רוסלקות

דומיה גדולה

בת ים לא רחוקה כמו שנדמה

חווי הייתה האדם היחיד שדיבר עם הרוסלקות.

הרוסלקות — בנות הים מחוף הדולפינריום — לא נגלו לאיש מעל פני האדמה, עד שהגיעה השעה. הן היו יכולות להמשיך בשלוות חייהן לנצח, או עד שהיה מגיע מישהו לתפוס את מקומן. אבל לא כך קרה. רדיפת בצע, תהליכי פיתוח הכרחיים וזוג אוהבים מוזר, שינו את פני הדברים.

***

כמה ימים אחרי שעברה חווי לבית שירשה בנווה צדק, כבר פרקה את כל הארגזים למעט אלה של נימי, וסידרה את הסלון עד שימצא לה הכסף לקנות רהיטים חדשים, או אפילו יד שניה. היא הצליחה לתלות את רוב המדפים והתמונות בכוחות עצמה.

בוקר אחד בקעה פתאום יללה מכיוון החלון.

ביום הראשון קיללה בלבה את החתול המיילל ואת זקנות השכונה, שכבר הבחינה בכמה מהן מנקדות את הרחובות בכלי פלסטיק עם מים ומזון חתולים יבש. אבל כשיצאה בבוקר לזרוק את האשפה, ראתה שמדובר דווקא בכלבלב קטן, פודלי למראה. "החלפתי אותך בכלב" כתבה לנימי וצירפה תמונה של הכלב האפרפר שכבר דאגה לחסן. חווי הסתובבה עם הכלב ברחובות נטולי המדרכות של השכונה, תוקעת מבט מתריס בזקנות החתולים. כעבור שבוע או שבועיים הבינה שהכלב, שבינתיים העניקה לו את השם ליקי, לא מסתפק בסיבובים קצרצרים, אלא מעדיף הליכות ארוכות, בלתי נגמרות. היא יצרה לליקי ולה מסלול קבוע עד לחוף הים וחזרה. כשהיו מגיעים לפיסת הדשא שלהם המשקיפה על הים שחררה אותו והוא, חמוד ונמרץ, נהג להתרוצץ הלוך ושוב ולהתגרות בכלבים גדולים וחזקים ממנו.

לראשונה פגשה במארק כשליקי רץ לכיוונו וקפץ עליו. מארק ליטף את ליקי והרים את ראשו לעברה. העיניים שלו היו מימיות. כמו של ג'וני, חשבה. אבל בהן היו כוונות טובות.

"את חדשה פה." שאל־קבע.

"האמת שכן" הודתה.

"אני פה כל יום, אז כל הכלבים חברים שלי." הוא פרע את פרוותו של ליקי.

"יש לך כלב?"

"לא. אני מטייל פה לבד," חייך, "מגיע כל בוקר מבת ים."

"מבת ים עד לפה?" התפלאה.

מארק היה גבוה, אך באופן בלתי מאיים. מבנה גופו הרזה הוסיף לחזותו הכללית מעין גמלוניות. שיערו השחור חלק ומסורק בשביל לצד. פניו חלקות גם הן.

"בת ים לא כל כך רחוקה כמו שאת חושבת" היה לו מבטא כבד, אבל הדרך בה הגה את המילים הייתה נעימה ורכה. חווי חיפשה את ליקי בעיניה והבחינה בו מתקרב ללהקת כלבים גדולים. היא קמה מהספסל ומיהרה לעברו. האיש חייך בהבנה והיא רצה לעבר ליקי, קוראת בשמו.

שמות בעלי אותו מקור

הרגע הזה אחרי הניקיון הגדול, שבו נופלת השערה הראשונה על השיש. נשמט הפירור הראשון על הרצפה המבריקה. טיפת המיץ הראשונה נוחתת על שולחן העץ. זה היה הרגע שחששה ממנו מאז הייתה ילדה. אבל הוא גם נסך בה שלווה. מעתה כלים מלוכלכים ישובו ויערמו. הרצפה תוכתם שוב ושוב. שאריות צואה זעירות ינקדו את האסלה הלבנה. אפשר לנשום לרווחה. סוף השבוע התחיל.

כך זה היה בדירה הראשונה ששכרה חווי עם אמירה בירושלים, קרוב לאוניברסיטה. אמירה לימדה אותה להכין תפוחי אדמה כמעט שרופים בתנור, לערבב אשל עם תותים ולאוורר את השירותים אחרי שהות ארוכה. היא הנחילה לאמירה את שגרת ניקיון יום שישי בצהריים, שלאחריו אפשר להתחיל את השבת.

כך זה נמשך אחרי תקופת הלימודים, כשעברה לדירה הראשונה שלה בצפון תל אביב. ואז בבית שבו גדל נימי. במהלך שנת הצהריים שלו נהגה לנקות בשקט ובזריזות. כשגדל קצת הצטרף אליה ועזר בהזזת הרהיטים והספות.

כך זה היה בבית שעברה אליו מחוסר ברירה, כי שכר הדירה הפך מוגזם. הדירה בדרום העיר שנימי שנא. הוא שנא את חדר המדרגות החנוק ואת השכנים "הזקנים והמסריחים". וכך גם בבית הזה, החדש, זה שנימי עוד לא ביקר בו. בית ישן אבל מואר, שצילמה כל פינה שלו ואת התמונות שלחה לנימי במלבורן, או סידני, או ניו זילנד. בפני כולם כמעט התנצלה: נווה צדק. אבל בית צנוע, מהישנים. ירושה.

***

"אתה באמת פה כל יום", זרקה לעברו כשפגשה בו למחרת. היא הקפידה לצאת מהבית באותה השעה כמו אתמול. משלא ראתה את האיש, המשיכה עם ליקי לאורך הטיילת צפונה ואז הם חזרו חזרה. חווי התיישבה על הספסל. בערך בשמונה ורבע הוא הגיע. "בדרך כלל אני מגיע יותר מוקדם," הסביר, כאילו ידע שחיכתה לו, "אבל היום היה עיכוב לא צפוי." הוא התיישב על הספסל לצידה ופשט את רגליו קדימה.

היה מוזר בעיניה שאת כל הדרך מבת ים עשה בנעלי הליכה מעור שחור, מכנסי בד כחולים כהים וחולצת טריקו. הטיילת הייתה מלאה ברצים וצועדים בנעליים זרחניות, שעונים מתוחכמים וכובעים תואמים. היא הביטה בפניו, שעכשיו היו קרובים יותר. צעיר ממנה רק במעט, שיערה.

"מארק", הושיט לה את ידו השמאלית, והיא לחצה אותה.

"חווי. נעים מאד".

"חווי," חזר על השם, הוגה בקושי בולט את החי"ת. "חווי זה חווה?"

היא אישרה.

"לאמא שלי קראו אווה," אמר מהורהר, "זה אותו שם, לא?"

"יכול להיות" היא אמרה והוסיפה מיד, כדי לא לקטוע את השיחה, "יש הרבה שמות בעלי אותו מקור. למשל ג'ון ויונתן."

"כשעליתי לארץ רצו לקרוא לי מנחם. אבל אשתי הזהירה אותי שהיא תעזוב את הבית", הם צחקו. המילה אשתי צבטה בה.

אחר כך היא הביטה בעננים האפורים. הם שתקו דקה ארוכה. אחר כך היא קמה ונפרדה ממנו לשלום.

"היה נעים להכיר, מארק". גם מחר תשתדל להגיע באותה השעה.

בית משלך

ביום השלישי הביאה איתה תרמוס עם תה רותח. חשבה שאולי זה נהוג אצלם, בתרבות הרוסית. ובכל מקרה לא ידעה איזה סוג קפה מארק שותה, אם בכלל.

ביום הרביעי הביאה חבילת עוגיות "שהיו לי בבית". ביום החמישי כבר סיפרה למארק שאת נימי הרתה לבחור צעיר שהכירה באוניברסיטה, יליד קנדה שחזר לשם עם תום לימודיו, ולא דרשה ממנו דבר.

לנווה צדק היא הרגישה שייכת ולא שייכת. מקומית כששמעה את הצרפתית והאנגלית בסופי שבוע. זרה כשהקשיבה לשיחות בבתי הקפה, שנסובו בעיקר על כסף ונדל"ן ועסקים. ההליכה היומית עם ליקי העניקה לה תחושת ביתיות, ולאט לאט גם מארק.

פגישתם היומית, שמעולם לא נקבעה רשמית, החלה בערך בשעה שמונה בבוקר. לקראת תשע וחצי היה מארק קם על רגליו, מחייך ומודיע "הגיע הזמן ללכת לעבוד". הוא היה סניטר בבית חולים.

היא נהגה להגיע לספסל שלהם עם תיק גב קטן, שנימי השתמש בו לכדורסל כשעוד גר בבית, ובו תרמוס, כוס פלסטיק נוספת, צנצנת סוכר קטנה (כי גילתה שמארק אוהב להמתיק את התה שלו) וחבילת קרקרים מלוחים (כי למדה כבר על חיבתו של מארק למשהו מלוח לצד התה המתוק מאוד שלו). מארק סיפר שאשתו מרינה מציידת אותו מידי בוקר בשני כריכים לעבודה, אבל בגלל ההליכה הארוכה בטיילת, הוא גומר אותם כבר בדרך. "אז טוב שאת משלימה לי את הארוחת בוקר", חייך. קיומה של מרינה ריחף מעליהם כענן לא מאיים. היא הוזכרה באגביות, לא נשמרת בסוד. מסביבם רוכבי האופניים, הצועדים, הרצים. בגבם המפלצת הבטונית, מכוסה בגרפיטי כעור.

את ימיה מילאה בליקי, בקריאה איטית ובסידור בלתי פוסק של הבית. לראשונה היה לה בית משלה.