משברי הרפובליקה

שהאמת תיאמר, גם אם ייחרב העולם
פתח דבר מאת מיקי זר

הדבר שאנו מתמודדים איתו הוא משבר חוקתי מהמעלה הראשונה, ומשבר זה הוא תוצאה של שני גורמים שונים מאוד, שהשילוב המצער שלהם מחולל את האקוטיות הייחודית וגם את הבלבול הכללי המאפיינים את המצב. הגורם הראשון הוא קריאות התיגר התכופות של הממשל על החוקה, וכתוצאה מכך אובדן האמון של העם בתהליכים חוקתיים, כלומר הנסיגה מהסכמה; והגורם השני, שנחשף לעין כול פחות או יותר באותו הזמן, הוא אי־הרצון הרדיקלי יותר של חלקים מסוימים באוכלוסייה להכיר בקונצנזוס אוניברסליס.¹

דברים אלה, מתוך המסה "אי־ציות אזרחי", לא נכתבו היום, ולא נכתבו בישראל. אסופת המסות של חנה ארנדט המובאת כאן בפני קוראי העברית חושפת את שורשי המשברים שעמם התמודדה הפוליטיקה האמריקאית בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים, משברים שפירותיהם הבשילו בעשורים האחרונים והפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הפוליטי העכשווי, הגלובלי והמקומי כאחד. ספר זה רואה אור בעברית בימים שבהם מושגים כמו "משבר חוקתי" או "אי־ציות אזרחי" נשמעים תכופות בשיח הציבורי, אך הבלבול המושגי רב על הבהירות; בימים שבהם מראות של אלימות קשה מצד נציגי שלטון במדים שחורים כלפי אזרחים מפגינים אינם צורבים עוד את העין בתדהמה; בימים של טשטוש גבולות ממאיר בין אמת למניפולציה ובין עובדה לדעה, ושל בלבול מושגי בין כוח לסמכות ובין כוח לאלימות. המסות של ארנדט, שנכתבו לפני כחמישה עשורים ובמקום אחר, מחדדות ומבהירות מושגי מפתח המשמשים גם בדיונים פוליטיים עכשוויים, תוך שהן מצביעות על האתגרים העומדים בפני דמוקרטיות ליברליות עכשוויות ועל מה שמונח על הכף בבואנו לבחון את עתידן.

אלה מבין הקוראים החשים בלבול וחרדה גוברים לנוכח הניסיון לפענח את המציאות הפוליטית המשתנה במהירות לנגד עיניהם, עשויים למצוא את אסופת המסות הזו, שהתפרסמה לראשונה בשנת 1972, רלוונטית מאין כמוה. שקר פוליטי שמשחית את הזירה הציבורית, היעדר סולידריות בין קבוצות התנגדות על רקע הדרה מהחוזה החברתי הראשוני, אובדן הסמכות הפוליטית והחלפתה באלימות — הסכנה לעצם קיומם של התנאים המאפשרים חיים ביחד לא רק שלא חלפה, אלא היא ברורה ומיידית עוד יותר מכפי שהייתה בעת כתיבת המסות הללו. על כל אלה נוספת ההבנה הטראגית שלא זו בלבד שלא התברכנו במנהיגים בעלי שיעור קומה, אלא שיתומים אנחנו מתפקיד חברתי נוסף שקשה להפריז בחשיבותו בהיסטוריה הפוליטית של קבוצות: תפקיד הנביא.

בניסיון להבין את מהות הנבואה ואת מקומה בחיים הפוליטיים, קבע שפינוזה כי "אין הנביאים בני־סמך אלא בעניינים השייכים לאורח החיים ולשלימות של אמת".² אין המדובר בנביאים של פלאות ונסים, של אות ומופת וגילוי עתידות, אלא בחכם המתבונן במציאות ללא מורא, ברוח אמרתו של האמורא רבי אבדימי דמִן חיפה, ולפיה "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים",³ או ברוח דברי הרמב"ם, ולפיהם הנביא אפשר "שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה, לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם".⁴ הבנה, לפי ארנדט, "משמעותה התמודדות לא ידועה מראש, קשובה, עם המציאות, והתעמתות איתה — תהא אשר תהא".⁵ במובן זה, המסות שכאן מבטאות יסוד עקבי בכתיבתה של ארנדט: התבוננות במציאות ללא דעות קדומות וללא משוא פנים, והתנגדות עיקשת לפשרה בכל הנוגע לאמת. גם הקריאה במסות הללו אינה יוצאת דופן ביחס לקריאה בכתביה של ארנדט. היא מזכירה את נחיצותו בחיינו של מי שאינו נבהל ואינו מתעייף, מי שחוזר ואומר: התבוננות אמיצה באמת היא תקוותנו לגאולה.

אליזבת יאנג־ברוהל, הביוגרפית של ארנדט, טוענת שבעת שאספה ארנדט את כתביה הפוליטיים משלהי שנות ה-60 לכרך אחד, היא הבינה שכתבה על משברי הרפובליקה שהייתה עדה להם וש"מלחמת וייטנאם הייתה חלק משינוי עמוק הן בחייה הפוליטיים של אמריקה והן בסדר העולמי".⁶ אבל אף שכל המסות בקובץ קשורות במישרין ובעקיפין למלחמת וייטנאם ולהתנהלות האמריקאית במהלכה, הן אינן מוצגות לקורא לפי סדר כתיבתן.⁷ ארנדט בחרה לפתוח את משברי הרפובליקה במסה שאותה כתבה אחרונה, "לשקר בפוליטיקה". המסה, שהתפרסמה לראשונה בשנת 1971 ב-New York Review of Books, מעמידה במרכזה סוגיה שארנדט חזרה אליה שוב ושוב בכתיבתה ושהיא גם מרכז הכובד של הקובץ כולו: סוגיית השקר הפוליטי. ב"לשקר בפוליטיקה" ארנדט תרה אחר הסבר להונאה השיטתית שנקט הממשל האמריקאי בנוגע למלחמה בווייטנאם, הונאה שנחשפה, על ממדיה הכבירים, במסמכי הפנטגון.

במסה מוקדמת יותר, "אמת ופוליטיקה",⁸ שהיא גרסה פילוסופית יותר של הרעיונות המארגנים את הדיון שלה בהונאה השלטונית שאפפה את מלחמת וייטנאם, מנתה ארנדט שתי מטרות לדיון שלה בקשר בין אמת ופוליטיקה. הראשונה הייתה להבהיר סוגיות הנוגעות ל"כמות המדהימה של שקרים" שהופצו במחלוקת סביב פרסום ספרה אייכמן בירושלים — הן בנוגע למה שכתבה ארנדט והן בנוגע לעובדות שדיווחה עליהן. המטרה השנייה נגעה להאשמה שהוטחה בארנדט לא אחת, בעקבות הטענות שהעלתה באייכמן בירושלים, ולפיה היא האמינה שיש "לומר את האמת גם אם ייחרב העולם".⁹ די בתשובתה של ארנדט כדי להעיד על החשיבות שייחסה לאמת בכל היבט של חיי אנוש, מהפרטי והאינטימי ועד הפוליטי והציבורי. ארנדט הסבירה ש"הקרבת האמת לשם הישרדותו של העולם תהיה חסרת תוחלת יותר מהקרבתו של כל עיקרון או סגולה אחרים", כמו למשל צדק או חירות, אף שלכאורה אלו עקרונות פוליטיים בהרבה ממושג האמת.¹⁰ הסיבה היא שעולם ללא צדק או חירות אולי יהיה עולם נורא, אך הוא יהיה עולם, הוא יוסיף לשרוד. לעומת זאת, ללא אמת שאפשר לסמוך עליה, שהיא "הגורם המייצב העליון של ענייני אנוש", אף עולם אנושי לא יוכל לשרוד.¹¹

כבר בניתוח של ארנדט את הטוטליטריות תפסה בעיית ההונאה הפוליטית מקום מרכזי, שכן אחד האלמנטים של הטוטליטריות שהטרידו אותה היה החתירה ל"הונאה שיטתית של העולם כולו".¹² בפתח ספרה יסודות הטוטליטריות, שהתפרסם לראשונה ב-1951, ארנדט הבחינה בין הסופיסטים הקדמונים, ש"הסתפקו בניצחון חולף של הטיעון על האמת", ובין המודרנים, המבקשים להשיג ניצחון בטווח הרחוק על המציאות עצמה; לדברי ארנדט, הראשונים "הרסו את כבוד המחשבה האנושית", שעה שצאצאיהם המודרנים "הורסים את כבוד הפעולה האנושית".¹³ בהמשך, ב"אמת ופוליטיקה", הצביעה ארנדט על כך שבעולם המודרני הפך התחום הפוליטי לתחום ההונאה.¹⁴ ובניגוד לעולם העתיק, שבו היה התחום הפוליטי מקומה של פעולה פוליטית היוצרת היסטוריה, בעולם המודרני הפך התחום הפוליטי לזירה מרכזית של שקר המכחיש אותה.

השקר הפוליטי המודרני שונה מבדיות ומטעויות המנוגדות לאמת ושונה גם משקר מכוּון, שהוא מצג שווא של אמת; מדובר בשקר שהוא מוטציה בהיסטוריה של השקר, ובגרסתו הקיצונית, הטוטליטרית, מדובר בניסיון מכוּון להפוך את השקר למציאות: ראשית בודים עובדה, למשל מועמד לנשיאות שטוען שניצח בבחירות אף שספירת הקולות מעידה על ההיפך; ואז ממהרים להופכה למציאות, למשל שולחים אנשים שימנעו דיווח אמת ויזייפו את ספירת הקולות. ההגנה היחידה מפני סדר עולמי המושתת על שקר כזה היא ביסוסה של אמת עובדתית. היום ברור מתמיד שאין דבר קשה מזה, ושארנדט צדקה כשטענה שהונאה פוליטית תהפוך לאחת הבעיות הקשות ביותר של העולם העכשווי.¹⁵ פגיעותה של האמת בתחום הפוליטי בולטת היום במיוחד, כאשר מתברר שאין קל מלהציג אמת עובדתית כעניין של דעה. ארנדט הציגה תופעה זו כבר ב"אמת ופוליטיקה", בהצביעה על כך שבמדינות חופשיות, אמיתות עובדתיות לא נעימות עוברות טרנספורמציה, במודע או לא במודע, לכלל דעות.¹⁶ כלומר, כשאמת עובדתית נחשפת בציבור, סותרים אותה בעזרת דעות ולא בעזרת שקרים והונאות מכוּונות. הדוגמה של ארנדט היא פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שהשאלה מי פתח בה נעשתה שאלה של דעה, כאילו לא היו העובדות סביבה התרחשויות היסטוריות מתועדות. בכך ארנדט רומזת שהשינוי, הרגע ההיסטורי שבו הופיעה על הבמה הפוליטית המוטציה החדשה של השקר הפוליטי, כרוך בהכחשת האחריות לפרוץ המלחמה ועמו גם הכחשת סוג ההשמדה המסיבית שנחנך עם שכלולן של טכנולוגיות האלימות של המאה ה-20.

* * *

המסה "לשקר בפוליטיקה" נפתחת בהצגת הפרובלמטיקה היסודית הנוגעת ליחסים בין שקר ופוליטיקה: בניגוד לאמת, השקר שייך מטבעו לתחום הפעולה, כלומר לתחום הפוליטי. היכולת לשנות עובדות, כלומר לפעול, והיכולת לשקר, כלומר להכחיש אמת עובדתית, חולקות מקור משותף: הדמיון. מכיוון שהשקר זקוק ליכולת האנושית לדמיין משהו אחר מהקיים, הוא קשור אינהרנטית ליכולת לפעול באופן פוליטי — שהיא אחת הדרכים להתחיל משהו חדש בעולם. השקרן נהנה מהזיקה ההכרחית בין יכולתנו לפעול ולשנות את המציאות ובין יכולתנו להציב בדמיוננו חלופה למציאות העובדתית. בכך הוא חולק עם השחקן הפוליטי תכונה מרכזית: את חירות הפעולה. מכיוון שהכחשת העולם של השקרן היא צורה של פעולה, פעולתו כשלעצמה היא הפגנה של חירות. ב"אמת ופוליטיקה" ארנדט הצביעה על כך שיכולתנו לשקר — אבל לא בהכרח יכולתנו לומר את האמת — מאשרת את קיומה של החירות האנושית: היכולת שלנו לשנות את נסיבות חיינו נעוצה בכך שבאופן יחסי אנחנו חופשיים מהן, ואת החופש הזה בדיוק השקרן מעוות ומנצל לרעה.¹⁷

ארנדט מבקשת לענות לדניאל אלסברג, שהיה בין מחברי מסמכי הפנטגון ומי שהעביר אותם לידי הניו יורק טיימס, על שאלתו המקוננת: "איך הם יכלו?", כלומר כיצד יכלו קובעי המדיניות ויועציהם להוליך שולל את אזרחי ארצות הברית ביודעין, במשך שנים, בכל הנוגע למתרחש בווייטנאם. היא פותחת את תשובתה בהצגת הקשר ההדדי בין הונאה להונאה עצמית. לפחות לכאורה, הונאה עצמית מייצרת סתירה: הדילמה הכרוכה בהונאה עצמית היא שהמשקר לעצמו אינו יכול לאשר בפני עצמו שהאמת היא אמת, שכן אז לא יוכל להסתיר עובדה זו מעצמו. בניגוד לכך, כשאני מבקשת לשנות את המציאות העובדתית איני מכחישה אותה במובן הפשוט; כיצד אוכל לדמיין עולם עובדתי שונה מהקיים אם לא אכיר במציאות העובדתית הקיימת, זו שברצוני לשנות? אולם הונאה עצמית מכחישה את ההכרה הזו בעובדות, כלומר היא כרוכה בהשהיה חסרת גבול של רגע ההכרעה, שבו מחליטים להכיר באמת העובדתית. הונאה עצמית היא התנערות מאחריות בהא הידיעה.

אלא שאצל מוליכי השולל של מסמכי הפנטגון התהפך כביכול התהליך הרגיל של הולכת שולל; במקום להתחיל בהונאה ולהגיע להונאה עצמית — כמו אצל השקרן המאמין לבסוף בשקריו הוא — מוליכי השולל התחילו בהונאה עצמית. ואף זה, מציינת ארנדט, אינו הסבר מספק לשאלתו של אלסברג. הונאה עצמית מניחה בכל זאת הבחנה בין אמת לבדיה, ולכן היא מניחה קונפליקט בין העולם האמיתי ובין הרמאי המרמה את עצמו — קונפליקט שלא התקיים במקרה של מקבלי ההחלטות במלחמת וייטנאם, שעקפו מלכתחילה את השאלה מהי המציאות וכפרו בחשיבותה; כדברי ארנדט, שורש העניין היה בכך ש"התעלמות מהמציאות הייתה טבועה במדיניות ובמטרות עצמן".¹⁸ אצל הדרג השלטוני האמריקאי במהלך המלחמה שלילת עובדות התקבלה בברכה, שכן המציאות עמדה בדרכה של האדרת הדימוי של "המעצמה החזקה בעולם". מי שמנסה רק "להתנהג כאילו", במהרה יחדל להיות מוטרד מהנתק המוחלט בין העובדות ובין הנחות היסוד, התיאוריות וההשערות שלפיהן הוא פועל. וכאשר המטרה האולטימטיבית הקבועה היא לשכנע את העולם כולו בכך שאתה מי שאתה רוצה שיאמינו שאתה — הדאגה ליציבות הדימוי באה במקום הדאגה ליציבות בענייני אנוש באופן כללי, כלומר במקום האחריות ליציבות עולמו של האחר שאותו מוליכים שולל.

לטענתה של ארנדט, הצרה עם אדריכלי וייטנאם וכל השולטים בטכנולוגיות האלימות של זמנם "אינה בכך שהם בעלי דם קר מספיק כדי 'לחשוב על מה שלא יעלה על הדעת', אלא בכך שהם אינם חושבים".¹⁹ אצל אלה ה"יושבים במועצות השלטון בעשורים האחרונים" ויועציהם, הבניות של תחשיבי סיכון ושל תורות משחקים למיניהן החליפו את פעולת החשיבה. והסכנה הטמונה בתיאוריות ובתחשיבים המנחים את מקבלי ההחלטות היא שבשל העקביות הפנימית שלהם יש להם אפקט היפנוטי; הם מרדימים את השכל הישר שלנו. כך מציגה ארנדט את התיאוריות הללו כסוג נוסף של הונאה, ויתר על כן — כמנוע לשקר, להטלת רשת בדיונית על המציאות, כך שסדר הדברים שבו חוויית המציאות קודמת להבנתה מתהפך ומתעוות. המציאות מתייתרת; ראשית מנסחים תיאוריה רצויה ולאחר מכן דורשים מהמציאות להתאים לתיאוריה. בהמשך, במסה על אי־ציות אזרחי, מזכירה ארנדט את כללי המצפון ואת התלות שלהם בכך שאדם יתעניין בעצמו. התעניינות זו של אדם בעצמו היא למעשה החשיבה: דיאלוג חסר־קול בין אדם לבין עצמו. וככל הדיאלוגים, מטעימה ארנדט, הדיאלוג עם עצמי דורש אף הוא "שהמשתתפים בו יהיו חברים".²⁰ כאן מצוי הסבר נוסף לטענתה של ארנדט ולפיה מוליכי השולל אינם חושבים; מוליכי השולל כאמור החלו בהונאה עצמית. אדם המוליך את עצמו שולל, שולֵל בפועל את התנאי האקזיסטנציאלי הבסיסי לחברוּת עם עצמו. הוא שולל את התנאי לדיאלוג עם עצמו, כלומר לחשיבה. הונאה עצמית וחשיבה מוציאות זו את זו.

* * *

המסה השנייה בקובץ, "אי־ציות אזרחי", בוחנת את תנועות המחאה של שנות השישים ובעיקר את התנועה נגד המלחמה בווייטנאם. המסה היא שכתוב של נאום שנשאה ארנדט בשנת 1970 באוניברסיטת ניו יורק בוועידה שכותרתה, "העגומה למדי" כלשונה של ארנדט, הייתה "האם החוק מת?". ארנדט בחרה לדבר על "יחסו המוסרי של האזרח לחוק בחברה של הסכמה",²¹ ובמילים אחרות על הקונפליקט הנושן בין המוסרי לפוליטי. השאלה עלתה לנוכח העובדה שאי־ציות לחוק — "ההתרסה נגד סמכות ממוסדת, דתית וחילונית, חברתית ופוליטית"²² — נעשה תופעה המונית בארצות הברית ובחלקים רבים אחרים בעולם. אם ב"לשקר בפוליטיקה" סימנה ארנדט את האמת ככוח המייצב העליון בחיי אנוש, הרי שב"אי־ציות אזרחי" היא מצביעה על כך שבראש הגורמים הנוספים, המייצרים מסגרת המשכית שכוחה המייצב מאפשר עמידוּת בפני תנועות השינוי של החיים, נמצאות מערכות המשפט, "המסדירות את חיינו בעולם ואת ענייני היומיום שלנו זה עם זה".²³ ארנדט חזתה נכונה שתפקידו של אי־הציות האזרחי בדמוקרטיות יֵלך ויתרחב, ומסיבה זו האמינה שיכולתה של מערכת המשפט להכיל אי־ציות אזרחי היא מדד לעמידותו של המבנה הפוליטי כולו וליכולתו לשרוד בתסיסה פוליטית ללא מלחמת אזרחים ומהפכה.

מה שאולי אפשר ללמוד מההיסטוריה על הסיבות למהפכה, לטענת ארנדט, הוא שחוסר היכולת של ממשל לתפקד כראוי, המביא אזרחים להטיל ספק בלגיטימיות שלו ושוחק את הסמכות השלטונית, עומד ביסוד התפוררותן של מערכות פוליטיות. אי־ציות אזרחי מופיע בעקבות אכזבה עמוקה של אזרחים מתפקוד לקוי של הממשל, או משום שהשתכנעו בכך שהממשל מתנהל בעקביות באופן שחוקיותו מוטלת בספק כבד. מקבילות עכשוויות לדוגמאות שמנתה ארנדט נוכל לזהות ללא קושי: שנים ארוכות של מלחמה לא מוצהרת, השפעה גוברת של סוכנויות חשאיות על ענייני הציבור, איומים על חירויות פרט, פעולות צבאיות ללא אישורו של בית נבחרים, והתייחסות של גורמים בכירים בממשל למתנגדים ולסרבנים כאל "עופות דורסים" ו"טפילים" שאפשר להשליך מהחברה כשם שמשליכים תפוחים רקובים מחבית, התייחסות שלטענת ארנדט קוראת תיגר על כל סדר חוקי שהוא.²⁴ בדיוק בשל כך, ההבחנה הראשונה שלה היא בין אי־ציות אזרחי ובין עבריינות גרידא. תהום מפרידה בין השניים; התרסתו של סרבן הציות האזרחי נגד החוק והרשויות מייצגת התנגדות בסיסית של הקבוצה שאליה הוא משתייך ואשר בשמה ולמענה הוא פועל. הוא אינו מעוניין להחריג את עצמו כמו העבריין אלא מבקש לחולל, במסגרת הכללית של נאמנות לחוק, שינוי לטובת הכלל.

המשך הפרק בספר המלא