כסף

1.

אלישע נדחק דרך הדלת הפתוחה למחצה וכבר התחיל ללכת במסדרון אחרי המזכיר כאשר הטלפון המאוס צווח פתאום. אוף, אמר, אקסקיוז מי. הסיר מעליו את תיק הגב והוציא את הטלפון מכיס צדדי בעוד המזכיר מביט בו בתערובת של נימוס וחמלה. ג'אסט א סקנד, אמר שוב, ולאחר שהציץ במכשיר מלמל לעצמו, אבל איך היא יודעת, הרים את מבטו אל המזכיר ואמר בחיוך אומלל, איט'ס מיי מאם. המזכיר החזיר לו חיוך אטום בנימוס מופלג. אח, נאנח אלישע בצער, השתיק את המכשיר ודחף אותו בחזרה למקומו, חזר וכיתף את התיק, הביט שוב במזכיר ומלמל כמי שמסגיר סוד חשוב, איט'ס אמייזינג האו שִׁי נוז אוורית'ינג.

המזכיר פתח את דלת החדר והחווה לו בידו להיכנס. אלישע פסע במורך לב פנימה. החדר שנפתח בפניו היה גדול, אפילו גדול מאוד. בפינה ישב האיש, נתון בתוך כורסה ירוקה, גדולה מאוד גם היא, גדולה ממנו, ידיו בחיקו, אצבעות ידיו משולבות זו בזו ועל פניו חיוך ילדותי, ספק מבויש ספק מרוצה. ראשו היה כמעט קירח ומעט השיער שנותר לו, שהיה ארוך באופן בלתי מתקבל על הדעת, התפתל סביב פדחתו במבנה ייחודי, מעט מגוחך. האיש הרחיב את חיוכו והחווה בידו על הספה שלצידו. אלישע התקדם בהיסוס, ורק לאחר שהאיש החווה בידו שוב, הפעם בנימה של קוצר רוח, נמלך והתיישב לידו. תרצה לשתות משהו? שאל אותו איזה קול. אלישע סובב את ראשו וראה שוב את המזכיר. קפה, תה, מים, מיץ... הסביר המזכיר לאחר שלא הצליח לקבל תשובה. מים, אמר אלישע לאחר הרהור. כן, אולי מים... מים יהיה טוב.

אני סולומון, אמר האיש בקול רך, כמעט בלחישה, והושיט לו יד רופסת ללחיצה. ואני אלישע, אמר אלישע, ולאחר מחשבה הוסיף, אבל כולם קוראים לי לִישִׁי. נעים מאוד, אמר סולומון. אלישע לא ידע מה לומר ולכן שתק. הספה שעליה הצטווה לשבת הייתה מעין הדום רחב ללא גב והישיבה עליו הייתה לא נוחה. ועוד עם כל ההתרגשות הזאת והמתח. הנה, לאחר כל המבחנים והראיונות המקדימים, הוא סוף־סוף כאן, יושב ליד האיש, האיש הידוע הזה, הנערץ, יושב כאן, ממש מולו.

המזכיר נכנס והביא מגש עם כוסות וקנקן מים וכלי לקוביות קרח. אלישע הגניב מבט מסביב. החדר יכול היה להיות נהדר, עם החלונות הגבוהים האלה הנשקפים על חורש ירוק (אחד הווילונות היה מוסט, חושף את הנוף שמאחוריו) ורצפת העץ הנושנה שהייתה ודאי מרהיבה אי־פעם. חבל על החדר, חשב. מי שגר כאן לא עמד על סגולותיו ומילא אותו ברהיטים סמרטוטיים חסרי צורה מגובבים זה על זה. כמה מהרהיטים היו מכוסים משום מה בסדינים. נראה שהחלק היחיד בחדר שנעשה בו שימוש הוא הפינה שהם ישבו בה, סולומון והוא, עם הכורסה, הספה הלא נוחה, השולחן הקטן העגול שכעת נשא את המגש עם המים, ומנורה עומדת אחת.

הִצלחתָ להגיע... אמר האיש, בדיוק בזמן... למרות הכל... כן, אמר אלישע, בסוף הכל הסתדר. כן, אמר סולומון, ואחרי רגע הוסיף, אתה מישראל. כן, הודה אלישע, אבל כבר הרבה שנים... כן, אמר סולומון, ואחרי רגע הוסיף, גם שם כבר לא... כן, הודה שוב אלישע. אחרי רגע התחדדו פניו של סולומון והוא שאל: ומה? אחרי עוד רגע התרחב החיוך שעל פניו והוא המשיך, אז מה אתה חושב? אתה רוצה לבוא לעבוד פה?

אֶה... אמר אלישע, ומייד התחרט. מטבעו נטה לחשוב ברצינות על כל שאלה שנשאל ולשקול לעומק מה עשויה להיות התשובה המתאימה ביותר, מה שפעמים רבות גרם לו לחשוש שאנשים חושבים שהוא גולם; לא שמישהו אי פעם חשב כך. אבל האיש מולו, נראה היה שתשובה זו דווקא יפתה בעיניו. הוא המשיך להתבונן באלישע בתשומת לב, וחיוכו הקבוע פנה כעת ממש אליו.

אֶה... אמר אלישע שוב, אני...

האם היה טוב יותר לענות אחרת? למשל, לענות ״ברור", או ״בוודאי", מייד וללא שהיות? ולהמשיך ולהסביר למה המקום הזה הוא המתאים בדיוק לו, ולמה הוא, אלישע, מתאים למקום הזה באופן מושלם? אלא שלא כך היה הדבר — לפגישה הזאת הגיע מחוסר ברירה, בגלל שלא קיבל קביעות; לא במקום הנוכחי שלו, האוניברסיטה בסיאטל, וגם לא בכל מחלקה אחרת נחשבת לאסטרופיסיקה. אפילו לא באוניברסיטה של כלכותה, שאליה פנה ספק ברצינות ספק כדבר היתול. ולמען האמת כל העניינים האלה של סולומון — ענייני הכסף, איך הוא בא והולך, זורם, גואה, נודד, שוקע ונעלם פתאום — כל אלה מעולם לא הצליחו למשוך את ליבו. כסף היה סתם, עוד דבר, עוד משהו שאנשים צריכים, משהו שאנשים מתעסקים בו. למען האמת כסף, לטעמו, לא היה אלא הפרשה שאנשים מפרישים כחלק מתהליך הקיום שלהם (פעם, באיזו טיסה, חשב על כך). ובגלל שהם רוצים, וצריכים, ונותנים, ולוקחים, בגלל כל הפעלתנות התפלה הזו, בגללה מתנודד לו הכסף בעולם, כך, בפראות וללא היגיון. מה הטעם לעסוק בדברים מעין אלה? אלא שכאן, במקום הזה, עם האנשים האלה, ובמיוחד עם סולומון זה שלידו ישב, סולומון שמחייך אליו כעת את חיוכיו האבהיים, טובי הלב, הוא עצמו והאנשים שהצטרפו אליו, הם גילוּ, מצאו פה משהו, על זה לא יכול להיות ויכוח, מצאו איזה חוקים, חוקים מחוכמים, חוקים שגם הכסף המזוהם והמנוול ביותר חייב לציית להם, חוקים הידועים רק להם ולא לאחרים, ובזכות החוקים האלה שמצאו הם נהיו עשירים, עשירים עד כדי גיחוך, עד כדי אבסורד, עד ביזיון ובושה. זה הסיפור שלהם, של האנשים האלה. ובמיוחד של הסולומון הזה, זה שכאן לידו.

ואולי גם הוא, הוא עצמו, אלישע, אם אומנם יקבלו אותו הנה, אולי גם הוא, כך יהיה גורלו? אולי גם הוא יהיה פעם עשיר, עשיר עד בלי די? ומה יעשה אז, כשיהיה עשיר כל כך, עשיר עד כדי ביזיון? אולי יעשה בדיוק מה שהסולומון הזה עושה עכשיו, יֵשֵב לו בפינה ויחייך. הוא נחלץ לרגע ממחשבותיו, הציץ בסולומון ודימה שבחיוכו הרך נמסכה כעת גם איזו עצבות. כן, אמר לעצמו, כך בדיוק אעשה אם אהיה באחד הימים עשיר, אשב לי באיזו פינה בתוך כורסה ענקית ואחייך בעגמימות. וכי יש אפשרות אחרת?

הרים שוב את עיניו והביט בסולומון שהמשיך לשבת במקומו באותה שלווה, ממש אותו חיוך על פניו, אם כי כעת ייתכן שאת העצבות שאולי הייתה בו קודם החליפה איזו עליצות, ואולי לא לגמרי החליפה אלא רק נמהלה בה, אולי כי הוא מנסה לנחש מתי יואיל סוף סוף האיש הצעיר הזה, המבוהל כל כך, לפתוח סוף סוף את פיו ולהגיד משהו ממשי. הקַמְטוּטִים בלחייו של סולומון העמיקו, אולי זכר לגומות חן שהיו שם פעם, ואלישע, שהתכונן מראש לספר על עבודת הפוסט שלו בסיאטל, ועל הכוכבים שמנה וחקר ועיבד וניתח, ועל שיטות החישוב החדשניות שפיתח ואפילו פרסם, שילב גם הוא את אצבעותיו אלה באלה, נעץ מבט בברכיו, כחכח שוב בגרונו ופתח משום מה ואמר: בהתחלה בכלל חשבתי ללמוד בוטניקה.

לרגע השתררה דממה. אלישע הרים את עיניו והביט שוב בסולומון שהנהן אליו באיטיות. אחרי כמה רגעים אמר סולומון, הממ, ואחרי עוד רגע הוסיף, בוטניקה, ואחרי עוד רגע הוסיף ואמר שוב, הממ.

בוטניקה, כן, אמר אלישע אחרי עוד איזה זמן, ואנרגיה מסוימת נמסכה לדבריו. בוטניקה, צמחים. צמחי בר. הייתי בתיכון, בירושלים...

ירושלים, חזר סולומון ושב להנהן בראשו.

כן, אמר אלישע. ירושלים... הייתי מטייל על הגבעות. יש שם המון צמחים. הייתי מטייל, לבד, רק אני והצמחים...

כעת עצר, נבוך, לא מבין למה בכלל התחיל לספר על הצמחים האלה ועל הימים ההם, אז כשהיה נער בירושלים, מה הקשר בכלל? הוא שב והביט בברכיו.

יש שם צמחים רבים, בירושלים? בקע קולו של סולומון. אולי הוא מנסה לעודד אותי, חשב אלישע, אך משהרים שוב את מבטו ראה בעיניו של סולומון סקרנות אמיתית. כי חשבתי שהמקום צחיח, כמעט מדברי, המשיך סולומון, ובטח עכשיו, עם הפיתוח, השינויים...

אוה, אמר אלישע, והביט ישירות בפניו של סולומון, אתה מאוד צודק, אבל בדיוק בגלל זה הצמחייה שם כל כך מעניינת, כי זה מקום מפגש של כמה איזורים פיטוגיאוגרפיים, ובמיוחד בירושלים שהיא על קו פרשת המים... יש שם הצטברות של מינים רבים מאוד של צמחים, שחלקם צריכים להסתגל לסוגי קרקע ואקלים שונים, והחברה הצמחית משתנה במהירות רבה על פני מרחק מאוד קצר...

וככה היית מסתובב לך, לבדך, על הגבעות, מחפש צמחים? שאל סולומון.

כן, ענה אלישע בעצב, כן, כך הייתי עושה. הוא שקע שוב בהרהורים, ואחרי רגע אמר במבוכה, לא היו לי חברים כל כך אז... הייתי בחור...

מיוחד, הציע סולומון.

כן... הודה אלישע, בדיוק... אפילו אפשר אולי לומר, מוזר... ככה היו מדברים עלי... אחד מין, מוזר כזה... הייתי הולך אל הגבעות, אל הצמחים, הייתי יושב לידם, מסתכל עליהם... אבל גם הם לא היו בדיוק חברים... אפילו את השמות שלהם לא ידעתי...

כעת הרים את עיניו ואמר בעוז, מתוך שכנוע עצמי: ואז אמרתי לעצמי, אלה יהיו החברים שלי, הבית שלי, ודבר ראשון שאני צריך זה להכיר את השמות שלהם. לקחתי מאבא שלי את המגדיר שלו, המגדיר הישן, המהוה, שהיו בו דפים קרועים והמון סימונים עם עיפרון ותיקוני טעויות. יכולתי הרי בקלות לקנות לי מגדיר חדש ומעודכן, עם תמונות צבעוניות אפילו, כמו שנהוג היום, אבל זה נראה לי תפל, חסר טעם, אני לא יכול להסביר בדיוק למה, כאילו הצמחים שאגדיר במגדיר החדש יהפכו לשווים פחות ומעניינים פחות מאשר אילו הייתי שובר עליהם את הראש עם המגדיר הישן. התחלתי לשבת להגדיר, וזה בכלל לא קל, בשיטה הזאת, לדעת מה זה הצמח הזה שגדל לידך, להתקדם על פני תהליך ההגדרה, עץ ההגדרה, בלי לעשות טעויות... למי שלא מתמצא זה ממש קשה. האם הפרי הזה שאתה מחזיק בידך הוא ענבה בשרנית או אולי הלקט בעל קשוות? מפוחית, מפרדת, מפרקת, או תרמיל מעובה?... האם הזרעים הם דמויי לוחית פחוסה, או שאינם פחוסים ואולי אינם כלל בגדר לוחית? נזכר באיורים כבדי הראש שבמגדיר הישן, צחקק והוסיף, ואם העלה או הפרי שעיר, נניח — האם השיער הוא מוכי, פלומי, סמיר, כוכבי או קורי? כל השאלות האלה, לקח לי שבועות, שבועות רבים עד שהתחלתי להתמצא בשיטות ההבחנה והמיון הבסיסיות ביותר, להכיר את המשפחות, משפחת הוורדניים, משפחת הלועניתיים, הזיפניים, הציפורניים, הרקפתיים, הארכוביתיים... וזה היה אפילו יותר קשה כי אני דווקא נמשכתי אל הצמחים הפשוטים ביותר, והתרחקתי, הסתייגתי אפשר לומר, מצמחים שאפשר לחשוב עליהם כמיוחדים. ככה זה היה. מה שמשך אותי היו מין עשבים שאיש לא שם לב אליהם, נניח דגניים, או מצליבים קטנים, לא כאלה שיש להם פריחה מפוארת כמו נניח הסחלבים, או הנוריתיים, או אפילו הפרפרניים... ובמיוחד מי שמשכה אותי היה משפחת הסִלקיים, ממש אפשר לומר שהתאהבתי בהם — — —

הוא עצר שוב, נרעש מפתחון הלב שגילה ומכמה לא קשורים הדברים שסיפר לשום דבר שהיה אמור לקרות במהלך הריאיון הזה. אבל סולומון, שהאזין בתשומת לב רבה לסיפורו אמר, סחלבים? יש סחלבים בירושלים?

בוודאי, אמר אלישע והעלה הבעה מתנשאת על פניו, המון, בכל הארץ, כמו זבל, העווה את פניו עוד יותר, אם אתה בא בפברואר או במרץ, אתה לא יכול להיפטר מהם... ויש עוד פרחים מפוארים... אירוסים... ומה שכולם מכירים, כלניות, רקפות, כרכומים... לא, אלה לא עניינו אותי בכלל. למעשה התחלתי לשטום אותם, את הראוותניים האלה, ואחרי שהתחלתי להכיר קצת את הצמחייה בירושלים התחלתי לנדוד יותר למדבר, בעקבות צמחי המדבר, צמחי המדבר המופלאים... מעוררי ההשראה... לא יודע אם יצא לך פעם לטייל במדבר?

סולומון העלה הבעה ספקנית על פניו ואמר, לצערי לא... אני בדרך כלל פה, בניו־ג'רזי, וכאן, אתה יודע, אף פעם לא חסר מים... הוא הציץ לעבר החלון שווילונו הוזח וגם אלישע הפנה לשם את ראשו. בחוץ, מעבר לחלון, הכל היה ירוק כהה מאוד, ירוק ספוגי. בין גושי היערות הסמיכים היו כתמי אחו שצמח פרא בלי שאיש יטרח לנצלו.

טוב, אמר אלישע אחרי שתיקה קצרה, אבל במדבר... שם קשה מאוד לשרוד. אנחנו, בני האדם, יוצאים לטייל שם, לכמה שעות אולי, האמיצים יותר אולי לכמה ימים, וחייבים לקחת איתנו אוכל, ומים, ושמיכה, אבל אלה, הצמחים האלה, נשארים שם, ביום, בלילה, בחורף הקצר, הקר, ובקיץ הארוך כל כך, היבש, הממית... שנה אחרי שנה אחרי שנה... ולפעמים עשרות, אפילו מאות שנים... זה עורר אצלי הערצה לצמחים האלה... אולי אפילו מין קנאה... רציתי גם אני לשבת כך, במדבר, בלי לזוז, ולשרוד שם, כמוהם, בעזרת החוכמה שלהם, החוכמה העתיקה שלהם... אפילו תכננתי איך לעשות את זה, אבל בסוף...

הוא לקח נשימה והביט בסולומון, והיה בטוח שיראה אותו מביט בו בלגלוג, מצפה לראות מתי יתעשת ויחזור לדבר לעניין, אבל לא, סולומון הקשיב לכל מילה שלו במבט מרותק, כמעט חולמני, שקוע לגמרי במה שסיפר. לרגע נכלם, כשהבין כמה נעים לו המבט הזה, אבל מייד חזר לספר. הם, המשיך, צמחי המדבר, פיתחו לעצמם מנגנונים, מנגנונים מיוחדים, מופלאים, כדי לשרוד, ולהתרבות, ולנבוט... מנגנונים שמנצלים את הכימיה, ואת הפיסיקה... הם למדו איך לא לבזבז אנרגיה, ולא לבזבז מים, איך לגדל עלי קייץ ועלי חורף, איך לא לבזבז זרעים שעלולים סתם לנבוט ואחר כך למות אם לא נבטו במקום הנכון או בזמן הנכון... יש כאלה שהזרע שלהם מכוסה במלח, ורק אחרי שהמלח נשטף, כלומר ירד מספיק גשם, הם נובטים... יש כאלה שיש להם כמה סוגי זרעים, זרעים בעלי ציצית שעפים הרחק עם הרוח, לחפש מקומות חדשים לנבוט בהם, וזרעים חסרי ציצית, שנובטים ליד הצמח־האם, במקום שכבר הוכח כראוי לגידול... כמעט לכולם יש מנגנונים שמבטיחים שהזרעים לא ינבטו כולם יחד באותה שנה, כדי להוריד את הסיכוי שכל המין ייכחד אם אחר כך לא ירד יותר גשם... ויש אחד, ריסן שמו, שאחרי שירד גשם מספיק חזק הוא יורה את הזרעים שלו, ממש יורה אותם, למרחקים שקשה להאמין... פעם שמעתי שהולך לרדת גשם חזק, ולקחתי אוהל, וירדתי לנגב, לנחל צין, למקום שכבר ידעתי שיש בו הרבה שיחי ריסן, וישבתי שם כמה ימים, מחכה לראות אותו יורה את הזרעים שלו, אבל או שהגשם לא היה מספיק חזק, או שלא ידעתי על מה להסתכל, לא יצא לי לראות ריסן יורה את הזרעים שלו למרחקים, סתם נרטבתי וקפאתי מקור...

וכך נהיית חבר של הצמחים, אמר סולומון בהבנה, אם אי אפשר להתחבר לבני אדם, לפחות נתחבר לצמחים...

כן, הודה אלישע, חבר של הצמחים.

והיום, אמר סולומון, פורש את ידיו הקצרות, השמנמנות, גם של הכוכבים.

כן, אמר אלישע בעגמומיות, חבר של כוכבים, ושל צמחים...

זה יפה מאוד, ניסה סולומון לעודד אותו, אבל תגיד לי... אך בעודו מדבר נפתחה הדלת בתנופה ולהקה שלמה נכנסה פנימה: שני נערים כבני חמש עשרה, בחורה צעירה כבת עשרים, ואשה גבוהה כבת חמישים או מעט פחות. שני הנערים רצו אל סולומון וגם הוא קם ממקומו בשמחה גלויה. הם עמדו והתחבקו בעוז, שלושתם יחד, עת ארוכה.

מי זה? שאל פתאום אחד הנערים, והצביע בידו על אלישע. כן, מי זה, אמר הנער השני. אלישע הבחין כעת שהם אחים, אולי אפילו תאומים. מי זה? שב ושאל הראשון, והפעם הייתה מעין דחיפות בקולו, מי זה? חזר ושאל. שניהם נתלו עוד יותר על סולומון בעודם מציצים בדאגה באלישע.

אלישע קם ממקומו ואמר להם בידידות, אלישע, אני אלישע, וסולומון אמר להם, רגע, רגע אחד, אני עכשיו אסביר לכם מי זה. הוא השתחרר בעדינות מהלפיתה ואמר, זה כאן, זה איש שקוראים לו אלישע. אלישע, אמר אחד הנערים, וחזר ואמר, אלישע. כן, אמר סולומון, שמו אלישע. אלישע המשיך לעמוד במקומו ולחייך אליהם בידידות. למה הוא בא הנה, המשיך הנער לשאול, לָמָה, לְמָה? הוא בא הנה, ענה סולומון, לראות מה אנחנו עושים פה, בחברה שלנו. בהרמוני? שאל אחיו, מקמט את מצחו בתימהון. כן, ענה לו סולומון בשלווה, בהרמוני, בדיוק. הוא בא לראות מה אנחנו עושים פה בהרמוני. אתה רוצה לעבוד פה? שאל אותו אחד הנערים, ואלישע אמר אֶה... ואחרי עוד רגע אמר, יכול להיות, זה מאוד מעניין... בוא תכיר, אמר לו סולומון, זה מקס, טפח על כתפו של אחד הנערים, וזה בילי, חבק את כתפו של השני. תגידו שלום לאלישע, נערים... אבל הם עזבו אותו וחזרו אל שתי הנשים שהמשיכו לעמוד בכניסה, מפזרות חיוכים, הצעירה באושר והבוגרת בנימוס מאופק.

תראה, תראה מה עשינו היום, צעק מקס, ושלף מהתיק שהביא עימו דפים אחדים. אוֹה, אמר סולומון בהתפעלות אמיתית, מה זה, אתם צבעתם כאן, מי זה מצויר פה, זה באטמן?

מה פתאום באטמן, צעק מקס בזלזול, למה אתה אומר באטמן, אין פה באטמן בכלל, זה בורטוקס מיגאליה... איפה באטמן ואיפה בורטוקס מיגאליה, צעק בילי בכעס, ומקס הוסיף: אתה לא מבין כלום! הנערה הצעירה רצה אליו מייד ואחזה בידו. מה אמרנו, בילי? שאלה אותו, נכון שאמרנו שלא צריך לצעוק כל פעם? אבל... שחרר בילי את ידו מידה והמשיך, מה פתאום באטמן, מה פתאום באטמן, זה בורטוקס מיגאליה, למה אתם לא מבינים?

בינתיים עמד סולומון וחקר בקפידה את הדפים המצוירים. מה, הוא אמר, הוא משתמש במחשבים... באטמן דבר כזה אפילו לא היה עולה על דעתו... הוא יכול עם המחשב שלו לכבות את כל האורות בניו־יורק! קרא מקס בהתרגשות, ובילי הוסיף, ואפילו לסגור את השדה תעופה! אוהו, אוהו, אמר סולומון, שקוע כולו בדפי הצביעה של הנערים. האשה הבוגרת ניגשה אליו ולחשה משהו באוזנו. כן, כן, אמר סולומון בשלווה והפנה את מבטו חזרה אל אלישע, עוד כמה רגעים, בסדר? בטח, בטח, אמר אלישע והתקרב בזהירות אל החבורה. אפשר גם להסתכל?

מקס הביט בו רגע או שניים, אחר כך באביו, ולאחר מכן, בהיסוס מה, הוציא דף אחד והגיש אותו לאלישע. אם לא היו מזהירים אותו מראש הוא היה משוכנע שמה שמצויר על הדף אינו אלא באטמן. היצור ריחף מעל עיר גדולה וחשוכה, בידיו כל מיני מכשירים מאיימים למראה, והרחק למטה, על המדרכות, ליד הרחובות החשוכים, ניתן היה להבחין בדמויות אנושיות, עומדות ללא תנועה, אבודות, חסרות אונים.