רבות וטובות

הקדמה

יציאתן של נשים לשוק התעסוקה, לעולם הציבורי על כל ענפיו, היא אחת מאפיוניה החשובים של המאה ה־20 בעולם המערבי. הדרישה של התנועה הפמיניסטית לשוויון זכויות והזדמנויות יזמה, קידמה ותמכה בתהליך זה. חלוקת התפקידים המסורתית בין האיש והאישה התערערה. והיום גם הגדרת הזהות המגדרית עוברת מהפך או, לפחות, עומדת למבחן.

אין מן החידוש בימינו לפגוש רופאה, ואפילו רופאה כירורגית המבצעת ניתוחים בבית החולים. איש לא יופתע מעורכת דין או שופטת בכל אחת מערכאות המדינה או מפרופסורית בכל אחד מתחומי המדע והרוח. קיימות מנהלות בתעשייה ובדירקטוריונים, חברות כנסת ושרות ממשלה. ישנם מקצועות שבהם הושג שוויון מספרי בין נשים וגברים, ואפילו היפוך.

ומה בנוגע לעולם הדתי?

מטבע הדברים, דת היא הטריטוריה השמרנית ביותר בחברה. הנהגה דתית היא אחת הסמכויות שנותרה כמעט באופן בלעדי בידיו של הגבר. אלוהים נתפס בדרך כלל כזכר, תפיסה שלא ניתן להימנע ממנה לדוברי העברית. מעצם הדמיון, לגבר יש מלכתחילה עדיפות בקרבה לאלוהים, אדון העולם. היהדות הגדילה עשות בחיזוק עליונות זו על ידי חוקי טומאה וטוהרה. רבנים ופוסקים היו כמעט באופן מוחלט גברים. גם לימוד התורה נתפס כשגוי לילדה, לנערה או לאישה. היו כמובן יוצאות דופן, אך עצם העיסוק בהן מעיד על נדירותן העצומה.

היה מקום להניח, שבמוקדם או במאוחר, כמו ביתר המקצועות, גם החומה המרחיקה את הנשים מעולם ההנהגה הדתית תיסדק, ויתגלו בה שברים יותר או פחות משמעותיים. האם מה שקורה הוא מִפנה או מהפכה ממש? אחת הרבניות שראיינתי לספר אמרה כי המהפכה של כניסת נשים אורתודוכסיות לרבנות בפרט, ושל נשים לכל תפקידי ההנהגה הדתית בכלל, אינה נופלת בחשיבותה מהמהפכה של תנועת 'מי־טו' בעולם המערבי.

ספר זה עוסק בפריצות הדרך של נשים בעולם היהדות הישראלי. עניינו הוא סיפורי החיים של נשים ברבנות הישראלית, נשים שמכנות את עצמן, וכך גם מכנים אותן בציבור: רבניות, רַבּוֹת ולפעמים רב. ביסודו, זהו ספר על צומת או מפגש בין שתי אידיאולוגיות: יהדות ופמיניזם.

רב מקדיש את חייו ללימוד תורה, לומד ומלמד. רב עונה ופוסק בשאלות הלכה. רב מוביל קהילה ובית כנסת בתפילה ובטקסים של מעגל החיים. האם נשים נכנסו למרחבים אלה? והאם שינו את המרחב בעצם כניסתן?

בדרך כלל יש קשר בין התואר 'רב' לבין ידע רב בעולם הרוח והכרת הכתבים והמסורת היהודיים לענפיהם, מימי קדם ועד ימינו. במילים אחרות יש קשר בין המונחים רב ו־תלמיד חכם. יש בתפקיד הרב גם היבטים של מנהיגות וסמכות. יש קשר בין רב, קהילה, בית כנסת, בית מדרש ובית דין. ומה מקומן של נשים בכל זה?

ביהדות העכשווית מספר 'זרמים'. הידועים ביניהם מכונים 'האורתודוכסי', 'הקונסרבטיבי', ו'הרפורמי', ואליהם הצטרפו הזרם 'החילוני' והזרם 'הישראלי'. כניסתן של נשים לרבנות בישראל לא התרחשה בו־זמנית בכל הזרמים, מה גם שקשה להגדיר מהי 'כניסה', שכן יש דרכים שונות לזכות בתואר רב, מהן רשמיות יותר או פחות.

בספר זה אביא את סיפורי החיים ותיאור התפקיד של 29 נשים ברבנות הישראלית על זרמיה וגווניה השונים, כפי שנמסרו לי בראיונות אישיים ופתוחים שנערכו בשנת 2022. לא אציג כאן היסטוריה שיטתית ועובדתית של תחום הרבנות הנשית בישראל, או של האידיאולוגיות והפרקטיקות של כל זרם. לא אביא כאן סטטיסטיקה של מספרי הנשים ברבנות הישראלית לפי גיל, ותק, זרם יהודי או סוג תעסוקה, וגם לא את הפרופורציה בין נשים וגברים בשדות אלה. לא אמנה ולא אתאר בצורה סדורה את המוסדות בהם מתרחשת ההוויה התוססת של נשים הלומדות תורה ומכשירות עצמן לרבנות היום. אך על כל אלה ניתן ללמוד באופן מרתק מן הסיפורים. למותר לציין כי לא נכללו בספר נשים חרדיות, שכן על פי המידע שבידי, תופעת הרבנות כהישג אישי של האישה, ולא מעצם היותה רעייתו של הרב, איננה בנמצא בעולם החרדי עדיין.

כמו בכל מחקר חברתי, גם מחקר זה אינו נקי מהשפעות התנאים והזמן בו מתקיים המחקר. התחלתי את השיחות בתקופה בה התאושש העולם ממגפת הקורונה, שפגעה בכל מה שנהוג להתקיים בקהל וברשות הציבור, למשל תפילות בבית כנסת. חלק מהסיפורים מתייחס לכך במפורש, ואילו באחרים ניכרת השפעה סמויה ועדינה יותר של ההפרעה, או לעתים רחוקות התועלת, שגרמה המגפה. עוד יותר מזה, אפשר למצוא בסיפורים הדים ואף התייחסויות ישירות למצב הפוליטי והשלכותיו על הנשים בחברה. כל תקופת המחקר מאופיינת באי־יציבות פוליטית (ממשלת בנט־לפיד). ראיונות שהתקיימו בסמוך לבחירות של נובמבר 2022 רוויים בחששות שמא הישגי הנשים בתחומי הרבנות, ופריצות הדרך שהושגו בכל הזרמים, ייפגעו בהשפעת השינויים בשלטון. אולם, אבקש לציין כי תנועת המחאה על הרפורמה המשפטית לא הבשילה עדיין בתקופה בה ראיינתי, ולא מצאה הד בסיפורי הנשים שבספר.

אל הנשים שראיינתי הגעתי דרך אינפורמנטיות במעגל הולך וגדל. בתחילה פניתי לכמה נשים ברבנות שהכרתי אישית, והן הרחיבו את המעגלים דרך מכרות שלהן והרשתות החברתיות שבהן הן פעילות. קיבלתי גם המלצות והפניות ממרואיינות שפגשתי. העניין שעורר המחקר בקרב הנשים ברבנות גרם לרבות מהן להתנדב למסור את סיפוריהן. הן ראו חשיבות גדולה בפרסום ספר על הנושא, על מה שרובן רואות כייעוד או שליחות, ולא רק 'עבודה'.

במחשבה כיצד לערוך את מכלול הסיפורים לספר, שקלתי את האפשרות להציג את הדמויות לפי הזרם אליו השתייכו. אחדות מהמרואיינות טענו כי ההבדלים בין הזרמים השונים הצטמצמו לאחרונה; אינני בטוחה כי זה מה שניתן להסיק מהסיפורים. כמה מהן בחרו לא להגדיר את עצמן כשייכות לזרם זה או אחר. אולם, מעבר לזה, הקשבה מעמיקה לסיפורים גילתה לא פעם שהשיוך הזרמי אינו כה חשוב בזהות או בתפקוד של המספרת. בסופו של דבר העדפתי לארגן את הסיפורים בפרקים על פי גיל המרואיינות. הובילה החלטה זו תחושתי, שלפנינו תהליך היסטורי תרבותי, שבו נסללה הדרך על ידי המבוגרות לצעירות, והיא היום הרבה יותר נגישה ומוכרת. עם זאת, הצגת הסיפורים לפי הגיל איננה מייצגת קו קולקטיבי, או מהלך התפתחותי ליניארי, שכן הגיל בו הגיעה כל אחת לבחירת "הקריירה" של רבנית או רַבָּה, או סיימה את לימודיה למטרה זו, אינו זהה, וקצב ההתקדמות שלהן במסע הוא אינדיבידואלי. בקריאה רצופה של הסיפורים כפי שנאספו כאן, תהיה לקוראיי לעתים הרגשה של 'אין מוקדם ומאוחר', כאשר דמות אישה, מהלך או מוסד מסוימים מופיעים בסיפור ורק בהמשך יתברר העניין לאשורו מתוך סיפורים אחרים. זו הרי הסיבה לכך שבחרתי להשמיע סיפורים — ולא לעסוק בתהליך ההיסטורי או בנתונים מספריים. הקוראת שמעדיפה לקרוא את סיפורי החיים לפי זרם הרבנות שאליו משתייכת המספרת תוכל כמובן לעשות זאת. בכותרת לכל סיפור ציינתי את שנת הלידה של המספרת ואת הזרם הדתי שאליו היא משתייכת.

תודות והתנצלויות

ראשית כול תודה לכל הנשים שסיפוריהן נכללו בספר. רובן טרחו והגיעו לריאיון לביתי ביפו, ומיעוטן פינו זמן לשיחת זום מקיפה. אחדות אירחו אותי בבתיהן. תודה רבה גם לאלה שהתנדבו אבל לא הגעתי אליהן במהלך המחקר.

במהלך העריכה והכתיבה החלטתי להביא את הסיפורים של כל הנשים שראיינתי. מצאתי שכל אחת מהן הייתה ראויה לייצוג בתמונה הכללית שהפציעה מהסיפורים. אולם, חלק מהסיפורים יובאו בהרחבה, ואחרים במידות שונות של צמצום, מתוך מאמץ להשלים את הפאזל של הקולות והצבעים. אני מתנצלת בפני אלה שמסיפוריהן 'חתכתי' בבשר החי, והבאתי רק קטעים נבחרים, פלחים מהשלם. כולכן חלק מהמקהלה.

ישנה התנצלות האופיינית לכל מחקר המבוסס על סיפורי חיים: מטיבם של סיפורי חיים שהם משתנים. אלה רישומים של יום אחד, בשיחה אחת (לפחות בספר זה) עם איש או אישה שראיינתי. מצב רוח, לחצים שונים, אירועי הימים האחרונים, חדשות פרטיות וציבוריות — לכולם השפעה על הנרטיב המושמע והנשמע. לכן, הסיפורים שבהמשך הספר אינם משקפים את מי שהיא הדוברת במלואה, מכאן ולעולם. האם כל אחת מהדוברות תהיה מרוצה ומאושרת מכל מה שנכלל בפרופיל שיובא כאן בספר? אני מקווה שכך הוא, אך גם יודעת שזוהי, במידה מסוימת, תקוות שווא.

מעל ומעבר לכל האמור: מחקרים המבוססים על סיפורי חיים נעשים ברוב המקרים בעילום שם של המספר/ת ובהסוואת הפרטים המזהים. כך גם ברוב רובם של ספריי הקודמים.1 בחירתן של כל הנשים שסיפוריהן יובאו בספר הייתה שונה: להופיע בשמן. כמנהיגות ופורצות דרך הן העמידו את עצמן על הבמה ללא מסכות, בין שמשום שהיו בטוחות שיזהו אותן ממילא, ובין שהאמינו שחשוב להשמיע את קולותיהן בפרהסיה. כולן קראו את נוסח הפרקים שכתבתי על כל אחת מהן על סמך שיחותינו, ואישרו אותו לפרסום — לפעמים אחרי שהכניסו בו שינויים מעטים. אין צורך להכביר מילים על האומץ והנחישות שמבטאת החלטה זו. אני אסירת תודה ושמחה להיות השופר לקולותיהן.

עם זאת, יש לעתים סיכון בחשיפה אישית מעין זו שנדרשה בשיחותינו. מחיר החשיפה התבטא בתהליך המחקר בכך ששתי נשים החליטו בשלב מאוחר למשוך את סיפוריהן ולא להשתתף בספר. למדתי הרבה מהסירוב שלהן! הוא מגלם את המצב העדין של נשים ברבנות הישראלית בעת הזאת. עבור האחת הסתתר מאחורי הסירוב מצב משפחתי מורכב מאוד, הן ביחס למשפחת המוצא שלה, והן ביחס למשפחתה העכשווית. כדי לא לפגוע בדמויות יקרות אלה, ולא להחמיר קונפליקטים נושנים, בחרה המספרת בשתיקה. עבור השנייה, נראה לי כי שורש הסירוב קשור בפוליטיקה של תפקיד הרבנות עצמו, מול היהדות (אם אפשר להשתמש בביטוי כה רחב) — בגרסאות השונות שלה בחברה הישראלית, על זרמיה הגלויים והסמויים היום. ואולי נכון לומר כי הראשונה דאגה יותר מהתגלות מול משפחתה, והשנייה — מול קהילתה. בשני המקרים אולי דאגו הנשים שייפגעו גם במקום עבודתן. קיבלתי את החלטותיהן בצער ובהבנה.

בשני המקרים חשתי מולן כמעט כמו מול נשים השואפות להגיד ברבים: 'מי־טו'! אבל נרתעות כשהן חושבות על תוצאות הצעקה. בשעות אלה, כשכל הספר מוכן להוצאה לאור — מן החושך לאור — אני מודעת עוד יותר למורכבות הנושא, ולו במעט בזכות שתי המסרבות. לפעמים חיינו מתנהלים כסדרם, כל עוד לא נעיר אריות מרבצם. אפשר להמשיך 'ללכת בין הטיפות', לצעוד צעד צעד קדימה, בשקט. דווקא מתוך הסירוב למדתי הרבה על ערכם הסגולי של הסיפורים המופיעים בספר, ועל החדשנות והאומץ של הדוברות שהשתתפו בו.

מעבר למספרות עצמן ברצוני להודות גם לנשים שבהמלצותיהן נעזרתי לבניית מאגר המרואיינות. פרופ' רבקה תובל־משיח מאוניברסיטת בר־אילן חיזקה את ידיי בתחילת הדרך ומסרה לי שמות אחדים של נשים ברבנות הישראלית. הרב חגית סבאג ישראל, הרַבָּה אמירית רוזן והרַבָּה נועה סתת, שכולן התראיינו לספר, הפנו אותי למרואיינות נוספות, ואף פירסמו בקבוצות שיח שבהן הן משתתפות, את הקריאה שלי לנשים המוכנות לקחת חלק במחקר. כתוצאה מכך זכיתי בזרימה של מתנדבות לכל אורך התקופה. אחרונה חשובה היא שרון בריק־דשן, המנכ"לית של פורום נשים דתיות 'קולך', שנפגשה עמי במיוחד ומסרה לי מידע רב־ערך, בעיקר על נשים אורתודוכסיות ברבנות. תודה לכולכן על העזרה!

תודה מיוחדת לחוה רימון, שותפתי הוותיקה להנחיית קבוצות 'חומר נפש', שהציעה באחת את השם הראוי לספר — רבות וטובות. את טל הפנר גייסתי בשלבי ההגשה של כתב היד לסיוע טכני, מוקפד ומקצועי בהתאמה של ים הטקסטים והתיקונים ששלחו לי המרואיינות. הרבה תודות גם ליגאל שוורץ, ידידי מימים ימימה, שערך את הספר, ולצוות המסור והקשוב של הוצאת הספרים — מאיה להט־קרמן, נועם אלון־ביטון ואמרי זרטל.

אני מקווה כי קוראיי וקוראותיי יחושו איך רוח חדשה מנשבת מתוך סיפורי הנשים שבספר, מביאה משב רענן לרבנות הישראלית, לעולם היהודי ולמהפכה הפמיניסטית.

שער ראשון:
ילידות 1959-1950

בשער זה מופיעים סיפוריהן של שתי נשים: רַבָּה רפורמית, וסטודנטית לרבנות קונסרבטיבית — הסטודנטית היחידה המופיעה בספר. זהו אפוא מעין מעגל — הרַבָּה הרפורמית הוותיקה ממשיכה לתפקד כרַבָּה עד היום, אם כי במסגרת שונה; והסטודנטית לרבנות רפורמית, אישה בשלה ורבת־ניסיון בחיים, לומדת כעת לקראת התפקיד. מירה רז הגיעה להכרה שהיא רוצה ללמוד רבנות בעשור החמישי לחייה, והיא הראשונה מהרפורמיות בארץ שבתעודתה נרשם 'רַבָּה'. ואילו נעמי בן ארי מחליטה ללמוד רבנות אחרי שעברה את גיל שישים, שְבֵעַת ניסיון בחייה. הקשר בין הגיל הפרטי וההתפתחות ההיסטורית הקולקטיבית, איננו פשוט כלל ועיקר, כפי שידגימו הסיפורים. כשהנשים הללו הגיעו לבגרות, לקראת שנות השמונים של המאה ה־20, היו רק נשים מעטות ברבנות בארץ. ודאי היו כאלה גם מהזרם הקונסרבטיבי הוותיק, אך לצערי לא הגעתי אליהן.

"הישן יתחדש והחדש יתקדש"
הרַבָּה מירה רז (1953), רפורמית

היא באה ברצון לביתי ביפו, נראית אישה עליזה, קלת תנועה וצחקנית, בלונדינית בלי שום סממן של 'דוסיות'. אני יודעת ששִמעה הולך לפניה כרַבָּה רפורמית כבר הרבה שנים. כשסיימתי את איסוף הסיפורים, הבנתי שמירה היא המבוגרת מכל הנשים שראיינתי, בת כשבעים.

ע׳: אני שמחה לפגוש אותך, את הרי מחלוצות התחום הזה.

אני לא הראשונה. בארץ אני אולי במחזור השני, ובעולם — בטח שלא. אבל אני הראשונה שבתעודת ההסמכה שלי מהקולג' בירושלים כתוב שם בעברית "מורתנו הרַבָּה מירה רז". לפני כן היו כותבים "מורתנו הרב", ובאנגלית אין הבדל כמובן, כולנו רבּיי.

יש נשים שהן רַבּוֹת אבל מתעקשות שיקראו להן רב. הרי המונח רבנית משויך לאשת הרב. רגע אחרי שהתחתנה עם רב, היא כבר רבנית! יש פמיניסטיות דתיות שחושבות שאם הן ישאירו את התואר רב בזכר ואחרי זה יופיע שמן, זה פמיניזם דתי. אני חושבת שדווקא להגיד רַב ורַבָּה זה פמיניזם דתי, כמו טייס וטייסת. צביה ולדן כתבה על זה מאמר מעניין, ושם היא מזכירה את התעודה שלי. זה היה אז חידוש בשפה. צריך להבין ש'רַבָּה' בא מלשון הַרְבֵּה: כמו שאומרים 'קהל רב' ו'שמחה רבה', מלשון ריבוי, כמו גדול בתורה. כלומר, לאישה שלמדה וקיבלה הסמכה יש ידע רב בתורה.

ע׳: אז תספרי לי על עצמך.

תראי... אני נולדתי להיות רַבָּה, היום אני יודעת. אבל כשהייתי צעירה, לא היה לי מושג. רציתי נישואים אידיאליים — להתחתן, ללדת ילדים, להיות עקרת בית מושלמת.

[מראשית השיחה המון הומור ואירוניה אצלה, עם צחוק קולני וצרוד, עליז ומדבק.]

מצד אחד, לא היה לי בראש שום דבר שקשור למה שאני עושה היום. מצד שני, במובן הרוחני תמיד הייתי כנראה מחוברת ליהדות בשורש נשמתי. אני מאמינה שאנחנו נולדים עם תוכנית, עם נשמה שיש לה דרך.

אני דור שני לשורדי שואה. הוריי עברו את המסלול הידוע של שואה, חבורות שורדים על אדמת אירופה, וחיפוש דרך לעלות ארצה. בחבורה כזו הם הכירו זה את זו, אבא שלי מעולם ה'מתנגדים', ואמא שלי ממשפחה חסידית. אלמלא המלחמה הזאת בחיים הם לא היו מכירים [צחוק גדול]. אין ספק בכלל.

גדלתי בבית שהשואה הייתה בו מאוד נוכחת, ובייחוד הסבל. אבל אמי לא עיבדה אף פעם את מה שעבר עליה בשואה. היא אמרה שאם היא תיגע בכאב הזה, היא לא תשרוד. אף פעם היא לא בכתה, אבל בפנים היה לה הרבה כעס. אבא שלי היה יותר רגשן ממנה.

הם יצאו ממרסיי בעלייה בלתי לגאלית, בספינה רעועה בשם 'לטרון', הגיעו עד מול נמל חיפה, ושם עלו הבריטים על הספינה עם גז מדמיע, והחזירו את כולם בכוח לקפריסין. בקפריסין הם חיו עוד עשרה חודשים, די טובים, לפי סיפוריהם: "זה לא היה הגרמנים. אמנם היינו מאחורי גדרות אבל ניהלנו לעצמנו את החיים." אחר כך לעתלית, מחנה המעפילים, עוד פעם מאחורי גדרות. רק בשנת 1948 הם התחתנו.

ברמת גן גרנו בסביבה מאוד יפה, שם נולדתי. חמש שנים עברו על אמי בניסיונות להרות והפלות טבעיות. אני הבכורה ושנתיים אחרי נולד אחי.

בארץ אמא שלי למדה להיות מטפלת בילדים, ועד שנולדתי היא עבדה בחדר לידה, לא כמיילדת, אלא כמי שמקבלת את התינוק אחרי הלידה, רוחצת אותו ומכינה אותו עד שמביאים אותו לאם. היא מאוד אהבה את עבודתה ואמרה שהתינוקות האלה הם מלאכי אלוהים, והרי לא רואים את אלוהים בעולמנו יותר מדי. אבל כשנולדתי אבא שלי ביקש שתפסיק לעבוד. הוא הרוויח יפה ורצה להיות המפרנס.

לאבא שלי היה קו חלוקה של מוצרי חלב. הוא היה אוסף את הסחורה ממחלבות שונות, נוסע במשאית ומספק בעיר. הוא הרוויח היטב והיה גאה בזה. בעברו היה לוחם פרטיזן ביערות, בית"ריסט, אדם מאוד מיוחד. הרבה פעמים בחרו אותו להיות בורר בסכסוכים בין אנשים. מצבנו הכלכלי היה טוב. כבר בשנות ה־50 הייתה לנו בבית מכונת כביסה! זה היה לוקסוס שקשה לתאר אז. להורים שלי לא הייתה שום תודעה של חיסכון. אחרי מה שהם עברו — הם רק רצו לחיות טוב. וכך עשו!

המשך הפרק בספר המלא