קליפקס - הבשורה

אני תוהה, אמר לעצמו יוחאי קליפקס בוקר אחד, אם יש מכאוב שלא כאבתי עד כה בחיי.

לא הייתה זו חריגה ממנהגו להשקיף על חייו באדישות מהולה בחרטה, אולם באותו בוקר חש כאילו הגיע לשיא של קבלה והשלמה, ומכאן ואילך לא יכול שלא לחול שינוי. וכדי ליתן תוקף לתחושה זו החליט כי מיד לאחר שיאכל את ארוחת הבוקר שלה ערג — ביצה קשה משלשום ועליה שאריות פיסת הרינג כבוש ובצל ירוק — יתכבד ויעשה כפיפות בטן.

מפה לשם רד הערב — והתוכנית נדחתה למחר.

חיי, אמר לעצמו יוחאי קליפקס תוך שליטף את בטנו והביט בחוסר ריכוז בחידון טריוויה טלוויזיוני, דוחה עוד ועוד בעצלות מנומנמת את לכתו לישון, חיי הנם מסכת לא־נגמרת של תוכניות בלתי ממומשות.

ואולם, ובניגוד לעבר, העתיד שנפרס לפניו כפי שנמדד ממטחווי זמן מההתרחשויות, הביא עמו, ברצונו או שלא בשליטתו, שינוי שהתברר כעוצמתי עד כדי כך, שניתן לומר שחייו של קליפקס נחלקים לשני חלקים: עד אותו מועד ומאותו מועד, ואילולא אותו שינוי, בין אם תרומתו לו הייתה מודעת ובין אם לא, הרי מן הסתם לא היה שמו של יוחאי קליפקס ידוע ושגור על שפתי כולם, כפי שהוא כיום — וכפי שוודאי ייזכר בקרב הדורות הבאים.

*

"קליפקס," אמר לו ד"ר איתן ברתולומאו, בזמן רחוק כלשהו, שקשה היה ליוחאי לזכור ולמקם אותו במדויק — אם כי היה ללא ספק אחרי ההתפרצות הראשונה של המגפה, אך זמן קצר לפני פרוץ מלחמת האזרחים — "בשמי, בשם המייסדים, בשם ההנהלה, בשם הוועד ובשם כל יתר חבריך לעבודה, הריני לאחל לך הצלחה בהמשך דרכך וכל טוב."

כך, ללא תרועות וחגיגות לציון המאורע, הסתיימו להם כשבע שנים שבהן טרח בתפקידו כארכיבאי בסוכנות ברתולומאו בניו ושות'. אדם רגיל היה נאלץ להודות כי טרחה מרובה לא הייתה שם, אולם עבור יוחאי קליפקס הייתה עבודתו משום מעמסה שהלכה והעיקה עליו ופגעה במהלך חייו, שנע לכיוון צמצום העשייה ככל שניתן.

כיוון שזכה קליפקס לירושה צנועה מדודתו חשוכת הילדים, בתיה סחוסה, לא ראה עוד טעם רב להמשיך ולגרור את עצמו למשרד הסוכנות ולכן גישש אחר משעול פרישה ואולם, מאחר שלא היה מהמעולים בנקיטת יוזמות, התחבט בדבר בינו לבינו והיה, מן הסתם, ממשיך ומתחבט בלי להגיע לכלל פעולה אלמלא, כמו במקרים רבים בחייו, הגיע הפתרון הרצוי לו מאליו, בלי שידרוש ממנו לעשות דבר.

קליפקס בילה את מרב זמנו ספון במחסן התיקים, כשהוא עושה כמיטב יכולתו להיות סמוי מהעין, ולכן לא היה מעורה יותר מדי בחיי המשרד. עובדים באו והלכו, רובם לא הכירוהו בשמו, ולרובם לא התייחס במאומה מלבד ניד ראש בחולפו על פניהם. כך כולם, מלבד פולה גור־חנה, מזכירת הסוכנות ושַׁליטתהּ, מטילת המורא הבלתי מעורערת, שהייתה ותיקה אף ממנו, והיא ואין בלתה חשה בלכתו.

ד"ר איתן ברתולומאו, איש נמוך שקרחתו ספוגת חשיבות עצמית ומכנסיו קשורים דרך קבע בחגורה קצת למעלה מקו המותניים, נולד לתוך תפקידו כמנהל הסוכנות, ומשכך בחר למנוע מעצמו עניין בפרטים חסרי חשיבות בעיניו, כגון הארכיב ועובדיו, ועל כן לא היה בטוח להרף עין, כשפתח את דלת חדר השירותים המשרדי ופסע פנימה באדנות מתוך כוונה להטיל את מימיו, מיהו אותו אדם העומד לפני הכיור ושוטף את ידיו. לאחר שהצליח, במאמצים לא מבוטלים, לברר את זהותו, החליט להפגין מנהיגות, זימן את הארכיבאי לחדרו, ובעוד זה האחרון עומד לפניו בדחילו הודיע לו על סיום העסקתו. קליפקס, שמשא נגול מעל כתפיו, לא השתהה הרבה וקיבל עליו את הפיטורין כלאחר יד.

כיוון שכאמור מתה עליו דודתו ועיזבונה הגיע, באופן לא צפוי, לפתחו, ועוד היה צפוי לירושה לא מבוטלת לכשתגיע שעתה של אמו, ולא פחות מכך, מאחר שלא היה מטופל בילדים או חייב במזונותיהם, לא היה, כרבים אחרים שנשלל מהם מקור פרנסתם באותם זמנים, מוטרד יתר על המידה מאיבוד מטה לחמו. יותר היה טרוד בתוכניות לעתיד, כיצד יעביר את עתותיו הפנויות כדי שלא ישקע יתר על המידה בהרהורים על מוות. ומאחר שלא היה אדם מעמיק במיוחד, לא איש לימוד או ספר, לא צרכן תרבות, פוליטיקה או רכילות, לא אכלן למעלה מהצורך לקיומו ולא שתיין כגון אלה השותים להנאתם, החליט, לאחר שהרהר בדבר, להשקיע את מרב זמנו ב"רדיפת שמלות", כפי שהיו מכנים זאת בילדותו.

החלטה זו, יש לציין, לא נעשתה בהתלהבות. אמנם קליפקס לא היה נטול נשים בחייו, ועל כך יוכלו להעיד רבים ובעיקר רבות, ודי בכך שנאמנה תהיה בעניין זה עדותה של פולה גור־חנה, אך הוא לא מצא בכך עניין מיוחד מעבר לתשוקה זמנית לפרקים, שהיה משביעה בעיקר בשל הקלות שבה עלה לו הדבר. דומה שאם היה צריך להשקיע מאמץ רב מדי בחיזור ובפיתוי, היה מוותר על כל העניין מלכתחילה. מאחר שהדבר לא עלה לו בקושי מיוחד, והיה משתבח בכך בפני מיודעיו המעטים עד שיצא שִׁמעו במידת־מה, נראָה לו שזאת הדרך הנכונה עבורו. החל ממחר.

בניגוד לתפיסה הרווחת, שקליפקס היה מחזיק ראשי בה, הוא גילה בתוך ימים מספר, שמה שעלה לו בקלות כשלא כיוֵון לו, נהיה הרבה פחות זמין כשהפך אותו למטרת חייו. "נשים," אמרה לו ידידתו עדנה פריקלין, "נוטות לרצות גברים שלא רוצים אותן." ומן הכלל הייתה עוברת אל הפרט: "אני למשל," כך אמרה, "בחורה פיקחית לכל הדעות, אבל חכמה? לא כל כך. אם לא הייתי כרוכה אחר הסרבנים ודוחה את הרודפים, הייתי היום מלכה." ולאחר הרהור קצר חזרה ואמרה בהחלטיות: "מלכה!"

עדנה פריקלין בעצמה הייתה בעברה כרוכה במידה לא מבוטלת אחר קליפקס, ולו בשל אדישותו, וזה היה ברור לכל דכפין, אף שעדנה הכחישה זאת מכול וכול. כך גם פולה גור־חנה, שאמנם לא היה זה ממנהגה להסתיר את רגשותיה, מה גם שהייתה משופעת במחזרים ובבני זוג ללילה, שהייתה מתגאה בהם בקולניות חסרת בושה, ואולם רגשותיה כלפי קליפקס לא היו חד־משמעיים, והיא נמנעה מלתת להם ביטוי מפורש, גם לעצמה. והיו נשים רבות נוספות. חלקן חלפו ועברו ונעלמו אי בזה, חלקן תקעו יתד, אט־אט מחליפות את יצר הכיבוש ברגשות אֵם מגוננת.

יוחאי קליפקס, אחרי הכול, היה חסר ישע.

*

את היום שלמחרת, רובו ככולו, בילה יוחאי קליפקס, כהרגלו, בחוסר מעש, עד שהגיעה שעת הערב והוא החל לחוש רעב. לא רעב כזה שיגרום לו לדאוג ולהכין מזון ממש בעצמו, אבל בהחלט כזה שהיה מרשה לו לאכול כל דבר שהיו מניחים בפניו. בזמן כזה היה ביקורו בביתה של ידידתו הוותיקה עדנה פריקלין הדבר הנכון במועד הנכון. אישה פעלתנית היא עדנה, נמוכת קומה, שופעת חזה ובעלת שיער אדמדם, דהוי וארוך, שפזור לה על כתפיה.

על כל נושא שבעולם יש לה, לעדנה, דעה. יוחאי קליפקס, שדעותיה של עדנה פריקלין, כמו דעותיהן של שאר הבריות, עניינו אותו אפילו פחות מעבודתו בברתולומאו בניו ושות', היה מוכן לשים עצמו קשוב ללהגהּ בכל נושא שתראה לנכון — ובלבד שתדאג לו למזון.

"בוא, שב!" ציוותה עדנה, והוא התיישב בהכנעה על אחד משני הכיסאות שליד שולחן המטבח המתנדנד, העוטה פורמייקה צהבהבה. "חבל על הטרחה," פלט מתוך נימוס שבהרגל, תוך שעדנה כבר הערימה לפניו מיני גבינות קשות וחמאה, זיתים דפוקים בקערית, פרוסות צנוניות לבנבנות, ששארית ורדרדה של קליפתן אפפה אותן, קרעי פטרוזיליה לחה, בוהקת בירוק עז, רצועות מזיעות של בצל ירוק, וכיכר לחם מחמצת טרייה על קרש חיתוך.

"חתוך את הלחם, יוחאי!" הורתה בגבה אליו, תוך שהיא מטגנת בזריזות חביתה עם עיגולי פלפל ירוק חריף. הרים יוחאי את עיניו והניח מבטו על ישבניה הנעים של עדנה, מסיט אישוניו הנה והנה לפי תזוזתם, תוך כדי שהוא מקפל פרוסת לחם מסביב לגוש גבינה קשה ובצל ירוק ודוחסם לפיו. משגהרה עדנה לפניו ורדתה מחצית החביתה לצלחתו, שלח את ידו שעוד נותרה שומנית מעט מהגבינה ואחז בשדהּ. עדנה נשארה לעמוד לפניו, בהבעה שמלמדת יותר מכול שהשעשוע הזה רגיל ביניהם, ואין לו כל משמעות עתידית, ואולם הניחה לידו לפלוש אליה. משנוכח קליפקס כי שום תאווה לא נוערה בו, הפטיר בטון החמים ביותר שהיה מסוגל לו: "איזה ציצים נפלאים יש לך, עדנה, יצירת אמנות של הטבע," שמט את ידו אל קערית הזיתים, דלה שניים מהם והניחם בפיו.

את דרכו לביתו עשה רגלית, כשהן כרסו המלאה והן המסכה מעיקות על נשימתו. כיוון שבאותו הזמן לא היה לו, כמובן, שביב של מושג על העתיד להתרחש, תעוקה זו נראתה לו אתגר כבד משקל בחייו. הוא הלך לאורך הטיילת וחש על פניו רוח ים ערבית נושאת קרירות של טרם קיץ. מולו חלפו חבורות נערים צעירים נטולי מסכות, מבוסמים וקולניים, בדרכם ממקום בילוי אחד למשנהו, כך דימה. כוחות שיטור לא נראו ברחובות, והנערים הרהיבו עוז וקראו דרור לעצמם.

קליפקס, נושם בכבדות מבעד למסכה ההדוקה על פניו, הרגיש כובד בחזהו, מועקה שהלכה והשתלטה, עלתה בגרונו ונחתה בתחתית המצח. דמעות עמדו בעיניו והוא לא ידע מדוע. הלך לאט, מנסה לדחות הגעתו מחד גיסא, ואולם, מאידך גיסא, כבר כאבו רגליו והדרך נראתה לו ארוכה מאוד. מפעם לפעם חשב להזמין מונית, ולאחר הרהור החליט ללכת עוד מעט, עד שכבר הרגיש אי־נעימות לקחת מונית בשל המרחק הקצר שנותר. משהגיע לפאתי הרחוב שלו גברו גם מועקתו וגם עייפותו, עד שכבר נדמו לו כמקשה אחת. הוא גרר עצמו במעלה המדרגות, נכנס לדירתו, ובלי להדליק את האור נכנס לחדר המגורים וצנח על הכורסה. ככל שישב, כך שקע יותר ויותר ברחמים עצמיים עד שקָץ גם בזה. הלך לחדר השינה, פשט את בגדיו והשליכם על הרצפה, נכנס למיטה בלי לשטוף את פניו ולצחצח את שיניו, וכך, כשהוא במערומיו, עצם את עיניו. כבר יותר קרוב משרחוק, חשב לו.

בבוקר איחר לשכב. לגימת קפה עם חלב מוקצף בעודו שכוב במיטה לאחר שהתעורר הייתה אחד הדברים הבודדים שעוד נהג לחשוק בהם. הוא התאווה לקפה אבל התעצל לקום להכין.

עוד יום חולף, עוד שבוע כמעט עבר. תכף אמות. הוא תהה איך יקבל את המוות, איך ינשום את נשימותיו האחרונות, מה יגיד ולמי, מה ירגיש כשיאזלו ממנו החיים; לא חשב מחשבות סדורות אלא ניסה לחוש בתודעה את רגע החידלון, אבל מאחר שעדיין היה מאוד בחיים, גבר עליו הצורך להשתין. קליפקס התנער אפוא מהרהוריו הנוגים וקם לשירותים, ומשהתרוקן חש שיפור ניכר בתחושותיו, ומאחר שכבר קם משכיבה, דידה לו באִטיות סיזיפית למטבח להכין לעצמו קפה, ואז ניגש חזרה לשתותו במיטה.

לפני הצהריים התקשרה פולה גור־חנה וזעזעה את שלוות רוחו: "יוחאי," ציוותה בקולה הצורם משל הייתה מורה רגזנית בכיתת מאותגרי למידה, "יוחאי, אתה שומע? קמת כבר?" ובלי לחכות לתשובה המשיכה: "יוחאי, אתה זוכר את בן דודי חיליק, זוכר? נו בוודאי שאתה זוכר אותו. אז בן דודי חיליק בעיר עכשיו, כבר יומיים הוא פה, ישן אצלי, ואין לי כוח אליו כבר יותר, וגם אני צריכה את הדירה לעצמי כי כבר קבעתי לי משהו להיום שאין לי שום עניין לדחות, אז יוחאי, שומע? אתה לוקח אותו היום בערב, תלכו ותבלו אתה והוא, ואתה לא מחזיר אותו לפני אחת־עשרה, אתה שומע, יוחאי? מה שלא יהיה, לא לפני אחת־עשרה."

"בובל'ה," ניסה קליפקס אינסטינקטיבית לגשש אחר דרך מילוט, אולם פולה גור־חנה לא נתנה לו ולו סדק להשתחל דרכו. "יוחאי," קטעה אותו, "יוחאי, אתה שומע? אתה לא באמת רוצה שאני אתחיל להתחשבן איתך על כל מה שאני עשיתי ועושה בשבילך, אתה שומע, יוחאי? מה שהקרבתי ומקריבה בשבילך, נכון או לא, יוחאי? מתי כבר אני מבקשת ממך משהו, יוחאי? ומה כבר אני מבקשת? ומה הטובה הגדולה, יוחאי? ובעצם, גם לך לא יזיק בכלל לבלות ערב אחד בחברה גברית במקום עם כל הידידות האלה שלך," וכשאמרה "ידידות" בקוצר רוח, תוך שהיא נושפת באפה, דימה קליפקס כאילו היא יורקת את האותיות אחת אחת מבין שיניה, "זה רק יעשה לך טוב, יוחאי."

ניתנה האמת להיאמר, צדק־מה היה בדבריה של פולה גור־חנה. הנשים בחייו של יוחאי קליפקס, אלו שחדלו לטפח תקוות רומנטיות כלפיו, נטו להעניק לו, לרוב על דעת עצמן — ולעתים גם על כורחו — כל דבר שדימו שהוא חפץ — או, לדעתן, צריך — ולעתים נדירות מאוד ביקשו ממנו דבר כלשהו מלבד אוזן קשבת או אף נוכחות גרידא. לא זו אף זו, גם במקרים הבודדים שרצו לבקש את אותו דבר־מה בעבורן, הן לא התעקשו על פי רוב כשניסה למלט עצמו. אשר על כן, כשנוכח קליפקס כי פולה גור־חנה דורשת במפגיע כי יסיר ממנה את עונשו של בן דודהּ יחיאל קצ'קס, המכונה בפי כול חיליק, ולו לכמה שעות, כפי הנראה חשיבות מיוחדת לה בדבר, ומאחר שלא היה בקיא אלא בניסיונות השתמטות רפים, שלא הועילו בפעם הזאת, לא ראה כי ניצבת לפניו ברירה אלא לקבל על עצמו את המשימה, אם לא בנפש חפצה, אז למצער מתוך השלמה והכרה במגבלות כוחו.

"אני אדאג לזה שבשמונה הוא יהיה אצלך, תודה, מתוקי שלי, מנשקת אותך," סיכמה פולה גור־חנה את הדיון. משעלה בידה להשיג את מבוקשה, מה גם שבהרבה פחות קשיים משציפתה, רחב לבבה והיא שינתה את טון דיבורה מקצר רוח לענוג ומתפנק. יוחאי קליפקס היה יכול ממש לראות בעיני רוחו את החיוך שבע הרצון פושט בשפתיה הבשרניות.

איך היא שואלת אם אני זוכר את חיליק? תמה בינו לבינו. ובכלל, זה עניין שבנימוס או בחוסר נימוס? שהרי נפגשו בעטיה כמה פעמים, ולפחות בשבת אחת יצאו שלושתם, או אולי ארבעתם, יחדיו לארוחת צהריים במסעדה עממית, שלא לומר זולה, בפאתי העיר, כשבא בן דודהּ זה, יחיאל קצ'קס, ברנש מוזנח וצולע, לאחד מסופי השבוע העירוניים שלו, עם או בלי בת זוגו חמוצת הפנים דאז, חבצלת גרגיש.

כך או כך, חיליק זה הוא רעבתן לא קטן, ומאחר שהיה צפוי לאכול לא מעט בערב, חשב קליפקס בתחילה להימנע מלאכול במהלך היום, אך לפתע הציפו אותו ניחוחות של שניצלים מיטגנים מהדירה השכנה, והוא נמלך בדעתו. עוד הוא מתלבט מה יאכל שמע קול צעדים מטפסים במדרגות הבניין מחוץ לדלת בלוויית טפיחות עמומות. הציץ בחור המנעול וראה שלא טעה, ואכן הילד של השכנה מטפס במדרגות בשובו מבית הספר, כשילקוטו טופף לו מאחוריו.

לזכותו של קליפקס ייאמר כי השכיל לכלכל את צעדיו במהירות ובתבונה, ולפני שהגיע הילד לראש גרם המדרגות, יצא בעד הדלת וסגר אותה בעדינות מאחוריו, כרע על אחת מברכיו בחדר המדרגות והשים עצמו קושר את שרוך נעלו. כשפתחה רוחמה דוסא, שכנתו העגלגלה בעלת העור החלק, המבהיק בעומק צִבעו כעין הנחושת, את הדלת לילדהּ וראתה את קליפקס כורע, נגהו פניה בחיוך זוהר. החמיא לה קליפקס על ריח הניחוח כביכול בלי משים, אולם די היה בכך, והשכנה רוחמה, כמו נֹח שאץ להשביע את אלוהיו בצאתו מהתיבה, עמדה על זכותה להלעיטו.

היה קליפקס סמוך לשולחן במטבחה של רוחמה דוסא בצוותא עם בנה בן השבע, שלרווחתו היה שקוע באוזניות שעל אוזניו, חתך ואכל בתאבון גדול מהשניצלים שערמה בצלחתו. שניצלים דקים של עגל היו אלה, שציפויָם היה מעורב בחרדל ובפרמז'ן, מלווים בסלט עלי חסה ופטריות, טבול ברוטב בלסמי ובקלח תירס זהוב. הוא אכל אפילו למעלה מצרכיו, וכשסיים גרר את כיסאו לאחור כדי להקל את הלחץ של אבזם חגורתו על בטנו. לרגע חשב לבקש משכנתו רוחמה דבר־מה לשתות, אולם בחר לעצור את עצמו, שכן החל להרגיש מחנק במטבחה, הודה לה אחת והודה שוב — וקם מהכיסא. השכנה רוחמה הביטה בו בעיניים שכולן טוּב, ובקול חומל ובתנופת יד ביטלה את הצורך בתודה ועמדה על כך שקליפקס יצטרף לארוחותיהם בכל עת שרק יחפוץ בלי להודיע כלל, גם מאוחר יותר בערבים לאחר שבנה עולה על יצועו. הוא הודה בשלישית, הבטיח מתוך מבוכה להתראות איתה שוב בקרוב, ויצא.

מאז ומתמיד אני העבד של אי־הנעימויות שלי, הרהר לעצמו. מהבניין עשה דרכו במורד הגבעה, לכיוון הנמל. השמים היו מעוננים והאוויר הביל ומרמז לחמסין. עד כמה שלא בא לי לפגוש את חיליק קצ'קס, עוד יותר לא בא לי לצאת בערב, חשב והביט ברשתות הדייגים המוטלות על המזח, מתייבשות בשמש האביבית. הרגיש לחץ בחזה ושוב נתקף בחרדת מוות, נשם כמה נשימות עמוקות והתיישב על מדרגה המשקיפה למזחים, עד שאט־אט פג הלחץ. מתח את רגליו ורעד תוסס פשט באיבריו, מעורפו ובמורד עמוד השדרה עד הגב התחתון, ושוב בכפות רגליו. הטעם היחיד שיש לחיים הוא הדבֵקות בהם, הסיק מסקנה שנעמה לו, עד שזמזום ורעד הטלפון קטע את שלוות הנפש ששקע בה.

לוורדה קליפקס, אישה דקה ומוקפדת, היה כישרון מיוחד להיות טוטלית, ובעיקר הייתה באופן טוטלי מרוכזת בעצמה. מתוך שכך לא הייתה ורדה קליפקס שואלת בשלומו של בנה כשהתקשרה אליו — לא חלילה מתוך חוסר נימוס כי אם, בפשטות, מחוסר עניין. לא הייתה אפילו קוראת בשמו, אלא ניגשת בלי כחל ושרק ישר לנושא הדרוש לה. מאחר שממרום שנותיה שמיעתה לא הייתה כשהייתה, גם דיברה בקול רם מהרגיל בין אנשים.

"התקשר אליך אלברט?" שמע את קולה זועק באפרכסת, "לא? אז תתקשר אליו אתה! הוא עדיין לא שילם את חשבון המים. אז תגיד לו, אי־אפשר ככה עם כל ההוצאות האלה, ועוד כשדיירים לא משלמים חשבונות. והוצאות? כל הזמן יש! רק עכשיו הייתי צריכה לשלם הון בשביל לתקן תריס. כאלה גנבים כל בעלי המקצוע האלה, זורקים מחירים מקצה השרוול כאילו הם לפחות מנתחי מוח ואנשים משלמים בלי לבדוק, אבל לא אני, גרוש יותר ממה שצריך אני לא אשלם. והדיירים? עוד יותר גרועים. חבורות של נוכלים. הם כולם חושבים שאני אישה זקנה, אז הם מנסים לנצל הזדמנויות ולא לשלם, כל אחד חושב שלא אשים לב." וכמו שלא נהגה לברך אותו כשענה לטלפון, כך לא טרחה להיפרד ממנו בסיומה של השיחה, ופשוט ניתקה את הטלפון משסיימה את שהיה לה לומר. על אף כל השנים שבהם הורגל באמו, עדיין לא היה יכול היה יוחאי קליפקס שלא להתפעל עד כמה חדורת מטרה היא. עד כמה היו הם שונים ודומים.

המשך הפרק בספר המלא