצמי ואת הביטחון העצמי שלכם, ויצייד אתכם בכלים שיעזרו לכם להטמיע את התכונות החשובות האלה גם אצל ילדיכם.

הספר הזה מציג מודל של הורות שעוסק בהתפתחות עצמית לא פחות מאשר בהתפתחות הילד. עשרת הפרקים הראשונים מתארים את עקרונות ההורות שמנחים אותי בחיי — בבית עם שלושת ילדי, בקליניקה עם ההורים והילדים שבאים אלי, וברשתות החברתיות עם ההורים הרבים שאליהם התחברתי במשך השנים. העקרונות האלה מיועדים לקדם ריפוי אצל ילדים וגם אצל הוריהם, ולהציע אסטרטגיות מעשיות לחיי משפחה שלווים יותר. בלִבּם של העקרונות האלה טמון הרעיון שהבנת הצרכים הרגשיים של הילד מאפשרת להורים לא רק לשפר את התנהגותו, אלא לחולל תמורה עמוקה בהתנהלות המשפחה כולה וביחסים בין חבריה.

החצי השני של הספר נפתח בהצגת טקטיקות למה שאני מכנה בניית הון קשר. אלו אסטרטגיות בדוקות ומוכחות להגברת החיבור והקִרבה בקשר בין הורים לילדים. בכל בעיה שהיא — אפילו אם פשוט שורר בבית מצב רוח עכור ואתם לא מצליחים להבין מדוע — תוכלו ליישם אחת מההתערבויות ההוריות המתוארות בחלק זה ולהתחיל לשנות את מצב העניינים. בהמשך נעבור לסוגיות התנהגותיות ספציפיות בקרב ילדים, שמניעות רבים מההורים שבאים לבקש את עזרתי: החל מיריבות בין אחים, עבור בהתקפי זעם ובשקרים, וכלה בחרדה, בחוסר ביטחון ובביישנות. לא כל טקטיקה תתאים לכל ילד — רק אתם מכירים את הצרכים הפרטניים של ילדכם — אבל האסטרטגיות האלה יעזרו לכם לחשוב אחרת כשתיתקלו באתגרים, ויעצימו אתכם להתמודד עם הרגעים האלה בדרכים שיהיו בטוחות לילד ונעימות לכם.

✰ ✰ ✰

בוודאי לא תופתעו לגלות שמעולם לא התלהבתי מחישובי "שקלול תמורות" כשמדובר בהורות, כלומר הדרישה לעשות טרייד אוף ולבחור "מה יותר חשוב". אני מאמינה שאפשר להיות נחושים וגם חמים, להציב גבולות וגם להעניק תמיכה, לטפח קשר הורי וגם לשמש סמכות בלתי מעורערת. ואני מאמינה שבסופו של דבר זוהי הגישה שגם "מעניקה הרגשה נכונה" להורים — לא רק בהיגיון אלא גם בעמקי נשמתם. זאת משום שכולנו רוצים לראות בילדינו ילדים טובים, לראות בעצמנו הורים טובים ולהשתדל שבביתנו תשרור שלווה רבה יותר. וכל הדברים האלה אפשריים. אנחנו לא צריכים לבחור. אנחנו יכולים להשיג את הכול.

חלק ראשון

עקרונות ההורות
של ד"ר בקי

1

טובים מבפנים

אני רוצה לחלוק איתכם הנחת יסוד שיש לי בנוגע לכם ולילדים שלכם: כולכם טובים מבפנים. כשאתם מכנים את ילדכם "תינוק מפונק", אתם עדיין טובים מבפנים. כשהילד מכחיש שהפיל את מגדל הקוביות של אחותו (אף שזה קרה מול העיניים שלכם), הוא עדיין טוב מבפנים. וכשאני אומרת "טובים מבפנים" אני מתכוונת שכולנו ביסודנו חומלים, אוהבים ונדיבים. העיקרון הזה, של טוּב הלב הפנימי, הוא הכוח המניע שבבסיס כל מה שאני עושה — אני מחזיקה באמונה שילדים והורים הם אנשים טובים ביסודם, מה שמאפשר לי להתעניין בסיבות שמאחורי ההתנהגויות הרעות שלהם. הסקרנות הזאת מאפשרת לי לפתח תוכניות פעולה ואסטרטגיות אפקטיביות ליצירת שינוי. אין בספר הזה שום דבר חשוב יותר מהעיקרון הזה — זהו היסוד שעליו נבנה כל מה שיופיע בהמשך, כי ברגע שאנחנו אומרים לעצמנו, "אוקיי, רק רגע... אני טוב מבפנים... גם הילד שלי טוב מבפנים..." אנחנו פועלים אחרת משהיינו נוהגים אם היינו מניחים לתסכול ולכעס שלנו להכתיב את החלטותינו.

הקטע המתעתע והמאתגר כאן הוא שקל להפליא להפקיד את המושכות בידי התסכול והכעס שלנו. אף הורה אינו רוצה לייחס לעצמו גישה צינית או שלילית, או לחשוב שהוא מצפה מילדו תמיד לרע מכול, אבל כשאנחנו שרויים בעיצומו של רגע קשה בהורות אנחנו נוטים לעתים קרובות לפעול מתוך הנחה (בלתי מודעת ברובה) של רע מבפנים. אנחנו שואלים, "הוא באמת חושב שזה יעבור בשתיקה?" כי אנחנו מניחים שילדנו מנסה בכוונה תחילה לנצל אותנו. אנחנו אומרים, "מה הבעיה שלך?" כי אנחנו מניחים שיש פגם כלשהו בילדתנו. אנחנו צועקים, "אתה הרי יודע שאסור!" כי אנחנו מניחים שילדנו מנסה בכוונה להמרות את פינו או להתגרות בנו. ואנחנו גוערים בעצמנו ברוח דומה ותוהים "מה הבעיה שלי? אני הרי יודע שזאת לא הדרך!" ואז צוללים לשלולית של ייאוש, של בושה ושל הלקאה עצמית.

יש שפע של עצות בנושאי הורות שמנציחות את ההנחה הזאת בדבר הרוע הפנימי ומתמקדות בניסיון לשלוט בילדים במקום לתת בהם אמון, לשלוח אותם לחדר במקום לחבק אותם, ולתייג אותם כמניפולטיביים במקום לראות את הצרכים שלהם. אבל אני מאמינה באמת ובתמים שכולנו טובים מבפנים. וחשוב לי להבהיר: ההסתכלות על ילדכם כעל אדם טוב מיסודו אינה מספקת לו תירוץ להתנהגות רעה ואינה מובילה אתכם להורות מתירנית. יש תפיסה שגויה שלפיה הורות שמתייחסת לילד כאל "טוב מבפנים" מובילה לגישה של "הכול הולך" שיוצרת ילדים חסרי שליטה שחושבים שהכול מגיע להם. אבל אני לא מכירה אף הורה שיגיד "נו טוב, הילד שלי טוב מבפנים אז לא משנה שהוא ירק על חבר שלו," או "הילד שלי טוב מבפנים אז למי אכפת שהוא מקלל את אחותו." למעשה, ההפך הוא הנכון. ההבנה שכולנו טובים מבפנים היא שמאפשרת הפרדה בין האדם (ילדך) לבין ההתנהגות (גסות רוח, מכות, אמירות בנוסח "אני שונא אותך"). היכולת להבדיל בין מהותו של האדם לבין מעשיו חיונית לגיבוש התערבויות הוריות שמשמרות את הקשר ביניכם ובד בבד גם מובילות לשינוי משמעותי.

הנחת הטוב מאפשרת לכם להנהיג את משפחתכם בבטחה, כי כשיש לכם ביטחון בטוּב לִבּו של ילדכם, אתם מאמינים ביכולתו להתנהג "יפה" ולעשות את הדבר הנכון. וכל עוד יש לכם אמונה ביכולתם של הילדים, אתם יכולים להראות להם את הדרך. מנהיגות מהסוג הזה היא מה שכל ילד מייחל לו — מישהו שהם יכולים לסמוך עליו שיוביל אותם בדרך הנכונה. זה מה שמשרה עליהם ביטחון, שמאפשר להם למצוא שלווה ומטפח אצלם ויסות רגשי וחוסן נפשי. בכך שתספקו להם מרחב בטוח לנסות ולהיכשל בלי לדאוג שמא ייחשבו "רעים", תאפשרו לילדיכם ללמוד ולגדול וגם להרגיש חיבור חזק יותר אליכם.

אולי הרעיון הזה נשמע מובן מאליו. ברור שהילדים שלכם טובים מבפנים! אתם הרי אוהבים את ילדיכם — לא הייתם קוראים את הספר הזה אילולא רציתם לטפח את הטוב שבקרבם. עם זאת, ההתנהלות מפרספקטיבה של "טובים מבפנים" עלולה להיות קשה יותר ממה שנדמה, בעיקר ברגעים קשים או טעונים במיוחד. קל לנו — כמו רפלקס אוטומטי — לסגת לנקודת מבט נדיבה פחות, ויש לכך שתי סיבות עיקריות: ראשית, האבולוציה הטמיעה בנו הטיית שליליות, שבעטיה אנחנו מקדישים תשומת לב רבה יותר לקשיים שאנו חווים עם ילדינו (או עם עצמנו, עם בני הזוג שלנו ואפילו עם העולם בכללותו) מאשר לדברים שמתנהלים כשורה. שנית, ההתנסויות שעברנו בילדותנו משפיעות על השקפותינו ועל התגובות שלנו ביחס להתנהגות ילדינו. לרבים מאיתנו היו הורים שגידלו אותנו בשיפוטיות במקום בסקרנות, בביקורת במקום בהבנה, בענישה במקום בדיון (ואני מתארת לעצמי שהם גדלו אצל הורים שהתייחסו אליהם בצורה דומה). ובהיעדר ניסיון מודע ומכוּון לחשב מסלול מחדש, ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה. כתוצאה מכך, הורים רבים מתייחסים להתנהגות כאל אמת מידה למהותם של ילדינו, במקום להיעזר בהתנהגות כרמז למה שילדינו צריכים. מה היה קורה אם היינו רואים בהתנהגות ביטוי של צרכים ולא של זהות? במקרה כזה, במקום לבייש את ילדינו על מגרעותיהם, לתת להם הרגשה שהם לבדם ושלא רואים אותם, היינו יכולים לעזור להם להתחבר לטוב שבתוכם, ותוך כדי כך לשפר את התנהגותם. שינוי הפרספקטיבה הזה אינו קל, אבל הוא לגמרי שווה את זה.

לחווט מחדש את המנגנון

אני רוצה שתחשבו על ילדותכם ותתארו לעצמכם כיצד היו הוריכם מגיבים בכמה תרחישים:

● אתה בן שלוש, ויש לך אחות תינוקת שכולם מתפעלים ומתמוגגים ממנה. קשה לך במעבר לתפקיד האח הגדול, אף על פי שכולם אומרים שאתה צריך להיות שמח. אתה חווה התקפי זעם רבים, חוטף צעצועים מאחותך ולבסוף מתפרץ ומוציא הכול: "תחזירו את התינוקת לבית חולים! אני שונא אותה!" מה קורה אחרי זה? כיצד מגיבים ההורים שלך?

● את בת שבע וממש רוצה עוגייה שאבא אמר בפירוש שהוא לא מרשה. נמאס לך שאומרים לך מה לעשות וכל הזמן אומרים לך "לא", ולכן כשאת לבד במטבח את חוטפת את העוגייה. אביך רואה אותך עם העוגייה ביד. מה קורה אחרי זה? מה הוא עושה?

● אתה בן שלוש־עשרה ומתקשה בכתיבת חיבור לבית הספר. אתה אומר להוריך שסיימת אותו, אבל בהמשך הם מקבלים טלפון מהמורה שאומרת שבכלל לא הגשת אותו. מה קורה אחרי זה? מה אומרים הוריך כשאתה חוזר הביתה?

הנה נקודה למחשבה: כולנו מפשלים לפעמים. לכולנו, בכל גיל, יש רגעים קשים שבהם ההתנהגות שלנו לא ממש אידיאלית. אבל שנות חיינו הראשונות מותירות חותם עז במיוחד, כיוון שגופנו רק מתחיל לחווט את האופן שבו אנחנו חושבים על רגעים קשים ואת התגובות שלנו כלפיהם, בהתבסס על אופן המחשבה של הורינו ועל תגובתם אלינו ברגעים הקשים שלנו. אנסח זאת אחרת: הדרך שבה אנחנו מדברים לעצמנו כשאנו חווים מצוקה פנימית — כל הקולות הפנימיים שאומרים דברים בנוסח "אל תהיי כל כך רגישה" או "התגובה שלי מוגזמת" או "איזה טמבל אני", או לחלופין "אני עושה כמיטב יכולתי" או "אני רק רוצה להרגיש שרואים אותי" — מבוססים על האופן שבו הורינו דיברו אלינו או התייחסו אלינו בעתות מצוקה. כלומר, הכרת התשובות שעולות בנו לשאלות "מה קורה אחרי זה?" ביחס לתרחישים לעיל חיונית להבנת החיווט הגופני שלנו.

למה אני מתכוונת במילה "חיווט"? ובכן, בשנותינו הראשונות לומד גופנו באילו תנאים אנו מקבלים אהבה ותשומת לב והבנה וחיבה, ובאילו תנאים אנו חווים דחייה, נענשים או נזנחים לבדנו; ה"נתונים" שנאספים בנוגע למצבים האלה חיוניים להישרדותנו, כיוון שהיעד הראשון במעלה של ילדים צעירים וחסרי אונים הוא למקסם את ההיקשרות עם המבוגרים המטפלים בהם. השיעורים שאנו לומדים בשלב זה מטביעים חותם על התפתחותנו, כיוון שעד מהרה אנו מתחילים לאמץ כל דבר שמזכה אותנו באהבה ובתשומת לב, ובמקביל פוסלים ומתייגים כ"רע" את החלקים שנתקלים בדחייה, בביקורת או בביטול.

העניין הוא כזה: אף חלק בנו אינו רע באמת. מתחת לצעקה "תחזירו את אחותי התינוקת לבית חולים! אני שונא אותה!" נמצא ילד אפוף כאב, עם חרדת נטישה עצומה ותחושה של איום שאורב לו בחיק המשפחה; מתחת להתרסה שבלקיחת העוגייה ההיא יש כנראה ילדה שמרגישה ששולטים בה ושלא רואים אותה בהיבטים אחרים של חייה; ומתחת לחיבור שלא הוגש בבית הספר יש ילד שנתון במצוקה וסובל בוודאי מחוסר ביטחון. מתחת ל"התנהגות רעה" יש תמיד ילד/ה טוב/ה. ואף על פי כן, כשהורים פוסלים התנהגות זו או אחרת בנוקשות ובעקביות בלי להכיר בילד הטוב שמתחתיה, הילד מפנים שהרוע טמון בו. ואת הרוע יש להעלים בכל מחיר, כך שהילד מפתח שיטות, כגון קול פנימי נוקשה, כדי להלקות ולייסר את עצמו במטרה לחסל את החלקים של "הילד הרע" ולמצוא במקומם את אלה של "הילד הטוב" — כלומר את החלקים שנענים בהכרה ובקשר.

אז לְמה אתם, בילדותכם, למדתם לְצפות אחרי התנהגות "רעה"? האם גופכם עבר חיווט לשיפוטיות, לענישה ולבדידות... או להצבת גבולות, לאמפתיה ולחיבור? או, במילים פשוטות יותר, כעת כשאנו יודעים ש"התנהגות רעה" של מישהו היא בעצם סימן למצוקה פנימית: האם למדתם לגשת לקשיים ומצוקות בביקורתיות... או בחמלה? באשמה או בסקרנות?

הדרך שבה התייחסו אלינו המבוגרים שטיפלו בנו מכתיבה את הדרך שבה אנו מתייחסים לעצמנו, וזו מכשירה את הקרקע לדרך שבה נתייחס לילדינו. בגלל זה קל כל כך ליצור מורשת בין־דורית של "רוע פנימי": הורי הגיבו לקשיים שלי בנוקשות ובביקורתיות ← אני למדתי לפקפק בטוב שבי ברגעי קושי ← עכשיו, בבגרותי, תגובתי לרגעי קושי היא רגשי אשמה וביקורת עצמית ← כשהילד שלי מתנהג לא יפה הוא מפעיל את החיווט הזה בגופי ← זה מעורר בי דחף כפייתי להגיב בנוקשות לקשיים של ילדי ← אני בונה את אותו החיווט בגופו של ילדי, וכך ילדי לומד לפקפק בטוב שבו ברגעי קושי ← וכן הלאה וחוזר חלילה.

טוב, בואו נעצור לרגע. הניחו יד על הלב והעבירו לעצמכם את המסר החשוב הבא: "אני כאן כי אני רוצה להשתנות. אני רוצה להיות נקודת המפנה בדפוסים הבין־דוריים של המשפחה שלי. אני רוצה להתחיל משהו שונה: אני רוצה שילדי ירגישו טובים מבפנים, שירגישו בעלי ערך וראויים לאהבה ולהערכה גם בעת קושי ומצוקה. וזה מתחיל... בחיבור מחודש לטוב שבתוכי. הטוב שתמיד היה בי." אתם לא אשמים בדפוסים שהתגלגלו אליכם מדור לדור. להפך — אם אתם קוראים את הספר הזה, אני מבינה מזה שקיבלתם על עצמכם לשבור את המעגל, להיות אלה שאומרים שאי־אילו דפוסים מזיקים והרסניים נעצרים אצלכם. אתם מוכנים להתייצב בפני משא הדורות שקדמו לכם ולשנות את הכיוון למען הדורות הבאים. וואו. אין בכם שום אשמה או דופי — אתם אמיצים ונועזים ואוהבים את ילדכם יותר מכול. שבירת המעגל היא קרב איתנים, ואתם ראויים לכל שבח על עצם המאמץ.

הפרשנות הנדיבה ביותר

מציאת הטוב שבפנים נובעת לעתים קרובות משאלה אחת פשוטה שאנו יכולים לשאול את עצמנו: "מהי הפרשנות הנדיבה ביותר שלי לְמה שקרה עכשיו?" אני מציגה את השאלה הזאת לעצמי לעתים קרובות ביחס לילדַי ולחברַי, ועובדת על העלאתה בתכיפות גבוהה יותר גם בנוגע לחיי הנישואים שלי וביחס לעצמי. בכל פעם שאני הוגה את המילים האלה, ולו רק במחשבה, אני שמה לב שגופי מתרפה ושהאינטראקציות שלי עם אנשים מקבלות אופי נעים הרבה יותר.

ניקח מקרה לדוגמה: אנחנו מתכננים לקחת את בננו הגדול לארוחת צהריים, רק ההורים והוא, לרגל יום הולדתו, ומחליטים להכין לכך את הבן הצעיר בעדינות כמה ימים מראש. "רציתי שתדע מה התוכנית לשבת," אני אומרת. "אבא ואני לוקחים את ניקו לארוחת צהריים לכבוד יום ההולדת שלו. סבתא תבוא להיות איתך בזמן שאנחנו נצא לשעה בערך." בננו הצעיר משיב: "גם את וגם אבא הולכים עם ניקו בלעדַי? אני שונא אותך! את האמא הכי גרועה בעולם!"

וואו, מה קרה פה? ואיך עלי להגיב? הנה כמה אפשרויות: (1) "האמא הכי גרועה? רק אתמול קניתי לך צעצוע חדש! אתה כזה כפוי טובה!" (2) "כשאתה מדבר ככה זה עושה את אמא עצובה." (3) להתעלם ולנתק מגע. (4) "וואו, אלה מילים קשות, תן לי לנשום רגע... אני שומעת שאתה ממש כועס. בוא נדבר על זה."

המשך הפרק בספר המלא