הלוויתן של סבא

פרק ראשון

אמיר יושב בכניסה מול שער בית הספר ומחכה שמישהו יבוא לקחת אותו. מי זה יהיה היום? אולי אמא, כמו כמעט תמיד? אולי אבא, כמו שלפעמים? או אולי סבתא? הכי כייף אם זו תהיה סבתא, היא הלוקחת–הביתה הכי טובה. ואולי זה יהיה סבא... אמיר מקמט את מצחו. אין לו כוח לסבא הזה עם השטויות שלו. הוא מביט החוצה: הנה אמא קטנה וזריזה שבאה לקחת את הילדה שלה, ילדה מגודלת שהולכת לאט ומדברת לאט. האם הקטנה והזריזה רצה סביבה ולא מפסיקה לפטפט אך הילדה בקושי עונה לה. והנה אבא אחד, גדול וגבוה ושקט, ואיתו הבן שלו, גבוה ושקט כמוהו. הם נתנו יד זה לזה וכעת הם פונים ימינה והולכים ומתרחקים, אולי הביתה ואולי למקום אחר. והנה סבתא אחת, כולה מקושטת בבגדים צבעוניים ובידה, אפילו שהיום יפה ואין חשש לגשם, מטרייה ארוכה, מפוספסת באפור ולבן. היא באה לקחת ילדה קטנה, כמעט תינוקת, שמייד קופצת ומתיישבת בעגלת התינוקות שלה. הסבתא מניחה את המטרייה המפוספסת על העגלה, קושרת את התינוקת בחגורת הבטיחות הקטנה ושתיהן מתגלגלות שמאלה, במורד הכביש. והנה, הנה, הנה, מי זה בא, אוי אוי אוי, סבא שלו, בדיוק מה שלא רצה שיקרה, סבא עם השאלות המוזרות שלו והבדיחות שאי אפשר להבין והחוכמות שלו שמצחיקות רק אותו, את סבא. נכון שעם סבא בדרך כלל אוכלים גלידה בדרך — אבל אמיר לא בטוח שזה פיצוי הולם. מה לעשות, אין לו ברירה. הוא חייב ללכת עכשיו הביתה עם סבא.

אהא! אומר סבא בחשיבות כשהוא רואה את אמיר יושב על הספסל, שורך היטב את נעליו. אמיר מציץ אל סבא וחוזר להתעסק בנעליים. סבא עומד מעל אמיר, גבוה וזקוף. הוא לבוש במכנסי קורדורוי אדומים, חולצה אפורה וז'קט צהבהב; לרגליו הוא נועל נעלי ספורט, ובידו הוא מחזיק משהו — איזה חפץ כחלחל — אמיר לא בטוח מה זה הדבר הזה. אמיר עולה על הספסל, מוצא בין כל המעילים התלויים את מעילו הבלוי. הוא מושך אותו עליו, תוחב לתוכו את ידיו ורוכס את הרוכסן. סבא מושיט לו את ידו. אמיר לא בטוח שהוא רוצה לאחוז בידו של סבא אבל לבסוף מתרצה ומושיט לו יד. סבא מרוצה מאוד, זה ברור. כעת הם יכולים, שניהם, לצאת מדלת בית הספר ולפנות שמאלה במורד הרחוב.

הם יורדים ברחוב ועומדים ליד מעבר החצייה. הכביש מלא מכוניות והמדרכה עמוסה באנשים מכל הסוגים ההולכים להם ימינה ושמאלה, אלה ממהרים ואלה משתרכים, אלה מביטים בעניין סביבם ואלה ראשם כפוף אל המדרכה, אלה בזוגות ואלה בודדים, אלה בוהים בטלפון ואחרים בוחנים את חלונות הראווה. סבא ואמיר חוצים את הכביש הסואן וממשיכים ללכת במורד הכביש. המדרון כעת תלול יותר, כאן כבר אין חנויות אלא רק בתים פרטיים. גם הולכי הרגל וגם המכוניות התמעטו. אמיר משחרר את ידו מידו של סבא ורץ במורד המדרכה. סבא לא צריך להגיד לאמיר לא לחצות את הכביש לבד, אמיר יודע את זה כבר מצוין בעצמו. אוה, לו היתה זו סבתא בִּמְקוֹם! היא כבר היתה נבהלת, ומתרגשת, וקוראת אמיר! אמיר! אמיר! תיזהר! בוא הנה! אולי אפילו מנסה לרוץ אחריו. אבל לסבא לא אכפת. הנה עוד כביש שצריך לחצות. אמיר מחכה לסבא ליד הרמזור. הם חוצים בנחת וממשיכים. כעת גם הכביש וגם המדרכה שלצידו מישוריים — לא עולים ולא יורדים. אמיר הפסיק לרוץ וכעת הוא הולך ליד סבא.

נו, אומר לו סבא, ומה נתנו לכם היום לאכול בארוחת צהריים? אמיר חושב היטב. מה הכי כדאי לו לענות? אולי בכלל לא יענה, אלא רק יעשה המממ? אולי ימציא משהו? עדיף להיזהר עם השאלות של סבא, הם אף פעם לא שאלות סתם. אבל בסוף הוא מתרצה ומספר את האמת: היה אורז, והיתה שעועית ירוקה, וגם לחם ושתייה, ובסוף תפוח. אהה, אומר סבא. ואחרי רגע הוא אומר שוב: אהה. אמיר מקשיב לאהה של סבא והוא לא מוצא חן בעיניו בכלל. כמעט הוא אומר לו, מה אהה? אבל הוא מתאפק ולא אומר. אהה, עונה סבא לאמיר כאילו אמיר כן שאל. בטח, נתנו לכם אורז ושעועית ירוקה, ומה עם הדג? איזה דג? שואל אמיר בתימהון. מה זאת אומרת, אומר סבא בהחלטיות, ברור שמגיע לכם דג. איזה יום היום, רביעי? ביום רביעי מגיע לכם דג. אלא שאני יודע מה קרה לו, לדג.

אמיר יודע שהעניינים מתחממים ושעוד מעט יהיה פיצוץ. אלא שהסקרנות אוכלת אותו. נו, בסדר, הוא אומר לסבא שלו ומביט אליו למעלה, אז מה קרה לו, לדג? אהה, אומר סבא, וממשיך ללכת במלכותיות, מביט ישר קדימה כאילו הוא ראש ממשלה או נשיא חברת הרכבות. הוא מושיט שוב את ידו לאמיר ואמיר נכנע ושם את ידו הקטנה בידו הרחבה של סבא. אני אגיד לך מה קרה לדג, אומר סבא, אבל לפני זה אתה תגיד לי איך קוראים למנהלת שלך. מה הקשר, כועס אמיר, מה הקשר למנהלת שלי בכלל? אוה, אומר סבא, מייד אני אסביר לך. אבל תגיד לי קודם איך קוראים לה. קוראים לה וירז'יני, אומר אמיר ומייד מתחרט, כי סבא ממשיך ואומר, אהה, אם כך, וירז'יני הזאתי, המנהלת שלך, היא גנבה לכם את הדג. אמיר לא מאמין למשמע אוזניו אבל סבא ממשיך: והיא מחביאה אותו אצלה במגירה וכשאף אחד לא מסתכל היא אוכלת אותו. לבדה.

אמיר מושך בכעס את ידו מהיד של סבא ומתרחק ממנו כמה שיותר מבלי שסבא יאבד איתו קשר עין. הוא לא רוצה לשמוע דיבורים כאלה בשום פנים ואופן. וירז'יני המנהלת היא אישה נחמדה וטובה, תמיד אפשר לפנות אליה בכל דבר, תמיד כשהיא רואה אותו היא מחייכת אליו ומשוחחת איתו, מה שלומך היום אמיר, מה שלום ההורים, אולי אתה צריך משהו. הוא לא מסכים בשום פנים ואופן שסבא שלו יגיד כל מיני שטויות איומות על וירז'יני המנהלת החביבה. הוא כל כך כועס והולך כל כך רחוק מסבא עד שהם פסחו על פני הגלידה בלי להכנס וכמובן מבלי להתלבט איזה טעם ייקחו היום, אולי ליצ'י ואולי קיווי ואולי שוקולד ואולי לימון ואולי סתם הווניל הכי פשוט שהוא גם הטעים מכולם.

סוף סוף הגיעו הביתה. סבא הוציא מכיסו את צרור המפתחות הגדול והתחיל לחפש, מי כאן הוא המפתח של המנעול למעלה ומי המפתח של המנעול למטה. סבא וסבתא רק מבקרים כאן, לכן הם לא מכירים את כל המפתחות בעל פה. זה לקח לו כל כך הרבה זמן עד שאמיר התעצבן וחטף לו את המפתחות מהיד ופתח בעצמו את הדלת. הם נכנסו הביתה. בבית לא היה אף אחד. אמא עוד בעבודה, אבא בכלל בספרד, ושני האחים שלו, אדם הגדול ואורי הקטן אינם בבית. איפה הם, את זה הוא לא יודע. כך שהוא נשאר לבד עם הסבא המעצבן הזה.

בוא, אומר סבא, אני אכין לך תה. אבל אני לא רוצה תה, צועק אמיר בכעס. אוקיי, אומר סבא בנחת, אולי אתה רוצה מיץ? עם עוגייה? כן, הוא רוצה מיץ ורוצה עוגייה, אבל הוא בטח לא רוצה לגלות את זה לסבא. אלא שסבא הבין בעצמו, פתח את המקרר והוציא את המיץ, פתח את התנור והוציא עוגייה, פתח את המדיח והוציא צלחת וכוס וסידר את הכל יפה מול אמיר. אמיר יושב ומכרסם עוגייה ושותה מיץ, משתדל בכל כוחו לא להביט בסבא שיושב בדיוק מולו. ואני אגיד לך עוד דבר, אומר סבא. זה לא סתם ככה איזה דג, אלא לוויתן. אמיר מרים את העיניים ומביט בסבא שלו. אולי הוא משוגע, הסבא הזה? טוב, אומר סבא ברצינות מוחלטת. לא לוויתן שלם, כמובן. זנב של לוויתן. אם תכנס אל המנהלת למשרד כשהיא לא שם, ותפתח את המגירה של השולחן שלה, תראה את זה מונח שם, אתה תראה את הזנב הזה, הזנב של הלוויתן.