פסיכואנליזה של הרוע

הקדמה

הרוע, כמושג שבהתפתחות החשיבה והספרות הפסיכואנליטית בולטת הימנעות עקבית ממגע ישיר איתו, מוגדר על ידי הפילוסוף קקס ‎"evil as undeserved harm" (Kekes, 1990, p. 4)‎. בתרגום שלי, הרוע הינו מכשול מטיל אימה המאיים על רווחת האדם וגורם לסבל שאינו ראוי. חסר מחשבתי־תפיסתי זה, הנובע מהיעדר עיסוק מעמיק ומפורש במושג הרוע, יוצר לקונה שיש לה השלכות תיאורטיות, כמו גם השלכות קליניות פרקטיות. כנגד היעדר העיסוק המפורש במושג ישנו עיסוק רחב במושגים המשיקים לו, ובהם תוקפנות, סדיזם ומזוכיזם, הפרעות אנטי־סוציאליות, פרוורסיה ופסיכופתיה.

מתוך עבודתי הקלינית מצאתי כי הרוע שאליו אנו נחשפים חדשות לבקרים פוקד, באופנים שונים, את הקליניקה הפסיכואנליטית, ומעלה תהיות באשר לאי־נוכחות המילה רוע בשיח האנליטי הפרקטי והתיאורטי. הדרת המושג מהשיח היוותה מניע מרכזי לרצוני להבין את מערכת היחסים בין רוע לפסיכואנליזה. כמו כן שאפתי לצמצום ולזיכוך הגדרת המושג, במגמה לחלץ הגדרה ממצה, מתארת ומדויקת.

הספר מבוסס על עבודת דוקטורט שמטרתה הייתה לחקור את הלקונה האמורה ולחלץ את המושג רוע במהלך אינטר־דיסציפלינרי המשלב בין המחקר הפסיכואנליטי לבין המחקר הפילוסופי. הפילוסופיה והעיסוק המוסרי שלה ברוע היוו בסיס להבנת מקור הלקונה כמו גם להנהרת המושג. תרמו לכך הגותם של עמנואל קאנט (רוע ורוע רדיקלי), ניטשה (טוב ורע, טוב ורוע, נטירת טינה), חנה ארנדט (רוע רדיקלי והבנאליות של הרוע) ופיסות מטיפול דינמי, המדגימות את היישום הקליני של החשיבה הפסיכואנליטית במקרים של טיפול ברוע. ההגות הפילוסופית המשמעותית שקיבלה מקום מיוחד ומקיף בעבודת הדוקטורט שזורה בצמצום בספר. כמו כן נוספו דוגמאות קליניות אחדות הזורות אור על מושגים שיש להם זיקה למושג הרוע.

בעבודה זו נחקר מושג הרוע דרך עיניים פסיכואנליטיות. הצורך לחקור את נושא הרוע מקבל עידוד מריבוי ההתייחסויות לנושא לאחרונה - בעוד שבעבר המשאלה להיות אדם טוב ולהיתפס ככזה הייתה דומיננטית וגורפת, הרי שהיום מתרבים אלה המזדהים כמחוללי רוע ועושי מעשים רעים; הערכים והמוסכמות החברתיות משתנים במהרה, ובעוד שבעבר היו כללי מוסר בסיסיים (כמו חוקי חמורבי או שבע מצוות נח) ששימשו מסד מוסרי, הרי שהיום ערכים מוסריים משתנים חדשות לבקרים ואמות המידה מצויות בתהליך השתנות מתמיד.

אתבסס בספר על ארבעה פסיכואנליטיקאים: פרויד (מושגי התוקפנות, ההרסנות, הפרוורסיה), קליין (מושגי ההשלכה ההזדהותית, צרות־העין, נטירת הטינה, השָד הטוב והשָד הרע), ויניקוט (מושגי הנייעות [motility], התוקפנות וההרסנות, הקדם־רחם, הללא־רחם, הדיסוציאציה, והעצמי האמיתי לעומת העצמי הכוזב), וקוהוט (מושגי האמפתיה, הזעם הנרקיסיסטי, העצמי הווירטואלי). כל אחד מאלה טבע מושגים שבכוחם לעזור לאתר ולהבהיר את מושג הרוע בנפש האדם, להעמיק בו ולהטמיע אותו בשיח הפסיכואנליטי.

הפרק הראשון, העוסק בזיגמונד פרויד, מציג את תרומתו של אבי הפסיכואנליזה, המשמשת מקור להתייחסות והשראה לכל אחד מן המושגים שטבעו ממשיכיו. מושג דחף החיים (ארוס) ומושג דחף המוות (טנטוס), שנטבעו שנים מאוחר יותר, מהותיים להבנת מושגים כמו תוקפנות, הרסנות, סדיזם, מזוכיזם ופרוורסיה. הרוע הנגזר ממושגים אלה בא לידי ביטוי כשהוא מוביל לשינוי במהות בן האנוש. היה זה פרויד שעורר את הוויכוח ביחס לשאלה אם התוקפנות שהרוע נגזר ממנה מולדת או נרכשת. תפיסתו מניחה כי התוקפנות שוכנת בנפש האדם באופן אינהרנטי ותובעת פורקן; היא הבסיס לצורך האנושי להרוס, להזיק ולפגוע לא רק כתגובה לתסכול אלא כפעולה אנושית ספונטנית. זוהי הסיבה לחשיבות הרבה של הסופר־אגו (האני־העליון) ולאיסורים וההגבלות החיצוניים כמצמצמי תוקפנות, הרסנות ורוע.

בפרק השני, העוסק במלאני קליין, באה לידי ביטוי תמיכתה של קליין בתיאוריית הדחף של פרויד, תוך שהיא נשענת על המודל הדו־דחפי המתאר את הארוס והטנטוס כשני דחפים מולדים התובעים סיפוק לאורך החיים. קליין העצימה והקדימה מבחינה התפתחותית את חשיבותו ואת עוצמת פעולתו של דחף המוות ומצאה כי האדם משחר ינקותו מתמודד עם כוחות הרסניים בתוכו, הן כלפי עצמו והן כלפי זולתו. כתוצאה מכך נאלצת הנפש להתמודד עם כוחות גדולים המעוררים חרדות קיומיות. ההתמודדות עם חרדות אלה נעשית באמצעות מנגנוני הגנה, שאחד מהם הוא הזדהות השלכתית המופעלת ממצוקות נפשיות שמקורן בינקות. מנגנוני ההגנה העיקריים הם: שנאה עצמית, צרות־עין, חמדנות, תחושת נחיתות ותוקפנות.

בפרק השלישי, המתרכז בדונלד ויניקוט, מובאת תרומתו של זה לדיון על אודות הרוע - ויניקוט ראה בתוקפנות ובשורשיה חלק מהתפתחות בריאה המהווה בסיס לבניית חוויית הממשות של התינוק ושל סביבתו ולהתפתחות המובחנות בין העצמי לבין הזולת, שתוביל להכרה ולחוויה שהוא מכנה "השימוש באובייקט". ויניקוט מתנגד לתפיסת דחף המוות כפי שמובאת אצל פרויד ואצל קליין, ואיננו חושב שקיים דחף מוות כשלעצמו, כלומר כוח המכוון אל המוות ואל התוקפנות. בהגותו הוא מייחד מקום נרחב לתוקפנות האינהרנטית והיצרית, שאותה הוא מכנה אימפולס האהבה הפרימיטיבית. לדבריו, מקור תוקפנות זו מצוי בתיאבון ובאהבה היצרית. לעומתה הוא מייחד מקום למצבים של התפתחות שאינה תקינה, הנובעת מסביבה פוגענית המאלצת את התינוק, על מנת להרגיש חי וקיים, להפעיל את מאגר התוקפנות האלימה שבו.

בפרק הרביעי מוצגת תפיסתו של היינץ קוהוט, אשר בדומה לוויניקוט תופס את התוקפנות באופן שונה מפרויד ומקליין, ורואה בה מושג מרובה, חיובי במקורו, שמטרתו לשרת את כינון העצמי. קוהוט הדגיש את האמפתיה כקובעת את אופיו ומהותו של העצמי ואת יחסי העצמי־זולתעצמי (selfobject).‏1 את השיבוש בהתפתחות בשדה התוקפנות ראה קוהוט כנובע מכשל התפתחותי מוקדם שהוא מכנה זעם נרקיסיסטי. הזעם הנרקיסיסטי, הנובע מחוויה של היעדר אמפתיה, מלוּוה על פי רוב בחוויה של עוול עמוק שאינו ניתן למחילה ולסליחה. הנפגע, החדור ברצון לבטל את הפגיעה, עלול לנקוט בכל דרך שהיא, החל בנקמה העלולה להיות מלווה בהתנהגות משולחת רסן, המשך בהרס היצירתיות באמצעים דכאניים, תוך פגיעה בליבת העצמיות, וכלה ברוע.

בפרק החמישי, הדיון, מוצגים ממצאי המחקר המשרטטים תמונה מורכבת, מרובה, פורעת סדר ובעלת פוטנציאל השתנות של מושג הרוע. מצאתי כי מדובר ברצף של מופעים - רגשיים, תחושתיים והתנהגותיים. הרוע להבנתי הוא "ספקטרום"; בקצהו האחד של ספקטרום הרוע נמצאת הפגיעה הגורמת לסבל בלתי ראוי. המאפיינים של קצה זה הם יחסי אובייקט וקשר בין־אישי. מקור ההתרחשות בקצה זה הוא מה שאני מכנה "לב חם", ששורשיו בנוכחות של שני סובייקטים. זהו האזור שבו מתקיימים מעשים רעים. בקצהו האחר של הספקטרום נמצא את הפגיעה והעיוות במהות האנושית. כאן נמצא הרוע הטהור, המאופיין בהיעדר יחסים והיעדר קשר בין־אישי. מקור ההתרחשות בקצה זה הוא מה שאני מכנה "לב קר"; מקום זה, שבו אין יחסים בין־אישיים בין הפוגע לנפגע, הוא מקום משכנו של הרוע. בין שני הקצוות משתרע טווח אפשרויות רחב הנקבע על ידי עומקם ומשכם של הפיצול והדיסוציאציה, הקובעים בתורם את ההתמקמות על הרצף.

ביטויי רוע שמקורם בלב חם מתרחשים כאשר היחס הסובייקטיבי, כתוצאה מפגיעה, מאי־מגע או מהיאטמות יהפוך ליחס מרוחק, מנותק ומנוכר. כך עלול להפוך קשר בין־אישי קרוב וחם לקשר שמאופיין באדישות והחפצה, שמתגלגל ממעשה של רוע לכדי רוע. מהפך מסוג זה הוא תוצאה של דיסוציאציה המובילה לתוקפנות אכזרית ולרשעות חסרת רחם, בהיותה מנותקת מליבת העצמיות. גם זעם נרקיסיסטי עלול להוביל להתנהגות משולחת רסן, אלימה ונקמנית, שהרוע הוא ממאפייניה. עם זאת, מדובר בתוקפנות המגיבה לקשר ומבקשת, בדרכה המעוותת, קשר. לעומת אלה, ביטויי הרוע שמקורם בלב קר הם ביטויי רוע שאינם נובעים מקשר, אינם מתרחשים בתוך קשר ואינם מבקשים קשר אלא להיפך, מוחקים כל אפשרות לקשר אנושי.

תרומתו של חיבור זה, הנשען על מונחים פסיכואנליטיים והבנה פסיכואנליטית, מתגלמת ביכולת להעמיק ולהרחיב את הגדרת מושג הרוע. "סביבת המעבדה" של הפסיכואנליזה, המבקשת רציונל ופשר למצבים רגשיים, מבנים נפשיים והתנהגויות המבטאות אותם, היא הטיפול הפסיכואנליטי, שבו נעשה ניסיון להבין, לתקף אמפירית ולהעמיק את הבנת מורכבות הרוע. אין מדובר בסביבת מעבדה סטרילית וקבועה, אלא בנתונים אמפיריים המתקבלים באמצעות חקירת המטופלים בנוגע לתחושותיהם, חוויותיהם, זיכרונותיהם והאסוציאציות החופשיות שלהם, וכל זאת כשהחוקר נטוע בתוך התהליך וחוקר אותו ובו־בזמן מהווה חלק ממנו. ניתן לראות בפסיכואנליזה סוג מיוחד של מתודת חקירה, אינטרוספקטיבית במהותה, המבוססת על חקר בו־זמני של יחסים בין־אישיים ותוך־אישיים.

אם כך, הפסיכואנליזה משמשת סביבה מכילה, המאפשרת חילוץ של הבנה ופרשנות בעזרת מתן חופש אסוציאטיבי, עידוד הספונטניות, אמפתיה והקשבה. ככזו היא פותחת אשנב הבנה הן לאופן התהוות הרוע, הן לתנאים הנחוצים להפצעתו והן למעבר וההתגלגלות ממעשים רעים לרוע, כמו גם למעבר ממצב של "לב חם" למצב של "לב קר".

הפסיכואנליזה אינה רק שיטת טיפול או מתודת חקירה אנושית, אלא גם מתודת חקירה טקסטואלית, המחלצת מתוך הרובד הגלוי של הטקסט את הרובד הסמוי שלו, את הלא מודע הטקסטואלי. חיבור זה מתמקד אפוא בלא מודע הטקסטואלי הקשור ברוע.

פתח דבר

נושא הרוע מלווה אותי וחי בתוכי מאז שאני זוכרת את עצמי מרגישה, חווה וחושבת. סבתי, אמי ואבי הם ניצולי שואה. השואה, המזוהה עבור רבים עם מושג הרוע, נתפסה אצלי כמקור להבנה של יחסים בין אנשים, כר לטרגדיות אישיות, מקום שבו נעשו מעשי עוולה בלתי נתפסים, בית קברות לרבים ומקור יציאה לחיים חדשים ומצולקים של הניצולים. עבורי, כמו עבור רבים אחרים, השואה היא התגלמות הרוע.

רק בבגרותי הבינותי שהרוע הינו נרטיב מרכזי בעל נוכחות אינהרנטית בחיים של משפחות ניצולי שואה וילדיהם. כשעלינו ארצה מפולין התגוררנו בשכונת עולים, שדייריה היו משפחות של ניצולים ממזרח אירופה. לא אחת נחשפנו לסצנות קשות בין זוגות הורים, שזלגו בקולניות לחצר שבה שיחקנו. אני זוכרת שלצד משחקים והשתובבויות של הילדים בשכונה היו גם אינטראקציות ואירועים בין הילדים שחשפו התנהגויות אכזריות, הרסניות, מתעללות ומרושעות.

זיכרונות ילדותי מציפים התנהגויות ואקטים הגנתיים כחלק ממאבק הישרדות ילדִי, אשר הכילו בתוכם והפיקו ממני, כמו גם מן האחרים, התנהגות שיש לה זיקה למה שאני מכנה רוע. מאוחר יותר, בעקבות השתייכות לתנועת הנוער השומר הצעיר, הייתי חלק מקבוצה של נערים ונערות הקוראת בשקיקה את משנתו של מרקס ובעקבות כך עוסקת בשאלות מוסריות הנוגעות לכבוד האדם, חירותו, שוויון חברתי, התחשבות בזולת, ומהם החיים הראויים ואיך יש לחיות אותם. במבט לאחור נראה לי שההשקעה המעמיקה בניסיון למצוא דרך לחיים טובים ומוסריים ביקשה - אולי - לאזן את הרוע שליווה את ילדותנו ושאיתו נאלצנו להתמודד, גם אם לא במודע.

החלוקה הדיכוטומית לטוב ולרע ליוותה אותי והיוותה קו מנחה בחיי. החלטות מרכזיות בחיי הוכרעו כביכול על בסיס חלוקה זו, מתוך הנחה (שהיום היא מוטעית בעיניי) שזו בחירה חופשית שלי ולא תוצאה של חינוך וסוציאליזציה שאליהם נותבתי מבלי שאהיה מודעת וערה לכך. רק בחלוף השנים הבינותי שחלק גדול ממה שעסקתי בו בגיל ההתבגרות תמך בכיסוי ובערפול חושי של מה שהושתק, שלא נחשב ושלא ניתנה לו אפילו הזדמנות להיאמר, להישמע ולהישאל. מושתק זה היה קשור לנושא הרוע שאותו לא ניתן היה לתאר ועליו אי־אפשר היה לדבר.

האמונה שיש "ידיעה" ברורה של מה נכון ושל מה שאינו נכון, או ההנחה בדבר קיומם של טוב ורע המפוצלים דיכוטומית, חסמה את האפשרות לשאול שאלות, להעלות ביקורת ולחקור. כך נפגעה הדרך למחשבה חופשית, המקפלת בתוכה שאילת שאלות מורכבות המערערות על החלוקה הקטגורית, ונשארה חסומה ושתוקה. אהבתי לספרות הייתה אחד האמצעים לרווח את המקום החסום ולפתוח את החשיבה. באופן לא מפתיע נמשכתי לספרות שואה ונחשפתי לספרים רבים שנגעו באופן ישיר ועקיף ברוע. הרביתי לקרוא ספרות שואה תיעודית והיסטורית וכן סיפורת ושירה שהפגישו אותי עם סבל הקורבנות, אומץ ליבם של המצילים, והרוע של עושי הרע. עם השנים הבינותי כי המשיכה לקריאת ספרים הייתה לא רק כמיהה לדעת, לחקור ולספק סקרנות; הקריאה בספרים יצרה עבורי מרחב לחשוב את מה שהיה בלתי ניתן לחשיבה ולמצוא בו את שנחבא ממני. כך הפכו הספרים לסוג של בית לנפשי שלי, מקור עשיר להבנה של החיים.

יצירות הספרות, שתיארו את שהיה ולא ניתן היה לדבר על אודותיו, מילאו חלק מן החלל שנוצר במרחב זה. השאלות הערכיות והמחשבות המוסריות שהתעוררו בי כאדם התחזקו וזכו למענה חלקי. הפילוסוף ג'ון קקס (Kekes) בספרו תענוג (Enjoyment, the moral significance of styles of life) מדבר על מקומה של הספרות כ"מקור עשיר להבנה של החיים ועל תרומתה למחשבה מוסרית עמוקה" (Kekes, 2008, p. 143). לטענתו, כוחן של יצירות הספרות בא לידי ביטוי בתיאור אפשרויות שמימושן הופך את החיים לטובים, וכן בהצגת מגבלות שהפרתן הופכת את החיים לרעים. לשיטתו של קקס, אפשרויות ומגבלות אלה הן עניינה המרכזי של המחשבה המוסרית. לספרות, אם כך, הייתה עבורי תרומה להתפתחותה של מחשבה מוסרית עמוקה - אך היו לה גם תפקידים נוספים. הספרות לסוגיה היוותה עבורי את אחד המקורות המרכזיים למחשבות על אודות ערכיות החיים. ממנה שאבתי את תחושות המשמעות, שהובילו לגיבוש עובדות משמעותיות שהיו חסרות עד אז תיאור, עדות והכרה. הקריאה סייעה להתפתחות ולשכלול יכולת המחשבה שלי, העמיקה את הרגישות ועימה את יכולת הדמיון, ותרמה לפיתוח תחושות האמפתיה וההזדהות. תחושות אלו, שהתעוררו בי כלפי הגיבורים שבספרים, הורחבו ליכולת אמיתית להבין את האחר, להיות מודעת, חומלת ואמפתית.

הספר שיבת הבן של אווה טיקה (טיקה, 2000) מתאר מערכת יחסים של בן עם הוריו, שבה שולטים העיוות, המניפולציה, חוסר החמלה ואמפתיה מזיקה, המובילה את הבן לתפיסה לא נכונה באשר לעצמו וליכולותיו. הספר חייבים לדבר על קווין (שרייבר, 2011) מפגיש את הקורא עם שאלות על הרוע האנושי, המלוות בניסיון כן להתחקות אחר שורשיו. האם הרוע של קווין מולד? האם מעשיו הקשים נגזרים מן האמביוולנטיות של אמו ביחס לעצם האימהוּת שלה ומאופן התנהגותה כאם? והאם אלה הופכים אותה לנושאת באחריות למעשיו הקשים, לפחות באופן חלקי? מה השתבש במהלך חייו של קווין ואיך התרחש שיבוש זה? שאלות אלה טלטלו אותי והעלו בי שאלות ועניין רב באשר לרוע, למבנהו, להתהוותו ולהתגלמותו. בספר והיום איננו כלה (אייטמטוב, 1994) מסופר על שבט הז'ואנז'ואנים שנהגו לחטוף את לוחמי השבטים האחרים ונהגו כלפיהם באכזריות גדולה. רוב השבויים מתו מייסורי הלחץ שגרם לראשם מכשיר מעור גמל שנחבש על ראשם. הקרובים של הבודדים שעמדו בעינוי "לא אבו אפילו [...] להצילו או לשלם כופר בעבורו, כי לא היו מקבלים אלא פוחלץ חי של יקירם" (שם, עמ' 119). במילים אחרות, הם גרמו לניצולים (לחטופים ששרדו) להיהפך למטורפים מייסורים עד כדי ערפול גמור של הכרתם. רק לאחר חמישה ימים שחררו את המעונה ממכשיר העינוי והשקו והאכילו אותו על מנת להחזיר את כוחותיו "לאחר שנתקפח בכוח מזכרונו" (שם, עמ' 119). הוא הפך לעבד הן ברמה הפיזית והן ברמה הרגשית. העבד הפנים את שמו החדש, מאנקורט, ו"לא ידע מי הוא, מנין בא ומאיזה בית אב [...] לא זכר את ילדותו לא את אביו ולא את אמו - כללו של דבר, המאנקורט לא ראה את עצמו בגדר אדם כיוון שהיה משולל כל תודעה של האני" (שם, עמ' 120-119). סיפור מחריד זה הדהד בעיניי את דבריה של ארנדט בדבר הרוע הרדיקלי, שמטרתו לנשל את האדם מאנושיותו.

סוגיות אלו התחברו לשאלות המעסיקות אותי במסגרת העבודה הטיפולית הפסיכואנליטית, שבה נתקלתי בלקונה בכל הנוגע לאפשרות להגיב - טיפולית - לתכנים שהובאו על ידי מטופלים ושאינם קשורים ברוע שנעשה להם אלא ברוע שהם עצמם חוללו. בעבודתי הטיפולית התחלתי לחוש חוסר נחת מול מה שנראה בעיניי כאי־נכונות להקשיב למשמעות העמוקה של הנאמר, וכן כניסיון לעקוף את התכנים שעלו - לעיתים אפילו באמצעות מה שנתפס בעיניי בדיעבד כמכבסת מילים.

באותה תקופה מצאתי את עצמי עסוקה בשאלות המשיקות למושג הרוע בהקשר של אחד ממטופליי, גבר בשנות השישים המאוחרות לחייו שפנה לטיפול על מנת ״לשפר ולהעמיק את קשריו עם ילדיו מנישואיו הראשונים". הוא סיפר כי לאחר גירושיו מאשתו הראשונה ואם ילדיו הבוגרים הוא נישא לאישה שהייתה בגילם של חלק מילדיו והוליד איתה שלושה ילדים נוספים. נישואים אלה צמצמו מאוד את הקשר שלו עם ילדיו מהנישואים הראשונים. עוד סיפר כי בילדותו עבר התעללות מינית מצד קרוב משפחה, אך הדבר הושתק ולא קיבל הכרה והתייחסות. הקשר שנוצר בינינו היה מידי ונעים, ונראה שחשנו זה כלפי זו חיבה והערכה רבה. יחד עם זאת, לאורך כל הטיפול הייתה הרגשה שאין אנו מצליחים לפענח את הסיבה האמיתית להתרחקות הקיצונית של ילדיו מהנישואים הראשונים ממנו. המטופל היה איש פעיל חברתית ורעיונית. הוא הרשים אותי מאוד באינטלקטואליות שלו וביכולתו לנסח הבנות עמוקות בצורה רגשית. כמו כן הפגין אכפתיות ואחריות חברתית ומשפחתית, ויכולתו לבטא אמפתיה הייתה מרשימה ומרגשת. לימים התברר (מחקירה משטרתית) שהייתי בקשר קרוב ואינטימי במשך שנים עם אדם אכזרי שהתעלל באופנים קשים ביותר בילדיו, מבלי שאהיה מודעת וערה להיסטוריה של מעשי הרשע שהיה מעורב בהם ולעיתים אף יזם אותם. במהלך שנות הטיפול חשתי מדי פעם הרגשה שיש עוד משהו החסוי מפניי ואינו נגיש ומודע לי; הרגשה באה וחולפת זו לוּותה בתחושה של אי־נעימות וחוסר שקט. הרגעתי את עצמי בהישג שעליו מדבר ביון (Bion, 2014) כשהוא מתייחס למושג יכולת שלילית (negative capability),‏2 שהמאפיין המרכזי שלה הוא היכולת להשתהות באי־ידיעה ובאי־ודאות מבלי לאלץ ולכפות על הדברים סיבה, הקשר וידיעה.

המחשבה שלא ראיתי את חומרת העניין הציקה לי, גם מעבר לפגיעה הנרקיסיסטית ולהתערערות האמון שלי בעצמי כאדם רגיש וקולט, כאשת מקצוע שאמורה להיות בעלת יכולת לזהות את הניצב מולה. הבינותי שנדרשתי כאן להתבוננות אחרת, כזו שלא נחשפתי אליה מעולם. זו הייתה התנסות שהפכה ליריית פתיחה להעמקת המחשבה בנושא הרוע. מעבר לסבל הקורבן, ביקשתי עכשיו להבין את סבלו של עושה הרע ואת ההשלכות שיש להתנהגויות אלו על חיי המעורבים והקרובים לו. כמו כן נעשיתי ערה לקושי שנוצר אצלי מול מעשי רוע שבוצעו על ידי אדם שהייתה לי איתו היכרות אישית ורגשית עמוקה.

ההתייצבות מול ההעברה־הנגדית שהתהוותה אצלי בעקבות שאלות מוסריות הייתה בלתי נמנעת. הייתי חוליה בשרשרת שראשיתה בחוויות השואה, נגזרותיה והשלכותיה והמשכה בספרים שהוזכרו לעיל, ושיאה במפגש החזיתי עם הרוע בטיפול הקשה שתואר. תמהיל כל אלה, עם אישיותי ורגישותי, היווה את המניע העיקרי להעמקת ההתעניינות בנושא הרוע, שסופו בספר זה.

אלברט איינשטיין אמר שהעולם הוא מקום מסוכן לחיות בו לא בגלל אנשים שעושים רע אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין. לעובדה שבפסיכואנליזה כמעט אין התייחסות למושג הרוע עשויות להיות השלכות הנוגעות לתפיסה המוסרית של האדם ולעיוותיה, כמו גם השלכות מעשיות והתנהגותיות. בספרו ארכיפלג גולאג כותב אלכסנדר סולז'ניצין (סולז'ניצין, 1975): "אה, לו היה זה כל כך פשוט! אי שם קיימים אנשים שחורים, המבצעים בזדון מעשים שחורים ויש להבחין בהם ולהשמידם. אבל הקו המפריד בין הטוב והרע חוצה את ליבו של כל אדם. ומי יסכים להשמיד נתח מלבו שלו?" (שם, עמ' 142).

במטרה למצוא שפה שבה מונחים מתאימים, כזו שתאפשר ביטוי לרוע בתוך השפה הפסיכואנליטית כחלק ממציאות שגרתית וסדורה, כחלק מן היש האנושי, אנסה להתבונן במושג הרוע דרך הפריזמה של החלקי והשלם, הפונקציה המפצלת והפונקציה האינטגרטיבית.