ניצב דומם

הקדמה
דניאלה כיתאין

לפניך, הקורא, מונחות מילים של כאב. מילים של עוצמה. סיפורים של חיבורים.
אראלה אהובתי, חברתי הוותיקה והיקרה, מצליחה בדפים אלו לפגוש אנשים מעבר לגבולות, לייצר חיבורים במקומות של הפרדה מכוונת ולהושיט יד חומלת מבעד למגבלות השלטון.
אלה הם מכתבים לידידים, מכתבים לעולם. אוסף של סיפורים קשים, שהם סיפורים יומיומיים, המתארים את מציאות החיים של הכיבוש.
אראלה מיטיבה לתאר את אותה מציאות, שעבור רוב הישראלים אינה מושגת וכאילו אינה קיימת כלל, ולהגיש אותה כמו שהיא: מציאות חייהם היומיומית של פלסטינים תחת כיבוש, אנשים ונשים, ילדים וזקנים, הגרים ממש לידנו ועם זאת כה רחוקים.
בסיפורים פשוטים ורבי־עוצמה מתגלים לעינינו סדרי עולם מעוותים, שהפכו לחייהם הרגילים של הנכבשים. אלה הם סיפורים של התבוננות זהירה הנוגעת בבחירות של אנשים מול הקשיים ובמקורות הכוח שהם מגייסים על מנת להמשיך ולשרוד בכל מחיר.
וכמו גיבורי אותם סיפורים, גם אראלה בוחרת להפיק מהקושי, הכאב והייאוש שאופפים אותה את הכוח להמשיך הלאה, מבלי לוותר על ליבת חייה – האהבה הגדולה, החמלה האנושית הפשוטה והקשה, והכבוד לכל בני האדם.
זכיתי לקחת חלק קטן בתהליך האיסוף והעריכה של הסיפורים, תהליך מייסר, מטלטל ומעצים. ועל כך תודה עמוקה לך, אהובת לבי.

דניאלה כיתאין

מבוא
אהוד קריניס

מְחברת הרשימות שכונסו בספר זה – אראלה דונייבסקי לבית שוב – נולדה וגדלה בחיפה. באמצע שנות הששים הגיעה יחד עם חברי גרעין של תנועת "השומר הצעיר" לקיבוץ שובל בנגב ומאז היא חיה בקיבוץ. לה ולבן זוגה דני יש ארבעה ילדים ושמונה נכדים. אראלה למדה לתואר ראשון ושני בפקולטה לחקלאות ברחובות ועבדה בקיבוץ במסגרת מערכת החינוך, במטע וברפת. מאוחר יותר פתחה פרקטיקה לטיפול נפשי, תחום שבו היא עוסקת מזה כשלושים שנה.
הקשר עם תושביה הפלסטינים של הארץ הוא חוט השזור בחייה של אראלה לכל אורכם. בעודה ילדה קטנה ליוותה את אמה, שעבדה כאחות ציבורית, בביקורי הבית שערכה אצל משפחות בשכונות הערביות של חיפה. בנעוריה הצטרפה אראלה למחאה נגד הפקעת האדמות של כפרים ערביים בבקעת בית הכרם לצורך הקמתה של כרמיאל. לאחר שירותה הצבאי, כשהייתה פעילה בהנהגת תנועת "השומר הצעיר", ערכה קובץ תרגומים מן הספרות הערבית שראה אור תחת הכותרת "אשנב: יחסי ישראל־ערב בראי הספרות" (תשל"א). בעת עבודתה על קובץ זה עמדה בקשרים עם חוג של יוצרים פלסטיניים שפעלו אז בחיפה, ובהם סמיח אלקאסם, מחמוד דרוויש, חנא אבו חנא וסאלם ג'ובראן. בעקבות אירועי הדמים של '"יום האדמה" (1976), הצטרפה ליוזמה של מתנדבים ששהו מספר שבועות בכפרים ערביים בגליל. באמצע שנות השמונים הגתה אראלה והקימה בסיוע מרכז "גבעת חביבה" את תכנית ימ"י, "ילדים מלמדים ילדים", תכנית לימודים משותפת של ילדים מבתי־ספר יהודיים וערביים. אראלה הניחה את היסודות לתכנית זו, שהתקיימה במשך שנים רבות ומתקיימת עדיין בצורות שונות במוסדות חינוך ברחבי הארץ. במחצית השנייה של שנות התשעים הנחתה אראלה במשך כמה שנים, יחד עם עוד כמה אנשי טיפול נפש, סדנאות משותפות של ישראלים ופלסטינים בשכם ובעזה, בגישה בעלת אוריינטציה בודהיסטית המכונה "טרנספורמציה של הסבל".
את העושר של אישיותה וניסיונה, שרק מעט ממנו נזכר בדברים שלעיל, הביאה עמה אראלה לפעילותה המאוחרת יותר, זו העומדת מאחורי החלק הארי של רשימותיה שכונסו בספר זה. במחצית השנייה של שנת 2002 הקימה יחד עם אנשים נוספים, ובהם כותב שורות אלה, מסגרת של קבוצת פעילים קטנה בלתי ממוסדת, שממשיכה לפעול עד היום. הדגש בפעילות הקבוצה הוא על בניית קשרים אישיים בין ישראלים ופלסטינים, כמשקל־נגד למדיניות ההפרדה שנוקטות ומיישמות הן הממשלה הישראלית והן הרשות הפלסטינית. האתגר המרכזי הניצב בפני הישראלים והפלסטינים המעורבים בפעילות הקבוצה הוא חיפוש אחר אפשרויות מגוונות לפיתוח אישי וחברתי־קהילתי אל מול הנזק שיוצרים ההגבלות והחנק של משטר כיבוש המתמשך מזה שני דורות. ההתמודדות עם האתגר הזה מזמינה קשר אישי עמוק הנבנה בסבלנות ולאורך זמן, קשר השואף להדדיות בלבה של מציאות כוחנית וא־סימטרית. פעילות הקבוצה, שמשלב מסוים התחלנו לכנות אותה "קבוצת הכפרים", מתמקדת בשני אזורים בגדה המערבית. אזור אחד הוא הכפרים ממערב לשכם, ובראשם הכפר סאלם. באזור זה התרכזה פעילותה של הקבוצה בין השנים 2007-2002. האזור השני, העומד במרכז פעילותה של הקבוצה מ־2007 ואילך, הוא יישובים פלסטיניים בדרומה של הגדה, בחלק המזרחי של דרום הר חברון.
לנוכח העובדה שמרבית הרשימות בספר נוגעות לפעילותנו בדרום הר חברון, מצאתי לנכון להביא דברי רקע אודותיו, הנתונים המייחדים אותו וההתפתחויות שהובילו אל מעורבותנו ארוכת השנים בו. באזור זה, המכונה בפי תושביו "הפריפריה של יטא" (מַסָּאפֶר יטא), פרוסים מקומות יישוב שכל אחד מהם נחשב לח'ירבה – הכינוי השמור בערבית ליישובים קטנים, בהם עשרות עד מאות תושבים. ח'ירבות אלה נשענות על אורח חיים של רעיית צאן, עיבוד חלקות קטנות של אדמה ומגורים במערות. מרביתן של ח'ירבות אלה לא קיבלו את הכרת השלטון הישראלי לאחר הכיבוש ב־1967. בשל כך, הפיתוח של אזור זה נעצר – לא הוקמו בו שירותים כמו בתי ספר ומרפאות, ויישוביו לא חוברו למערכות החשמל והמים. בה בעת, בשנים הראשונות של הכיבוש המעיטו הכוחות הישראליים לפגוע בשגרת החיים של תושבי האזור, שרבים מהם נעים במהלך עונות השנה בין יישוב האם יטא ליישובי הבנות, הח'ירבות במַסָּאפֶר.
המציאות בשטח השתנתה באופן ניכר מתחילת שנות השמונים, אז הוקמו ההתנחלויות הראשונות באזור (כרמל, מעון, סוסיא ובית יתיר). באותם שנים, הצבא הישראלי הכריז על מרבית שטח מַסָּאפֶר יטא כשטח צבאי שקיבל את הכינוי "שטח אש 918". כתוצאה מכך, הגוף הצבאי המכונה "המנהל האזרחי" החל באכיפה של פעולות הריסה של בתי האבן שהתושבים המקומיים בנו מעל למערות המגורים שלהם, בהריסה וסתימה של בורות מים ועוד. האיום על שגרת החיים בח'ירבות הפלסטיניות במַסָּאפֶר יטא התעצם בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים עד כדי הפיכתו לאיום קיומי. בהסכמי אוסלו שויך אזור המַסָּאפֶר לשטחים שכונו "שטחי C", דהיינו שטחים שנותרו בשליטה מלאה של ישראל. המדיניות הבלתי רשמית של הכיבוש הישראלי כלפי התושבים הפלסטינים בשטחים אלה היא שילוב מכוון של הזנחה ואלימות ממסדית, שנועדו להקשות ולמרר את חיי היום־יום של התושבים המקומיים, במידה כזו שהם יעדיפו לעזוב את מגוריהם שבתחומי "שטחי C" ולהגר ליישובים שבתחום אחריותה של הרשות הפלסטינית (המכונים "שטחי A ו־B" בטרמינולוגיה של הסכמי אוסלו). העובדה שיישובי המַסָּאפֶר בדרום הר חברון לא קיבלו הכרה מלכתחילה, אפשרה לשלטונות הכיבוש הישראליים לנקוט נגדם צעדים קשים אף יותר. בנובמבר 1999 פינו כוחות הצבא הישראלי את כלל יישובי המַסָּאפֶר שבתחומי שטח אש 918 וגירשו משם למעלה מ־700 תושבים. כעבור פחות משנתיים, ביולי 2001, נקטו שלטונות הכיבוש צעד דומה כלפי יישובים נוספים באזור, מחוץ לשטח האש. בתקופה זו נוספו להתנחלויות הקיימות מאחזי מתנחלים שחלקם מוקמו לצד דרכי גישה מיטא אל יישובי המַסָּאפֶר, עובדה שהקשתה מאוד ולעתים אף הובילה לחסימה של המעבר בהן. בשנת 2000, בעקבות עתירה לבג"ץ שהגישו האגודה לזכויות האזרח ועו"ד שלמה לקר, הורשו תושבי המַסָּאפֶר לשוב ולהתגורר באופן זמני ביישוביהם עד לקבלת החלטה סופית בעתירתם כנגד פינויים. הדיונים בעתירה נמשכו יותר מעשרים שנה. לבסוף, במאי 2022 קיבל הרכב בג"ץ בראשות השופט דוד מינץ החלטה שאשררה את הכרזת חלק גדול מהמַסָּאפֶר כשטח אש, והעניקה לרשויות הכיבוש יד חופשית במה שנוגע לגורלם של תושבי היישובים המתגוררים בו. החלטה זו, שפתחה פרק חדש, חמור וקשה עוד יותר, בתולדות מאבק ההישרדות של יישובי המַסָּאפֶר, התקבלה בסמוך לחתימת ספרה של אראלה, והיא משתקפת רק בסיפוריו המאוחרים.
הפעולות הדרסטיות שנקטו שלטונות הכיבוש החל מסוף שנות התשעים לחיסול היישובים הפלסטיניים במַסָּאפֶר יטא עוררו את תשומת לב התקשורת למתרחש באזור נידח יחסית זה. פעולות אלה עוררו גם קבוצות וארגונים ישראליים ובינלאומיים להיחלץ לטובת תושבי האזור במאבקם על הישרדותם. מאבק זה מתנהל במישורים שונים – המשפטי, התקשורתי, האקטיביסטי, החקלאי ועוד. לעת עתה, מאבק משותף ממושך זה אפשר לתושבים המקומיים להמשיך להתגורר ביישוביהם ולהיאחז באדמותיהם. בה בעת, תושבי ההתנחלויות והמאחזים באזור, בגיבוי הממסד הפוליטי והצבאי הישראלי, ממשיכים כל העת במאמציהם להשתלט על אדמותיהם של החקלאים הפלסטינים, לצמצם עוד ועוד את אזורי הרעייה והגידול העומדים לרשותם ולדרוש את הריסת בתיהם. המדיניות הישראלית החסלנית כלפי היישובים הפלסטיניים של אזור מַסָּאפֶר יטא נותרה כשהייתה והאיום על קיומם לא הוסר. בחיי היום־יום מדיניות זו מתבטאת בצווי הריסה, פלישה של מתנחלים לאדמות חקלאיות, השחתתן וניכוסן, פגיעה פיסית בחקלאים ורועים, הטרדות והתקפות אלימות של המתנחלים והצבא בתוך היישובים עצמם, הוצאת צווי הריסה לבתים ומבנים חקלאיים וביצוע צווים אלה, סתימת בורות מים, חסימת דרכי הגישה ליישובים ועוד.
לנוכח מציאות חיים זו, שאראלה היטיבה לאפיין אותה במילים "אי־ודאות ודאית", התרומה של קבוצת המתנדבים הקטנה שלנו התבטאה ומתבטאת בביקורים תוכפים ומתמידים בכמה מן היישובים במַסָּאפֶר יטא ובטיפוח ושימור קשרים אישיים והיכרות מעמיקה עם תושבים המתגוררים בהם. היכרות זו הובילה אותנו להכרה, שמעבר לרובד של היחסים האישיים, שהוא הרובד הבסיסי של פעילותנו, יש צורך גם בעזרה משלימה הדורשת גיוס משאבים. לצורך גיוסם של משאבים אלה יצרנו מעגל תמיכה של אנשים בארץ ובעולם, שאף על פי שאינם מצטרפים בדרך קבע לביקורינו השבועיים בשטח, הם נכונים לסייע לנו ונענים בנדיבות לפניותינו בבקשות העזרה השונות שאנו מפנים אליהם מפעם לפעם. רשימותיה של אראלה, שכונסו בספר זה, נכתבו במקורן עבור ציבור תומכים זה, והיה להן תפקיד מרכזי בגיבושו והרחבתו של ציבור תומכים זה. גיוס המשאבים אִפשר מימון הסעה לבית ספר עבור ילדי סוסיא למשך חמש שנים, תמיכה הנמשכת כבר כחמש־עשרה שנה בסטודנטים מרחבי האזור, עזרה לנשים חסרות השכלה במימון הכשרתן בקורסים מקצועיים, ליווי צמוד בשלבים הראשונים של פרויקט אספקת חשמל ממקורות שמש ורוח עבור יישובי האזור, תמיכה בקיומן של קייטנות בכמה יישובים, תמיכה בפרויקטים חקלאיים מקומיים ועוד. במוקד פעילותנו האחר, באזור שכם, תמכנו, בין היתר, במרכז ללימודי מוסיקה לילדים בכפר סאלם במשך תשע שנים.
קולה של אראלה העולה מן הרשימות המקובצות בספר זה הוא קול צלול וייחודי הנשזר ברקמה של יחסים ארוכי־טווח בין פעילים ישראליים ותושבים פלסטיניים בדרום הר חברון ובאזורים שונים של הגדה המערבית. לפעילות מתמידה וממוקדת זו הישגים רבים, וממנה עולים קווי מתאר לאפשרות חלופית של קיום של שלום והבנה, אפשרות חלופית לזו השרירה וקיימת בארץ, מציאות של שולטים ונשלטים, מנשלים ומנושלים. חלופה זו יכולה הייתה להתעצם ולהיות בעלת נראות והשפעה בחברה הכללית, אלמלא היו מועטים כל כך אלה המחויבים לה לאורך שנים ומגשימים אותה הלכה למעשה. אראלה היא דוגמה מופתית, נדירה למדי במחוזותינו, של מי שהעבירה את כל חייה בארצנו מבלי שידה הפתוחה ואצבעותיה יתהדקו וייסגרו לאגרוף.

אהוד קריניס, בשם קבוצת הכפרים

1. בפתח הוואדי, בפתח הסיפור...

3 בדצמבר 2008

לחברינו היקרים,
ואדי רם רובץ בהדרת מדבריותו הרכה בין קימוריהם רבי־הכוח של הרי אדום. אל השקט הרב של המדבר הזה כיוונתי כשרציתי להיפגש בחיקו עם חברַי מפלסטין על מנת לרשום מפיהם סיפורי יום־יום של מי שחיים את חייהם הרגילים והמובנים מאליהם, במצב הלא רגיל והלא מובן מאליו של הכיבוש הישראלי. אלא שנתהפכו היוצרות. הכיבוש נהיה רגיל ומובן מאליו, כאילו הוא שייך לסדרי עולם מבראשית, וחיים רגילים בצִלו נהיים לבלתי מובנים מאליהם. וכך, סיפורי היום־יום של האנשים הללו, שבשל רגילותם לא עושים היסטוריה, הופכים לסיפורי עוצמה.
אלא שבדיוק מן הסיבות הלא רגילות שנהיו לרגילות, ידידיי לא יכלו לבוא עמדי הפעם.
אולי בפעם אחרת. כמיהותיי למסע הכתיבה המשותף נותרו מיותמות.
פניי נפלו מאד. דני ואהוד גאלו אותי מן הייאוש. גם אם חלו שינויים בתוכנית המקורית, דני אמר לי לא לוותר ואהוד פשוט התנדב לבוא עמי למדבר כדי שאוכל להתחיל לכתוב אירועים שנחרתו בנפשי במשך השנים וחיכו לשעתם.
מרגע שנעניתי לרעיון, הגיעו שדוני הפחד ממקום נסתר ומחקו את כל רשימות נפשי. נותר רק הד עמום, ממקום נטול מיקוד וממרחק חסר גוון.
יום שלישי, 2 בדצמבר 2008, הוא היום שאליו כיוונתי את הנסיעה לירדן. הכל כבר מסודר, ואין זה עניין של מה בכך. כבר יום שני בערב ושדוני הפחד אינם מרפים. יצאתי לשוטט ליד ביתי אשר בנגב בניסיון לשחרר את שֵדונַי, ולפתע בא הכישוף – אירוע קוסמי – ירח חרמשי בשמים וקרוב־קרוב לידו זוהרים בזוהר יוצא דופן שני כוכבי הלכת, נוגה וצדק. טרם ירד הלילה וזוהר שלושת גרמי השמים הללו, במצג הלא יום־יומי שלהם, היה עוצר נשימה.
למחרת המופע השמימי הקסום נסענו אהוד ואני באוטובוס לאילת ומשם לירדן, דרך עקבה, ואז צפונה לוואדי רם.
לא הרבינו לדבר בינינו בדרך. כל אחד מאתנו ופטפוטיו־שלו עם הנוף. לפתע אומר אהוד: "ירדן הייתה עבורי בילדות ארץ אויב, ולא ביקרתי בה מעולם." ההערה הזו נלכדה בין חדרי לבי והאירה באחת את שיעורי המולדת והאזרחות של ילדותי: "מדינתנו מוקפת חמש מדינות ערביות וכולן מדינות אויב," דברי המורים. אהוד צעיר ממני בעשרים שנה. דבר לא השתנה.
בקלות של בוקר, בלי תורים במעבר הגבול, נאספנו בעקבה אל ידיו הבטוחות של עוואד, איש המדבר מוואדי רם. בטיול קודם פגשתיו, נשביתי באהבת המדבר שלו־שלי, אמרתי לו־לי שאחזור, וחזרתי.
בכניסה לוואדי שאלתי אותו בטבעיות הכי טבעית שלי, בערבית הפחות טבעית שלי: "ראית את הירח אתמול?..." בטרם סיימתי את המשפט התפרץ עוואד בהתלהבות הטבעית שלו, כמו ממשיך את שלי: "כן, עם שני הכוכבים שהיו קרובים אליו מאד והאירו חזק. היה מדהים, היה מיוחד, היה..."
הפסקתי לשמוע אותו.
פתאום, כמו היה זה גילוי מפתיע, שמתי לב שאנחנו אכן מתחת לאותו ירח, מתחת לאותם כוכבים, חשופים לאותם מראות שמַים. גם מתחת לאותה שמש, על אותו כדור ארץ. זה נשמע בנאלי, כמו איזו מִשנה מוכרת ודביקה של אנשי רוח מתחסדים, אך אני מוכנה להסתכן בכך, כי המובן מאליו איבד את המאליו של מובנותו, ואילו בּוּרוּת, שנאה והפרדה נהיו מובנים מאליהם ורגילים עד מוות. מן הסיבה הזו נפשי נבהלת לגלות שעוואד ואני כושפנו מאותו הירח ואותם הכוכבים, המשחקים באותם השמים את המופע הלילי המיוחד שלהם, להזכירנו סדרי עולם מבראשית, רגילים בתכלית הרגילות ומובנים מאליהם.
שדוני הפחד נעלמו באחת. הסיפורים ניצבים חדים וברורים כביום היוולדם, והנני מוכנה לספרם, בעוצמת הרגילות של הברור מאליו.
אראלה.