כשהמתים חזרו

פרק ראשון: חלק א

1

בסרביה, 1927

יגונו של הרבי נישא ברוח, מן העצים ביער שבין בּויַאן לנובוסליץ, תחילה לשיעורין, כאילו הרוח מתקשה לשאתו על כנפיה, ואז מתגבר והולך, שוטף שדות ונירים, חולף בין בתי בויאן ובתי נובוסליץ, מלטף לקירות הבתים ומתרפק עליהם, מגרש מהם את הלילה ועוטפם באורו של ניגון. מאז חיברו ר' אלעזר בן משה אזקרי על הריה של צפת נפוץ הניגון הזה בכל ארצות תבל, ובכל מקום שיש בו יהודי והוא נותן בו קולו, שר יְדִיד נֶפֶשׁ, אָב הָרַחֲמָן, מְשׂךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצוֹנָךְ, יָרוּץ עַבְדָּךְ כְּמוֹ אַיָּל, הוא מבקע הרים ומשנה זמנים ומקרב גאולה לעמו ישראל.

זגוגיות החלון נרעדו וקורות העץ נאנקו מתחת לקש ולגבבה שטויחו בהם.

שרה הבהילה עיניה מ"צאנה וראינה".

"סערה קרבה," אמרה לבעלה.

שלמה זקף את ראשו, האזין להמיית הרוח ושמע את שברי הניגון.

"לא סערה היא זו," חייך, "כי אם הרבי מבו יאן, שיצא ליערות להתבודד בהם ולחלות את פני אלוהיו."

"הרי הרבי מבויאן מת לפני שנים, וחצרו היתה לאורווה של סוסים," נזפה בו. "לא את קולו של הרבי אתה שומע, כי אם את הרוח הנושאת מבית המרזח שירי שיכורים."

"אני יודע מה שאני שומע, ואני שומע את הרבי מבויאן," אמר.

שרה כינסה את ילדיה בין זרועותיה, הציצה בו ולא יספה דבר.

הרי הר' מבויאן היה צאצאו של ר' ישראל מרוז'ין, נצר לבית דוד, וחסידיו היו מתייראים ממנו ומתנהגים עמו כאילו הוא מלך המשיח, ואף הוא היה נוהג כן בסובביו. אבל כל אימת שהלך להתבודד ביער, להפיל תחינתו בפני השם, זכר שעפר ואפר הוא, ומחמת זה התפחד ושר לריבונו של עולם בכל מאודו. אולי בזכות זה ייתן לו כוח ויעבר בו את נשמת המשיח, והוא יהיה למשיח מצד עצמו, לא רק מצד ייחוס אבותיו והפאר וההדר שהקיפוהו. אבל השם לא שעה לתפילותיו, והוא נטל את משפחתו, נמלט מבויאן מאימת הרוסים, הקים לעצמו חצר בארץ אחרת וסופו של דבר שמת בצעירותו.

מחר, החליטה, תלך ותשאל את הרב, אם יש עוד מי ששומע בלילות את בכיו של הרבי מבויאן, או שמא נתבלעה עליו דעתו.

שלמה זקף את אוזניו, שמע לרבי מבויאן בתחינתו, ושר אחריו הָדוּר, נָאֶה, זִיו הָעוֹלָם, נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתָךְ, אָנָּא אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ, בְּהַרְאוֹת לָהּ נֹעַם זִיוָךְ, אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא, וְהָיְתָה לָךְ שִׁפְחַת עוֹלָם.

שמעו בניו הגדולים, יענקל ומשה, שאביהם שר, והצטרפו אליו, תחילה חלושות ואחרי כן בקול גדול. וָתִיק, יֶהֱמוּ רַחֲמֶיךָ, וְחוּסָה נָא עַל בֶּן אוֹהֲבָךְ, כִּי זֶה כַּמֶּה נִכְסֹף נִכְסַף, לִרְאוֹת בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ, אָנָּא אֵלִי, מַחְמַד לִבִּי, חוּשָׁה נָּא, וְאַל תִּתְעַלָּם.

באו בניו הקטנים, ועלוועל וכסיל וזלמן ויויינע, והחרו־החזיקו אחרי אביהם ואחיהם, וגימגמו אחריהם מה שידעו מן הניגון, הִגָּלֶה נָא וּפְרֹשׂ, חָבִיב, עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלוֹמָךְ, תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדָךְ, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ, מַהֵר, אָהוּב, כִּי בָא מוֹעֵד, וְחָנֵּנִי כִּימֵי עוֹלָם.

שאלו ייטי ופאני את אמן מה הניגון שהם שרים. אמרה להן, הם שרים עם הרבי מבויאן. שאלוה מדוע. אמרה להן, בשביל לזרז גאולת ישראל בעולם.

נהיה הבית כולו שרוי בהמיה וברעד. ובשעה זו, שניגון ממלא את הבית, נדמה היה לה, לשרה, כאילו קירותיו מתרחבים וחם בתוכו. נאנחה והוציאה אל השולחן את סמובר הנחושת. שמע שלמה את אנחתה, ראה שניגונו מרצה את לבה וחייך. נטל מחתה בידו, פתח דלתו של תנור, הוציא ממנו גחלים אדומות ושם אותן בתחתית הסמובר. דבר לא החליפו ביניהם. שניהם ידעו מפני מה הניגון, ואיזה יגון הוא עוטף.

עם שהחמו המים מזגו לכולם תה לוהט, וחילקו לכל ילד קוביית סוכר. שימצצו סוכר, ולא יימרו להם חייהם. ולא יצטרכו לעשות כאבותינו בראשית נובוסליץ, שחסר להם סוכר, והיו קושרים לפניהם קובייה אחת ולוגמים מולה מן התה, שימתק להם ממראית עיניהם.

בלילה, כששכבו לישון, שמעה שרה את שלמה.

"משוכבת חיקך שמור פתחי פיך," מילמל והתגלגל על צדו.

"מה אמרת?" קפצה מיצועה.

"רק שניתי הלכות השמירה על הלשון," השיב לה בקול מנומנם.

הוא נשכב בפניו אל הקיר, יודע שאשתו תענה את נפשה בשאלה מה הביאו להגיד את הדבר הזה. הריהי צדקת, ומתוך מה שאינני אומר תדע מה עליה לתקון, חייך ללבו והעלה מפיו קול נחרה.

שרה התהפכה על משכבה. מה ביקש בעלה להגיד בזה. היא העלתה בדעתה את שיחתם. מה כבר אמרה לו, שהצטרך למלט מפיו אזהרה. עוטף אותה בניגונו של הרבי, כמבקש לדחוק מתוכה בכוח את יגונה. איש תם הוא, אבל אין הוא מבין ללבה.

בבוקר השכים שלמה קום, בירך "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך," יצא אל החצר והטיל מימיו, נטל את ידיו, בירך ברכת הנקבים, ואז נעמד וקרא בכוונה גדולה, "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי, ריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות, ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים."

אחר התעטף בטלית והידק רצועה של יד ובירך וכרכה על זרועו, והניח תפילין של ראש ובירך, וכרך שלוש כריכות סביב האצבע האמצעי ובירך. ואחרי שכרך על מצחו ועל ידיו תפילין של רש"י כרך עליהם תפילין של רבנו תם.

ראתה השכינה יהודי דקדקן, המניח עליו שני זוגות של תפילין, נתקשרה בתפיליו ושילחה בהם אור. נהיו תפיליו מאירים כשמש אף על פי שעוד לא יצא אור יום, ואורם מבקע את חשכת הגלות.

עם שהשכימה ראתה שרה שעוד לא האיר היום ושלמה כבר עומד ומתפלל בכוונה גדולה, ובירכה בלבה שהוא ירא שמים, ושהוא בעלה. ניגשה אל מיטות ילדיה, שהיו כרוכים בהן שלושה וארבעה יחד, עטופים בכסתות, שייחם להם, שבחוץ תועפות של קור, והעירה אותם, שיראו את אביהם בתפילתו.

כולם שיפשפו את עיניהם, שאבק החלומות עוד עמד בהן, קמו ממשכבם ונעמדו כאגודה אחת מול אביהם, שהיה שרוי לגמרי בתפילתו.

ועלוועל התחבא מאחורי אחיו הגדולים ונצמד בוכה לרגליהם. שאלה אותו אמו מה הוא בוכה ואמר לה, מחמת סכיני האור בראשו של אבא.

שחקה ואמרה, לא סכינים הן אלה, כי אם אורה של שכינה. אבל בלבה התבהלה. עול ימים הוא, וכבר הוא מדמה הכול לסכינים. אין זאת אלא שגם נפשו הרכה כבר ננגעה בפרנסת אביו.

ועלוועל לא פסק מבכיו עד שהסיר אביו את תפיליו, נישקם, הכניסם לשקיק וכינס את בניו לילך עמם לתפילת שחרית בבית הכנסת.

עם שיצאו מן הבית מיהרה שרה אל רבה של נובוסליץ, מחסידי בויאן.

"ומה אם בעלך שומע את ניגונו של הרבי מבויאן," אמר לה. "זה הניגון קדוש הוא."

"ומה אם נשתבשה עליו דעתו?"

"יכול יהודי לשמוע קול רבו אפילו הוא בעולם הבא," הבטיחה הרב.

אבל שרה לא את קולו של הרבי מבויאן היתה שומעת. מדי כמה לילות היתה ניעורה משנתה למשמע יבבה של תינוק מן החוץ, שבכיו הולך וגובר. רעב הוא וקר לו, והוא מתדפק על ביתו ומבקש לכנוס לשם מפני הקור ואימת הלילה. אבל הוא אינו יכול לעשות כן, מפני שהוא שכוב בעפרו של בית העלמין.

פעמים רבות היתה קופצת מתוך שנתה שטופת זיעה. שלמה היה פוקח עיניו, רואה שהיא מתייסרת ונצמד אל גופה. מחבקה אליו, מקרב פיו לאוזנה ולוחש לה דברי הרגעה. אבל דבריו לא הרגיעו אותה. ואיך יוכל להרגיע אותה, והוא מקור ששונה ואסונה. הרי לא סתם מתנכל להם העולם וחוטף מהם את נשמות ילדיהם. חטא חייהם הוא שמביא עליהם את המיתות האלה, חטא חייהם ואורחם.