מיהו האדם?

פתח דבר

מיהו האדם שאינו נאצי?
דרור בונדי

היהודים - אשר מילאו תפקיד מרכזי בפוליטיקה, בכלכלה ובעניינים החברתיים של ארצם - מוכרחים היו לעזוב את ספרד, מולדתם [...] לוּ נשארו בחצי האי האיברי, ודאי היו שותפים למעשי הכובשים הספרדים. כאשר הללו הגיעו להאיטי, הם מצאו שם יותר ממיליון תושבים. עשרים שנה לאחר מכן נותרו מהם רק אלף. היהודים הנואשים של 1492 לא יכלו לדעת מה נחסך מהם.¹

ברמיזה חריפה זו חתם אברהם יהושע השל (1972-1907) את הביוגרפיה של דון יצחק אברבנאל שפרסם בשנת 1937 בפרנקפורט. אברבנאל שימש כיועץ קרוב למלך ספרד עד לשנת 1492, ואף הלווה לו סכום כסף עצום שסייע לו במלחמתו נגד המוסלמים באותה עת, ועדיין - הוא גורש עם כל יתר אחיו היהודים שסירבו להתנצר. אך אילולא היה אברבנאל מגורש - תהה השל - מה היתה תרומתו לכיבוש אמריקה, שהחל באותה שנה ממש, ושבמהלכו טבחו הספרדים בתושבי המקום? האם גם שם היה מסייע למלך ספרד? האם היה שואל את עצמו אם ראוי לו ליהודי להיות שותף לפשע מלחמה שכזה?

השל כתב שורות אלה על יהודי ספרד שחיו מאות שנים לפניו, אך רמז בכך גם ליהודי גרמניה, אשר ביניהם חי ופעל מאז הגיע ללמוד באוניברסיטת ברלין בסתיו 1927.‏² במהלך העשור שחלף מבואו, הפכה גרמניה מדמוקרטיה ליברלית למדינה פשיסטית, והשל חשש שגורל יהודי גרמניה יהיה דומה לגורלם של יהודי ספרד. נראה שלא העלה על דעתו את נוראות השואה העתידה להתרחש, ולכן ביקש לנחם את יהודי גרמניה שעדיף להיות מגורש כמושא שנאתם של פשיסטים מאשר לשתף איתם פעולה.

חשבתם פעם איך נראים החיים במדינה ההולכת ומידרדרת לפשיזם? הבעיה הגדולה במדינה כזו אינה איך להתייחס לפשיסטים אלא איך להתייחס לעומדים מן הצד, המשתפים פעולה עם הפשיזם בעצם שתיקתם; איך להתייחס, במידה כזו או אחרת, לעצמך.

מיום היות האדם על פני האדמה לא היה מקדש שנקדש בדם רב וטהור, כמו שנקדש קיומה של האומה הישראלית. כל יהודי שנשתייר בחיים הוא זוטו של נר מהמאור האלוהי ואוד מוצל מאש הרשע. בלא יודעים, כל יהודי מוכתר בכתר של קדושה. עליו לחוש את ההוד המרחף על פני קיומו. גדול שברנו וגדול תפקידנו. ותפקידנו העיקרי הוא להציל את לב האדם, את הלב המגיע ללב השמים.³

השל עצמו גורש מגרמניה לפולין באוקטובר 1938, לאחר שנעצר בידי הגסטפו במהלך מבצע "גירוש זְבּוֹנְשׁין" שאירע לפני ליל הבדולח. הוא החל להרגיש את אימת העתיד לבוא, והודות לוויזה אמריקאית שארגנו עבורו אנשי ההיברו יוניון קולג', הצליח להימלט מפולין ללונדון שישה שבועות בלבד לפני פרוץ המלחמה, ולאחר שהות קצרה בלונדון הגיע לארצות הברית ב־1940. ואולם, אמו ושלוש אחיותיו, חברים ומכרים רבים - מילדותו החסידית בוורשה, מלימודי התיכון החילוני שלו בווילנה, ומתקופת היותו סטודנט ומורה בגרמניה - עלו באש הרשע עם ששת המיליונים. ועדיין, הלקח של השל מהשואה לא היה קורבני, ולא התמקד בהישרדות העם היהודי. כפי שכתב ארבע שנים בלבד לאחר סיומה, תפקידנו העיקרי כיהודים אינו הצלת העם היהודי אלא הצלת לב האדם.

מה פשר דבריו? אכן, שישה מיליון יהודים נרצחו בשואה ועלינו לומר "לא עוד!", אך למי עלינו לומר זאת? מי רצח שישה מיליון יהודים? כל האומר "הגרמנים ועוזריהם משאר העמים" צובע את משמעות השואה בצבע לאומי; כל האומר "הנאצים" - בצבע פוליטי. אך השל זכר שכבר ב־1937 כתב על יהודי ספרד כי "לוּ נשארו בחצי האי האיברי, ודאי היו שותפים למעשי הכובשים הספרדים". מה היו עושים יהודי גרמניה אילו היתה השנאה הנאצית מופנית כלפי מישהו אחר? למשל, כמה מאיתנו היו מחביאים הומו בבית, אם במקום להעלות יהודים על רכבות משא אל מחנות ההשמדה היו הנאצים מעלים את כל חברי הקהילה הלהט"בית?

איך אפשר עוד להאמין באדם אחרי השואה? איך אפשר עוד להאמין בעצמך? איך אפשר להיות בטוח שלא תעמוד מנגד נוכח שנאה שמופנית למישהו אחר? ודאי, אינני נאצי, אומר כל אחד לעצמו, אך מיהו האדם ש"אינו נאצי", שלא יהיה מוכן לשתוק לנוכח עלייה של פשיזם או שנאה כלפי מיעוטים אחרים?

להיות תלמיד של מורה שהופך לנאצי

הוא היה עד לעליית היטלר לשלטון ב־30 בינואר 1933, שלוותה בהצתת הרייכסטאג במרס, וכן בשריפת הספרים באפריל, אירוע שהתרחש ברחבה הפתוחה והרחבה שעמדה בטבורה של אוניברסיטת ברלין [...] כאשר הייתי נערה, סיפר לי אבי סיפור מצמרר על ערב אחד שבו הלך לקונצרט בברלין, ולפתע הגיע היטלר לאולם. כל הנוכחים מוכרחים היו לקום, ואבי, מהר ככל האפשר, נמלט מהמקום.⁴

כך העידה בתו של השל, במילים מעטות שקשה לחוות את מלוא משמעותן.⁵ השל עצמו מיעט לכתוב על השואה עד לשנות ה־60, אך בספר שלפניכם - המבוסס על הרצאות שהעביר בשנת 1963‏⁶ והוא למעשה יצירתו הפילוסופית הבשלה ביותר - ניסח את תגובתו המעמיקה למשמעות השואה,⁷ וזאת מתוך רמיזות להגותו של היידגר.

מרטין היידגר (1976-1889) - שרבים רואים בו את הפילוסוף החשוב ביותר במאה ה־20 - היה נאצי, לא התחרט על כך לאחר השואה, ואף הוסיף להתבטא באופן בעייתי. כמובן, כאשר השל היה לסטודנט בגרמניה, איש לא ידע שהיידגר, שכוכבו דרך בדיוק באותה שנה, עתיד להצטרף למפלגה הנאצית. כולם דיברו אז על "הוויה וזמן", ספרו פורץ הדרך, שפורסם באפריל 1927, ושהוקדש "בידידות ובהערצה" למורו היהודי (שהתנצר), אדמונד הוסרל (1938-1859), מייסד הפנומנולוגיה. הודות להצלחת הספר ולתמיכת הוסרל מונה היידגר לפרופסור מן המניין באותו סתיו שבו הגיע השל לגרמניה. היידגר גם זכה להערצתם של סטודנטים יהודים רבים, ואף ניהל רומן באותה עת עם אחת הבולטות שבהן, חנה ארנדט (1975-1906; הרומן החל כשהיידגר היה בן 35 וארנדט בת 17).

באפריל 1928, כאשר השל נבחן בבחינות הכניסה לתלמידי חוץ, נבחר היידגר לשאת נאום באירוע לרגל יום הולדת ה־70 של מורו הוסרל, ובסתיו 1928 ירש את מקומו הנחשב כפרופסור לפילוסופיה של אוניברסיטת פרייבורג. במשך שנים התנהל בגרמניה פולמוס אינטלקטואלי בין המורה המבוגר ליורשו, אך היידגר זכה לפרסום עולמי באביב 1929 הודות לדיבייט מפורסם אחר, גם הוא מול פילוסוף יהודי, ארנסט קסירר (1945-1874), בדאבוס שבשווייץ. קסירר, שהאמין ברציונליזם הניאו־קאנטיאני, ייצג בעיני הסטודנטים את המחשבה המיושנת של המאה ה־19, ולאחר הדיבייט הם העלו קברט לשחזור ניצחונו של היידגר. עמנואל לוינס (1995-1906), שעתיד להיות פילוסוף יהודי־צרפתי חשוב, היה אחד מהסטודנטים הללו, והוא התלהב כל כך מהפילוסופיה של היידגר עד שבחר לשחק את קסירר באופן נלעג.⁸ גם לוינס לא ידע אז שבאביב 1940, כשהוא ייפול בשבי הנאצים כחייל צרפתי, יחגוג היידגר באיגרת את ניצחון הנאצים על צרפת. אינני יודע אם השל פגש את היידגר; אך שמא גם הוא, כרבים אחרים, נפל בקסמי הגותו?⁹

להיות מסנוור עד לרדת האפלה

במבוכה הרוחנית שבמאה האחרונה העלימו רבים מאיתנו את עיניהם מן היופי־לאין־ערוך שהיה חופף על ביתנו הישן והדל. גזרנו גזרה שווה בין אבותינו וזקנינו, מלמדינו ורבנינו, לבין אינטליגנטים רוסים או גרמנים. דיברנו דברים בשם המאה העשרים. מדדנו את ברדיצ'ב כנגד פריז, את גור כנגד היידלברג. אורות הכרך הכו אותנו בסנוורים עד שאבדה לנו הראייה הפנימית [...] סבורים היינו שווילנה וּווֹלוז'ין בטלים ומבוטלים כנגד ברלין ופריז.¹⁰

כך אמר השל ב־1944, בנאום שנשא ביידיש לזכר יהדות מזרח אירופה. כדרכו, נשא את ביקורתו בגוף ראשון רבים, אך נראה שהפעם מדובר גם בחשבון נפש אישי וקונקרטי. הוא עצמו נטש את ייעודו להיות אדמו"ר כאביו וכזקניו (משושלות אפטא, רוז'ין וברדיצ'ב), עזב את ישיבת גור בוורשה (שבה הוסמך לרבנות), ונסע לברלין (לאחר מכן, כאשר הבין שעליו להימלט מהנאצים, חיפש משרה בפריז).¹¹

השל לא פרש מן היהדות לגמרי. לצד לימודיו באוניברסיטת ברלין למד גם בבית מדרש יהודי־ליברלי - ה-Hochschule - ולקראת סיום לימודיו בבית המדרש, בקיץ 1929, העז לראשונה לפרסם שירה יהודית שכתב ביידיש.¹² ועם זאת, נראה שהוא מעיד שאורות הכרך של ברלין הכו גם אותו בסנוורים.

הלכתי לבדי בערבים ברחובותיה הנהדרים של ברלין. התפעלתי מהסולידיות של הארכיטקטורה שלה, מהדחף והעוצמה הכובשים של ציוויליזציה דינמית. היו שם קונצרטים, הצגות תיאטרון והרצאות של חוקרים מפורסמים על התיאוריות וההמצאות העדכניות ביותר, והרהרתי בלבי אם ללכת לראות את המחזה החדש של מקס ריינהרט או ללכת לשמוע הרצאה על אודות תורת היחסות.

לפתע פתאום הבחנתי כי השמש כבר שקעה, הערב הגיע. "מאימתי קוראים את שמע בערבית?". שכחתי את אלוהים - שכחתי את מעמד הר סיני - שכחתי שהשקיעה היא my business - שהמשימה שלי היא "לתקן עולם במלכות שדי".¹³

מהו אותו ערב שהלך וכיסה על גרמניה? האם השל הרגיש זאת כבר במשבר הכלכלי של סוף אוקטובר 1929? או שמא רק עם עליית הנאצים לשלטון ומינוי היטלר לקנצלר בסוף ינואר 1933? נראה שהיידגר הרגיש זאת כבר בראשית אוקטובר 1929, כאשר הרשה לעצמו להמליץ בסתר על מינוי אקדמי של לא־יהודי בנימוק שיש להקטין את השפעת היהודים. לעומת זאת, נראה שהשל המשיך להתפתח אקדמית, בתקווה לטוב - אולי גם לו יש סיכוי להיות פרופסור, רב ליברלי או משורר, בגרמניה? בדצמבר 1929 הוא עמד בהצלחה בבחינות הסיום של בית המדרש, בראשית 1930 שלח לביאליק קובץ משיריו ושמח על ברכתו,¹⁴ בינואר 1931 השלים את חובת הקורסים האקדמיים, ב־1932 חזר לבית המדרש לשמש כעוזר המחקר של פרופ' חנוך אלבק, ולאורך כל אותן שנים מצא נחמה בחבורת לימוד עצמאית שהתקיימה בביתו של המורה היהודי דיוויד קויגן.¹⁵

ועם זאת, עדות שהשל הלך והבין כי הערב יורד על גרמניה מתגלה בשירים שפרסם באותן שנים. כך, למשל, בשירו "בין השמשות" שפורסם בנובמבר 1931:

כוכב של בין־השמשות נדלק / שתי שורות של פתיליות גז עכורות, / כעין נרות השעווה הניצבים על ראשי הגופות.

לילה, שא דברך! / של מי הקינה, של מי התוגות / שהרוח שורקת לאוזנינו, / להפריע את מנוחתנו, לנקוב את לבנו?

לרגליו של סולם המדרגות האפל, / אי־שם ברחבי החצר / הם אוספים עתה את השיירים העקובים מדם / את גופת המתאבד...

ובאוויר, ללא הפסק, נשמעת / זעקתו האחרונה: / "לא אסלח לכם על כאבי!"

כולנו עבדנו את אלוהים שכוחי־אל / אך לעתים, מכל חלון, כאילו מן הגרדום, / באה הזעקה המרתיתה, המעוררת, התובעת:

"לא אחדל מלהושיט / אלפי ידיים מתחננות אליכם... אתם, המיליונים, מדוע אינכם עוזרים?".¹⁶

האם יש כאן עדות למחשבות אובדניות של השל? ואולי לתחושתו כי אפלה יורדת על העולם עד כי אפילו אלוהים התאבד נוכח הקצנת הניכור האנושי?

להפוך לדוקטור במדינה שהופכת לנאצית

באווירה האקדמית שבה ביליתי את שנות לימודי, הפילוסופיה נהייתה לישות מבודדת, המזינה את עצמה ומענגת את עצמה - a Ding an sich ("דבר כשלעצמו") - ומעודדת את לומדיה לחשדנות, במקום לאהבת חוכמה [פילו־סופיה]. התשובות שהוצעו היו מנותקות מן הבעיות. הן היו אדישות לייסוריו של היחיד, שנהיה ער להשעיית רגישותה של האנושות בעודה ניצבת מול אתגר כביר; הן היו אדישות לסיטואציה שבה טוב ורע נהיו לא רלוונטיים, שבה נהיה האדם מנוכר יותר ויותר לקטסטרופה המתרחשת ומוכן יותר ויותר להשעיית עקרון האמת [...] לנוכח הכשל הטרגי של התודעה המודרנית, חסרת היכולת למנוע את חורבנה שלה, התבהר לי כי הבעיה הפילוסופית המשמעותית ביותר של המאה העשרים היא מציאת מערכת חדשה של הנחות עומק או הנחות יסוד, גילוי דרך אחרת של חשיבה.¹⁷

כך הסביר השל במבט לאחור את בחירת נושא הדוקטורט שלו, "ההכרה הנבואית"; הוא כתב את הדברים כאשר תרגם את הדוקטורט לאנגלית ועיבד אותו לספר הנביאים, כ־30 שנה לאחר הגשתו. אם כן, לצד כתיבתו הפיוטית של השל, הבנתו את חומרת המצב באה לידי ביטוי גם בכתיבת הדוקטורט, שהיתה בבחינת מסע אל ארץ התנ"ך בחיפוש אחר אלטרנטיבה לתודעה המודרנית שהגיעה לקריסה מוסרית.

ככל שהחריפה המציאות בחוץ, שקע השל בכתיבה מהירה של עבודתו, והספיק להגיש אותה ב־9 בדצמבר 1932. נראה שגם מנחי העבודה הבינו שבקרוב לא יוכלו היהודים לקבל ציון באוניברסיטה, ולכן עד ל־5 בינואר הגישו את חוות הדעת שלהם. אכן, היה זה הרגע האחרון ממש: עוד באותו החודש מונה היטלר לקנצלר, ובמהלך מהיר של שלושה חודשים הפך דמוקרטיה ליברלית למדינה פשיסטית. כבר בינואר 1933 החלו פגיעות רשמיות ביהודים (וכך, למשל, נשללה הפנסיה מדיוויד קויגן, והוא לקה בלבו ומת בראשית מרס), וב־1 באפריל כבר הכריזה הממשלה על יום החרם על עסקי היהודים.

האם הספיק השל לקלוט מה קורה, כשההידרדרות באה בקצב מהיר כל כך? ואולי הדחיק זאת, מנחם את עצמו שהמסורת הליברלית של גרמניה תעמוד בפרץ? אינני יכול להבין איך אפשרו לו לבו ומוחו ללמוד לבחינות בעל פה של סיום הדוקטורט בתקופה המטלטלת הזאת, אך הוא עבר אותן ב־23 בפברואר, ארבעה ימים בלבד לפני שריפת הרייכסטאג, הפרלמנט הגרמני.

יש להניח שמאותו רגע כבר התקשה השל ללמוד. הנאצים ניצלו את השריפה להכרזה על מצב חירום המבטל סעיפי יסוד של החוקה הליברלית; כמו כן עצרו את ראשי השמאל והעיתונות, וקיימו את הבחירות ב־5 במרס ללא אלטרנטיבה ממשית. למרות זאת זכו הנאצים בפחות מ־50 אחוזים מהקולות ונדרשו להקמת קואליציה, אך זו לא הפריעה להם, וחודש לאחר מכן אישר הפרלמנט הנבחר את "חוק ההסמכה", שהפך את גרמניה לדיקטטורה. כבר בראשית מאי אירעו שריפות הספרים הגדולות, שראשיתן בשריפת ספרייה לחקר הלהט"ביות ב־6 במאי, ושיאן בשריפת ספרי היהודים מספריית האוניברסיטה שבה למד השל ב־10 במאי.

ב־4 במאי 1933 הגיב למצב הוסרל, מורו היהודי של היידגר, במילים הבאות, שעדיין האמינו בטיבה של "גרמניה האמיתית":

העתיד לבדו ישפוט מי היתה גרמניה האמיתית ב־1933, ומי היו הגרמנים האמיתיים - אלה שהסכימו ליותר או פחות מהדעות הקדומות, הגזעניות, המטריאליסטיות־מיתיות של היום, או אותם גרמנים טהורי לב ונפש, יורשיהם של גדולי העבר הגרמנים.¹⁸

ומה היתה תגובת תלמידו היידגר למצב? בסוף 1932 הוא תקף את ה"ייהוד" של האוניברסיטאות, באפריל 1933 מינו אותו הנאצים לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג, ב־1 במאי הצטרף למפלגה הנאצית (ושילם לה מסי חבר עד סוף המלחמה), ב־1 באוקטובר יישם את עקרון הפיהרר באוניברסיטה והיה לדיקטטור שלה, וב־3 בנובמבר נשא נאום שבו הכריז על החלת חוקים אנטישמיים באוניברסיטה, הענקת מלגות לסטודנטים הקשורים לס"ס ואי־הענקה ליהודים ולאנשי שמאל:

אל תרשו לטענות ו"רעיונות" לשלוט בהווייתכם [Sein; זהו המונח הפילוסופי המרכזי שלו]. הפיהרר לבדו הוא ההווה והעתיד של המציאות הגרמנית וחוקיה.

היידגר שימש רקטור האוניברסיטה במשך כשנה, ובמהלכה יישם את גישתו הנאצית (וגם לאחריה המשיך לתמוך בהיטלר ובמלחמה). כך, למשל, הוא תמך בפרישת היטלר מהאו"ם, התנכל למרצה פציפיסט והביא לפיטוריו ללא פנסיה, פיטר מרצה תומך יהודים, וסירב להנחות דוקטורנטים יהודים. ומעל לכול - ואולי המישור האישי הוא המזעזע ביותר - ב־6 באפריל מנעה האוניברסיטה מהוסרל להשתמש בספרייה, וכאשר פרסם היידגר מהדורה חדשה של ספרו "הוויה וזמן" ב־1941 - הוא הסיר ממנה את ההקדשה למורהו היהודי (שנפטר ב־1938).

ומה עשה השל באותה עת? במוצאי שבת, 1 באפריל 1933, יום החרם על עסקי היהודים, הוא כתב שיר מחאה "על יום השנאה", ושלח אותו לפרסום בעיתון היידי "היינט", חתום בשם הבדוי "איציק". השיר הארוך - שהתפרסם ב־10 במאי, יום שריפת ספרי היהודים - כלל את השורות הבאות:

אני יודע: אלוהים רואה עכשיו דרך עינַי.

כל איבר מאיברי שואב פנימה את הכאב המרושע הזה

צמרמורות פורצות משערותי ומריסי

נשימתי בוערת! עיני רותחות!

אני כמעט נאכל מאש הזעם שלי!

אך פתאום אוחז בי שיר מאיר

ואני כותב את התפילין של אלוהים בדם חרפתנו:

"אני מאמין באלוהים ומאמין ביהודי!"

איי, "רעוא דרעוין"א בשבת בשעת בין ערביים!

דם המושפלים זועק ורותח

יותר מדם ההרוגים.

לנצח אשא את פצעי זיכרוני.

איננו יכולים לשרוף את הכאב שלנו

באש השנאה,

אף לא נוכל לצנן את צרותינו

באפר נקמה.¹⁹

השל זעם וחש צורך לנקום - כך גם רואה אלוהים דרך עיניו. אך אז הוא נזכר בנקודת מבטו של אלוהים, ולאורה מאמין ביהודי שאינו נוקם.²⁰

באותה עת המשיך השל במאמציו הפרדוקסליים לקבל תואר דוקטור בגרמניה הנאצית. משוכה אחרונה נותרה לו לשם כך - פרסום הדוקטורט כספר (כך היו תנאי התואר באותה עת). בגרמניה של אותה עת יהודים הלכו והתקשו למצוא הוצאה לפרסום ספריהם, והשל הגיש אפוא את ספרו לפרסום בהוצאת שוקן היהודית. לא ייאמן, אבל ההוצאה השיבה את פניו ריקם, בעצת הלקטור - מרטין בובר - שהתנגד לתוכני הדוקטורט של השל, בייחוד על רקע פרשנותו לספר הושע. השל חווה מפח נפש כבד, ולאחר שנתיים, כאשר גילה שבובר היה הלקטור, כתב לו: "יחסך אל עבודת המחקר שלי בתחום תורת הנבואה עדיין גורם לי כאב שאיננו חולף".²¹

באפריל נסע השל לפולין, לחגוג את הפסח בבית אמו, ובהזדמנות זו יצר שם קשר עם מו"לים אקדמיים, בתקווה שיסכימו לפרסם את ספרו. ב־26 באפריל הוחלו חוקי גזע על האקדמיה הגרמנית, אך השל לא ויתר וביקש מן האוניברסיטה הארכה למועד הגשת הספר (הלוא העבודה הוגשה לפני החלת החוקים...), בשל עיכובים טכניים וכספיים (במשך אותה תקופה ישן השל אצל חברים כדי לחסוך לשם כך). ואכן, לבירוקרטיה הגרמנית היו גם השלכות חיוביות: הדיקן אישר לו הארכה - בעודו חותם בתחתית אישורו "הייל היטלר!". וכך, אף שביולי 1934 הוצאו כל המפלגות מלבד המפלגה הנאצית מחוץ לחוק, אף שבאוגוסט מינה היטלר את עצמו לפיהרר, ואף שבסתיו 1935 נחקקו חוקי נירנברג הגזעניים - היה אברהם יהושע לד"ר השל בהסמכת אוניברסיטת ברלין ב־11 בדצמבר 1935.

 המשך הפרק בספר המלא