המלך אגו

פתח דבר

בשנים הארוכות שבהן עבדתי כפסיכולוגית קלינית, חיפשתי אחר תשובות לשאלות שאינן עולות במסגרת העולם הרגשי. אין הכוונה רק לשאלות מסוג "למה אני מרגיש ש...", אלא לשאלות כמו "למה זה מגיע לי?"; "למה זה קרה דווקא לי?"; "מהו טעם החיים?"; או אפילו שאלה הנוגעת לפחד הנורא מ"בינוניות".

במסגרת הטיפול באנשים הרגשתי לא אחת חסרת אונים כנגד מצוקות רגשיות שלא נמצא להן מרפא במסגרת הבוננויות הפסיכולוגיות: התמודדות עם מכות גורל, רגשות לא מוסברים כלפי אנשים, או לחלופין, שאלות מהותיות יותר על משמעות או על הדרך להתמודד עם מציאות מסובכת.

התופעות המפליאות ביותר שבהן נתקלתי במהלך עבודתי הן העיסוק הבלתי פוסק של בני האדם בהשוואת עצמם לאחרים והניסיונות האין–סופיים שלהם להימלט מן ה"בינוניות" והנחיתות או "להיות יותר": מצטיין יותר, "שווה" או "נחשב" יותר, רזה או יפה יותר. תמיד להיות פשוט "מוצלח".

את ספרי הראשון "מעבר לקו המים"^* כתבתי בעקבות צורך לחפש דרך התבוננות נוספת במצוקות רגשיות, דרך של ראיית עולם רוחנית המבוססת על התפיסות הרוחניות העתיקות. "מעבר לקו המים" יוצר חיבור ראשוני בין העולם הפסיכולוגי הנוגע לרגש ולמקורותיו לבין אותה השקפת העולם.

מבוא

סיפורו של איש פשוט

היה היה איש ושמו שמחה.

הפרטים על חייו, למען האמת, אינם חשובים כלל.

הוא נולד, גדל, חי והקים משפחה. הוא יצא לעבודה וחזר לביתו מדי יום. כמו כולם.

יום אחד נמנם שמחה על מרפסת ביתו.

הוא שקע בתרדמה מוזרה, חציה חלום וחציה מציאות, ובמצב הזה החל במסע משונה.

שמחה מצא את עצמו לפתע בבית קסום ומרשים. לרשותו עמד צוות משרתים נאמן, וצעד אחר צעד הוא החל במסע פינוקים בארץ של אגדות ופנטזיות שאותה יכול אדם רק לדמיין.

הוא ראה את עצמו טובל באמבט מלא קצף, מאזין למוזיקה מרגיעה, לובש בגדים נהדרים וצופה בסרטים נפלאים ככל שחשקה נפשו. הוא שכב עם עלמות חן וגם עם אשתו. הוא התענג על מיטב המאכלים ועל מנוחה. שוב ושוב חזר התסריט הנפלא הזה ובכל פעם חלו בו שינויים - פעם גם קרא ספרים או הציץ במחשב, ושוב טבל באמבט או שבע מאכלים טובים. ושוב, נשים ומוזיקה, וכך עוד עוד.

לאחר הפעם החמישית בערך, החלה לנקר מחשבה לא נעימה במוחו: "ומה יהיה אם עוד מעט זה ייגמר?" הוא ניסה להרגיע את עצמו, אך לשווא. אחר כך הופיעה מחשבה מטרידה חדשה: "למי אספר על כל זה? אני חייב לספר למישהו... היי, ראו כמה טוב לי!". באימה גייס שמחה בדמיונו את משפחתו המורחבת, את חבריו וכמה אנשים ממקום עבודתו, אך דבר לא הצליח כפי שציפה. רובם לא חייכו כשראו אותו באושרו. להפך, הם נתנו בו מבטים מכוערים ומלאי קנאה. אחרים היו אדישים בצורה בלתי נסבלת.

הזוועה הייתה כה נוראה עד כי שמחה אילץ עצמו לפקוח את עיניו.

מצד אחד, שמח כשהבין שהוא במרפסת ביתו, ודבר לא התרחש באמת. מצד שני בשום פנים לא היה מוכן להיפרד מהמסע הנפלא הזה ל"ארץ האושר", כך לפחות כינה אותו בפני עצמו. שמחה חזר ועצם את עיניו.

בית החלומות חזר והיה במקומו, ושוב חזר העונג המופלא שלו ציפה. פעם נוספת מצא שמחה את עצמו טובל באמבט, מוקף בנשים ובמאכלים, בדיוק כפי שהיה קודם.

הפעם, לאחר הביקור השלישי אמר לו קול מסתורי בתוכו: "די, זה כבר משעמם!"

"מה פתאום?" ענה לעצמו, שטוף זיעה, "שום משעמם! זהו טעם החיים!"

בשלב זה מחשבותיו המטרידות כבר לא נתנו לו מנוח, והן המשיכו להתפתח בצורות שונות: "נו, אז מה עכשיו?"; או "כמה אפשר להמשיך בזה?; אז מי אני פה? מה אני שווה בדיוק?"; או אפילו שאלה חיננית יותר כמו "איזו ריקנות! שטויות! מה המשמעות של זה? זה הכול? זהו האושר?"

שמחה לא היה מסוגל עוד לעמוד במחשבותיו המייסרות. התחושה הנעימה שליוותה אותו בתחילת מסעו נעלמה זה מכבר. הוא פקח את עיניו לחלוטין.

הוא קם בזריזות מן הכיסא, נכנס לביתו, ושמח כפי שלא שמח כבר זמן רב מעצם הכנת כוס תה פשוטה ומהבילה. בדקות שלאחר מכן הוא נזכר אחוז צמרמורות במסעו המשונה.

שמחה הוצף בתחושות של ריקנות ודכדוך מבלי שהבין מדוע. כל שידע הוא שמסעו הסתיים בצורה מפתיעה ובתחושות רעות.

"מילא", אמר לעצמו, "אני בסך הכול איש פשוט. מה לי ולסודות האושר. מה שבטוח הוא שלחיות בבית ההוא כל הזמן יהיה איום ונורא. תודה לאל שמתחילות החדשות בטלוויזיה עכשיו."

שמחה הבטיח לעצמו הבטחה מטופשת לא לחפש דברים חדשים ולהסתפק במועט. הוא ידע שלא יצליח באמת לעמוד בהבטחתו זו, אך היא הרגיעה אותו בינתיים, וכך הצליח להירדם באותו לילה.

מאז אותו יום הפסיק שמחה לערוך מסעות אל תוך עצמו. יחד עם זאת, נותרו לו שאלות שמעולם לא העז לשאול בקול רם וברור, כמו כולנו.

כמו שמחה, גם אנחנו מחפשים! מחפשים להיות יותר מאושרים, מחפשים להשיג עוד, מחפשים משמעות וערך לחיינו, הסברים לסבל שלנו.

אך בו–זמנית אנחנו מתקוממים! מתקוממים כנגד העוול שהחיים גורמים לנו, כנגד הקשיים, כנגד חלוף הזמן, כנגד ההחמצות, כנגד העצב וכנגד האבדן.

אולי הכול מתחיל בחשיבות העצמית התהומית שלנו. הרצינות שאנו מייחסים למשאלות שלנו, ובמיוחד לתחושת ה"מגיע לי" הבסיסית.

שמחה הוא אדם פשוט, כמו כולנו. אל תמהרו להתקומם. כולנו אנשים פשוטים. האינטליגנציה או הכסף לא הופכים אותנו למאושרים יותר ולא מספקים לנו תשובות. למה? משום שכולנו, כל אחד ואחד מאתנו, נשלטים על ידי כוח אחד המחפש לתת שם ומילים לחוויה הפשוטה של החיים. אותו כוח מבקש לעצמו כל הזמן עוד ועוד ואומר לעצמו שאנחנו יותר מאחרים, או לפחות לא פחות מהם.

הכוח הזה גורם לנו לחפש את האושר על פי דרכו ומכתיב לנו את הלכתו.

נא להכיר, זהו המלך אגו!

הספר הזה מוקדש לשמחה. איש פשוט שניסה במסע קטן אל עצמו לחוות את האושר הנכסף. הוא נכשל, ונשאר מרוקן.

יחד עם שמחה, אנחנו עומדים להכיר את המלך אגו ואת האופן שבו הוא שולט בממלכה הפנימית שלנו.

זאת ועוד. היו בטוחים כי מן הרגע שנתוודע למלך הזה, נתחיל לצעוד בדרך האטית והבטוחה לאיזונו ולהקטנתו, שאם לא כן לעולם לא נצליח לעזור לשמחה הנמצא בתוכנו. היתרון הגדול של שמחה, חשוב לציין, מתחיל בכך שבתוכו פנימה הוא באמת ידע שהוא רק אדם מן השורה.

מסענו המשותף להבסת המלך אגו כולל לא רק את ההיכרות עמו, אלא גם את בניית הצבא והאסטרטגיה ללוחמה בו. חיילינו האמיצים יהיו החוקים הקדומים של היקום ושל הקיום שלנו, כפי שניסחו אותם חכמי הטאו - ה"דרך" הסינית הקדומה.

ברוך בואכם למסענו המשותף.

המסע מתחיל.

1

האגו - שליט רב כוח

פעם אחת, לפני שנים רבות, חיה מלכה בארמון גדול. המלכה הייתה יפה, וזמן רב נחשבה ליפה בנשים. זו המלכה, שבחדרה שבארמון הייתה תלויה מראת קסמים, ואותה היא נהגה לשאול "מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?". המלכה הייתה מרוצה מתשובותיה של המראה כיוון שכולן סיפקו את הצורך והדחף העזים ביותר לקיומה: האדרת האגו שלה.

המראה תמיד הבהירה לה שאין בממלכה ולו אישה אחת יפה ממנה. את הרעיון הזה לא יכלה המלכה בשום פנים ואופן לשאת. מבחינתה, קיומה של כל אישה שיפה ממנה היווה איום עליה ועורר בה את הדחף להילחם קרב של חיים או מוות: היא לא תחיה בידיעה שלמישהי יש יתרון על פניה. על כן החליטה להרוג אותה, את שלגייה.

מבחינתנו, הגיבורה המרכזית שלנו איננה שלגייה דווקא, אלא המלכה הגדולה, זו שהייתה מוכנה להקריב אפילו את חייה כדי להרוס כל איום על בלעדיות גדולתה.

"חולה", היינו אומרים אם היינו שומעים על דמות כזו! שאט נפש כלפיה תתעורר בנו, ולא יהיה לנו ספק שהתנהגותה של המלכה איננה סבירה או הגיונית בקנה המידה שלנו. בכל זאת, מן הראוי היה שעמוק בתוכנו נעז לשאול את עצמנו בכנות: האם לא נמצא בכולנו לפחות מעט מהמלכה הזו?

ודאי שכן. בתוכנו, בתוך כולנו, שוכן מלך אחד שזכה בכתרו בזמן בריאת האדם. זהו המלך אגו. הדבר המשעשע הוא שעל פי רוב אנחנו מצליחים להבחין במלכותו ובפעולותיו אצל אחרים אך לא אצל עצמנו. לכן אנו בזים לו כשאנו מזהים אותו אצל הזולת.

בדרך כלל זה נשמע כך: "איזה אגו מנופח יש לו"; או "זאת? חולת אגו..."; או "יש לה אגו גדול, חושבת שהיא מי יודע מה...". המלך הזה מסתובב בינינו וזוכה מאתנו לגידופים מלוא החופן.

מיהו המלך רב ההשפעה הזה?

המונח "אגו" הוא מונח עתיק יומין שפירושו הוא "אני". אצל פרויד המונח "אגו" מתאר את ה"אני" כמבנה המכיל מערך של כוחות ויחסי גומלין בתוכו. כחלק מהאישיות שלנו, ה"אגו" הוא הכוחות הרגשיים והשכליים שלנו להתמודד עם המציאות.

יחד עם זאת השימוש הנפוץ שלנו במילה זו אינו מתייחס למינוח הפסיכולוגי. כשאנחנו משתמשים במילה "אגו" אנחנו מתכוונים לאיכות אנושית מסוימת מאוד אף שלא בהכרח נמצאת באמתחתנו ההגדרה המדויקת עבורה. בדרך כלל אנחנו מתכוונים ליוהרה ולגאווה בלתי נסבלות המעוררות בנו דחף בלתי נלאה לגדף אותן ולמאוס בהן.

אכן, ללא קשר לעולם הרגשי, האגו במהותו הבוטה אינו אלא החשיבות העצמית התהומית שלנו הבאה לידי ביטוי באופנים רבים ושונים. אותה חשיבות עצמית איננה מבנה שהתפתח דווקא מילדותנו, אלא מבנה מולד העוסק ללא לאות בעצמנו ובהשוואת עצמנו לזולתנו. איננו מודעים אפילו למידה שבה ההשוואות שלנו מתמזגות היטב בתוך מחשבותינו. השוואה זו, בעזרת הרצון האדיר שלנו לקבל מן העולם את מבוקשנו - הרצון להיות "יותר" מאחרים - מולידה משאלה בלתי מסויגת לעליונות רבה ככל האפשר על הסביבה.

המלך אגו מתגלם בקושי העצום שלנו לסבול את יתרונם של אחרים על פנינו. בלשון יום יום אנו מכנים זאת כקושי "לפרגן" אף שכוונותינו טובות. אמנם בשפת הפסיכולוגיה ניתנו לתופעת היוהרה והצורך לעליונות כינויים והסברים שונים, אך לא בהם נעסוק, אלא דווקא במהותו של אותו אגו, במקורותיו, במאפייניו ובאופן שבו, לא פעם מבלי משים, בדרך זו או אחרת הוא שולט בחיינו.

נתחיל בכך שנכיר את המלך הקדום הזה הקיים כבר מיום היוולדנו. מלך זה אינו אלא מבנה פנימי מולד בתוכנו, מנגנון של תודעה הקורא בקול גדול:

"אני רוצה לקבל! מגיע לי לקבל! אני חשוב מאוד, ואני אפילו חשוב יותר ממך!" או "אני חשוב לא פחות ממך". זוהי חשיבות עצמית עמוקה ובסיסית הכוללת כמה שאיפות יסודיות:

• לממש את כל רצונותינו ומשאלותינו
• להיות תמיד במצב של יתרון על אחרים
• להתנגד לרעיון שאחרים נהנים מיתרון עלינו

נולדנו ולנו מהות רוחנית מסוימת התובעת לקבל לעצמה מן העולם ואיננה יודעת שובע או מנוח. יתרה מזו, מהות זו גם שואפת לבלעדיות או לייחודיות מול אחרים.

הקבלה היהודית כינתה זאת "רצון לקבל לעצמי", וכאן נרחיב את הדיבור על מאפייני המבנה הזה שגורם לנו להיות הן תובעניים כלפי העולם והן חסרי חמלה כלפי אחרים.

נולדנו ולנו רצון אין–סופי לקבל לעצמנו. בשנות חיינו המוקדמות דואג רצון זה לכך שנקבל את צרכינו הבסיסיים מן העולם. עם השנים התרחב הרצון הבסיסי עשרות מונים. הרצונות הפכו להיות אין–סופיים, וכבני אדם הפכנו יצורים חמדניים המבקשים לעצמם עוד ועוד, חוששים לאבד ולא מסתפקים במה שניתן להם.

נטייה בסיסית זו, שהתפתחה עם השנים, הביאה לכך שתודעתנו עוסקת בעיקר בעצמנו. יש להניח שהרצון האדיר לקבל לעצמנו הוליד את החשיבות העצמית התהומית שלנו, את ההרגשה שאנו במרכז העולם. זו הולידה את הנטייה הכפייתית והאוטומטית שלנו להשוות עצמנו לאחרים.

שלושת המבנים הללו: הרצון לקבל לעצמנו, החשיבות העצמית שלנו והנטייה שלנו להשוות עצמנו לאחרים, כרוכים זה בזה. כתוצאה מכך כל חיינו אנחנו נוברים בתוך עצמנו ועסוקים במחשבות כיצד לממש את רצונותינו ואת משאלותינו. ואם לא די בכך, הרי שמחשבותינו נודדות אל שאלות המעמד היחסי שלנו מול האחרים תוך תקווה קיומית שמיקום זה מבטיח יתרון על פניהם.

האם רעיון זה, הטוען שבכולנו מבנים אלה, מקומם אתכם? אם כן, סביר להניח שמלך זה עדיין פתלתול וחמקמק עבורכם. הוא מסווה עצמו כך שלא תוכלו לפגוש אותו פנים אל פנים.

אם נרצה ואם לאו, האגו הוא כל כך קמאי, עד כי כבר בסיפור הבריאה התנ"כי הוא מופיע במלוא עצמתו.

מה באמת קרה שם בגן העדן? מדוע הצליח הנחש לפתות את חווה? האם לא משום שגם היא רצתה לטעום מעץ הדעת, ולא יכלה לשאת את העובדה שלנחש יתרון על פניה?

מאז ומתמיד לא היה בן האנוש מסוגל לסבול את יתרון האחרים על פניו. לראייה נתבונן במקרה העתיק בעולם של קנאת אחים - המקרה של קין והבל. האם לא על היתרון, העדיפות והעליונות נלחמו שניים אלה?

קין סבל סבל רב. הוא לא יכול לשאת בשום פנים ואופן את העדפתו של אלוהים את הבל ולכן הרג אותו, בדיוק כפי שעשתה המלכה שלנו בסיפור של שלגיה. התפיסה הבאה לידי ביטוי בסיפורים אלה אומרת כולה: "אני רוצה להיות יותר מאחרים..." או "לא אתן שאחרים יהיו/יקבלו יותר ממני"!

הדחף לקבל ולהשיג בלי גבולות, הרצון להיות יותר או לא להיות פחות, טבועים עמוק בתוך הווייתנו בכל אחת משנות חיינו.

עכשיו אולי תאמרו, "אצלי זה לא כך. הסיפורים האלה מוגזמים..." חכו רגע, מיד נדבר על כולנו.

תחילה עלינו להסכים על כך שבחיי היומיום אנו מרוכזים בעיקר בעצמנו וברצונותינו. אף שיש תקופות שבהן אנו מתגייסים לטפל במסירות במישהו אחר, יותר מכול אנחנו עוסקים בעצמנו - בצרכים, במשאלות, ברגשות, או לחלופין, במעמדנו ובמיקומנו בעולם ביחס לאחרים, כפי שכבר הבהרנו קודם לכן.

הדגמה ברורה ומוכרת תועיל. לשם כך נפליג בזמן ונעבור לסוג כלשהו של מסיבה - מסיבת יום שישי, מסיבת ריקודים, חתונה, בר מצווה או מסיבת יום הולדת. מה בעצם עושים כולנו באירוע כזה?

נודה ולא נבוש, אנו נעשה כל שביכולתנו להיראות טוב ככל האפשר ולזכות בהתפעלות!

זה הולך כך: שולה, חדווה, נורית, שושנה וריקי - הוזמנו למסיבת רווקות. שולה החליטה להופיע למסיבה בצורה מרשימה ככל האפשר. היא יצאה מהבית ל"ציד בגדים", עברה בחנות יוקרה, התגנדרה והצטיידה בשמלה ובנעליים חדשות. מאוד שימחה אותה המחשבה הלא–מודעת שחדווה, נורית, שושנה וריקי יתפעלו ממנה וירעיפו עליה מחמאות.

אלא שכדרכו של עולם, גם חדווה החליטה להיות המרשימה מכולן. גם היא שמה במרץ פעמיה אל חנות יוקרה, קנתה, התלבשה והתאפרה משום שגם היא רצתה ששאר הבנות, כולל שולה כמובן, יחמיאו לה ויתפעלו מהופעתה המהממת. לא זו בלבד, אלא שגם נורית החליטה להיות היפה מכולן... וכך דפוס זה חוזר ונשנה. הסיפור כולו צפוי וידוע מראש: באופן בלתי נשלט, כולנו מבקשים לזכות בהתפעלותם של האחרים. בעזות מצח אנחנו מבקשים לרכוש לעצמנו עמדת יתרון על פני אחרים. נוסף על כך, אנו מצפים בלי בושה שהאחרים יהיו פנויים לעסוק בנו, יכירו ביתרון זה ויתרשמו!

מביך, לא?

מה שמדהים עוד יותר הוא שכולנו מייחלים לאותו דבר. כולנו, מבלי משים, מתהדרים בלבושנו, מסרבים להכיר בעובדה המצערת שאחרים אינם באמת פנויים להתרשם מאתנו ושוכחים שהייעוד שלהם בחיים אינו דווקא להתפעל מאתנו ולספק לנו מזון להשבעת האגו שלנו.

אחרי הכול, האמת, אף שאינה נעימה, היא שבתוך תוכנו אנחנו עסוקים רק בעצמנו. לכל היותר אנו מתקנאים באחרים או בזים להם. רק לעתים רחוקות אנחנו פנויים באמת להתבונן באחרים ולהעניק להם תשומת לב ראויה. מקרים נדירים אלה מתרחשים בתוך מערכת של קשר אמתי עם אחרים. במקום שבו שולטת האהבה, למלך אגו אין מקום, והוא נעלם לפרק זמן מסוים.

אם כך, כשאנו מתגנדרים, משטה בנו המלך אגו משום שהוא שולט בכולנו. כתוצאה משליטתו המוחלטת, מבלי משים, כל אחד מאתנו מבקש להשביע את רעבונו לעמדה של יתרון תוך שימוש באחרים.

מכאן אנו לומדים שהמלך אגו הוא שליט רם ורב כוח, אכזר ביסודו, בעל לשון נוטפת דבש והופעה מצוחצחת.

מדוע הוא אכזר ביסודו? משום שהוא שולט במרבית החלקים של חיינו, מנווט אותנו וכולא אותנו בבתי כלא רבים של התנהגויות, מחשבות ורגשות. אלה הופכים לעתים להיות בורות ללא תחתית, ולנו אין את היכולת להשתחרר או לשאוף אוויר צח לרגע. בבסיסו, המלך אגו הוא תחושת "מגיע לי" עמוקה המציגה תביעות לחיים, דורשת שליטה וסיפוק ומחפשת את היתרון.

להערכתי, אין מקום המוכיח בצורה ברורה יותר את קיומו של המלך הגדול מאשר החיים על הכביש.

בכל גיל או מצב כלכלי או חברתי, הנהיגה בכבישים מצליחה להעיר בתוכנו את הפרצופים המכוערים ביותר של האגו. אותם פרצופים של המלך אגו חבויים בתוכנו מתחת לארשת פנים רגועה וסובלנית או תחת חליפות בגדים מהודרות.

נסו רק להיזכר מתי בפעם האחרונה נופפתם בזעם באצבעות ידיכם כלפי נהג אחר, קיללתם או קוללתם? מתי לאחרונה סיננתם בזעם גידופים כלפי עבריין כביש מצוי או כלפי סתם אחד שהתפרץ לנתיב הנסיעה שלכם כדי להגיע קודם אל הרמזור?

מה בעצם מעורר בנו כאלה התפרצויות זעם חסר שליטה?

עצרו נא את פרץ ההסברים ההגיוניים על סכנת נפשות או על כל סכנה אחרת העומד להיפלט מפיכם!

יש אמת פשוטה אחת העומדת מאחורי פרצי הרגשות הבלתי סבירים הללו: זוהי אי–יכולת שלנו לסבול את הרעיון שנהג אחר השיג יתרון כלשהו על פנינו - בין שעקף ובין שלא האט - או אי–יכולת לוותר על האגו הקורא "מגיע לי!" ולהניח לכעס שלנו על התנהגות בלתי מתחשבת או פולשנית.

מבחינתנו, העולם אמור לנהוג על פי צרכינו ודרישותינו! לא יעלה על הדעת שמישהו ינהג כלפינו בגסות או בחוסר התחשבות! ההיגיון אומר לנו שחוקי הכביש אינם דומים לחוקים של קשר אישי קרוב, ואף על פי כן אנחנו מגיבים רגשית בעצמות שאינן מתאימות לאירועים השונים על הכביש.

מדוע אנו פועלים כך? משום שהמלך אגו - החשיבות העצמית התהומית שלנו - אינה מוכנה לוותר. לא יעלה על הדעת שמישהו יתנהג כלפינו שלא כיאות ולא נשיב לו כגמולו. כך תוקף אותנו דחף חסר שליטה "להחזיר" לנהג המנוול. "להחזיר" פירושו לפגוע בחזרה, ובכך להשיב לעצמנו כביכול את עמדת היתרון!

המשך הפרק בספר המלא