הלייף סטייל

"ואמנם, המגרעות במצבה של אֵמָה היו יכולתה לעשות כרצונה יתר על המידה ונטייתה החזקה מדי להערכה עצמית מופרזת; אלו היו המגרעות שאיימו לפגום בהנאותיה הרבות".

ג'יין אוסטן, אמה¹

1

חייה של ג'ורג'ינה וַאגְמָן היו טובים כל כך, שממש היה לה לא נעים בגלל זה. לא עד כדי כך שתשנה משהו, אבל מספיק כדי שתקבל על עצמה שליחות לעזור לאחרים לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם באהבה, בקריירה ובתענוגות העולם. כך שרק כוונות טובות היו לה כשהזמינה ארבע קופסאות של הקנולי העשירים והפריכים ביותר בניו יורק ועברה ממשרד למשרד כדי לחלק אותם במו ידיה לשכירים הזוטרים שעובדים עד שעה מאוחרת ביום שישי. איך היא יכלה לדעת שהם יגרמו לכולם קלקול קיבה — המאפייה האיטלקית קיבלה ציון גבוה ממשרד הבריאות! — או שהשירותים שבקומה השלוש־עשרה יהיו סגורים לצורך ניקיון? הנהלת הבניין היתה צריכה לחכות עם הניקיון עד שכולם יעזבו את הבניין. כולם יודעים שעורכי דין עובדים גם בשעות הערב.

השכירים המיוזעים שנאנחו בייסורים התפנו מהמקום חצי שעה לאחר מכן — כמה מהם לפרטיות דירותיהם, אחרים לחדר המדרגות כדי לחפש שירותים בקומה אחרת — חוץ משכירה אחת שהצטרפה למשרד רק בשנה האחרונה ושמה מֵרֵדית דה לוּקה. כשג'ורג'ינה עצרה בפתח המשרד של מרדית ובידה קופסת קנולי, מרדית סירבה בנימוס.

"אני לא כל כך אוהבת מתוק," היא אמרה.

"רק קנולי גרועים הם מתוקים מדי," התעקשה ג'ורג'ינה.

"בכל מקרה, אני טבעונית," אמרה מרדית, ובזה שמה קץ לדיון.

לכל עמיתיה של ג'ורג'ינה — עורכי הדין השותפים במשרד ראיין, דאן וצ'נדלר — הוקצו עורכי דין צעירים שהיה עליהם לחנוך, וג'ורג'ינה קיבלה את מרדית. לעומת שאר עמיתיה, שכדי למלא את חובתם הזמינו באי־חשק את המודרכים שלהם לארוחת צהריים על חשבון המשרד פעם בשנה אחרי הערכת העובדים השנתית, ג'ורג'ינה ראתה בעצמה מורת דרך המוליכה את מרדית במעלה השבילים התלולים והמסוכנים של האוורסט. היא מִסגרה את הרשימה שחיברה, "25 הטיפים של ג'ורג'ינה ואגמן: איך להיות שכיר מצטיין בלי להחסיר שעות שינה", העניקה אותה באריזת מתנה למרדית ביומה הראשון בעבודה וניסתה לא להיעלב כשמרדית לא תלתה את הרשימה על הקיר. מרדית קיבלה את עצתה בתודה, גם אם לא בהתלהבות, אבל ג'ורג'ינה היתה נחושה שהיחסים ביניהן יהיו יותר מאשר יחסי עבודה רשמיים. היא הרגישה שאם מרדית רק תשאל אותה שאלה או שתיים ותבקש את עזרתה ואת עצתה, היא תצליח לרכוש את אמונה. אבל מרדית עטתה את שערה האדמוני ואת חצאיתה השחורה ההדוקה כאילו היו גדר חשמלית ואילצה את כולם לשמור מרחק. היא לא באה אף פעם לאירועי ההפי־האוור או למסיבות של המשרד, והיא סירבה לכל אחת משלושים ושבע ההזמנות לארוחת צהריים שקיבלה מג'ורג'ינה. האם זאת אשמתה של ג'ורג'ינה? אולי היא בחרה במסעדות הלא נכונות? עכשיו, כשהבינה את העדפותיה הקולינריות של מרדית, היא החליטה לבחור מסעדה שהתפריט שלה כולל שפע של ירקות כבושים.

אם מרדית קיוותה שג'ורג'ינה תבין לבסוף את הרמז ותפסיק לנסות להיות הפיה הטובה ששומרת עליה, היא טעתה. טעתה בגדול. ג'ורג'ינה ואגמן מעולם לא הרימה ידיים בלי קרב, בייחוד כשכוונותיה היו טובות, והן תמיד היו טובות.

אילו רק היו קצת פחות טובות במקרה המסוים הזה, מרדית דה לוקה לא היתה השכירה היחידה שנשארה במשרד עד שעה מאוחרת.

2

ג'ורג'ינה הרימה את עיניה מהמחשב כששמעה נקישה על דלת משרדה. נייתן חייך בחליפה האפורה החביבה עליו ובעניבה ורודה בהירה. "שמעתי שניסית להרוג את עורכי הדין הזוטרים," הוא אמר.

נייתן לא היה שותף שלה רק למקצוע. הם נפגשו בשנתם הראשונה במשרד — כשג'ורג'ינה היתה בגילה של מרדית — והתחתנו חמש שנים לאחר מכן. בשנה שעברה קיבלו שניהם מעמד של שותפים במשרד. נייתן עבד במחלקת התאגידים, ובייחוד בתחום המוצרים הפיננסיים המוּבְנים. היא אמנם לא ידעה בדיוק מה זה "מוצרים פיננסיים מובנים", אבל לא היתה לה בעיה להעמיד פנים שהיא שוחה בחומר בזמן שעזרה לו לשעשע לקוחות ולהוציא אותם למסעדות. היא שיננה מאמר אחד שקראה ב"וול סטריט ג'ורנל" על איגוח אנרגיה סולארית ומצאה דרך להשחיל אותו בשיחה בכל פעם שמישהו הזכיר את הצניחה במחירי הנפט, מה שקרה תמיד. וזה הספיק. כל עוד היא צחקה מהבדיחות שלהם, לגברים האלה ממילא לא היה באמת אכפת ממה שיש לה לומר.

היא עסקה בליטיגציה. אנשים מניחים שהעשייה של עורכי דין חובקת את כלל תחומי החוק, אבל הם טועים. בדיוק כפי שנייתן בילה את ימיו אך רק ב"הבניית מוצרים פיננסיים", היא התמקדה רק בליטיגציה — שם מפונפן למה שהיא עשתה בפועל: להתווכח. היא התווכחה בשיחות ועידה, התווכחה במיילים, התווכחה במכתבים ומדי פעם התווכחה באוזני שופט, אף שמתברר שבטלוויזיה זה קורה הרבה יותר מאשר בחיים עצמם. היא החליטה שהיא רוצה להיות עורכת דין בגלל "אלי מֶקבּיל". זאת עובדה מביכה אבל נכונה, כמו העובדה שחומוס תמיד עשה לה גזים איומים.

היא כיסתה את פניה. "אל תגיד את זה! הם יתבעו אותי. אוי, אלוהים, אתה חושב שהם יתבעו אותי?"

"הם לא יתבעו אותך," אמר נייתן. "הם פוחדים ממך. בייחוד עכשיו, אחרי שניסית להרוג אותם."

"תפסיק להגיד את זה!"

"תירגעי."

נייתן הרים מעט את מכנסיו לפני שהתיישב על קצה השולחן שלה. "אנשים חוטפים לפעמים קלקול קיבה. קורה."

"לא לי." היא חזרה למחשב שלה. "אני מחפשת בגוגל תרופות ומחר בבוקר אביא להם אותן הביתה. ושריינתי את ד"ר פרייז'ר כדי שהיא תעשה ביקורי בית למי שיצטרך."

"השכירים הזוטרים מסוגלים לקנות כדורים נגד צרבת בעצמם," אמר נייתן. "והם לא רוצים ששותפה במשרד תופיע אצלם פתאום בבית בלי הזמנה, תאמיני לי."

אצבעותיה קפאו במקומן באמצע חיפוש קדחתני אחר התה הטוב ביותר נגד בחילה. נייתן מן הסתם צדק. הם לא אהבו שהיא הופיעה פתאום במשרדים שלהם ותמיד מיהרו להסתיר את הניירת המבולגנת ולתחוב את רגליהם שוב לנעליים בזמן שהיא העמידה פנים שהיא לא שמה לב. "אני חייבת לעשות משהו. אני מרגישה נורא."

"למה שלא תכיני להם איזה צ'ופר מיוחד? הממ..." נייתן הקיש בתנועות תיאטרליות על סנטרו בשעה ששקל את האפשרויות. "אני לא יודע, אולי... קנולי?"

היא הרימה עט אדום וזרקה אותו עליו.

"אני יודעת מה לעשות," היא אמרה. "אני אתן להם יום מחלה."

"מחר שבת."

"עורכי דין עובדים בשבתות."

נייתן צחק וטלטל את ראשו. "את עובדת בשבתות. הֵיי —" הוא הסתכל בשעון. "את לא מאחרת למשהו?"

"שיט!" היא קמה במהירות כזאת שהכיסא שלה נפל אחורה. "קבעתי לצאת לשתות עם לקוחה. רוצה לבוא איתי?"

"אני לא יכול."

בזמן שהכניסה את המחשב הנייד ואת הדפדפת הצהובה לתיק המסמכים שלה, נייתן הרים את הכיסא שנפל. הוא עזר לה להשתחל למעיל הצמר האדום ונשק לשערה.

היא הסתובבה וחייכה אליו. פניו היו בהירות, רבועות ומסותתות, כמו פסל שגולף בזוויות של תשעים מעלות באבן חול. כל אישה במשרד הסכימה שהוא נאה, וכולן אמרו זאת לג'ורג'ינה לעתים קרובות. היא אהבה לשמוע את זה — זה עורר בה גאווה.

"אבל ללקוחה הזאת אין גבולות," היא אמרה. "אולי אם תהיה שם, היא לא תספר לי הכול על חיי המין שלה."

"הלוואי שיכולתי לעזור. אני לוקח שלושה אנשים ממורגן סטנלי למשחק של הניקס. תוכלי לעדכן אותי בחיי המין שלה כשאחזור הביתה."

"עדיף שאשתה מספיק יין כדי שאשכח את הפרטים."

כשנייתן חייך, שני סימני סוגריים הופיעו בלחייו החלקות. "גם את מספרת לה על חיי המין שלך?"

"הייתי שמחה, אבל בדרך כלל קשה להשחיל מילה כשמדברים איתה." וגם לא היה הרבה מה לספר, אבל היא לא רצתה לפגוע ברגשותיו של נייתן. חיי המין שלהם היו בסדר גמור, תודה רבה. הם פשוט לא היו חומר לסיפורים. היא גם לא סיפרה לחברותיה על הניקיונות שלה במטבח, נכון? לא שסקס עם נייתן היה כמו לנקות את המטבח. אילו היתה צריכה לבחור בין השניים, ללא ספק היתה מעדיפה סקס עם נייתן. ככל הנראה. שני הדברים היו מספקים בדרכם. היא התכוונה רק שסקס עם נייתן היה פעילות שגרתית שחזרה על עצמה, פורייה ומהנה אבל לא מפתיעה מספיק כדי להיות נושא לשיחה. למען האמת, היא לא הכירה אפילו זוג נשוי אחד שחיי המין שלו היו מפתיעים, כולל הלקוחה שלה, שסיפוריה לא ממש עסקו בלעשות סקס אלא יותר בלא לעשות סקס ובוויברטורים שהיא השתמשה בהם במקום זאת.

ג'ורג'ינה שלחה סביבה מבט אחרון כדי לוודא שלא שכחה שום דבר. כשקיבלה מעמד של שותפה, קיבלה גם תקציב נכבד לעצב לעצמה משרד מהודר. היא קנתה כיסאות קטיפה בסגול בהיר, שולחן מזכוכית אקרילית, הדפס במסגרת זהב של "ערפל האזוביון" של ג'קסון פולוק ושטיח טורקי וינטג' בגוון כחול דהוי. אמנם היא עיצבה את החדר כרצונה, אבל היא הרגישה בו כמו מתחזה ונדהמה מכך שהוא באמת שלה. כך הרגישה גם לגבי נייתן. הוא היה מושלם מדי. חייה היו קישוט זכוכית יפהפה שתלוי על בלימה, ואי־שם ארבו מספריים.

"כדאי שתתחילי לזוז," הוא אמר.

"כן." היא נתנה לו נשיקה חטופה על לחיו המגולחת למשעי, וניחוח עז של נוזל כביסה עלה באפה. נייתן השתמש בכמויות גדולות מדי של נוזל כביסה, אבל לפחות הוא עשה את הכביסה שלו בעצמו, בניגוד להרבה בעלים שהכירה — ובייחוד בעלה של חברתה הטובה נוֹרה.

למרבה הצער, נישואיה של נורה היו תוצר של כישורי השידוך של ג'ורג'ינה. ביום הראשון שלהן בבית הספר למשפטים בפורדהם, היא התיישבה ליד נורה בשורה הראשונה בקורס נדל"ן. בזמן סיור ההיכרות היא כבר הבחינה ביופייה השקט, יופי שנדמה שהיא התעקשה להסתיר מאחורי פוני ארוך מדי, סוודרים גדולים מדי ונעלי דוקטור מרטינס מגושמות. ג'ורג'ינה צפתה בה בשאר הסמסטר רושמת לעצמה סיכומים בכתב יד בעוד שאר הסטודנטים בוהים באינטרנט. במהלך השיעורים היא השאירה את ספרי הלימוד סגורים, ואת מבחני אמצע הסמסטר סיימה שעה שלמה לפני כולם.

היא לא הצביעה בכיתה אפילו פעם אחת.

נורה היתה בדיוק מסוג הפרויקטים שג'ורג'ינה אהבה לקחת על עצמה, ולכן החליטה להיות חברתה הטובה. היא נשבעה להפיח בנורה את הדבר היחיד שהיה חסר לה — ביטחון עצמי. לא, יותר מזה — תעוזה. עם קצת עזרה, נורה תוכל לשלוט בעולם.

אבל נורה השחיתה את זמנה בדייטים עם בחור שקט שנקרא פליקס, שהסתובב עם תיק גב וקרדיגנים של סבא והקרין אינטנסיביות כמו גלי חום שעולים מאספלט בקיץ. הוא גר בפינה הצפון־מזרחית של הספרייה, רכון מעל ספר לימוד ולידו ערימה של כרטיסיות וחפיר של עטיפות חטיפי גרנולה, וסירב להצטרף לחבריו הסטודנטים ששיננו את החומר למבחנים עד שהיו שיכורים מכדי לזכור את השאלות. נכון, פליקס היה חמוד, עם שיער שחור שהוא סירק מעט הצדה בעזרת קצת ג'ל — לא תסרוקת מזעזעת בשנת 2005 — ובימים חמים השרירים התלת־ראשיים הבולטים שלו בצבצו מתחת לשרוולי החולצות הקצרות שלבש, אבל הוא לא היה ראוי מספיק לנורה. הגיע לה מישהו מרתק, מישהו שיצחיק אותה. מישהו כמו ארי — שחקן בנבחרת הבייסבול של האוניברסיטה, מסמר הערב בכל מסיבה, שנראה כאילו נקלע בטעות אל הפקולטה למשפטים בדרכו למפגש ליהוק בסוכנות דוגמנים. ולכן כשארי ביקש להצטרף לקבוצת הלימוד של נורה, ג'ורג'ינה המציאה שקר קטנטן וטענה שארי רוצה להצטרף כי היא מוצאת חן בעיניו. האמת, כך חשדה, היתה שארי עמד להיכשל בלימודים. היא מעולם לא ראתה אותו פותח ספר. אבל למי אכפת? יש משפט שאומר: אנשים שמקבלים ציונים מעולים בבית הספר למשפטים נעשים שופטים, אנשים שמקבלים ציונים סבירים בבית הספר למשפטים נעשים עורכי דין, ואנשים שמקבלים ציונים גרועים בבית הספר למשפטים נעשים עשירים.

מה שג'ורג'ינה לא צפתה הוא שארי יכניס את נורה להיריון בסוף שנת הלימודים הראשונה, שנורה תפרוש מהלימודים כי הם לא יוכלו להרשות לעצמם לשלם את שכר הלימוד של שניהם ולממן את התינוק, ושכעבור שתים־עשרה שנות נישואים ארי עדיין יתנהג כמו בחור בן עשרים ושתיים שהישגו הגדול ביותר הוא גרנד סלאם במשחקי האליפות של האוניברסיטאות ב-2002, אף שכעת היו לו שלושה ילדים בריאים ומצליחים. נסיבות חייה של נורה שורטטו בידיה של ג'ורג'ינה, והיא הצטערה על שאינה יכולה למחוק אותן, או לפחות לשכתב אותן.

למרבה האירוניה, אחרי שנורה עזבה את הלימודים פליקס נהיה החבר הכי קרוב של ג'ורג'ינה. מרגע שהכירה אותו מקרוב — ושכנעה אותו להחליף את תיק הגב בתיק צד מעור — היא בלעה את הטעות שעשתה כמו שבולעים גלולה מרה ויבשה. האינטנסיביות שפליקס שידר כלפי חוץ היתה תוצר לוואי של הלחץ האדיר שהוא הפעיל על עצמו כדי להצליח, עם אח בכור שכבר היה ההפטולוג המצליח ביותר בלוס אנג'לס ועם הורים מהגרים מקוריאה שהוא לא היה מסוגל לאכזב. פליקס לא היה בלתי ראוי. העולם לא היה ראוי מספיק לפליקס.

השקדנות שלו השתלמה, והוא קיבל הצעת עבודה ממשרד עורכי הדין הטוב בעולם. במשך ארבע שנים הוא עשה התמחות בסניף של המשרד בסיאול. הוא דיבר את השפה אבל הרגיש שמבחינה תרבותית הוא אמריקאי, ובארבע השנים שלאחר מכן עבד בסניף בניו יורק, השׂתכר רבע מיליון דולר בשנה וגר במגדל יוקרה ברחוב עשרים ושלוש. אבל אחרי שמונה שנות עבודה רצופות של אלפיים ושמונה מאות שעות בשנה, הוא התוודה שהוא סובל מהתקפי חרדה שהולכים ומחריפים ושהוא פוחד שימות בפעם הבאה שלבו יתכווץ, ריאותיו יתרוקנו ומוחו יתמלא בחשמל סטטי. ביום שלישי אחד, ברגע של צלילות, הוא יצא לקנות סנדוויץ' ומעולם לא חזר. הוא אפסן את חפציו במחסן ועבר לקוסטה ריקה לחצי שנה. פליקס קרא לזה התמוטטות עצבים, אמו קראה לזה חופשה, ג'ורג'ינה קראה לזה היופי שבאבטלה.

שם הוא פגש את החברה שלו, אלינה, שנסעה לבדה כדי ללמוד לגלוש. הם החליטו לעבור לגור יחד לפני שחזרו הביתה. כשג'ורג'ינה הציעה בעדינות שיתקדמו לאט ביחסים, פליקס התעקש שהוא צריך להיות עם מישהי שחיה את החיים בתנאים שלה ועושה את כל מה שגורם לה אושר בכל רגע שמתחשק לה. הוא העריץ את רוחה החופשית ואת אומץ לבה של אלינה. אבל כשהוא התחיל לעטות על עצמו את אישיותה כמו שעטה על עצמו את החליפות הכחולות, ג'ורג'ינה חששה שהוא החליף את הלחצים של פעם בלחצים חדשים. בהתחלה הוא אימץ לעצמו את תפקיד עורך הדין המסחרי השאפתן והקשוח כדי לרַצות את משפחתו, ועכשיו הוא אימץ לעצמו את תפקיד ההיפסטר המרדן כדי לרצות את אלינה. זאת היתה דרך הפעולה שלו. הוא אהב פעם מחזאי שקראו לו סלמון, ובהשפעתו נהיה חובב חתולים טבעוני והתנזר משתייה. ואז היתה לינדזי, מורה בכיתה ב' מלוּאיוויל, ששכנעה אותו לקחת שיעורי אימפרוביזציה בתיאטרון אפּרייט סיטיזנס בּריגייד, וג'ורג'ינה נאלצה לסבול פעמים רבות מדי בהצגות חובבים בסגנון "סצנות שנשלפות מכובע" ו"קרייני חדשות מוזרים", עם בירות בחמישה דולר שקנתה בדוכן מאחור.

חיי שחקן מאלתר לא היו חיים שהתאימו לפליקס, בדיוק כמו שחיים של לעשות את הכביסה של בעלה לא היו חיים שהתאימו לנורה. אולי החיים שהתאימו להם היו אלה שג'ורג'ינה הרסה.

במעלית בדרך ללובי של בניין המשרדים ג'ורג'ינה הזמינה אוּבּר, והמכונית נעצרה ליד המדרכה של השדרה השביעית, בין רחוב ארבעים ושתיים לרחוב ארבעים ושלוש, בדיוק כשהיא יצאה מהבניין. נהגי אובר תמיד נמצאים במרחק דקות ספורות במנהטן. קל כל כך להזמין אותם. היא העדיפה אתגרים ושאבה סיפוק מפתרון בעיות — הבעיות שלה והבעיות של כולם סביבה. בנישואיה היא זאת שחיפשה בגוגל "למה הטלוויזיה שלי כחולה" והתעסקה עם השלָט במשך שעה בזמן שנייתן אמר לה שפשוט תתקשר למישהו. אבל מה הכיף בזה?

המושב האחורי הדיף ריח של בושם ושל צ'יפס ישן, ולכן היא פתחה את החלון, הפנתה את פניה אל הרוח הסתווית וחייכה אל אורות הניאון של טיימס סקוור בשעות הערב. אם מישהו היה שואל אותה איך זה לעבוד בטיימס סקוור היא היתה מזדעפת. צפוף מדי, מסריח מדי, רועש מדי, אין אוכל טוב. אבל בינה לבינה האורות האלה עדיין ריגשו אותה. אני כאן, היא נהגה לחשוב. אלה החיים שלי.

היא נולדה במיטת הוריה בדירת ארבעה חדרים באפּר וסט סייד של מנהטן, לאב דואג שאהב אותה בכל לבו ולאֵם שהיתה קלת דעת אבל כיפית. כזוג היפּים משנות השבעים, שעישנו חשיש והטיפו בעד שלום ונגד מלחמה, הם שלחו אותה לבית ספר שיתופי בשכונה שבו ההורים התחלפו ביניהם לפי תור בתפקידי המורים, הטבחים והמנהלים. קצת כמו חנות מכולת, רק שהירקות הם ילדים בשר ודם. אמה מילאה משמרת של שנה בתור גזברית בית הספר, עד שהתברר שהיא בזבזה מחצית מהתקציב השנתי על הקמת גינה לפני שמישהו מההורים שם לב שמעולם לא מינו מישהו להשקות את הצמחים, והם כולם מתו. אף אחד מהילדים לא קיבל ציונים, עד שג'ורג'ינה הבינה שזה ימנע ממנה להתקבל לתיכונים הטובים בעיר ודרשה לקבל ציונים. לא נשארו לה הרבה חברים אחרי הצעד הזה.

בתום ארבע שנים של שינון ספרי לימוד בתיכון אלינור רוזוולט, ועוד ארבע שנים של שינון ספרי לימוד עבים יותר באוניברסיטת וירג'יניה, ועוד שלוש שנים של שינון פסקי דין בפורדהם, היא סיימה את לימודיה עם תואר במשפטים והצעת עבודה ממשרד עורכי דין אמיתי, שיוכל לשלם לה משכורת שתאפשר לה להחזיר את ההלוואות שלקחה לתשלום שכר הלימוד ולגור ב"דירת חדר" באיסט וילג' — במילים אחרות, קובייה של שלושים מטרים רבועים ובה מחיצת פלסטיק מתקפלת שמפרידה בין המטבח למיטה — ולצאת לאכול ולשתות עם נורה בכל פעם שתצליח להתחמק מהטיפול בבתה הפעוטה. ג'ורג'ינה הרגישה כאילו נכנסה לתוך תפאורה של סרט שהיא הגיבורה הראשית בו.

היא היתה התלמידה המצטיינת גם בבית הספר של הרומנטיקה. בגיל תשע ג'ורג'ינה היתה האדם הכי פחות מופתע בדירה לשמע הבשורה שהוריה מתגרשים. לא היה צריך תואר מתקדם, ואפילו לא תעודת סיום של כיתה ח', כדי לראות שהם חיים בעולמות שאין שום דרך לחבר ביניהם. אביה חזר הביתה מעבודתו כמתאם תביעות ביטוח בטרוולרס בחמש ורבע על השעון והרים את רגליו על השולחן כשהוא אוחז בדיוק בקבוק בירה אחד, שקית אחת של חטיפי צ'יפס ואת המפות שלו. הוא היה קרטוגרף חובב ובילה ארבעת אלפים שעות בשרטוט צפון אמריקה עד שסיימה את כיתה ה'. אבל אמה העדיפה להתחיל פרויקטים ולא לסיים אותם. ג'ורג'ינה לא זכרה כמה פעמים חזרה הביתה וראתה את אמה צובעת מחדש את קירות המטבח, עד שהשתעממה והלכה לשתות יין מבעבע עם פריסילה השכנה, שהיתה ספרית ולוחמת למען זכויות בעלי החיים. ג'ורג'ינה נהגה להקשיב לצחוקים שלהן מבעד לקירות בעודה מסיימת בעצמה את צביעת המטבח עד שעה שהיתה מאוחרת בהרבה מהשעה שבה היה עליה לומר לעצמה ללכת לישון. היא אהבה את הוריה, אבל היא פשוט... לא רצתה להיות כמוהם.

הרומן ביניהם היה מלא תשוקה מתפרצת. כמו זיקוקים, הוא בער במלוא העוז אבל כבה מהר. מאורסים כעבור שלושה שבועות, נשואים כעבור שלושה שבועות נוספים, ועם תינוקת כעבור שנה. בזמן שילדים אחרים צעקו "איכס!" בכל פעם שהוריהם התנשקו, ג'ורג'ינה היתה רגילה לכך. הוריה תמיד התנשקו, נגעו, צחקקו וברחו לחדר השינה. הם הסכימו על דבר אחד — התשוקה הגופנית שלהם זה לזה — ולא על שום דבר אחר. לא על כסף, לא על עבודה, לא על מקום המגורים, לא על איך לגדל את בתם, לא על מי שאמור להיות הנשיא. הם אפילו לא הסכימו אם לנתק אחד את השני ממכונות ההחייאה אם מישהו מהם ייקלע לתאונה נוראה. כשהתחילה לצאת עם נייתן, זאת היתה אחת השאלות הראשונות ששאלה אותו.

"אם יפגע בך אוטובוס ותהיה לך פגיעה מוחית של תשעים ותשעה אחוז, תרצה שאשתך תנתק אותך מהמכונות?" היא שאלה אותו מעל קערת ריגטוני ביוניון סקוור קפה.

"בטח," הוא אמר. "אני לא ארצה שהמשפחה שלי תבזבז את כל החסכונות שלה רק כדי להחזיק אותי בתור צמח."

היא חייכה ונשפה בהקלה. זאת היתה גם התשובה שלה, והתשובה של אביה. אבל אמה האמינה בנסים.

היא למדה את הוריה כמו שג'יין גודול למדה שימפנזים, עקבה אחריהם בעזרת כוס קלקר שהצמידה לדלת בזמן שהתווכחו ורשמה לעצמה דברים ביומן השחור־לבן שלה שעליו כתבה בעט ג'ל סגול ניסויים במדעים — סודי ביותר!!! היא היתה נחושה ללמוד מהטעויות שלהם כדי לא לחזור עליהן, מפני שאמנם היא לא בכתה כשהם סיפרו לה את החדשות, או כשאמה עברה לצפון קרוליינה, או כשהיא ואביה חגגו את חג ההודיה הראשון ההוא, אבל זה כאב. הוריה החליטו להתחתן, החליטו להוליד ילדה, ואז החליטו להרים ידיים. זה לא היה הוגן. היא הרגישה כאילו טובתה שלה לא היתה חשובה מספיק, כאילו היא עצמה לא היתה חשובה מספיק. ואמנם כשגדלה היא הבינה שלא הכול הוגן בחיים, אבל למען האמת היא עדיין הרגישה קצת מחוסר הצדק הזה, גם בגיל שלושים וארבע. הזיכרון של כל הודעה שהיה עליה להעביר מהורה להורה שלח תמיד דקירת כאב בבטנה. כל ציון דרך בחייה פוצל לשניהם מפני שהוריה לא יכלו לשאת אפילו ארוחה חגיגית משותפת אחת. לאחר שראתה מבוגרים רבים בחייה שהתאהבו ואחר כך הפסיקו לאהוב ופירקו את נישואיהם, היא היתה אמורה להיות אמפתית יותר כלפי הוריה, אבל זה רק עורר בה נחישות רבה יותר. גירושים הם בסדר גמור לכל אחד אחר, אבל היא לא תיפול בפח הזה.

ולכן היא עשתה את ההפך מהוריה בכל מובן אפשרי. היא הפנתה את גבה ליחסים שהיתה בהם כימיה משכרת, נמלטה מקשרים שכללו מעברים חדים מדי בין חום לקור. היא יצאה עם בחורים במשך שנים, לא שבועות. בדייטים הראשונים היא העבירה גברים חקירה צולבת, כאילו הם חשודים ברצח, והם הזיעו כהוגן תחת שאלותיה הבלתי נלאות. מה המטרות שלהם בחיים? איך הם אוהבים לבלות בשבת? האם הם טיפוסים של בוקר או חיות לילה? בזבזנים או חסכנים? ילדים? כמה? באיזו תכיפות הם מבקרים אצל רופא השיניים? באיזו תכיפות הם מצפים לסקס? האם הם ממלאים את מדיח הכלים באופן שיטתי או אקראי? האם הם ירצו שהיא תוותר על הקריירה ברגע שתהיה לאמא? וכן הלאה. אלה שרק חיפשו בילוי ללילה לא שרדו עד הקינוח. באמצעות האסטרטגיה הזאת היא מצאה את נייתן, שהיה מושלם. כוונות טובות פלוס תכנון מוקפד שווה הצלחה מובטחת.

נשארה לה רבע שעה עד שתצטרך לפגוש את הלקוחה שלה בווסט וילג', והיא התקשרה לנורה כדי לספר לה על הפיאסקו עם הקנולי. לנורה היה הרגל לענות לטלפון כאילו היא כבר באמצע השיחה, והיא ציפתה שג'ורג'ינה תדביק את הקצב. "לצלול!" ענתה נורה.

"ארי נוסע לצלול?" היא ניחשה. "איפה?"

"זה משנה?" שאלה נורה. "הוא אפילו לא יודע לצלול!"

"מותר לך להגיד לא. את אשתו."

"אוקיי, ד"ר רות," אמרה נורה, וג'ורג'ינה ממש שמעה אותה מגלגלת את העיניים. הנישואים של נורה ושל ארי תמיד היו כמו נסיעה על כביש מתפתל במזג אוויר נורא. בתם הבכורה, רייצ'ל, נהפכה מ"ילדה דעתנית" (נורה אמרה שזה שם קוד לסרבנית) לנערה מרדנית עם מבט רושף שהיה עוצר גם שכירי חרב מיומנים. לבנם האמצעי, סיימון, היתה דיסלקציה קלה שהצריכה טיפולים תובעניים מבחינה כלכלית, והאנה, הצעירה שלהם, סבלה מאלרגיה קטלנית כמעט לכל דבר, והם גילו זאת בדרך הקשה כשארי נתן לה אפרסק לפני שהטבלה של רופא הילדים קבעה שמותר לו. נורה גידלה את הילדים במשרה מלאה, ולכן סגנון החיים שלה תוקצב בקפידה כך שיתאים למשכורת של ארי. באחת הערים היקרות בעולם, זאת לא היתה משימה קלה. הם עברו לא מזמן לג'רזי סיטי כדי לחסוך כסף, אבל עכשיו הם רבו גם על הנסיעות לעיר. בזמן האחרון נדמה שאתגרי החיים הרעילו כל שיחה ביניהם, וג'ורג'ינה לא היתה בטוחה שהם ישרדו כזוג — אם בכלל כדאי שישרדו.

הבעיה שלהם היתה שלא היתה להם סיבה להישאר יחד פרט לילדים. לפחות בהתחלה היה להם כיף. ארי לקח את נורה למסיבות גג בבּוּשוויק ולמושבים הזולים בשורות העליונות במשחקים של המֵטס, הזמין אותה לשיט אבובים בעמק ההדסון וברוֹקאוויי בּיץ' הוא חשף אותה לטאקוס הטעימים ביותר שאכלה מימיה. אולי כששני אנשים עושים סקס בכמויות שהם עשו, היריון הוא עניין בלתי נמנע. נורה, שאיבדה את בתוליה רק בכיתה י"ב, למישהו שנקרא "זפאן" על שם ועידת סטודנטים בנוסח פסגה של האו"ם בציריך, פיתחה תיאבון מיני שלא ידע שובע. ארי "ידע מה הוא עושה," כפי שאמרה נורה, ואף שהיא העדיפה לא לחשוב איך הוא רכש את המיומנות המסוימת הזאת או כמה פעמים הוא התאמן בה, היא שמחה לקצור את הפירות של מאמציו המרובים.

אבל כבר לא נשארו להם לא כוח ולא פרטיות בשביל סקס. בהמלצת היועצת הזוגית שלהם, נורה וארי קבעו שיקדישו שעה אחת לסקס בערבי ראשון וחמישי, אבל בערב הראשון האנה רצה לחדרם בצעקות והקיאה על המיטה שלהם, ובערב השני רייצ'ל התחילה לבשל מקרוני בגבינה מקופסה אבל שקעה באמצע בסרטוני טיק טוק, מה שנגמר בהפעלת מערכת מתזי כיבוי האש של הבניין. נורה נאלצה לדבר עם הכבאים בבגדים תחתונים במידה לא מתאימה שהיא הזמינה באמזון, ואחרי זה כבר הרימה ידיים.

"אז למה את לא אומרת לא?" שאלה ג'ורג'ינה.

"כי אני מעדיפה להתווכח על דברים חשובים יותר."

"נראה שזה משהו שבהחלט חשוב להתווכח עליו."

"אין לך ילדים," אמרה נורה. "את לא מבינה."

ביום שנורה גילתה שהיא בהיריון, היא בכתה במשך שעות וג'ורג'ינה החזיקה לה את היד. זה היה מפחיד, וזאת אפילו לא היתה היא שבהיריון. האם ארי יעזוב? האם הוא יעזור? איך נורה תשיג כסף לפרנס את התינוק? מה יאמרו הוריה? הם ציפו שהיא תתחתן עם מישהו הודי והינדי, אבל ארי היה לבן ויהודי. "זה הסיוט הכי נורא שלהם," אמרה אז נורה ודמעות זלגו מעיניה. "הם יתכחשו אלי." הם לא עשו זאת בסופו של דבר. הם לא יכלו שלא להיות אסירי תודה על תינוקת מתוקה כמו רייצ'ל, שנולדה עם תלתלים חומים סמיכים ופרצוף זעוף של זקן נרגן.

אז נכון שג'ורג'ינה לא הבינה איך זה כשיש ילדים, אבל הכאיב לה לחשוב על כל הדברים שחברתה איבדה באותו יום.

"בכל מקרה," אמרה נורה, "כשהתחתנו, הבטחתי לו שאני אף פעם לא אדכא את חוש ההרפתקנות שלו. את לא זוכרת את המסעות ברגל שהוא עשה כל שנה עד למירטל ביץ' כדי לתמוך בתעשיית הבירה המקומית?"

ג'ורג'ינה הכריחה את עצמה לצחוק, אבל היתה אכולת רגשות אשמה. כל זה קרה באשמתה. האם מאוחר מדי לתקן את העוול שעשתה? לא. אף פעם לא מאוחר מדי. כל בעיה אפשר לפתור. אלה בדיוק הנסיבות שבהן הגיוני להתגרש: הם שני אנשים שפשוט לא מתאימים זה לזה, שחוו חצי שנה של סקס לוהט בלתי פוסק, ויחסיהם היו אמורים להיגמר שם, אבל לזרע־העל של ארי היו תוכניות אחרות. תשוקה היא אף פעם לא בסיס טוב ליחסים ארוכי טווח — ג'ורג'ינה למדה זאת בדרך הקשה, ועכשיו גם נורה למדה את זה. פליקס אולי לא היה פראי במיטה ומחוץ לה, אבל הוא היה טוב לב ונאמן. אם הוא ונורה היו נשואים עם ילדים, הוא היה עושה הכול כדי לעזור לה לסיים את הלימודים, והוא לעולם לא היה נוסע לצלול אלא במסגרת של יציאה מאורגנת לשיט באונייה של דיסני עם כל המשפחה. ג'ורג'ינה החליטה באותו רגע שהיא תנסה להחזיר אותם זה לזה. נכון, אלינה וארי יצטרכו לצאת מהתמונה, אבל ממילא אף אחד לא היה בעדם. אלינה תסתער על הנשמה האבודה הבאה שתפגוש, וארי ישמח לבלות את שארית ימיו ברומנים עם רקדניות שחולמות על ברודוויי שיפגוש בטינדר.

"אנחנו עדיין נפגשות מחר?" שאלה ג'ורג'ינה.

"כן," אמרה נורה. "אמא צריכה בקבוק יין."

"ומה אני אשתה?"

"חה־חה."

היא הבטיחה לשלוח הודעה בבוקר, ובמשך שאר הנסיעה באובר ניסתה לחשוב על דרכים לשכנע את פליקס לבוא איתה בלי שהוא יגלה מה היא זוממת.

המשך הפרק בספר המלא