הבט אחורה בחיוך

פֶּתַח

כתבתָּ סיפור כדי לשמח את שכניך. כשהם צחקו שמעת בצחוק שלהם את צחוק נשמתך. וכך נודע לך שלא למענם, אלא כדי לשמוע את צחוק נשמתך כתבת את הסיפור.

(יוסל בירשטיין).¹

בגיל 18 צפיתי בתאטרון הקאמרי במחזה שכתב ג’ון אוסבורן, ״הבט אחורה בזעם״. באותו לילה לבשתי את דמותו של ג’ימי פורטר (כלומר, של השחקן מישה אשרוב), שנאבק בממסד הבורגני — מערכת החינוך, הדת, רשויות השלטון — ונתקל בחומות האדישוּת של החברה. הדעות של ג’ימי התאימו בדיוק לשלי, אבל למרות שהנמכתי את קולי וניסיתי לחקות את מישה, הרגשתי איזה זיוף — הדמות עצמה כבשה אותי, אבל האופי של צעיר זועם לא כל כך התאים לי. הייתי מוכן לצאת למאבק למען חברה שוויונית, אבל לא היה בי החרון הגורף של ג’ימי. הבטתי קדימה על העולם ועל עצמי בעין טובה.

במשך חיי שימשתי בכמה תפקידים ציבוריים, ולמרות התסכולים והאכזבות הרבות, מעולם לא הפסקתי להאמין שהטובים (הרוב) ינצחו את הרעים (מיעוט), שמשהו טוב עתיד לקרות, ששווה לנסות. אני כמו אותו תייר שסיפר איך נהנה להתרחץ בים של ירושלים. כשאמרו לו שאין ים בירושלים, נאנח: ״ואני לא ידעתי והתרחצתי״. פעם אחר פעם קפצתי אל הלא־נודע — לא אחת יצאתי חבול — אבל בדרך כלל גם מחויך.

החיים כהרפתקה.

בהתחלה חשבתי לכתוב סיפורים שאני מספר לחברים וכבר נמאס להם לשמוע, וכך לשחרר אותם ואותי מהמטען העודף הזה. אבל לא הצלחתי לשמור על ריחוק, והסיפורים הקצרצרים הפכו, כנראה בהשפעת זעזוע שעבר עליי לאחרונה, למֶמוּאָר קופצני, שמערבב עובדות ודמיון. סמוך ליום הולדתי ה-80 נהגת מטומטמת חצתה את הצומת באור אדום וכמעט־כמעט שלחה אותי אל רבש״ע להתלונן על העיתוי הגרוע — בעיצומו של כתיבת הספר הזה. אחרי החבטה האיומה של ההתנגשות אפף אותי ענן לבן מכל העברים. הייתי בטוח שאני עומד למות ונזכרתי בסיפוריהם של אלה שחשבו שהם מתים ותיארו אחרי כן הילה לבנה שליוותה אותם במנהרה בדרך ל״שם״. מסתבר שזה נכון — אמנם לא ראיתי מנהרה, אבל הכול סביבי הבהיק בלובן ערפילי. פקחתי את עיניי וראיתי שפרצופי תקוע עמוק בקרעים הלבנים של כרית הביטחון, שהגיחה מהגה המכונית, שהאוויר הלך ואזל מתוכה.

חזרתי לחיים.

ה״כמעט״ הזה גרם להסטת המבט שלי. הממד האוורירי של הזמן האוזל השתלט על העניינים, וגם על הסיפורים שכתבתי עד אז ל״מגירה״ — תיק במחשב שזה היה שמו. במשך השנים התיק עלה על גדותיו ושמחתי שתוכנו נשמר ב״ענן״ (מונח קולע ל״אֲתָר״ שאליו משוגרים האוקיינוסים הדיגיטליים של ימינו). בהדרגה, הכרונולוגיה איבדה מחשיבותה ופינתה מקום להקשרים של אסוציאציות. השנים שמאחוריי החלו נדחסות זו לזו. תיאור של אירוע מסוים דילג בקלילות על עשרות שנים כדי להתחבר לאירוע־תאוֺם ממשי או פרי דמיוני. כמי שחייו היו קופצניים למדי — לפרופסור באקדמיה — גליל הנייר המלא הסתובב אצלי בעבר באיטיות. כעת, משֶׁפָּחַת נפחוֹ, הוא מתגלגל במהירות וכרצונו.

חלק מהסיפורים עברו היתוך בשיחות עם חברים או עם סטודנטים, ואני מקווה שנותרו מהם רק החלקים שעמדו במבחן הזמן. סיפורים אחרים הפכו בראשי לממשיים כל כך, שהתחלתי להאמין בהם בעצמי, מה גם שהדיוק בתיאורים כגון אלה לא נראה לי חשוב. חברות וחברים שקראו טיוטות של סיפורים אחדים אמרו לי: ״הם מציאותיים מדי. שחרר, חביבי, שחרר״. אני מודה להם מאוד.

לדעתי, יש לי קורות חיים מעניינים, יחסית:

בגיל שמונה נאלצתי לשכוח את הפירות הטרופיים של ברזיל ולהמיר את הצ’וראסקו בדג פילה של ימי הצנע בישראל; הוריי התגרשו ונשלחתי מטעם ״עליית הנוער״ לכפר הנוער הדסים. נועדתי להיות רפתן — ונעשיתי אקדמאי; הייתי סטודנט בעתודה האקדמית באוניברסיטה העברית ועבדתי למחייתי כפועל בבית חרושת לביסקוויטים ״פרומין״ בבני־ברק, מורה להתעמלות ולתנ״ך בבית הספר ״אבן ספיר״ בשכונת נחלאות בירושלים, ומדריך במועדון נוער בגאולים ג’; אהבתי את שירותי בצה״ל (במהלכו עליתי כמלח על מכלית הנפט ״פטריה״ שהפליגה בין אילת לבאנדר עבאס באיראן, אז פרס) וכמעט נקלעתי לקריירה צבאית (זה היה לפני 1967); נישאתי לדורון ב-1966. היינו סטודנטים בארצות הברית בתקופת ״מהפכת הפרחים״ בשנות ה-60, והתקבלתי כמרצה באוניברסיטה העברית בגיל 29; בגיחות שלי אל מחוץ לאוניברסיטה עבדתי כיועץ באגף התקציבים במשרד האוצר, כממונה על הערכת פרויקטים במחלקה לשיתוף בינלאומי (מש״ב) במשרד החוץ, וכחבר במטה החברתי במשרד ראש הממשלה (יצחק רבין בכהונתו הראשונה). נמניתי עם מקימי ״שלום עכשיו״ ועברתי על החוק שאסר להיפגש עם אש״פ; הייתי ממייסדי ״הקרן החדשה לישראל״; השקפת עולמי היא סוציאל־דמוקרטית (לידיעת הליברלים: דמוקרטיה לקויה ללא שוויון), אך מצאתי עצמי מפטר עובדים בתפקידי כנציב שירות המדינה בממשלה בראשות יצחק רבין (בכהונתו השנייה). ההחלטה הראשונה של ממשלת נתניהו ב-1996 הייתה לפטר אותי. הוחזרתי לתפקיד הנציב בהוראת בג״ץ, ולפני שהתפטרתי אמרתי לנתניהו כי לראש ממשלה אסור לשקר בשיחה בארבע עיניים; שימשתי כסגן יושב ראש המועצה להשכלה גבוהה, במטרה להנהיג רפורמה רבתי, ונכשלתי; הייתי יו״ר־שותף של עמותת ״סיכוי״ לקידום השוויון של האזרחים הערבים וחבר בהנהלות של ארגונים חברתיים; אני שמאלן גאה אוהב ערבים וא.ש.ש. (אזרח שובר שתיקה) שקרא בפומבי להחרים את ההתנחלויות; אספן של ספרי דון קיחוטה ובדיחות פוליטיות, שעשה עוד דברים שלא תמיד התחברו זה עם זה. כאשר לא היה לי חדר לעבוד, הזמין אותי יהודה אלקנה לשבת בספרייה שבמכון ון ליר, ומאז אני מסתופף במקום הנפלא הזה שנים רבות. הספר מוקדש לרעייתי דורון, לשלושת ילדינו ובני זוגם ולששת נכדינו.

הנה, בפחות מ-300 מילים, הכול כלול, לרבות הליטוף העצמי המוסווה לכאורה בקורות חיים. אני מקווה שבכך נפטרתי מכתיבת אוטוביוגרפיה מסודרת. הרתיעה שלי מביוגרפיה כזו היא שכמוה כ״ערב שקופיות״— המארחים מצביעים בהתלהבות על ההרפתקאות המצולמות שלהם על הר השלג הֶרדִֶבְרֶדְה באיסלנד שמוקרנות על הקיר, והאורחים מנמנמים בחסדי החשכה. ועוד עניין, אני אוהב סיפורים קצרים, גם את הקצרצרים של אלכס אפשטיין, ואוטוביוגרפיה רצינית לא סובלת פערים גדולים. היא זקוקה לרצף זמנים כדי שהקוראים לא יתעייפו מהקפיצות וילכו לאיבוד. לכן פרקי הספר הם כמו ״חדרים״ שמכילים כיסאות ושולחנות עם סמיכות כלשהי, ואני מקווה שהקירות בין החדרים לא ממש מפרידים ביניהם.

בספר אין סיפורים על הכי־הכי קרובים אליי.56 שנות נישואים לדורון, השותפה האהובה שלי, ועל הצאצאים שאין כמוהם. מקומו של הסיפור הזה הוא בעולם הפרטי של שנינו, ושל ילדינו ונכדינו.

קיים כנראה עוד טעם לכתיבת הספר הזה: בגיל 15 בערך נסעתי בלי רשות מהדסים למערכת ״הארץ שלנו״ ברחוב מזא״ה בתל־אביב, והשארתי בתיבת הדואר סיפור קצר. על משכבי בלילות חיכיתי לאישור שאהיה סופר, כל כך ער, שלא היו צריכים להעיר אותי מוקדם בבוקר לחליבה ברפת. עד היום לא קיבלתי תשובה.

1

ברזיל

ליהודים יש ראש טוב, כדאי שתשתמש בו

הייתה לי גננת קתולית בגן הילדים בברזיל ושמה מריה, ואני רוצה לספר איך שנים רבות אחר כך מריה צצה פתאום בחיי.

בחלומותיי מריה הייתה מפחידה, עומדת מעליי לבושה בגדים שחורים, משביס עד גרביים, צלב גדול מתנודד בין שדיה, והיא לוחשת לי בקול מקפיא, ״אתה לא יודע לשחק כדורגל״! אבל כילד אהבתי את מריה, למרות שהייתה קתולית אדוקה, שנישקה לעתים קרובות את הצלב התלוי על צווארה, וקפדנית מאוד. מריה הגננת לימדה אותנו לכתוב ולקרוא ואת לוח הכפל, והעיקר, היה לה בארון נעול כדורגל אמיתי, של גדולים — לא כמו כדורי הסמרטוטים של משחקי הרחוב שלנו — עשוי מעור עם פנימית ופומית לניפוח. מריה לא שלחה אותנו סתם ככה לשחק כדורגל, היא אימנה אותנו בטקטיקות של ״התקפה מול הגנה״ והייתה גוזרת גורלות — מי חלוץ ומי מגן, ומי מוטב שיחפש לעצמו משחק אחר.

פעם אחת מריה קראה לי בשקט (היא מעולם לא הרימה קול) לבוא לפינת החצר ואמרה:

״ טבוֹן, בסדר, יש לך מהירות של חלוץ, אבל אני רואה שאתה רק חצי־שחקן״.

היא השאירה אותי נזוף בחצר, נכנסה לגן והביאה את הכדור האמיתי: ״אני אלמד אותך לבעוט גם ברגל שמאל, כי פאוליסטה — יליד סאו פאולו — שרוצה להיות חלוץ, צריך לרוץ באמצע ועל הקו בשמאל וגם בימין, ואתה רוצה להיות חלוץ, נכון?״

״נכון״.

היא העמידה אותי מול הקיר, הניחה את הכדור סמוך לרגלי השמאלית, הפשילה את שולי שמלתה, כרעה ברך והחזיקה בשתי ידיה את רגל ימין שלי, וציוותה: ״תבעט״!

הייתי בן שש, לקחתי ללב והתחלתי להתאמן באדיקות. כשלמדתי לבעוט בשתי הרגליים לקחה אותי מריה שוב לפינת החצר. היא נעמדה כמה מטרים מולי וזרקה אליי את הכדור כדי שאלמד לנגוח בו: ישר, בצד זה של הראש ובצד השני, וגם לאחור. ואז אמרה לי, בלי לחייך — אני לא זוכר אותה מחייכת:

״ תלמד לנגוח. כדורגל משחקים גם עם הראש, ולך כמו לכל הג’ודאו (יהודים) יש ראש טוב, כדאי שתשתמש בו!״

אני נזכר בה כעת ומחייך עם לחלוחית בעין. הייתי היהודי היחיד בגן והילדים היו מקניטים אותי וקוראים לי ״מריה דוֹסֶה״ — ממתק דמוי קרמבו — חביבהּ של הגננת הקתולית.

***

עברו שנים רבות. ב-1969 דורון ואני חזרנו מארצות הברית ושכרנו דירה בשכונת קטמון בירושלים, בעיצומה של שביתה ממושכת של מחלקֵי הגז. בדיוק אז נגמר הגז בבלון והתברר שגם הבלון השני, הרזרבי, ריק לחלוטין. כשעמדנו בבוקר וחיכינו בעיניים כלות שהכף החשמלית תרתיח את המים לקפה, אמרנו שבאמריקה הקפה מחורבן, אבל אספקת הגז סדירה.

יום אחד הבחנתי במשאית של חברת הגז נוסעת ברחוב חזקיהו המלך. רדפתי אחריה והשגתי אותה סמוך לאצטדיון קטמון של הפועל ירושלים. ליד המשאית עמד בחור צעיר והעמיס בלון גז על כתפו. התחננתי שימכור לי אחד והוא לא הסתכל עליי והפטיר: ״אנחנו בשביתה. זה למקרה־חרום, לבית החולים ‘משגב לדך’״. המשכתי לנדנד והוא הסתובב אליי, הביט בי בתשומת לב, התקרב כמה צעדים, הוריד את בלון הגז מעל כתפו, יישר את החולצה ואמר: ״ מורי, אתה לא זוכר אותי״?

הסתכלתי על הבחור פעם ופעמיים ואמרתי שאני מצטער, אבל לא, אני לא זוכר.

״אתה לא זוכר אותי, את שאול? היית מורה שלי להתעמלות בבית הספר, באבן ספיר״.

״שלום, שאול״, העפתי מבט עורג לעבר הבלון המונח לרגליו, ״אני באמת מצטער, זה היה לפני הרבה שנים. היית אז ילד, השתנית ואני לא מזהה אותך״.

ושאול אמר: ״לימדת אותי לשחק כדורגל. אמרת לי שאם אני בועט ברגל אחת, אני רק חצי שחקן. אימנת אותי, החזקת לי את הרגל״.

נזכרתי: ילד כחוש זריז כמו שד, במגרש החול היכן שהיום גן סאקר, עושה סיבוב שלם סביב הכדור ליד השער, כדי לבעוט ברגל ימין — ומפספס את ההזדמנות. הוצאתי אותו מהמשחק, אמרתי לילדים להמשיך בלעדיו ותרגלתי אותו בצד במשך כמה דקות לבעוט ברגל שמאל. אני בטוח שמריה הגננת, ששוכנת בוודאי בגן העדן של הקתולים, שמחה לשמוע אותי אומר לשאול שהוא רק חצי שחקן. אני שכחתי, אבל שאול זכר את הדקות של תשומת הלב האישית שהקדשתי רק לו.

עמדנו ודיברנו ואז שאול העמיס את הבלון על כתפו וחָלַק לי מחמאה שלא אשכח: ״מורי, אתה לא מזמין יותר גז בחברה. מהיום אתה מזמין רק אצל שאול״.

פֶלוּריניוֺ²

לִאיסה, מורתי בבית הספר שבסאו־פאולו, הקריאה לנו סיפור בהמשכים על תקופת העבדות בברזיל. בכיתה היו תלמידים מכל הצבעים, אבל הרגשתי שלִאיסה, מוּלָטִית ממוצא שחור, מספרת את הסיפור רק לי. היא עמדה ליד החלון, רגליים מְשׂוּכּלות, הספר ביד אחת וממחטה כחולה מבד ביד השנייה, והקריאה בקול חנוק מדמעות.

וכך, פעם בשבוע, ישבנו ובכינו יחד איתה. כשהפעמון צלצל להפסקה אפילו הבנים, ואני ביניהם, לא מיהרנו לרוץ החוצה לשחק כדורגל. הספר תיאר את סבלם האיום של העבדים שהובאו מאפריקה בספינות הולנדיות ואת החיים הנוראים שלהם כשעבדו מבוקר עד ערב במטעי הסוכר. מדי פעם לאיסה הייתה מפסיקה לקרוא ומוסיפה משלה, כאילו הייתה שם: ״תארו לכם, ילדים בגילכם נלקחו לעבודה; נשים צעירות נאלצו להיות שפחות של האדונים הלבנים. המבוגרים היו מספרים לצעירים על טעם החופש מהתקופה לפני שנלכדו״. הסיפורים חלחלו עמוק ללבי ומצאו דרכם אל חיבור שכתבתי אז, לפני יותר מ-70 שנה, בגיל שבע, בכיתה בברזיל. אני לא זוכר את ״העלילה״ של החיבור ההוא, אבל בראשי נותרו הפֶלוּריניוֺ ושמו של הגיבור, טיאגוֺ — ״השם שנתן לו האדון, לא ההורים שלו, ככה, בלי שם משפחה כמו שצריך״, אמרה לַאיסה. לצורך שחזור החיבור, אני מניח שהוא היה דרמטי.

***

טיאגו התקשה לנשום בגלל החבלים ההדוקים שקשרו אותו לפֶלוּריניוֺ — עמוד הקלון של העבדים השחורים בכיכר העיר סלבדור דה־באהיה. טיפות דם המשיכו לטפטף על החול מהפצעים הפתוחים שהותירו הצליפות על גופו. לאורך הצל שהטיל הצלב הגדול שבראש העמוד, כתמי הדם נראו לגמרי שחורים. סניור גומז, הבעלים של החווה, הוא שהצליף בשוט, זה עם ידית הזהב, אחרי שהפסיק את העבודה של מאות העבדים שלו וציווה עליהם לבוא לכיכר לראות אותו מעניש את העבד הסורר. טיאגו נקשר לעמוד עם בוקר, כיוון שסילק את שני המשרתים שבאו לקחת את לָדָה למיטתו של סניור גומז. לדה — הנערה שטיאגו התחתן איתה בכנסייה ביום ראשון לפני יומיים. האנשים עמדו בעיניים מושפלות סביב העמוד. השקט הופרע רק על ידי שריקות ההצלפה של השוט.

טיאגו ניסה לפקוח את עיניו. אולי יראה בפעם האחרונה את לדה, לפני שיפזרו את כולם וישאירו אותו למות על העמוד. לדה הגיעה לבדה בספינת העבדים, חודשיים נוראים בים כל הדרך מדהומיי. הם נפגשו בשדה. היא לא הבינה פורטוגזית וביקשה שיסביר לה מה דורשים ממנה לעשות. הוא הבטיח למפקח העבודה לבנות לו סככה ליד ביתו כדי שיצרף את לדה לקבוצתו. ״לדה מסכנה שלי, אשתי״, לחש טיאגו, ״מי ישמור עלייך?״

בחשכת הלילה התגנבה לדה לכיכר העיר. היא העירה את טיאגו המעולף והשקתה אותו מים, חתכה בסכין את החבלים עם הדם הקרוש, חבשה בסמרטוטים את הפצעים הגדולים, נתנה לו שק עם בגדים ופירות ולחשה על אוזנו: ״ברח, טיאגו. הם יהרגו אותך בבוקר״. היא נשקה לשפתיו, ליטפה את הפצעים על פניו ותמכה בו עד שיצאו מן הכיכר.

שלושה ימים שכב טיאגו בסבך קני־הסוכר ושמע את קולות המחפשים אחריו. כשעצם את עיניו, ראה את לדה מחייכת אליו מבין הענפים. בלילה הרביעי גרר את עצמו לנמל והתגנב לספינת המפרשים ההולנדית, שעגנה שם לאחר שפרקה את מטען העבדים. הוא זחל לסיפון התחתון כדי להסתתר בו עד שהספינה תפליג לאפריקה להעמיס שוב מטען עבדים. שם, במרתף הריק, הוא נזכר במה שסיפר אביו על ההפלגה לברזיל — על רצפת העץ המוכתמת מהפרשות ומדם היו מחוברות שורות־שורות של שלשלאות ברזל שבהן כבלו את העבדים הגברים. הנשים והילדים נכלאו בסיפון העליון, לשימושם של המלחים.

בעיטה העירה את טיאגו. מעליו עמד מלח הולנדי ומוט ברזל בידו. קשוּר בחבלים הובא טיאגו לתאו של רב החובל. בתא, על כיסא גבוה, ישב מלך שבט המאהי בדהומיי, שהגיע בספינה עם משלוח העבדים האחרון, כדי לגבות את חלקו ולקנות מצרכים לארמונו.

״עבד שברח מאדונו, בלי ספק״, אמר רב החובל, וקרץ לקציניו שישבו סביבו: ״אדוני המלך, אתה אורח הכבוד שלנו. מה אתה מציע לעשות איתו, אולי תרצה לקנות אותו מאיתנו?״

המלך הביט בטיאגו ואמר לרב החובל, ״צריך ללמד אותו לקח, שיידעו כולם שלא כדאי לברוח. אין להם פלוּריניוֺ בעיר הזאת?"

מפולניה למקסיקו לחתונה בפלשתינה

אימא שלי, בחורה בת 20 וקצת, נסעה לבדה מעיירה קטנה בפולניה למקסיקו באמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת. מסלול חייה המסחרר הוביל אותה מביאלה פודלסקה (שם נולדה ב-1904) בפולניה למקסיקו־סיטי, לתל־אביב בפלשתינה בתקופת המנדט — וחזרה לדרום אמריקה, הפעם לסאו־פאולו שבברזיל. בראשית 1949 חזרה למדינת ישראל — לבני־ברק, לגבעתיים, למושב ״כפר ארגנטינה״ (היום ניר צבי) שליד רמלה; 20 שנה בתל־אביב, ואז חזרה לבני־ברק לגור סמוך למשפחתה, עד מותה בשיבה טובה ובריאה ב-2003.

פייקה, פנינה שיינבוים, נולדה למשפחה דתית עם אבא דומיננטי. מבין ששת הילדים, כך נהגה לומר, שלושת הבנים היו אנשי עבודה טובי לב וישרים — והבנות היו חכמות. החיים אילצו אותה להיות אישה עצמאית ונחושה. אך ייתכן שקווי האופי של אישיותה התבלטו כבר קודם, מה שגרם להוריה להטיל דווקא עליה משימה כבדה מאין כמוה לאשה בימים ההם.

הבחורה הצעירה שהפליגה למקסיקו הייתה בשליחות חשאית. היא יצאה למסע הארוך כדי להתחתן עם קרוב משפחה עשיר במקסיקו ולהביא בעקבותיה את המשפחה כולה. מי שילם עבור ההפלגה? ומה קדם לעסקת הנישואים? — הפרטים אינם ידועים לי, להוציא עדויות מאוחרות של אָחִיהָ על חילופי מכתבים ותמונות שנמשכו זמן רב. כדי להעתיק משפחה בת שמונה נפשות אל מעבר לים נדרשה אמונה בבורא עולם, ובעיקר תעוזה וסודיות גמורה. המצב היה קשה: התגברות האנטישמיות גרמה לכך שבית המלאכה לחבלים, שממנו התפרנסה המשפחה, עמד להיסגר. אבל החשש הגדול ביותר של אביה דוד ואימהּ ציפורה היה ששייע, צעיר הבנים, שנתפס לציונות והצטרף לתנועת המזרחי, יעלה לארץ־ישראל.

שנים אחר כך התאספה המשפחה הענפה לחגוג את יום הולדתה ה-80 של אימי. אחרי שהגרסה האחרונה של סיפור ההפלגה למקסיקו סוּפרה שוב למען הצעירים שטרם שמעו, נמצא מי ששאל את אימא:

״ומה קרה?״ כאילו שלא ידענו את התשובה.

״שום דבר, ירדתי מהאונייה, העפתי מבט אחד ב’בן דוד’ הזה שבא לקחת אותי מהנמל ואמרתי לו תכף ומיד שאני חוזרת הביתה. הוא לא היה אפילו דומה לתמונה ששלח לנו״.

בניין הקלפים, שנבנה בעמל רב בביאלה פודלסקה שבפולין, התמוטט באחת. דוד שייע אכן נסע לפלשתינה והיה ממייסדי המושבה החקלאית בני־ברק תובב״א, שהוקמה בידי חסידים ודתיים מתונים מ״הפועל המזרחי״. בלית ברירה, התוכנית הגדולה נגנזה. האח ישראל נסע לאמריקה, האח אפרים לצרפת, ושאר המשפחה פנתה בעקבות שייע מזרחה והגיעה ארצה בסוף שנות ה-20 וניצלה מהשואה. לימים, כאשר בני־ברק התחרדה לגמרי, עברו בני המשפחה לגור סמוך לגבול רמת־גן. דוד שייע המשיך לקיים מצוות, אבל החנה את משאית הזיפזיף שלו ברחוב הרא״ה והסיע בה את בני המשפחה לים בשבת. הוא התגאה בעברו החלוצי כאחד מהמייסדים, ולמרות הפיתויים הכספיים וההתנכלויות, סירב למכור את ביתו ברחוב רבי עקיבא שבמרכז בני־ברק.

אימא לא חזרה לפולין. היא נשארה במקסיקו שמונה שנים גדושות טיולים והרפתקאות שהונצחו בתמונות מרהיבות. בין השאר, התיידדה עם נטליה, אשתו של טרוצקי, ששהה בגלות במקסיקו עד שנרצח בידי סוכן של סטלין ב-1940. והיה כאב לב גדול כשנאלצה להיפרד מיוסף אהוב לבה, שליח קרן היסוד במקסיקו. בתמונות הרבות עם יוסף רואים בחור יפה, רעמת שערות, חיוך מסתורי ומאחור — ביידיש — הקדשות רומנטיות. למרות כל המאמצים של ציפי אחותי, הפרטים נותרו עלומים.

באותה מסיבת יום הולדת ה-80 סיפרה צ’ילָה, חברתה של אימי מימי מקסיקו, על הימים ההם, עד שהגיעה לפרשת יוסף.

אימא הפסיקה אותה: ״צ’ילה, מספיק״.

אחותי ואני: ״אנחנו מתים לשמוע. עברו יותר מ-50 שנה, אפשר כבר לספר״.

אימא: ״עוד מוקדם מדי״.

הגרסה שהתקבעה במשך הזמן הייתה שהוא לא רצה ילדים. פעם, כשבאתי לאכול צהריים עם אימא, היא התלוננה כרגיל על אבא שלא עבד ואמרה פתאום, ״אבל מזל שהתחתנתי איתו ואתם נולדתם, כי יוסף לא יכול היה לעשות ילדים, והוא מת נשוי ללא ילדים״.

בראשית שנות ה-30 הפליגה אימא ממקסיקו לביקור בפלשתינה כדי לראות את משפחתה. היא התאהבה בתל־אביב, מצאה עבודה בחנות כובעים, והייתה נשארת אלמלא מְשׁוּבוֹת הגורל. כדי שתמצא חתן, דוֹד שמואל, שהיו לו קשרים ברשויות, דאג ליתר ביטחון להפחית ארבע שנים משנת הלידה של אימא בתעודת הזהות. כך, בשנת 1934, אימא חזרה רשמית להיות בת 26. זה עזר, כי כוח עליון זימן לה את אברהם־אברימ’ל, חתן בן 30, שהגיע אף הוא לביקור בפלשתינה לראות את משפחתו שעלתה ארצה מטרנסילבניה.

ומנין הגיע? מדרום אמריקה, מברזיל. מי שנעשה לאבי אמר מיד לכלה המיועדת שהוא לא מעלה בדעתו להישאר בארץ הרעה הזו, מה גם שהוא חייב לשוב לעסקיו הענֵפים בברזיל (מה שהתגלה כעורבא פרח .( הייתה לו עמדה ברורה שלא השתנתה כל חייו: יהודים טובים בהרבה דברים, אבל לא כשהם יחד. ״יהודים ומדינה ״?הפטיר בבוז, הושיט את כף יד שמאל לפנים, בתנועה שלימים למדתי להכיר, הניח עליה את אצבע יד ימינו ואמר: ״קודם יצמחו כאן שערות״.

אימא ואבא נישאו בפלשתינה והגיעו לסאו־פאולו באמצע שנות ה-30. פייקה־פנינה נעשתה ל״דונה פאולה״ ואברימ’ל ל״סניור אַבְּרם״, והיינו נשארים בברזיל עד היום, אלמלא קמה מדינת ישראל ואימא אמרה שזהו, היא חוזרת ארצה ושאבא יעשה מה שהוא רוצה. היא לקחה את שני ילדיה והפליגה איתנו באונייה לדרך הארוכה שנמשכה חודשיים. אבא נשאר בברזיל כדי — זה מה שסיפרו לנו — למכור את הבית (השכור) ו״לסגור את העסקים ״(מכירת שמיכות מבית לבית). הוא הגיע ארצה כעבור חצי שנה, וטָבַע גרסה ראשונה לאמירה שלו: ״גורל אכזר; אחרי אלפיים שנה היהודים לא יכלו לחכות עוד קצת ולהקים מדינה אחרי שאסתלק מהעולם?״ אחרי זמן־מה אבא שב לברזיל, ומאז הייתה לנו אֵם חד־הורית. סופם שהתגרשו.

חזור הביתה בשש, ילד

נהגתי במהירות באוטובוס מלא נוסעים. מעבר לדלת הקדמית, מחוץ לאוטובוס, עמד גבר ודפק באגרופו על הזכוכית של הדלת כמבקש להיכנס. הפליא אותי איך הוא עומד בחוץ בעוד האוטובוס נוסע, אבל ידעתי שאסור לי לעצור ולתת לו להיכנס, כי משהו רע יקרה. אחד הנוסעים הצביע בידו על ״הטרמפיסט״ התלוי בחוץ, וצחק. שאלתי אותו למה הוא צוחק, אך כשהפניתי ראשי לעבר הדלת ראיתי שהעומד בחוץ הוא אני — ילד בן שש בערך, לבוש בגדים חגיגיים, ז’קט ועניבה, כמו בתמונה המשפחתית בברזיל, זו שניצבה על השידה בבית של אימא — צילום מרוטש משנת 1947 של אבא, אימא, ציפי ואני. פתחתי את דלת האוטובוס וראיתי שהמדרגות נמשכות ממושב הנהג החוצה, ואז הילד שעמד עליהן עלה פנימה ואמר לי שהוא בא לספר לי משהו.

שכבתי בעיניים פקוחות ותהיתי מהו המשהו (הרע) שהילד שהייתי רצה לספר לי. עצמתי את עיניי כדי לשוב ולראות את הילד איזקיניוּ, מי שהייתי בסאו־פאולו בברזיל. אבל הילד ההוא לא חזר, ובמקומו צפו ועלו תמונות מן האלבום המשפחתי. נזכרתי בתוכּי הפטפטן שלנו, אוֺרוֺרה, שהסתובב חופשי במרפסת הגדולה, הנוצות הארוכות בכנפיו קצוצות כדי שלא יתעופף החוצה. אבל אורורה היה מגדל את נוצותיו בסבלנות עד שהצליח להתרומם מעל המעקה ולדאות מהמרפסת אל הרחוב. אנחנו היינו רודפים אחריו ברחוב מלווים ברעמי הצחוק של השכנים. ונזכרתי באָגידה, המטפלת הברזילאית היפה שגרה בביתנו, שהייתי מתכרבל בחיקה, מאוהב.

אבא שלי לא הרשה לי לשחק כדורגל כי ״הגויים ישברו לך את הרגליים״. כשתפס אותי במגרש החול במעלה הרחוב, הוא היה מניף אותי על כתפו ומחזיר אותי הביתה, בועט באוויר ובוכה. אני גם זוכר את הריח הנעים של גופו המזיע מן המאמץ. אימא הייתה כן מרשה, וכשאבא לא היה בבית, הייתי שורק לחבר שלי אליזאו (אלישע), שגר למטה ליד בית המרקחת פונסקה, והיינו יוצאים לשחק. אימא הייתה אומרת לו שישמור עליי, ואליזאו, שלא הקפיד בהבדלי דתות, אמר: ״מריה שומרת עליו״. לא היה ברור איזו מריה — הגננת בגן הקתולי של שנינו, או הפֶּסל של הבתולה שניצב בכנסייה ברחוב הסמוך. לי אימא הייתה אומרת: ״וואי אימבורה א־סֵיס מניניו מיו״ — חזור הביתה בשש, ילד שלי. נזכרתי במגע ידיה בראשי, כאשר הייתה מחבקת אותי. אימא, שהאמינה בי, שהמריצה אותי, וציפתה ממני לגדולות.

נשארתי ער במיטה ונזכרתי שבלילה שקדם ליום הראשון שלי כנציב שירות המדינה. חלמתי שמריה הגננת רוכנת מעליי לבושה בבגדיה השחורים ואני אומר לה: ״ אני כבר יודע לשחק כדורגל, אני כבר יודע ״...

בחוץ היה עדיין חשוך ולא הצלחתי להירדם. קמתי מהמיטה והלכתי לחדר האמבטיה לשתות מים. הסתכלתי במראה והתעוררתי לגמרי ופרצתי בבכי. אימא מתה לפני שלושה חדשים.

גשר של מילים

באוטוביוגרפיה שלו ״איך להיות בן שבעים״, מָנָה ג’ורג’ מיקֶש את האירועים שהתרחשו בעולם כאשר נולד ב-15 בפברואר 1912, והתלונן שלידתו לא הוזכרה ב״טיימס״ בלונדון.³ לעומת זאת, האירוע צוין בהבלטה בעיתון Siklos es Vidoke שיצא לאור בעיירת הולדתו בהונגריה. אבא שלו היה עורך העיתון.

לפי האגדה המשפחתית אצלנו, פעמון הכנסייה צלצל חצות, בלילה בין ה-5 ל-6 בדצמבר 1940, ובישר על בואי. נולדתי שנה ויותר לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, פריז כבר נכבשה וההפצצות הגרמניות החריבו באותו יום את תחנת הרכבת ״ויקטוריה״ בלונדון ופערו בה מכתש בעומק של שמונה מטרים. ברזיל הייתה רחוקה מהמלחמה באירופה. כעבור שנה, ב-7 בדצמבר, ארצות הברית תצטרף למלחמה בעקבות ההפצצה היפנית על פרל הרבור.

אבא שלי לא היה עורך עיתון. הוא היה פֶּדלֶר, סוחר זעיר שמכר שמיכות מבית לבית. כשנולדתי, אבי וחבריו הברזילאים דנו בכובד ראש בסוגיה מה יהיה המספר שייכתב על חולצת הכדורגל שילבישו לתינוק. לפי מנהגי המקום, מדובר בהחלטה גורלית שעתידה לקבוע את דרכו של הבן אדם בעולם, שסובב כידוע כמו כדורגל. הם הביטו בעריסה וראו שמדובר בעוֹלָל קטן־גוף, שלא נועד למשימות הגנה, והלבישו אותי חולצה של ״חלוץ״ — שחקן התקפה בכנף שמאל שמספרו 11. כך נקבע אז גורלי — להיות גם קיצוני וגם שמאלי. במפה האסטרולוגית של ליל הולדתי, שקיבלתי במתנה, הכוכבים היו במקומם, אבל לא מצאתי סימנים מפענחים נוספים לַבאות. אתר אסטרולוגי באינטרנט ניסה לפתות אותי לקנות את שירותיו, וכפיתיון ציין שעד אותו מועד (5.12.2018) ״חָיִיתָ 683,712 שעות!״ (סימן הקריאה במקור). לא רע.

חייתי בנחת בברזיל עד גיל שמונה, ובראשית 1949 הועתקתי לפתע מסאו־פאולו לבני־ברק. מפטפטן גדול בפורטוגזית הפכתי דג אילֵם, שנאלץ לשחות במים זרים. למדתי שתי מילים בעברית. האחת ״מֵאה״ (גֶרֶב בפורטוגזית), ולא הצלחתי להבין איך גרב אחד הופך למאה גרביים בשפה אחרת. השנייה ״סוּס״ — קלה להגייה ונוחה מאוד לכתיבה. הייתי רץ בחצר של דודי בבני־ברק וצועק ״מאה״ ו־״סוס״, ונעצר מדי פעם לכתוב ״סוס״ עם מקל על החול: שני עיגולים וקו ארוך באמצע, כדי לזכות בצחקוקן של שתי הציפי — אחותי ובת דודתי — בנות ה-12.

הדודים דיברו כל הזמן על המלחמה, והייתי מבוהל שהביאו אותי למקום כזה. כאשר שמעתי מוכרי עיתונים צועקים ברחוב ״מֵהרִיב, מֵהרִיב״, חשבתי שהם מנסים למשוך קונים לקנות את העיתון שמספֵּר על ״הריב״ עם הערבים. לא אהבתי את המקום המפחיד שאליו נקלעתי. זרות השפה הציקה לי מאוד. התגעגעתי לבית הספר, למורים ולחברים שלי בברזיל; לאננס ולמנגו שהיינו אוכלים בהפסקות ולעיתון של יום שני עם תוצאות משחקי הכדורגל. קיוויתי שנשוב לשם, אבל הזמן פעל לרעתי. אימא שלי הצטרפה אל היריב והתעקשה שלא לדבר איתי פורטוגזית, כדי שאלמד עברית, מה שרק חָצַץ עוד יותר ביני לבין המקום החדש. לימים אימא נהגה לספר שחצי שנה הייתי ברוגז עם העולם ולא דיברתי עברית עם אף אחד, עד שיום אחד התברר שאני מבין וגם מסוגל לדבר עברית, כאחד המקומיים.

״תגיד מוזיאון״

לאחר שהגשר המסתורי אל השפה העברית נמתח בעמל רב, הוא עדיין עשוי מיתרים דקים, מתנודד ופגיע. אחרי שעמלתי קשה ״לדבר כמו כולם״, צץ לו איזה שריד מפתיע, מֵיתר ישן שמסרב לפקוע. אני מרגיש לפעמים כמי שאימץ לו שפה, ברווז שנהה אחרי אֵם זרה ועבר הטמעה, אלא שבשעת סכנה אני חוזר לגִעגוע המקורי שלי. בתוך־תוכי נשארתי מהגר.

אני חושב שדווקא הצליל הרך של הפורטוגזית סייע לי לבגוד בה — לוותר על השפה הנהדרת הזו ולאמץ את העברית הנוקשה שדיברו סביבי, עד כדי כך שלא נותר לי מבטא פורטוגזי, בניגוד לעמיתיי דוברי הספרדית, ששומרים יפה ובקנאות על המבטא הנפלא שלהם (בקשו מארגנטינאי שיגיד ״מרגרינה״). אני אפילו קצת מקנא בהם. חשבתי שאין לי מבטא בעברית עד שפגשתי לראשונה את ידידי מאז — הבלשן עוזי אורנן. ישבנו בביתנו ורעייתי דורון (בי־איי בשפה וספרות אנגלית), שוחחה עם עוזי על מכמני השפה האנגלית. אמרתי משהו, ועוזי פנה אליי ואמר:

״אני שומע בעברית שלך שלא נולדת בארץ״.

״נכון״, עניתי נדהם ופגוע, כמי שסוד הרצח שביצע לפני 30 שנה נחשף. ״הגעתי ארצה בגיל שמונה וחצי...״

״לא, אל תגיד היכן נולדת, אנסה לנחש,״ ביקש עוזי, ״דבֵּר״!

קשקשתי משהו ועוזי הקשיב, ואט־אט צמצם את האפשרויות — לא מזרחי, ולא ממרכז אירופה, לא אנגלו־סקסי, שפת־אם אינה מן הרגילות, וסופו של דבר הוא ביקש ממני לומר מילים עם האות מֵם, והכריז ״אהה, אחת מן השפות הללו שמרימים את האף כשאומרים מֵם או נוּן״.

זו הייתה תגלית מרעישה עבורי. בפעם הראשונה הבנתי שבגלל הפורטוגזית אני מתקשה לסיים את הגייתן של מילים ארוכות שמסתיימות במם — כמו ״משתוקקים״, או בנון — כמו ״התרשמותן״. והתברר עוד עניין: הילדים נהנו לצחוק עליי כשאמרתי ״מוזאום״ במקום ״מוזאון״. אני לא מבחין בהבדל ביניהן, ועד אז ייחסתי זאת להשפעת האנגלית.

זאת ועוד — אני גם לא יודע לקלל: לא בעברית, לא בערבית, לא באנגלית, לא ביידיש, שהייתה שפת הסתרים של הוריי. אכן, צרת רבים כי קללות בעברית נשמעות חלולות, ולהגיד למישהו ״חתיכת חרא״ לא משדר דחיפות. בשרי נעשה חידודין־חידודין לשמע ישראלים שאומרים ״שיט״ ״פאק״, ובמיוחד ״או מיי גוד״. לנכדתי זוהר הצעתי, כתחליף, ״אלוהים אדירים״. היא לא קנתה את זה. פעם, בן זוגי האמריקאי למשחק הטניס החטיא את הכדור ונהם ממעמקי לבו God damn it, וחשבתי לעצמי: ככה מקללים! לעומת זאת, היה משעשע לשמוע אותו אומר ברֵיש האמריקאית שלו ״חנט... רריש״.

בשעת מצוקה נותרו ברשותי קללות ברוסית שירשתי מאבא. פעם, כטוב לבנו בסעודה מפוארת עתירת וודקה במוסקבה, סיפרתי לראש האקדמיה הסובייטית למדעים שאבי נולד באוקראינה. הוא שאל אותי אם אני יודע רוסית, ועניתי שלצערי רק כמה קללות. הוא ביקש דוגמה, וכאשר אמרתי אותה, מארחי החוויר, הביט סביבו לראות אם עוד מישהו שמע, והמליץ שלא אחזור עליה אף פעם.

נותרה לי גם מחווה קטנה לשפת הולדתי — כמה קללות בפורטוגזית ששמעתי מהחברים שלי בברזיל. אני נזקק להן, בקול רם במסתרי המכונית, כלפי נהגים מנוולים.

המשך בספר המלא