פילגש לשנה

1

לוח השנה נתלה באמצע הקיר, במקום בו קייסי לא תוכל שלא לראותו.

אין זה משנה איך מסתכלים על זה, הוא היה שם תמיד, ברור וחד-משמעי. למעשה, הוא נראה כאילו גדל, כאילו נעשה יותר ויותר ברור עם כל שניה שחלפה, והתמונה של הפיאסטה משכה תשומת לב מיידית בצבעיה הבוהקים ובחיים שקרנו ממנה.

ותחתיה היו התאריכים באותיות שחורות ובולטות.

בעיקר תאריך אחד שלא רצתה לראות.

או שכמהה לראות. היא לא ידעה מה בדיוק היא מרגישה עכשיו.

מפני שהחשיבות של התאריך הזה לא היתה בידיה. היא היתה בידיו של חואקין. ושלו בלבד. היא לא יכלה לעשות דבר בנדון.

לא אם רצתה להימנע מלחץ בכיוון שלא רצתה שיילכו בו.

אבל האם שווה להישאר במצב מסוים שאינו גורם לה אושר?

"אוי, תפסיקי כבר!" אמרה לעצמה בחריפות והדפה מעליה קווצת שיער בלונדית זהובה, תוחבת אותה מאחורי אוזנה. "תעזבי את זה! את סתם מסתובבת במעגלים!"

כפי שעשתה במהלך שלושת השבועות האחרונים, הודתה, מרימה גבות מעל עיניים כחולות ומודאגות. מאז שהדף בלוח נהפך כדי לגלות את חודש יוני, והנה, כאן, באמצע השבוע השלישי, יום השנה החשוב מכל.

יום השנה שלא היה לה מושג אם חואקין זוכר, ואם כן, האם יבחר לציין אותו כפי שעשה בכל מערכות היחסים הקודמות שלו.

באמצעות עזיבה.

או, בעצם, באמצעות סילוקה, מאחר שהבית בו חיו היה שלו.

אף אשה לא החזיקה מעולם מעמד מעבר לשנים-עשר חודשים אתו. אחרי שנה, לפעמים על היום, הוא אמר שלום, עזב ולא הביט לאחור, כך נראה. ובסופו של השבוע הזה תימלא שנה לחייה אתו.

"אוי, חואקין, מה אתה חושב? מה אתה מרגיש?"

האם תהיה אי-פעם יותר מפילגש עבורו, או שמא החיים הועידו לה אותו מסלול שהועידו לאהובותיו האחרות – יציאה מחייו?

קול המפתח המסתובב בחור המנעול למטה ניער אותה ממחשבותיה והחזיר אותה להווה. איכשהו, היא לא שמעה את המכונית המתקרבת, ועכשיו הוא כאן, חואקין בכבודו ובעצמו, מקדים באופן בלתי צפוי, והיא תצטרך להיכנס למצב הרוח המתאים למענו.

"קסנדרה!"

צליל שמה, מודגש בעגה שהיתה ייחודית לחואקין, עם הדגשה מעטה וגלגול קל של הר', צף ועלה במדרגות אל אוזניה הממתינות. אוזניים שהתאמצו לשמוע אם יש משהו שונה באופן בו הגה את שמה, אם יש משהו שיבהיר לה באיזה מצב רוח הוא. האם הוא מרגיש כתמול-שלשום, או אם קיים ריחוק בלתי רצוי, צינה חדשה.

כל דבר שיזהיר אותה מפני הצפוי לה. כל דבר שיעניק לה את אותן שתי שניות נוספות ונחוצות להתאים את מצב רוחה אליו, להכין תגובה, להתכונן.

"קייסי!"

כן, אי-אפשר לטעות בנימת הקול הזו, אמרה לעצמה בציניות.

די היה במילה אחת בלבד, בהדגשה אפלה יותר, להכריז על קוצר רוחו של חואקין. ושלא כמו רוב האנשים שקיצרו את שמה כדי להביע חמימות וחיבה, הרי שחואקין אלקולר עשה זאת לצורך תוכחה, אות לכך שאיכשהו לא עמדה בציפיות שלו.

נראה שהוא ציפה שתמהר לקדם את פניו, לנשק אותו עם היכנסו הביתה. בכל יום אחר היתה עומדת בציפיות אלה שלו. אבל היום האטו מחשבותיה המוטרדות את תגובתה.

"קייסי! איפה את?"

"למעלה!"

היא נעה בזמן שדיברה. היה בקולו משהו שגרם לה לקום עוד לפני שהיה לה זמן לחשוב. נימת קול שהיתה מעבר לתחושה הפנימית העזה שלו שהוא צריך רק לדבר כדי שאחרים יצייתו לדבריו.

הוא צדק, כמובן, כבנו הבחור של חואן רמון אלקולר, האציל הספרדי שהיה הבעלים ומנהל תאגיד אלקולר, חואקין היה מורגל בכבוד וציות לכל משאלה שלו, למילוי כל גחמה שלו, מהיום בו נולד. ועתה, כבעלים ומנהל הכרם המצליח שלו, הוא חיזק את מעמדו ואת הונו הפרטי עשרות מונים, כך שדרש עוד יותר כבוד מקודם.

לכן קראו לו אל לובו, זאב בודד, מפני שהוא פילס את דרכו בעולם, לא ביקש עזרה מאיש, אפילו לא ממשפחתו. אבל היו אחרים שהחליפו אות אחת בשם החיבה שלו, הפכו אותו לאל לוקו, מפני שלא יכלו להאמין שמישהו יכול להפנות עורף להון ולמעמד שאביו היה מעניק לו אם היה נכנס לעסקי התקשורת של המשפחה.

"אני באה!"

לא תמיד מיהרה כל-כך לציית לו. בעבר התמרדה לא אחת נגד נימת הציווי בקולו, ממרה במכוון את פיו רק כדי להרגיז אותו. והיא היתה אחת המעטים, לצד אחותו הצעירה מרסדס, שלא נפגעו ממררתו.

בדרך כלל שמחה להכעיס אותו כאשר הרגיש שהוא זקוק לזה, מתמרדת בנחישות כנגד אותה הנחה אוטוקרטית שהוא רק צריך לדבר כדי שמאמר פיו ייעשה ללא דיחוי. אבל לא היום. לא עכשיו. לא כאשר יום-השנה החשוב מכל מתקרב במהירות ומצב רוחו של חואקין כל-כך לא ברור.

"הקדמת! חשבתי שתבוא רק עוד שעה או יותר."

והיא לא נשמעה מאוד מרוצה מזה, חשב חואקין בינו לבינו, יודע שזו היתה אחת הסיבות לכך שחזר הביתה באופן לא צפוי כל-כך. קסנדרה השתנתה בזמן האחרון. השתנתה בדרכים שלא הבין ולא אהב, והוא קיווה שאם יתפוס אותה בלי אזהרה מוקדמת תהיה לו אפשרות לגלות מה מתרחש בתודעתה.

"הפגישה הסתיימה בהחלטה שאליה חתרתי מוקדם יותר מהצפוי. ויש לי המון עבודה על הפרוייקט הבא, אז החלטתי לנצל את העובדה הזו ולחזור הביתה."

בכל מקרה הריכוז שלו נעלם. מוחו לא עסק בנושא הנדון ולכן הביא את הפגישה לסיום פתאומי והלך למכונית שלו ברגע שיכול. הוא חשד שעבר על כמה חוקי מהירות בדרך.

"למה זה מפתיע אותך? האם מצפונך אינו נקי בעניין כלשהו?"

"מה? לא. כמובן שלא."

דבריה נשמעו לחוצים באופן חשוד. קולה עלה וירד באופן לא טבעי, גורם לה להישמע כמי שיש לה משהו להסתיר.

"פשוט אמרת שלא תחזור לפני שבע."

"כי זה מה שחשבתי שיקרה. ולא חשבתי שתתלונני."

"אני לא מתלוננת."

היא היתה כזו בשבועיים האחרונים, נעשית חריפה ובלתי צפויה ככל שחולפים הימים. ושום-דבר לא העלה חיוך על שפתיה למרות שבעבר חייכה כמעט בלי סיבה. שום-דבר לא ריצה אותה.

כלומר, שום-דבר מלבד הזמן שלהם במיטה. לפחות זה לא איבד את המשיכה שלו. אם בכלל, דומה שהתיאבון שלו רק גבר, נעשה חושני יותר – למרות שקסנדרה איבדה מעט ממה שאפיין אותה כמאהבת אמיתית. היא היתה מאהבת הרבה פחות מפתה ומעוררת, והתובענות שלה נעשתה הרבה יותר דחופה, עד כדי כך שזעזעה אותו בעוצמתה.

דבר-מה נעלם ממערכת היחסים שלהם ונפקדותו הפכה את היחסים לרזים יותר.

"אני לא מתלוננת – זה פשוט בלתי צפוי, זה הכל."

היא הגיעה עתה אל ראש המדרגות, מביטה אל המקום בו עמד למרגלותיהן, רגליו נטועות ברצפת האבן במסדרון, ראשו הכהה מוטה לאחור כדי שיוכל להסתכל אליה.

אפילו מפרספקטיבה זו, תנוחה שהיתה מנמיכה ומעוותת גבר אחר, הוא היה רב כוח ועוצר נשימה באופן שהצליח לטלטל את שלוותה המעורערת בלאו הכי, להגביר את קצב פעימות לבה ולגרום לדמה להלום בעורקיה.

שערו היה שחור כעין העורב, ארוך מעט על הצווארון, תואם את שחור עיניו. עורו היה בצבע זית, שזוף עוד יותר בשל השמש הקופחת באזור זה של חרז. הוא היה גבוה יחסית לספרדי, גובהו מעיד על אבותיו האנדלוסים, וחזהו הרחב, מותניו הצרים ורגליו הארוכות והחזקות הודגשו בחושניות על ידי התפירה העילית של חליפתו האפורה הבהירה, החולצה הלבנה תחתיה ועניבת המשי הכסופה.

העניבה היתה משוחררת סביב הצוואר, כמובן. חואקין אלקולר היה מורגל אמנם בלבישת המדים המסורתיים של איש עסקים מצליח כאשר לא היתה לו ברירה, אבל ברגע שחזר הביתה, מיהר לנטוש את המעטפת המתוחכמת הזו. הוא הוריד את המקטורן המחויט שלו, התיר את העניבה ואת הכפתורים העליונים של החולצה שלו ונהפך ממנהל רב השפעה למישהו הרבה פחות רשמי ורציני, נראה הרבה יותר פרוע, הרבה יותר גברי.

"כאשר הפגישה הסתיימה מוקדם יותר החלטתי שאספיק לעשות יותר בבית מאשר במשרד."

"אז חזרת הביתה כדי לעבוד?"

זה לא היה צריך לכאוב. היא ידעה איך הוא. אבל זה עדיין פגע בה.

"חשבתי שתשמחי."

"אני שמחה."

היא נשמעה כאילו אילצה את עצמה להגיד את זה, חשב חואקין, והתחושה המוטרדת שבה הגיע הביתה התחזקה מרגע לרגע. ומה היא עושה למעלה, בראש המדרגות, כאשר היתה צריכה לרדת הנה, אל בין זרועותיו?

זה מה שרצה. אבל לאחרונה מה שרצה ומה שקסנדרה רצתה היו שני דברים שונים בתכלית. הספונטניות החמימה שכבשה אותו בסערה נעלמה, משאירה במקומה קרירות מסויגת שפגעה בו.

"אם ככה את שמחה, אז אני מקווה שלא אצטרך לראות אותך מאוכזבת. את נראית כמעט כאילו יש לך משהו להסתיר. מה קרה, קרידה? האם את מחביאה מאהב במעלה המדרגות? מישהו שאת לא רוצה שאראה?"

הוא התכוון להגיד את זה בצורה קלילה, מתבדחת, אבל רגשותיו הפנימיים הוסיפו קדרות לנאמר ודבריו נשמעו לפתע כמו התקפה אליה כלל לא התכוון.

"אל תהיה מגוחך!"

היא היתה עתה על המדרגה הראשונה, מביטה אל תוך עיניו, והוא ראה הבזק קלוש של משהו שגרם לשערו לסמור בזמן שמבטה הכחול שרה במבטו הכהה בהרבה.

"למה שארצה מאהב?"

"למה באמת? אני לא מעסיק אותך מספיק?"

זה היה האות שלה ליפול לזרועותיו, ללחוץ את לחיה הרכה אל העור הכהה שלו, ולכרוך את זרועותיה סביבו כדי להתרפק עליו.

להסיח את דעתו מהנתיב הלא נוח אליו לקחו אותו מחשבותיו כבר זמן רב מדי.

"קסנדרה?"

הנה זה שוב, אותו עשן בלתי מוסבר ופתאומי בעיניים הכחולות והצלולות בדרך כלל, והוא רצה לאסוף אותה אליו, לנער אותה, לאלץ אותה להגיד לו מה לא בסדר. אם משהו לא בסדר. מפני שהוא היה בטוח שיש משהו.

"כמובן שכן."

חיוכה היה הבזק מהיר, מסויג וחסר משמעות, לא היתה בו חמימות אמיתית.

"יותר ממעסיק."

סוף-סוף התכופפה לנשק לו. אבל זו היתה רק נגיעה קטנה של השפתיים בלחיו. כאן ואינה עוד – נשיקה חמקנית כמו מצב רוחה לאחרונה.

ושוב אותו חיוך ארור. חיוך שאינו חיוך. חיוך שאומר שמחשבותיה במקום אחר לגמרי. לא אתו.

הוא שנא את האופן בו החיוך הזה גרם לו להרגיש.

ברגע הבא היא ירדה את המדרגה האחרונה, חלפה על פניו בעדינות בזמן שצעדה לתוך המסדרון והסתובבה לעבר המטבח.

"בדיוק רציתי להכין קפה. רוצה? או שאולי משהו קר? היה נורא חם כאשר יצאתי בצהרים."

"עכשיו הרבה יותר קריר."

מה פתאום הם מדברים על מזג האוויר? הוא השתמש בשיחות עקרות אודות האקלים כאשר היה צריך להעביר זמן בחברת אנשים שלא הכיר או לא סבל. אנשים שלא הסתדר אתם. אנשי קשר בעסקים, עובדים – אביו!

לא הפילגש שלו – האשה אתה חי!

"אז אתה לא רוצה קפה?"

"לא!"

הוא לא התייחס לקפה או למשקה אחר. הוא לא יכול לסבול את האופן בו התרחקה ממנו. לא הביטה בו. לא דיברה אליו כשהיא מתבוננת בו. היא דיברה מעבר לכתפה, כאילו לא מעניין אותה אם שמע את דבריה או לא.

"לא!"

הוא צעד בעקבותיה, הזעם מגביר את נחישותו, מאיץ בו קדימה. ידו נשלחה, אחזה בזרועה ועצרה אותה בעודה מסובבת אותה אליו.

"חואקין!"

אבל הוא לא שעה למחאה שלה; לא עצר לחשוב אם הוא גרם לה כאב בגלל האופן בו אצבעותיו ננעצו בבשרה הצחור החשוף בשמלת קיץ נטולת שרוולים בצבע טורקיז. עיניים כהות חורכות בחנו שוב את פניה, רצו לחקור את מוחה, את נשמתה, לראות מה מסתתר שם.

"לא!" אמר שוב, למרות שלא ידע בעצמו באיזה עניין. הוא ידע רק שאינו אוהב את התחושות שלו. את הרגשות שלו מזה זמן רב.

את האופן בו גרמה לו להרגיש.

ואת הדרך בה מעולם לא הרגיש בחייו.

הוא רצה שחייו הקודמים ישובו אליו. רצה להרגיש שהוא בשליטה, לדעת לאן הוא הולך – מה הוא רוצה! הוא שנא את התחושה שהוא צף בסירה רעועה – ורק בגלל האשה הזו.

"בסדר, אז בלי קפה. מה בדיוק לא בסדר אצלך היום?"

אבל הוא לא רצה לענות על זה.

"שום-דבר. הכל בסדר."

"אז תפסיק להתנהג כמו דוב פצוע. אני רוצה לשתות גם אם אתה לא, אז..."

מבטה נשמט אל האצבעות השחומות והחזקות שעדיין לפתו את זרועה, ואז חזר אל פניו, והתוכחה בו היתה כה חזקה עד שהוא שיחרר אותה בלי מחשבה ונסוג מעט.

"פרדון."

"בסדר."

היא שבה והבליחה את אותו חיוך חסר משמעות. דיוס, אבל הוא באמת שנא חוסר כנות. הבעתה השתנתה תוך שניה.

"לא, למעשה, זה לא בסדר. בכלל לא! שום-דבר לא בסדר כאן. מה אתה חושב שאתה עושה – מה פתאום אתה מתייחס אלי באלימות?"

"אלימות?"

לבושתו, מבטאו והגייתו נעשו כמעט בלתי מובנים לאוזן.

"אלימות? את קוראת לזה אלימות? מה קרה לך, קייסי שלי? אף-פעם לא היית כזאת. תמיד אהבת את המגע שלי..."

שטף של זעם קר נוכח הדחיה שלה, המילים שאמרה, הצעיד אותו קדימה, עיניים נעוצות בפניה, מבחינות בהבעה הזהירה שלה, בניצוץ של משהו חדש ולא בטוח עמוק בתכלת.

"אהבת אותו..."

"טוב, לא כמו שנגעת בי עכשיו! זה לא מצא חן בעיני! בכלל לא אהבתי את זה."

"הכאבתי לך? אם כן, אז אני מצטער – "

"לא הכאבת לי! לפחות, לא במובן שנדמה לך!"

ההרמה המתריסה של סנטרה היתה פרובוקציה צרופה; ניצוץ נוסף בעיניה קומם אש בחלקים הגבריים הפרימיטיביים ביותר בגופו. לבו ניתר לפתע, גורם לדמו להלום בכבדות בעורקיו.

ולפתע ידע שהוא מוכרח לגעת בה. לגעת בה באמת. ולא כפי שהאשימה אותו, אלימות, אמרה. הוא רצה לחבק אותה, לנשק מעליה את הדחיה שראה בעיניה...

"ואתה יכול לבקש פרדון עד שפניך יכחילו, וזה לא יעזור בכלום!" הטיחה בו בזעם. "אתה לא תתנהג אלי ככה ותמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום."

העוקץ בדברים גרם לו לעצור בעד עצמו. לחשוב.

הוא לא אהב את הכיוון אליו נשאו אותו מחשבותיו.

חואקין הרים גבות, לא יודע בתוך תערובת חוסר האמון, חוסר ההבנה והזעם שבעבעו לפתע בתוכו, איזה מהרגשות מושל בו. זעפו גילה את כולם.

"איך בדיוק התנהגתי אלייך, קרידה? קסנדרה, את לא מתנהגת בצורה הגיונית. ומה בדיוק גרם למצב הרוח הזה?"

"אתה!"

קייסי ידעה שהיא צועדת כאן על חבל דק מאוד. מאחר שלא היתה מוכנה לספר לו מה הגורם האמיתי למצב רוחה, הרי שהיא הסתכנה ברומזה אפילו אליו. היא נשבעה שהיא לא תגיד מילה עד שחואקין לא יעלה את נושא השנה שלהם יחד. היא לא תרמוז אפילו לרגשות שהדבר מעורר בה.

אבל האשמה כמו האחרונה מביאה אותה קרוב מדי אל מה שקורע אותה מבפנים.

"ואני רוצה שלא תיגע בי!"

"אוה, לא, חביבתי..."

הוא נענע בראשו הכהה לאט אבל ברגש, קולו הופך לנהמת טורף.

"לזה אני לא יכול להיענות. זה בלתי אפשרי. אני לא יכול להיות אתך, לידך, ולא לגעת בך. אני צריך רק להסתכל עלייך כדי לחשוק בך, ואת יודעת את זה. אפילו עכשיו, כאשר את פרועה כל-כך, במצב רוח מטורף לגמרי, האצבעות שלי מתות לגעת..."

הוא מיהר להדגים, הושיט את ידו והניח אותה על עורפה. חמימות כפו חלחלה לתוך צווארה ואגודלו נגע בלחיה.

"ללטף אותך."

האגודל החזק והרחב שלו נע על בשרה, ליטף במעגלים עדינים וארוטיים שהעירו כל עצב, הביאו את קצות העצבים אל פני השטח.

"לחבק אותך."

ידו השניה טיילה על פני גופה והגיעה לעורפה, מגע משי נע על פני הסאטן כדי לעורר רטטים קרים של מודעות בכל גופה, גורם לה לרעוד בתגובה בלתי נשלטת. מקץ רגע פניה היו חפונות בשתי ידיו, נמשכות לאט ובאופן בלתי נמנע אליו.

"לנשק אותך..." מלמל, הבל פיו חמים על שפתיה.

לא! זו היתה זעקת מחאה במוחה כאשר הבהלה השתלטה עליה נוכח המחשבה שהוא מצליח לעשות לה את זה בקלות כה רבה. באיזו תכיפות, ובאיזו קלות, הוא הצליח להשתמש בתשוקה הגופנית החורכת ביניהם כדי להימנע ממשהו רגשי אמיתי. כדי להימנע משיחה על הדברים החשובים באמת.

כמו העתיד שלהם. אם יש להם עתיד בכלל.

היא ניסתה לנענע בראשה, להתרחק, אבל הוא החזיק בה חזק מדי.

"קסנדרה, קרידה, את יודעת מה את עושה לי."

ומה הוא עושה לה. וזה קרה ברגע זה, ואין זה משנה כמה נלחמה נגדו.

הנשיקה שלו היתה חואקין טהור. ריגוש צרוף; פיתוי טהור. היא הקפיאה את המחשבות במוחה, הפכה את כל מה שהיה שם לכלום, והיא נותרה צפה בים של תחושות, צפה, מתמוססת, לא יודעת לאן פניה מועדות ומדוע.

"חואקין..."

שמו נאמר באנחה אל מול פיו, נקרע מתוכה על ידי לחץ שפתיו עליה.

"אז עכשיו, מי בלזה, איך אני עכשיו?"

היא שמעה את החיוך בקולו למרות שלא יכלה לראות אותו על פניו.

"איך אני נוגע בך?"

זרועות חמות נסגרו סביבה, עטפו את כתפיה, משכו אותה אליו בכוח רך אך בוטח.

"איך אני מחבק אותך? האם אני אלים עכשיו?"

"ל-לא..."

"רוצה שאוריד מעלייך את הידיים שלי?"

"לא!"

זו היתה קריאת מחאה כאשר לחץ זרועותיו נחלש מעט ונדמה היה שהוא עומד לסגת.

"לא – לא עכשיו..."

בלבה די היה במשיכה קלה של האחיזה שלו כדי להרגיש כאילו נגזר עליה מוות, כאילו איבדה את הדבר היקר ביותר לה, משהו שתעשה הכל כדי לשמור עליו.

אבל בו זמנית נשמע במוחה קול ההגיון, בלתי רצוי וזעיר, מדבר מתחת למתקפה החושנית הזו.

לא, לא, לא... אמר הקול הזה שוב ושוב. ובנימה שונה לגמרי מזו שהכירה.

היא הרגישה שהיא נמצאת בתוך מלחמת אזרחים רגשית, בה חלק אחד ממנה עורג לכניסה מוחלטת למשיכה המינית של מגעו של חואקין, ללהט הנשיקה שלו. אבל בד בבד דרש הקול המתרה הזה לדעת למה היא מקלה עליו בצורה כזו. למה היא נכנעת בלי מאבק.

מפני שהיא לא רצתה להילחם. היא לא רצתה להילחם ברגשותיה שלה, בתשוקה שלה להיענות לנשיקות שלו, לליטופים שלו. גם אחר הנשיקה הבודדה הזו, תחושת זרועותיו סביבה, כל גופה כאב בערגה שלא הצליחה לשלוט בה. היא רצתה למחוץ את גופה אליו, להרגיש את הלהט והכוח הגברי של גופו מולה.

"לא עכשיו..." אמר חואקין.

פיו היה עתה על צווארה, עושה מסע מפתה ואיטי מכתפה אל לסתה, מנשק לה לכל אורך הדרך. וקייסי התקשתה להאמין עד כמה נשיקה יכולה להיות מגוונת כל-כך.

אבל עתה נדמה היה שהנשיקה יכולה להיות גם קשה וגם רכה, גם קלילה וגם חזקה על צווארה. היא היתה כל-כך רכה ומפתה, כך שהיא הרגישה שהיתה רוצה לבכות מרוב עדינות. ולפתע היתה אכזרית וחדה כאשר שיניו נשכו קלות את עורה, לעתים גרמו לה להתנשף בהלם.

"לא עכשיו," אמר שוב, והמילים נגעו בקו הלסת שלה עם הבל פיו החם. "עכשיו אני לא אלים, אלא מתנהג אלייך כפי שראוי להתנהג לאשה. כפי שגבר צריך לגעת באשה שלו – כפי שאני רוצה לגעת באשה שלי."

באשה שלי.

המילים היו כמו סטירה בפנים, מנערות אותה מההלם הלוהט שבו שרתה, גורמות לה להביט למציאות בעיניים.

באשה שלי.

נימת הקול הרכושנית חשפה משהו מחואקין.

"אז, מי בלזה, אולי נוכל להמשיך עם זה במקום נוח יותר?"

מי בלזה. האשה שלי.

בעיני חואקין הכל היה עניין של בעלות, של שליטה, של רכושנות. הוא ניהל את חייו תוך משמעת אכזרית וחסרת רחמים. הכל היה בדיוק כפי שרצה ושום-דבר לא קרה בלי אישורו.

זה מה שהביא לו את הצלחתו הגדולה ומה ששמר עליו בפסגה. תמיד בראש, תמיד על פסגת העולם.

תמיד עושה דברים על פי התנאים שהכתיב, התנאים שלו בלבד.

היא נכנסה לחייו על פי התנאים שלו, חיתה אתו על פי התנאים שלו. והוא יצפה ממנה לעזוב על פי התנאים שלו? לצאת מהבית כאשר יגיד שהגיע הזמן לכך, בין אם תרצה בזה ובין אם לאו?

האם תמיד תניח לו להכתיב לה הכל?

"קרידה?"

חואקין הבחין בדממה הפתאומית שלה, בנסיגה שלקחה אותה ממנו, מנטלית, גם אם לא גופנית.

"מה קרה?"

קייסי פתחה את פיה כדי לענות, גילתה שגרונה חרב מכדי לדבר והרגישה צורך לכחכח כדי שתוכל להגיד משהו.

"חשבתי שחזרת הביתה כדי לעבוד. ואני ממש זקוקה לקפה ההוא."

לפחות קולה היה צרוד ומכמיר לב מספיק כדי לגרום לו להאמין לה. היא נשמעה כאילו היה בגרונה חול והיא ליקקה את שפתיה בעצבנות כדי שלא יתייבשו גם הן. האופן בו עיניו עקבו אחר התנועה המסגירה הזו דמה בעוצמתו למבט של נץ. רטט חלף עמוק בתוכה.

"אני מתה מצמא."

הדריכות שלו הסגירה את הרגשתו, את הזעם שאצר בתוכו. חואקין אלקולר לא היה גבר שנתן לזעמו לשלוט בו. החרון שחש היה קר, קשה כמו קרח, מריר כרוח חורפית אכזרית, אבל הוא לא היה פחות פראי בשל כל אלה.

ולפתע השתררה בחדר דממה. הדריכות של דמותו הגבוהה היתה קפואה כאילו היה טורף קדמון היוצא לשחר לטרף וכל שריר בגופו היה מתוח ומוכן לזינוק.

"את צמאה?"

נימת קולו הבהירה לה עד כמה הוא חושב שזה מגוחך. עד כמה נראה לו בלתי אפשרי שמישהו יבחר בצורך כל-כך פשוט ומעשי כמו שתיה על פני משתה החושים שהציע לה.

"כן."

זה כל מה שהצליחה להגיד. היא השפילה את ראשה לשניה לא נוחה, חומקת בזהירות מעיניו הצורבות. אם היתה מביטה לתוך עיניו, היא היתה רואה את הזעם שלא היה בקולו והיא ידעה שזעם זה היה משנה את החלטתה.

"אמרתי שאני צמאה כאשר ירדתי במדרגות. אני עדיין צמאה. הייתי בדרכי לעשות קפה..."

"את מתבדחת, סי?"

הוא לא יכול להאמין למשמע אוזניו, חשבה בחוסר נוחות. הוא באמת לא מסוגל להאמין שהיא תעדיף לדחות את החיזורים שלו. שהיא תדחה אותם – תדחה אותו.

וגרוע מזה, הוא מעולם לא העלה בדעתו שהיא תוכל לעמוד בפניו. הוא הניח שהיא חומר בידיו, שניתן יהיה בקלות להסיח את דעתה ממטרתה. שהיא תעשה תמיד כחפצו, בלי שאלות. שהיא תגיב לכל גחמה שלו במהירות ובצייתנות כאילו היתה כלב מאולף. ושאם יגיד לה לקפוץ, היא רק תשאל לאיזה גובה.

"למה אתה חושב שאני מתבדחת?"

היא ניסתה ללבוש הבעה אדישה למרות שכלל לא הרגישה כך. ההבעה באותן עיניים עמוקות היתה מסוכנת והגוף החזק היה מתוח מדי, דרוך מדי לטעמה.

"קייסי..."

הוא לא סיים את מה שהתכוון להגיד. בזמן שאמר את שמה באותה דרך חדה, כשההברות מופרדות בעצבנות עד שהצליחו להלחיץ אותה, נשמע קול מפתח מסתובב בחור המנעול מאחוריהם.

מקץ רגע נפתחה הדלת, נעה על ציריה עד שניטחה בקיר מאחוריה בחבטה מאיימת. גבר גבוה, כהה וחזק כמו חואקין עמד בפתח, ממוסגר על ידי אור השמש המבליח מבחוץ.

"קייסי?"

שמה נאמר בקול כה זהה לקולו של חואקין, בנעימה, במבטא. אבל במקום בו נימת קולו של חואקין היתה קרה ומרוחקת, הרי שהחמימות והברכה בקולו של האחר ניכרו היטב עד שהיא סבה אליו בהקלה, עיניה מאירות, פיה מתעקל בחיוך מוכן.

"רמון! תיכנס!"

"רמון."

קולו של חואקין לא הביע שמחה גדולה כקולה של קייסי.

"מה אתה עושה כאן? ומאיפה קיבלת את המפתחות לבית?"

"הוזמנתי הנה," החזיר רמון בלי להתרגש. "והמפתחות – קייסי נתנה לי את המפתחות שלה כדי שלא אצטרך לחכות בחוץ. הנה, קרידה..."

הוא השליך את המפתחות לעבר קייסי יחד עם חיוך והיא תפסה את הצרור הגדול וראתה את ההבעה המאיימת בעיניו של חואקין ולא הצליחה לכבוש את חיוכה.

אז חואקין לא מרוצה כלל מהופעתו הפתאומית של אחיו. אולי הוא אפילו מקנא קצת?

סימן מעודד? אולי אפילו משהו שתוכל לנצל אותו כדי לברר מהם רגשותיו האמיתיים של מאהבה?

היא עשתה כמה צעדים קדימה, עטפה את רמון בחיבוק חם והצמידה את לחיה אל לחיו הקשה.

"רמון, תיכנס. רוצה לשתות משהו? בדיוק עמדנו לשתות קפה."

ההבעה על פניו של חואקין בזמן שהובילה לעבר המטבח גרמה לרוחה להתרונן לפתע והיתה שווה כמעט את כל הסיכונים שלקחה כדי להרגיז אותו.