בגידה בממלכת הסוד

פתח דבר

בגידה — טאבו ושברו
 

מה מניע אדם ליטול את גורלו בידיו ולחצות את קו הנאמנות למדינתו? איזה מבנה אישיות נדרש לשם כך? באילו נסיבות ישבור אדם את הקוד המוסרי של עצמו, של משפחתו ושל המדינה? איזה תהליך עליו לעבור? האם יתייסר בחיבוטי נפש? אילו צידוקים ייצר לעצמו?

לפני שנים רבות, בשבוע הראשון בקורס ההכשרה המבצעית שלי (ש"פ) במשרד ראש הממשלה בתל אביב, פסק בנחרצות המדריך המיתולוגי כי "אין אדם שאי־אפשר לגייס אותו ולעשותו לסוכן." כמי שזה עתה התגייס לארגון, תהיתי ביני לביני האומנם זה כך. תהייה זו המשיכה ללוות אותי מאז, והיא עדיין דורשת פענוח. אותו קצין איסוף התייחס לגיוס משתפי פעולה אשר המפעילים שלהם "מדרדרים" אותם, בתהליך מושכל, לתהום הבגידה. השאלה מקבלת משנה תוקף בהקשר למתנדבים שנוקטים יוזמה עצמאית ופונים למדינה היריבה ומציעים את שירותיהם כמקורות מידע. כדי לנסות ולפצח את הצופן הפסיכולוגי של אנשים אלה פניתי לידידי ועמיתי, אילן, שעמו עבדתי בשיתוף פעולה מקצועי במהלך שנות שירותי.

בגידה קיימת מקדמת דנא והיא תופעה אנושית, מובנית בכל מערכת יחסים המושתתת על אמון. היא אפשרות גלומה ועצם התממשותה אינה אלא "הפתעה טקטית".¹ התדהמה ה"אסטרטגית" מתייחסת רק לזהותו של הבוגד. הצורך האנושי של כל אחד מאיתנו ביציבות ובוודאות גורם גם לאנשי מודיעין להניח שאנשיהם יפגינו נאמנות מוחלטת וללא תנאי, אולם הנחה זו מובילה להתעלמות מהאפשרות שהדינמיקה האישית או הקבוצתית יכולות לשחוק את הנאמנות או לשבור אותה, ולהוביל להתנהגות בוגדנית.

תופעת הבגידה היא יחסית, תלויה בערכיו ובמטרותיו של מי שבוחן אותה. בעיני האחד אדם הוא גיבור, ובעיני האחר הוא בוגד. ומי שפעם נחשב בוגד יכול כעבור שנים להיחשב בעיני אותם אנשים לגיבור.² המונח "בגידה" נמצא בשימוש הצד הנבגד — זו הגדרה שנותן מי שכללי הנאמנות כלפיו הופרו. הצד השני יכנה את אותו אדם במונחים ניטרליים כ"סוכן" או כ"מקור". מורכבותה של התופעה באה לידי ביטוי הן בהיבט התרבותי־חברתי, הן בהיבט האישי־פסיכולוגי.

הספר שכתבנו יחד מתמקד בקבוצת הבוגדים המתנדבים, ובחרנו לעסוק בפרשיות מהמאה העשרים ואילך.

לפני שנפנה לפרקי הספר נתייחס לנושא הבגידה כפי שהוא משתקף בהיסטוריה ובספרות, נציג את מורכבותה של התופעה ונדון בתופעת הבגידה בעידן המרחב הדיגיטלי כמו גם לחשיפתו של הבוגד. נציג את המרחב הפסיכולוגי של הבגידה באמצעות פרשיות רלוונטיות.

עמימות הבגידה
ביצירתו "הקומדיה האלוהית" תיאר דנטה אליגיירי את הגיהינום כמורכב מתשעה מעגלים.³ המעגל התשיעי של הבוגדים מחולק לארבעה מדורים. במדור המכונה "קינה" שוכנים הבוגדים בבני משפחתם, במדור "אנטנורה" מתגוררים הבוגדים במולדתם, ובמדור "תלמיה" נמצאים הבוגדים ברעיהם או באורחיהם. הגרועים והשפלים שבבוגדים נידונים ל"ג'ודקה", המדור הרביעי, הנמוך ביותר, הנקרא על שמו של יהודה איש קריות. ב"ג'ודקה" מצויים הבוגדים באדוניהם והנוראים ביותר הם ברוטוס וקסיוס, שבגדו ביוליוס קיסר, ויהודה איש קריות, שבגד באדונו, ישו. עונשם הוא הכבד ביותר: לוציפר יושב במרכז המעגל, לועס בשלוש מלתעותיו את שלושת הבוגדים, מחצית גופם של ברוטוס וקסיוס בפיו ורק רגליהם מתנופפות בחוץ. יהודה איש קריות נגרס בלועו המרכזי של לוציפר. זהו גורלם עד קץ הימים. "דנטה מעמיד את ברוטוס ואת קסיוס במדרגה נמוכה יותר של הגיהינום, משום שהם בחרו לבגוד ביוליוס קיסר ידידם, ולא ברומא ארצם."⁴

על רקע גישתו המחמירה של דנטה, בולטת התייחסותו החומלת של שייקספיר לרוצחיו של קיסר במחזהו "יוליוס קיסר".⁵ כמענה לקריאתו הנדהמת, "הגם אתה, ברוטוס?" ניתנת לקושרים הזכות לשאת את נאומם, בניסיון להצדיק את בגידתם: "בני רומי, בני ארצי, רעַי; שמעו ודברו בזכותי... האמינו לי בכבודי... אהבת ברוטוס את קיסר לא היתה פחותה... לא באשר אהבתי את קיסר פחות, כי אם באשר אהבתי את רומי יותר... כי כשם שהרגתי את הטוב ברעַי למען טובתה של רומי, כן שמור עמי אותו פגיון עצמו למעני, לשעה שייטב בעיני ארצי לבקש את מותי." הקושרים נכזבו, שכן נוכחו לדעת כי נאמנות העם היתה שמורה לקיסר, "בראותם בו ידיד אמיתי של העם."⁶

כמאתיים שנה לאחר מכן, גם מיכאלאנג'לו, האמן והמדען המרכזי בתרבות הרנסנס, צידד בשלטון העם ופיסל את דמותו של ברוטוס כ"גיבור הרפובליקני המופתי, התגלמות האצילות האנושית."⁷

בגידה, אם כן, היא בעיני המתבונן.

עולם של השתקפויות מתעתעות
בעולם הנוצרי, יהודה איש קריות תופס את המקום הלא מכובד של הבוגד האולטימטיבי. לפי הבשורה על פי מרקוס, יהודה בא בשעת לילה למקום מנוחתו של ישו בגת שמנים, ועמו המון רב חמוש באלות ובמקלות. יהודה נישק את ישו כדי לאפשר להמון לזהות אותו ולתפוס אותו. עם הקמת המדינה פנו כמרים פרוטסטנטים לנשיא בית המשפט העליון וביקשו לחדש את משפט הסנהדרין שנערך לישו. השופט חיים כהן מונה למשימה הייחודית הזאת. הוא חקר את המקורות ובחן את העדויות על פי עקרונות המשפט היהודי והרומי שהיו נהוגים בימי בית שני. השופט הגיע למסקנה שאין מקום לקביעה שהיהודים אשמים בצליבת ישו ולמעשה זיכה את יהודה איש קריות מאשמת הבגידה.⁸

הבדיקה שערך השופט כהן לא היתה ראשונה מסוגה. במהלך ההיסטוריה ניסו חוקרים רבים לנתח את המהלך של יהודה איש קריות ואת המניעים לו. אדלר הציג סיפור שלפיו הכוהנים קנו את בגידתו של יהודה איש קריות תמורת "שלושים כסף".⁹ פרופ' קלוזנר טען שיהודה הסגיר את ישו כמעשה פטריוטי, מאחר שחשש שישו אינו אלא משיח שקר שימיט אסון על העם ביהודה.¹⁰ עמוס עוז בספרו "הבשורה על פי יהודה", קבע ש"יהודה איש קריות היה הנאמן והמסור שבכל תלמידיו (של ישו), שמעולם לא בגד בו, אלא להפך, ביקש להוכיח לכל העולם את גדולתו."¹¹

במסורת היהודית, בגידתו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) בתקופת הרומאים זכתה אף היא לפרשנויות שונות. בן מתתיהו נפל­­­ בשבי הרומאים לאחר הקרב על יודפת, אך לאחר שכל לוחמיו התאבדו כדי לא ליפול בשבי, הוא נשאר חי יחד עם לוחם נוסף, ומסר את עצמו לרומאים. במבוא לספר "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" נאמר שבן מתתיהו מעל באמון חבריו והפר את שבועת ההתאבדות הקיבוצית עקב חשבון הנפש שלו כש"הרגיש בקרבו כוחות נבואה, השתחרר מכבלי המוסר החברתי והלאומי... דבר אלוהים הכריח אותו לבחור בחיים."¹² על החלטתו זו שילם יוסף בן מתתיהו בכבודו, אולם לדידו, הרגשת הכבוד היא "דבר התלוי בזמן ובמקום. הוא לא הכיר בהלכות כבוד ודרך ארץ המקובלים בחברה המודרנית־מערבית."¹³

חלק מהחוקרים שפטו אותו לכף חובה: "רך לבב ובוגד בעמו... הוא כיסה בקלון את שמו,"; "איש לא ירצה להגן על אופיו. המאפיינים היסודיים של אישיותו היו יהירות ושביעות רצון עצמית."¹⁴ אחרים, לעומתם, מדגישים את "גדולת ההישג הספרותי של החיבור 'מלחמת היהודים' עד כדי קביעה כי יצירתו של יוסף בן מתתיהו היא המשמעותית ביותר שנכתבה ברומא הקיסרית."¹⁵ ההיסטוריון סיימון שאמה מוסיף ומציין כי בחירתו של יוספוס אפשרה לגבש התנגדות לשלטון ולתרבות הרומאית באמצעות ספריו המאוחרים יותר, "קדמוניות היהודים" ו"נגד אפְּיון".¹⁶

הסופר ג'ון לה קארה (שם העט של דייוויד קורנוול), שפעל כקצין איסוף בריטי תחת כיסוי דיפלומטי ואחר כך חיבר שורה של ספרי ריגול, תיאר בספרו "מלחמת המראות" את מציאות העולם החשאי: עולם של השתקפויות מתעתעות, הונאה, רמייה, ספקנות, חשדנות ועירוב בין עובדות לבין פרשנויות והערכות.¹⁷ בספרו האחרון כתב: "חוק מספר אחת של המלחמה הקרה: שום דבר, שום דבר בתכלית, איננו כפי שהוא נראה. לכולם יש מניע משני, אם לא שלישי."¹⁸ בהקשר דומה כתב בכיר לשעבר בקהילת המודיעין הישראלית: "איש המודיעין עושה בהם (בסוכניו) כרצונו: ברצותו סוחט ומאיים, וברצותו מלטף ומחבק. ובתוכו פנימה רובצת לה ההכרה המאיימת: כל מה שעשה לזולתו, יכול מחר להיעשות גם לו. הוא יודע היטב, וזוכר כל העת, שטרם נולד האדם שאינו בר גיוס, ולכן הוא נזהר ופוחד מאישיותו שלו... והשאלה הקשה מכולן: האם זה בכלל אפשרי לסיים את המסע הזה... לא כבוגד ולא כנבגד?"¹⁹

המלאך שהתרסק
הפרשייה הטרגית של אשרף מרואן, המכונה "המלאך", היא דוגמה למקרה שבו הבוגד נבגד על ידי מפעיליו. אשרף, חתנו של נשיא מצרים גמאל עבד א־נאצר, היה המקור שמסר לראש המוסד את ההתרעה על פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-1973.

מרואן נולד בשנת 1944 למשפחה מיוחסת ואמידה. סבו היה איש דת מכובד ואביו קצין צבא בכיר. הוא היה תלמיד מוכשר שהתקבל לעתודה האקדמית, הוסמך כמהנדס כימיה ועבד בתעשייה הצבאית. מרואן ניהל חיי הנאה ומותרות. את מונא, בתו של גמאל עבד א־נאצר, הכיר במועדון ספורט יוקרתי, והשניים התחתנו.²⁰ נוכח מוצאו המיוחס ונישואיו לבתו של נאצר, הוא ציפה לגדולות ולנצורות, אך הוצב במשרה שולית בארמון הנשיאות וחש מתוסכל ממעמדו הנחות בעיני חותנו הכול־יכול. הוא אמנם נהנה מחיי רווחה עם רעייתו, אך חש כי אינו זוכה לאפשרויות לממש את יכולותיו ואת כישוריו. בשנת 1968, אחרי המפלה המצרית במלחמת ששת הימים, עברו בני הזוג להתגורר בלונדון, שם למד מרואן לתואר שני בהנדסה כימית. חיבתו הרבה להימורים דרדרה אותו לחובות. הוא ביקש וקיבל תמיכה משֵיח' כווייתי, אולם השמועות על כך הגיעו לארמון הנשיאות בקהיר והזוג הצעיר הצטווה לשוב למצרים. עם זאת, מרואן הורשה לצאת לגיחות קצרות ללונדון כדי להשלים את לימודיו.

בקיץ 1970, בהיותו בן עשרים ושש, נקט מרואן יוזמה שקבעה את מסלול חייו ואת אחריתו. הוא פנה לשגרירות ישראל בלונדון וביקש להיפגש עם נציג המודיעין. פנייה זו לא הניבה קשר, בגלל כשל בהעברת הפרטים לגורמים הרלוונטיים בשגרירות. בספטמבר באותה שנה נפטר חותנו, נשיא מצרים. מרואן לא אמר נואש ובדצמבר 1970 חזר ופנה לשגרירות. הפעם נוצר מגע, והוא נפגש עם קצין מודיעין ישראלי שנעשה למפעילו למשך כל התקופה שבה היה סוכן מדווח.

בשיחה עם חוקר המודיעין פרופ' אורי בר יוסף,²¹ הוא העריך ש"המלאך" העביר את ידיעת המודיעין החשובה ביותר בתולדות מדינת ישראל — הידיעה על פתיחת מלחמת יום הכיפורים. לדברי בר יוסף, זהו "שיאו של סיפורו של המקור הטוב ביותר שהיה לשירותי המודיעין של מדינת ישראל בארץ אויב."

אחרי המלחמה הקשר המודיעיני עם "המלאך" הלך והתפוגג. בשנת 1981 הוא עבר להתגורר בלונדון, שם פעל כאיש עסקים פרטי. אך הסאגה לא הסתיימה בכך. בישראל, הטראומה המודיעינית־לאומית באה לידי ביטוי גם בעימות חזיתי בין ראש המוסד צבי זמיר לבין ראש אמ"ן אלוף אלי זעירא, שטען כי מרואן היה סוכן כפול וכי שימש את נשיא מצרים להונאת המוסד ולהונאת העומד בראשו. תוך כדי חילופי ההאשמות חשף זעירא את זהותו של "המלאך".

ב-27 ביוני 2007 נמצאה גופתו של מרואן בחצר ביתו בלונדון. ספק התאבד, ספק חוסל על ידי המצרים. החקירה של הסקוטלנד יארד הבריטי אמנם לא העלתה ממצאים ברורים אך צבי זמיר, ראש המוסד לשעבר, קבע כי חשיפת זהותו של המלאך בידי זעירא הובילה למותו.²²

למרות חלוף השנים, העיסוק בפרשייה זו לא תם. העיתונאי אמיר אורן קבע, בהסתמך בין היתר על פרוטוקולים של משרד החוץ הבריטי שנחקרו בידי ההיסטוריון יגאל קיפניס, כי "אשרף מרואן לא היה סוכן כפול. הוא היה משולש. ולמעשה, הופעל על ידי ישראל, על ידי מצרים וגם על ידי MI6 הבריטי."²³

המדינה והפרט — נאמנות ובגידה
חוקר היבשות הפורטוגלי פרדיננד מגלן, שהיה הראשון להקיף את כדור הארץ, התחבט בשאלת הנאמנות למלכו בהפליגו מערבה בשנת 1520:

"אך כיצד יוציא אל הפועל מבצע יקר ומסוכן כל כך? מלכו התנכר לו... נשארה אם כן דרך אחת — לפנות לספרד. שם, ורק שם יוכל להשיג את המטרה הנעלה מכול, ולהגשים את חזון חייו, גם אם במחיר כואב ביותר. הוא ייאלץ להיפרד משם האבירים הפורטוגלי שלו, מגלאש, כמי שהתנשל מעורו. הוא יודע שמלכו ינדה אותו, ושבמשך מאות שנים, ייחשב על ידי בני עמו כבוגד, עריק ללא כבוד... הוא לא רק נוטש את מולדתו, הוא גם מזיק לה... אך האדם היוצר כפוף לחוק אחר, נעלה יותר מאשר לחוק הלאום. מי שעליו לעשות מעשה שיקדם את האנושות כולה, מכורתו האמיתית כבר אינה מולדתו: כל נאמנותו נתונה למשימה שלו... הוא נאלץ להפוך את רעיונו למולדתו החדשה."²⁴

שאלת הנאמנות המשיכה להטריד רבים במהלך ההיסטוריה. מטבע הדברים, מה שנראה כבגידה בחברה מסוימת, נראה שונה במקום אחר ובתקופה אחרת.

במאה העשרים היה זה השלטון הנאצי, שנבחר בהליך חוקי, שאתגר את שאלת הנאמנות למדינה.

גיאורג אלזר, אזרח גרמני מן השורה, עובד כפיים שלא היה חבר מחתרת ולא היה בעל שאיפות פוליטיות, הבין כבר בשנת 1933 כי היטלר ימיט אסון על ארצו, והחליט שעליו למנוע זאת בכל מחיר. ב-1938, לנוכח התנהלותו של היטלר במשבר הסודטים, החליט שכדי לעצור את מהלך העניינים נכון יהיה לחסל את היטלר, את גרינג ואת גבלס. יום ההתנקשות תוכנן ל-8 בנובמבר 1939, חודשיים לאחר פרוץ המלחמה. היטלר ואנשיו התכנסו במרתף הבירה במינכן, אך שלא כהרגלו, היטלר הקדים ועזב את המקום מיד בתום נאומו. הפצצה שטמן גיאורג אלזר הופעלה בשעה תשע וחצי בערב, רבע שעה מאוחר מדי. היא גרמה נזק ונפגעים, אך הפיהרר ניצל. אלזר נתפס ונעצר, והוצא להורג חודש לפני כניעת גרמניה.²⁵

ההיסטוריון ד"ר דני אורבך כתב: "לעולם שחרת בזיכרונו את אימי הנאציזם, קשה היה להאמין כי בגרמניה הנאצית היו בנמצא בעלי משרות רמות מן החוגים השמרניים, אשר סיכנו את חייהם ואת משפחותיהם והעזו 'לבגוד במולדת', לצאת נגד היטלר."²⁶ אך היו כמה דוגמאות כאלה כמו הקבוצה שקשרה את "קשר העשרים ביולי". חבריה ניסו להתנקש בהיטלר ב-20 ביולי 1944 אך כשלו. כל הבכירים שהשתתפו בפעולה הוצאו להורג.

אנתוני בלאנט הבריטי, ששירת כיועץ של המלכה לענייני אמנות ואף זכה לתואר אצולה, נחשף כמרגל סובייטי בשנת 1979. להגנתו אמר: "זה היה מקרה של צורך לבחור בין מצפון פוליטי לבין נאמנות למדינה. בחרתי במצפון."²⁷ לבלאנט נקדיש פרק בהמשך הספר.

בלאנט, כמו רבים מהבוגדים ומהקושרים, לרבות אנשי קשר ה-20 ביולי וגיאורג אלזר — לא ראה בעצמו בוגד. דמויות חריגות אלה סברו שהזרם החברתי המרכזי הוא זה שאיבד את הדרך.

חוקרים רבים סבורים שהבגידה מאתגרת את הקונצנזוס ומסייעת לו להתחדד, להתגבש, להתחדש ולהשתנות. הרב שלמה פוקס הזכיר בהקשר זה אמירה חסידית המיוחסת לרבי נחמן מברסלב: "על ידי מחלוקת שחולקים על האדם עושים לו טובה, כי על ידי זה יכול לגדול ולצמוח."²⁸ גם לדעתה של הסופרת רבקה וֶּסט, מידה של בוגדנות ושל חוסר נאמנות היא חיונית בשביל לחולל תהליכים ולהוביל שינויים חברתיים ופוליטיים.²⁹ היא הראתה כיצד באמצעות מערכת החוק, המדינה מגלה יחס מפלה כלפי בוגדים שנחשפו. מדעני גרעין שבגדו קיבלו הקלה בגזר הדין בנימוק של חובה בהגינות מדעית, ואילו על אחרים, כמו לורד האו־האו הבריטי (ויליאם ג'ויס) ששידר מברלין דברי תעמולה לטובת הנאצים, נגזר גזר דין מוות. עמדה דומה נקט הסוציולוג פרופ' נחמן בן יהודה,³⁰ שאמר שהמעשים המוגדרים כבגידה משתנים מתקופה לתקופה ומשתנים בין תרבויות, ובמבט היסטורי לאחור בגידות נעשות עוד פחות ברורות, אך למרות זאת החוק מתערב נגדן "כשהוא נעול במגף הכי כבד."³¹ פרופ' אבי שגיא סבור כי "המדינה אינה יכולה להיות ריבון המוסר," והוסיף כי: "ריבונות זו מסורה לאדם עצמו ולו בלבד. ארגוני זכויות אדם או יחידים הפועלים בשם עקרונות מוסריים אינם בוגדים ואינם מועלים בחובתם האזרחית."³² נשיא צרפת פרנסואה מיטראן ציטט את הסופר ג'וזף קונרד שקבע כי "אדם לא יכול לבגוד במדינתו או בדתו או בקהילתו. אדם יכול לבגוד רק במצפונו."³³ מהצד השני של המתרס, הנשיא הרוסי פוטין איים על בני עמו בבוטות כשאמר כי "הרוסים יודעים להבדיל בין פטריוטים לבין חלאות ובוגדים — ולירוק אותם החוצה, כמו ברחש שעף בטעות לפֶּה. הטיהור העצמי הזה רק יחזק את המדינה שלנו."³⁴

עבירת בגידה — בראי החוק
כיצד המדינה, הממלכה או הארגון מגִנים על עצמם מפני הבוגדים בהם? כיצד מגדיר החוק מהי בגידה? במקורה, ההגדרה המשפטית לבגידה היא ברורה וחד־משמעית.

חוק הבגידה האנגלי משנת 1351 מהווה בסיס לחוק האנגלי מימי הביניים ועד ימינו, ועל פיו בגידה נקבעה כחתירה וכמאמץ להביא למותם של המלך, של המלכה או של יורשיהם, או מעשה מלחמה נגד המלך, או שכנוע של אחרים לעשות זאת, לעתים קרובות על ידי הסתרת הזהות האמיתית. במילים פשוטות, בגידה נעשית באמצעות חדירה למוסדות מדינתיים במטרה לפגיעה במוסד המלכות.

בישראל, חוק העונשין התשל"ז (1977) מגדיר את עבירת הבגידה כפגיעה בריבונות המדינה או בשלמותה, גרימת מלחמה, סיוע לאויב במלחמה, שירות בכוחות האויב, סיוע לשבויי מלחמה והפצת תעמולה תבוסנית בשעת לחימה. עבירת הריגול — מסירת ידיעות לאויב — אינה כלולה בסימן הבגידה. החוק קובע כי טווח העונשים נע ממאסר של חמש שנים ועד לעונש מוות. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי ניתן אף לבטל את אזרחותו של מי שבגד במדינה, ולהפחית את מעמדו לתושב קבע.³⁵

עו"ד אביגדור פלדמן, שייצג את מרדכי ואנונו שהורשע בבגידה ובריגול חמור, ואת מרקוס קלינגברג שהורשע במגעים עם סוכן זר, טען ש"ההגדרה הכוללנית של עבירת הבגידה, כפי שהיא מנוסחת בספר החוקים הישראלי ובפרשנות של בתי המשפט, מערערת את יומרתה של ישראל להיות מדינה דמוקרטית. ככל שההגדרה כללית יותר, כך מתרחקת אותה מדינה מערכים דמוקרטיים. על פי מדד זה ישראל, שקיבלה את הגדרת הבגידה מן הסבתא המשפטית של כל עבירות הבגידה בכל שיטות המשפט, אנגליה המלכותית, רחוקה מרחק רב מן הדמוקרטיה."³⁶ גם לוואנונו ולקלינגברג יוקדשו פרקים בהמשך הספר.

בהסבר למהות עבירת הבגידה מבחינה משפטית קבע א', היועץ המשפטי לשעבר של השב"כ, כי עבירת הבגידה היא כללית ולא קונקרטית כיוון שמטרתה של האשמת אדם בבגידה היא לבטא את חומרת מעשיו של הנאשם, ואת הקלון החברתי הנלווה להתנהגותו. במובן מסוים, זו יותר פגיעה בטאבו חברתי מאשר פעולות קונקרטיות, ועוצמת הקלון מבוטאת על ידי העונש המקסימלי — מיתה. למרות זאת, הבגידה נשארת חקוקה בספרי החוקים כנראה כיוון שמדינה אינה יכולה לעבור לסדר היום על התנהגות כה קיצונית כנגדה. בהתבוננות מקומית ועכשווית, מעניין לציין את הערתם של איתן הבר ויוסי מלמן בספרם "המרגלים" שרק מיעוט של נאשמים בעבירות ביטחון הואשמו בבגידה.³⁷

הבעלות על סודות: למי שייך המידע החשאי
בעידן המידע יש שחקנים חדשים בעולם החשאי. הגדרת היריב התרחבה, ונכללים בה לא רק מדינות אלא גם ארגוני טרור, ענקים כלכליים ורעיונות כמו זכות הציבור לדעת. מרדכי ואנונו, ויקטור אוסטרובסקי, אדוארד סנודן, דניאל אלסברג וצ'לסי מנינג בגדו בארצם באמצעות חשיפת סודות רשמיים לציבור הרחב, ולא על ידי העברת סודות לאויב.

שבתי שביט, שכיהן כראש המוסד בשנים 1996-1989, התייחס בספרו לדילמה שבין ביטחון לאומי לבין חופש הדיבור. לדבריו, שיקולי הביטחון גוברים, והמבחן המכריע הוא מבחן התוצאה של הנזק הצפוי. לטענתו, בשל תפקידם ומעמדם, אלסברג וסנודן ודומיהם לא היו מסוגלים לתכלל את כל המשתנים הדרושים כדי להצדיק את מעשיהם. יכולת זו, עם האחריות הנלווית לכך, שמורה אך ורק לבכירי הממסד.³⁸ שביט קובע ששמירה על ביטחון המדינה היא ערך חשוב כשלעצמו, ולשם כך יש להקפיד על שמירה על חייהם של מקורות מודיעיניים. יתרה מזאת, הוא מדגיש כי ביטחון הוא ערך עדיף על חופש הדיבור. בסיכום דבריו הוא מציג את הצורך באיזון בין ערכי הדמוקרטיה לבין השמירה על הביטחון, וקובע כי על כל הרשויות, כולל אמצעי התקשורת, להפגין אחריות כדי לממש את האיזון הנדרש.³⁹

בכנס שנערך למען שחרורו של מרדכי ואנונו דן עו"ד אביגדור פלדמן בסוגיית הבעלות על הסוד: למי הסמכות בחברה דמוקרטית לקבוע שמידע מסוים הוא בחזקת סוד מחייב? איזה תהליך מגדיר סוד? בניגוד לדעתו של שבתי שביט, פלדמן טען שלממשלה אין מנדט ואין סמכות לעשות זאת כמי שאמורה לייצג את הציבור ואינה יכולה להתייצב נגדו ולשמור על סודות מפני הציבור.⁴⁰

 המשך הפרק בספר המלא