השירים שמחוץ לספרים

בפתח הספר

כָּל הָאֲנָשִׁים אָהֲבוּ אֶת יוֹנָה,

הָאֲנָשִׁים בַּחֶדֶר אָהֲבוּ אֶת יוֹנָה,

וְעִם שֶׁהַשִּׂיחָה נָסַבָּה עַל סִפְרוּת,

אָמְרוּ, זֹאת יוֹנָה זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה,

וְזִכְרוֹנָהּ שֶׁל יוֹנָה הָלַךְ וְהִתְמַעֵט

כִּי אוּלַי לֹא אָהַבְנוּ אוֹתָהּ בֶּאֱמֶת.

 

דליה רביקוביץ

השורות הראשונות של אחד השירים היפים של דליה רביקוביץ, "האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית", לוכדות את נקודת המוצא שלנו: אף שרק מעטים יערערו על מעמדה של וולך כמשוררת העברית החשובה והאהובה של המחצית השנייה של המאה העשרים, היא היחידה מחבורתה (ויזלטיר, הורביץ) ומִדוֹרה (זך, עמיחי, אבידן, רביקוביץ ועוד ועוד) שטרם זכתה למהדורה מוסמכת המקבצת את כל שיריה. הספר שלפניכם הוא צעד ראשון במסע הארוך, המפרך וההכרחי, לקראת מהדורת כל שיריה של יונה וולך, ואנו מקווים שהוא יהיה גם אחד הכרכים בכינוס היסטורי כזה - או לכל הפחות נספח פרחחי וחצוף שלו.

הספר מאגד לראשונה את כל השירים של יונה וולך שלא נכללו בספריה ה"תקניים": 'דברים' (עכשיו 1966), 'שני גנים' (דגה 1969), 'שירה' (הכולל את שירי 'דברים' ו'שני גנים', וכן חטיבה חדשה, כשליש מהספר - "למעלה מזה", ספרי סימן קריאה 1976), 'אור פרא' (איכות 1983), 'צורות' (ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד 1985) ו'מופע' (הקיבוץ המאוחד 1985). לפני כל שיר, או משפחת־שירים, הסברנו בקצרה מנין צצו וכיצד התגלגלו, אבל העובדה שאפשר להעמיד ספר שלם מהשירים שלא נכללו בספרים מעידה בעליל על היותה של וולך משוררת נערכת - יותר מבני דורה, יותר מכל משורר עברי אחר. והעובדה מצריכה הסבר.

יונה וולך פרסמה את שירה הראשון ב-1964 בכתב־העת החד־פעמי 'קילטרטן', שערכו מקסים גילן, מאיר ויזלטיר ונחום כהן, אשר נועד לחשל ולדרבן את כתב־העת המודרניסטי החשוב של התקופה - 'עכשיו' בעריכת גבריאל מוקד. מוקד היה פטרונם העיקרי של וולך וחבריה בשנות השישים. כך, למשל, כששותפו לעריכה דן מירון ניסה לבלום את פרסום שירי "צעירֵי הצעירים" בטענה לבוסריות - הוא המתין שמירון יטוס לשנת שבתון, והדפיס מאחורי גבו חוברת מיוחדת של 'עכשיו' (14) אך ורק עם שיריהם של יונה וולך, מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ. עד מהרה, ב-1966, היה מוקד מי שהדפיס את ספר ביכוריה של וולך 'דברים'.

מוקד פרסם כל מה שוולך מסרה לו לפרסום. זו היתה גישתו כעורך. אבל זו היתה גם גישתה כמשוררת, כפי שהעידה על עצמה: על כל שיר שפרסמה ב'דברים' כתבה עוד כמאתיים טיוטות. העורך חילץ שירים מהמשוררת, ולא המשוררת היא מי שחילצה פרסום שירים מהעורך.

יחסי הכוחות הללו השתנו באחת ב-1972, עת ייסדו מנחם פרי ומאיר ויזלטיר את כתב־העת המתחרה 'סימן קריאה'. מאותה עת ועד ליומה האחרון של וולך היה פרי למפרסמה העיקרי. אלא שפרי רצה לפרסם את השירים שוולך - כמה חודשים אחרי שהשתחררה מאשפוזה השני, הכפוי - כבר לא רצתה לכתוב.

ביוני 1972 הגיעה לתל־אביב לפגישה עם פרי, ועוד באותו לילה שיכּנה את עצמה וולך בדירתו. אף שהתגוררה אצל פרי בעת הכנת 'סימן קריאה' 1, היא לא השתתפה בחוברת הראשונה. היא היתה אז בעיצומה של תקופת אי־כתיבת־שירים ממושכת ומוחלטת, ולמעשה לא פרסמה דבר מאז צאת ספרה הקודם 'שני גנים' ב-1969. ביולי נפרדה מפרי באמירה שהיא הולכת למות בבית אִמה, שם ניסתה להתאבד ואושפזה בבית־החולים הפסיכיאטרי בטלביה. בנובמבר, עם שחרורה מהמחלקה הסגורה, בישרה וולך לפרי שיש לה "המון שירים" בשבילו.

היא הגיעה אליו עם עשרים שירים חדשים, אך כשהעורך החל לקרוא בהם, נכונה לו הפתעה גמורה. מהשירים החדשים נעדרו הצבעוניות, האימאז'ים המסחררים, השמות האקזוטיים האהובים. תוך קריאת השיר "משחק גורל", שהגיע אז רק עד לשורה "וְשׁוּב יֵשׁ רַק יֶרֶק וּנְחָלִים וְשִׂיחִים", הוא שאל את וולך בדאגה, "איפה כל הצבעים שלך?". וולך הצביעה מיד, בו־במקום, על הדף עם השיר ואמרה: "כתוֹב - הַצְּבָעִים אַיֵּה, אַיֵּה כָּל הַצְּבָעִים?", והשניים כתבו יחד את המשך השיר כדיאלוג ביניהם: "עוֹמְדִים כֻּלָּם שְׁחֹרִים לְבָנִים / אַי צְבָעִים נְטוּלֵי צְבָעִים / סְמָלִים שֶׁל צְבָעִים / וְיֵשׁ רַק עַכְשָׁו סִמְלֵי צְבָעִים. / כְּבַחֲלוֹם בְּלִי צְבָעִים / יוֹצְאִים רַק שְׁחֹרִים לְבָנִים".

עד מהרה ראה פרי שלפניו מהלך חדש בשירת וולך. השירים נדפסו בשתי החוברות הבאות של 'סימן קריאה', וכשהם נכללו בהמשך בספר 'שירה' הכתירו השניים את השער שבו הופיעו בשם "למעלה מזה", דהיינו, למעלה משירי 'דברים' ו'שני גנים'. לדידו של פרי, חטיבה זו היא פסגת יצירתה של יונה וולך. אלא שכבר בזמן העבודה על 'שירה' היא החלה למסור לו שירים ארוכים יותר ויותר, מופשטים יותר ויותר, שנראו לו - כפי שסיפר יגאל סרנה בביוגרפיה שזה כתב על יונה וולך - "פלונטר, פרי כתיבה אוטומטית, טקסטים פרועים ועילגים, שבהם התקיימו רק לפעמים שורות נפלאות".

לכל משורר שמכבד את עצמו יש "מוקדם" ו"מאוחר" (ולגדולים באמת מוסיפים המהדרין "שלב אמצעי"). אך אצל וולך מדובר בקרע ממש. יונה וולך של שנות השישים היא משוררת חושנית, חלומית, פסיכדלית. וולך של שנות השבעים והשמונים היא משוררת שכלתנית, ארספואטית, קונספטואלית.

דוגמה טובה היא השיר "זוג וַמפּירים": "שׁוֹאֲבִים אֶחָד מִשֵּׁנִי חַיִּים וָמֹחַ / נִשְׁאָרִים כְּמוֹ שְׂרוּפִים / חֹרֵי עֵינַיִם אֲרֻכִּים וְרֵיקִים / מִסָּבִיב קַוִּים צִיּוּרִים קוֹנְטוּרִים / לְמַה שֶּׁהָיָה פַּעַם חַיִּים". זהו שיר וולכי קלאסי: אימאז' חזק לזוג המתאבך זה בזה עד אובדן העצמי. כך הוא פורסם ב-1976 ב'סימן קריאה' 5, ואחר־כך בספר 'שירה' - וכך הוא נודע עד היום. אבל זה לא כל השיר. אחרי חמש השורות הללו באות עוד 47 (!) שורות שיר, שנחתמות כך: "פּוֹרְחִים פְּרָחִים כַּעֲצָמִים שְׁקֵדִיָּה כִּפְסַנְתֵּר הַדּוּכִיפַת כִּמְנַצֵּחַ רֹאשׁ כֹּחַ / גֶנֶרָלִים מְטֹרָפִים צִפּוֹר מוֹשֶׁלֶת בֵּין צִפֳּרִים עֵצִים וּפְרָחִים / כִּכְלֵי נְגִינָה תִּזְמֹרֶת שְׁלֵמָה כּוֹרֶתֶת רָאשִׁים בִּצְוָחָה רַצְחָנִית / בְּכָל מִקְרֶה שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה הַפְּרָטִית נִרְאֵית כְּמוֹ זוֹ הַכְּלָלִית / שִׁיר יְלָדִים יֵלֵךְ לוֹ וְיָשׁוֹר רָצוֹחַ 'לְהִיטְלֶר יֵשׁ קָרַחַת יְלָדִים / מֵרֹאשׁ הָעֵץ, ט"וּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ חַג לָאִילָנוֹת'".

כשוולך פתחה את חוברת 'סימן קריאה' וראתה את מעשה המחיקה, בערה בה חמתה והיא מסרה את ההמשך לעורך 'פרוזה' יוסי קריים - שפרסם אותו ברצון. זה היה דפוס קבוע, ריקוד חיזור: שירים שפרי סירב לפרסם ב'סימן קריאה', או חתך בבשרם החי, מסרה וולך לכתבי־עת מתחרים כמו 'פרוזה', 'עיתון 77' ו'מאזניים'. הנאה מיוחדת שאבה המשוררת כשמסרה שירים למוקד ופרטה על היריבות שבין העורכים. הספר שבידיכם מורכב ברובו משירים "דחויים" כאלה, כלומר משירים שוולך עצמה פרסמה, או ביקשה לפרסם - ולא כונסו בספריה בחייה.

אך האם פרסמה וולך, או ביקשה לפרסם, טיוטות, שירים לא גמורים? זאת שאלה שקשה להשיב עליה, שכן זאת השאלה שוולך ניסתה להשיב עליה בשירים. השירה המאוחרת של וולך לא מסמנת רק שינוי פואטי, אלא גם שינוי ממשי בתפיסת מעשה הכתיבה - מעבר מכתב־יד למכונת כתיבה, מקיטון רומנטי למעבדה גרעינית. וולך רצתה לפרסם את תנועת המחשבה שלה. זה היה חלק מן הפעולה השירית שלה. היא כתבה ויצרה דרך תנועת העודפות: כך חשבה וכך שוררה, ובכך הובילה, יחד עם דוד אבידן, את מהפכת הקונספטואליזם בשירה העברית (ופרצה את הדרך למשוררים כרחל חלפי, מאיה בז'רנו וחזי לסקלי).

התוצאה היתה אשד אדיר של שירים ארוכים, אסוציאטיביים למחצה, גרפומניים לכאורה - שירים שנשאו תשובה חדשה, עיקשת וכלל לא גחמתית לשאלה מה זה שיר. זאת שאלה אשר וולך - בניגוד לתשובתו הטכנוקרטית והאירונית של אבידן ("אֲנִי קוֹבֵעַ") - ניסתה להשיב עליה במלוא הרצינות, והתמידה בכך גם כשהתשובה שלה לא מצאה חן בעיני כולם, ובכללם קוראה הראשון מנחם פרי. כפי שהשיבה לו: אין יותר צבעים, רק סמלים של צבעים. ואפילו: אין יותר שירה, רק שאלות על שירה.

"היא היתה מביאה לי ערימות־ערימות של שירים כאלה", העיד פרי ליאיר קדר, "כבר לא בכתב־יד אלא מתוקתקים", וסיפר שראה את תפקידו לא רק כעורך אלא גם כ"בלם" לשיריה המתארכים, המזיקים למוניטין השירי שלה, לדעתו. השירים שהגישה לו היו הררי מילים מפותלים, אנליטיים, לפרקים פסבדו־מדעיים, והוא הגיב עליהם בפטרוניות.

איננו באים בטענות לפרי. להיפך: ראוי לשבח סירובו העיקש להדפיס שירים שחשב כי אינם ראויים לדפוס. איזה עורך־מו"ל אחר היה מסרב לפרסם שירים מאת משורר מוכָּר ומוכֵר? והלא הספר 'שירה' בעריכת פרי הוא שהקנה לוולך שם כזה, שכולם ששו לפרסם כל דבר מפרי עטה - שעה שהיא פיללה לפרסם רק אצל פרי. מצב־הביש הזה החריף ככל ששמה חרג מהמילייה הספרותי ופרץ לכל בית בישראל, ראשית עם שיריה המולחנים באלבום של אילן וירצברג ושמעון גלבץ 'בציר טוב' ועם שערוריית "תפילין" (1982), ובהמשך כשחלתה בסרטן וסיפרה על כך בשורה של ראיונות סנסציוניים בפתיחותם (1983). באותה שנה אף הוציאה ספר שלם "כדי לעצבן" את פרי - 'אור פרא' בהוצאת "איכות" של דרור גרין.

בערב סוכות, 29 באוקטובר 1985, מתה יונה וולך. שבוע לפני מותה ראה אור ספרה 'צורות', ושבוע אחרי מותה - ספרה 'מופע'. ולא, המוזה לא נפלה על וולך על ערש דוַוי ובאבחה אחת כתבה 300 שירים, רוב שיריה. השירים האלה נערמו בארגז אצל פרי מאז 1979, וגם כשהם פורסמו לבסוף (המוות הוא זרז נפלא לחיים) - סירב פרי להיות חתום כעורך על מחציתם, וכך (קונץ פטנט) ראה אור 'צורות' בהוצאת ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד בעריכתו, ואילו 'מופע' - רק בקיבוץ המאוחד, בלי עריכתו. במרוץ הכאוטי לדפוס נפלו לא מעט שגיאות. כך למשל השיר "חלקים" בספר 'צורות' זהה לשיר "האדמה נהפכת" בספר 'מופע', למעט הכותרת, ואילו השיר "כשתבוא לשכב איתי תבוא כמו אבי" פורסם ב'מופע' אף שכבר פורסם שנתיים קודם לכן ב'אור פרא'.

אבל שגיאות אלו הן התפל. העיקר הוא המצב המדהים, חסר התקדים בספרות העברית, שבו שירים שפורסמו בכתבי־עת ובעיתונים מ-1973 נכללו בספרים רק ב-1985. לכן ספרי יונה וולך, ובהמשך האוספים משירתה, אינם מציעים את השירים בהקשרם ובסדרם הכרונולוגי, ואין לקורא עברית בן ימינו האפשרות לקרוא את מפעל הענקים שהוא שירת וולך - מפעל שהתרבות העברית לא שלמה בלעדיו - כשירה חיה ומתפתחת. וכך שירת וולך המאוחרת עדיין עומדת עלומה ובלתי פתורה בלב הספרות העברית, מטען נפץ שירי שטרם פורק עד עצם היום הזה.

הרי יונה וולך לא החליטה סתם יום אחד לכתוב שירים ארוכים, או להפנות עורף לצבעוניות, לאגדתיות ולמתירנות של ימי הסיקסטיז. היא ערכה חשבון נפש, ביקשה לחולל דבר־מה אחר. היא שאפה להתפרשׂ, להשתרע - וגם לבוא חשבון עם וולך המוקדמת ועם כל שנות השישים הפרחוניות, המזויפות, שלדידה התרסקו בדין אל סלעי המציאות. אותם שירים בני ארבעה וחמישה עמודים, הנראים כפרי של כתיבה אוטומטית, אוחזים בתוכם כנות בלתי מתפשרת, הומור, מחשבות נפרעות ובלתי ממושמעות, והבלחות אלוהיות. לא סתם כינה אהרן שבתאי את 'צורות': "המגנה כרטה של השירה העברית". זאת שירה שאינה מסתפקת באימאז', והדימוי המושלם אינו שיא מאווייה, אלא שואפת לאמת אבסולוטית - בכל מחיר, בכל מצב ובכל אחת מדרגות ההכרה - ובכך היא חופשית, אחדותית, שלמה עם עצמה.

דילמה שמצאנו את עצמנו חגים סביבה בארכיון היא איך לפתוח מחדש את קופסת העודפות הזאת; היכן למקם מחדש את הגבולות של הקורפוס: מה יוגדר בו שיר, ומה טיוטה. האם רק מה שפורסם בבמה כזו או אחרת, או גם מקצת השירים שלא התפרסמו באף במה? ומתחת לכול רחשה השאלה המטרידה שניטשה בינינו, שאלת אמת: איך לגדר מחדש את שירת וולך? גם אנחנו התחבטנו אם להפעיל שיקול דעת בבחירת השירים, ולמעֵט חריגים־שבחריגים, החלטנו שלא. כל משך יצירתה הפעילו על יונה וולך שיקולי דעת. כמעט 40 שנה אחרי מותה, אנו מאמינים שהספרות העברית בשלה להתמודד עם שיקול דעתה.

ספר זה פותח צוהר חדש לוולך לא־מוּצרת, לא־מצונזרת, לא־ערוכה. אנו רואים בו התגשמות ראשונית של חלומה הגדול של יונה וולך לדבּר במישרין אליכם הקוראים, להיות לכם ושלכם באמת, לחולל, להפליא ולהצליף בכם, בלי סייגים ובלי מתווכים. מי אנו שנתווכח.

למעט שער שירי הילדים בסוף הספר, כל השירים מובאים כאן לפי סדרם הכרונולוגי (המשוער). כמו כן החלטנו לחתום את הספר בקטע פרוזה בשם "הטווס" - כמחווה לסיפורים הקצרים החותמים את הספרים 'שירה', 'אור פרא' ו'מופע'.

תודה למכון גנזים של אגודת הסופרים ולספרייה הלאומית בירושלים על שימור אוצרות ספרותנו, שבימינו נדמים זנוחים ורלוונטיים מתמיד. תודה גם לאלעד זרט, שנרתם למלאכה. ותודה עקיפה אך מקיפה ליגאל סרנה. לא זאת בלבד שהאיש הציל במו ידיו כמה מהשירים המתפרסמים כאן, אלא שבלי הביוגרפיה היסודית שכתב, 'יונה וולך' (כתר 1993), לא היינו מוצאים את הידיים ואת הרגליים באפר שנשאר אחרי האש.

עודד כרמלי, שני פוקר