נודד לזמנים אחרים

פתח דבר

באחת מנסיעותינו המשותפות להר הצופים אמרתי לידידי, פרופ' עמינדב דיקמן ז"ל, שפטררקה, מחשובי ההוגים והמשוררים בתרבות המערב, אינו נוכח כמעט בספרות ובתרבות העברית. בעוד שקודמו (ובמידה רבה יריבו) הגדול דנטה אליגיירי, מחבר הקומדיה האלוהית, תורגם פעמים אחדות לעברית, מצבו של פטררקה בעברית בכי רע. דיקמן שיתף אותי בכך שהוא עמל זה שנים על תרגום מאיטלקית של מבחר מקיף מקובץ שירת האהבה הידוע של פטררקה, הקנצוניירה — קובץ שעתיד לראות אור בקרוב. באותה נסיעה החלטנו אפוא שהגיעה העת להכין מבחר מתורגם מתוך כתיבתו הלטינית העשירה של פטררקה, שהייתה הבסיס להומניזם האירופי, ובמידה לא מבוטלת — לרנסנס ולמודרניות באופן כללי.

בעקבות שיחתנו בחרתי קטעים נבחרים לתרגום מתוך הפרוזה הלטינית של פטררקה, ודיקמן הוסיף קטעים אחדים מתוך השירה הלטינית. בהמשך גייסנו למשימה שני מתרגמים מצוינים נוספים מלטינית — אברהם ארואטי ונתן רון — והם הצטרפו אלינו למלאכת התרגום. התוצאה היא הספר שלפניכם, שיש לקוות כי יעורר עניין בעולם המחשבה והיצירה הפטררקי העשיר.

כמה חוקרים ואנשי ספר סייעו לנו לאורך העבודה על הספר וזו ההזדמנות להודות להם: מירי אליאב־פלדון, בנימין ארבל, דרור בורשטיין, צחי זמיר, יעל יוסטוס סגל, חנן יורן, אילנה פרדס, מנואלה קונסוני, מיכל קריסטל ויואב רינון. יעקב קרויזר סייע רבות באיתור של מקורות ומהדורות ואני מבקש להודות לו מקרב לב על עזרתו. תודה גדולה שמורה גם לצוות של הוצאת מאגנס: למנכ"ל יהונתן נדב, לעורך בני מר ולמנהל הייצור רם גולדברג.

בעיצומה של המלאכה על הספר, ב־2 ביוני 2022, הלך עמינדב דיקמן לעולמו לאחר מאבק במחלת הסרטן. נוכחותו הייחודית, אהבת הספר והדעת שלו, קולו וכמובן העברית החד־פעמית שלו חסרים לנו מאוד והספר כולו מוקדש לזכרו.

גור זק, ירושלים, 2023

מבוא: פטררקה וראשית ההומניזם

גור זק

פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304) הוא מהיוצרים וההוגים המשפיעים ביותר בהיסטוריה האנושית. לצד היותו מחבר קובץ שירת האהבה הידוע הקנצוניירה, שבמידה רבה עיצב את השירה הלירית המודרנית, פטררקה נחשב ל"אבי ההומניזם" — תנועת החזרה לתרבות הקלאסית הגדולה של יוון ורומא שפרחה החל במאה הארבע־עשרה. באמצעות הפרויקט המונומנטלי של החייאת התרבות הקלאסית פטררקה סייע בהנחת היסודות לרנסנס האיטלקי, ובמובנים רבים — ל"מודרניות" באופן כללי. ואף על פי כן, פטררקה כמעט אינו נוכח בתרבות העברית. פרט לספרון קטן ונפלא של תרגומים מתוך הקנצוניירה של לאה גולדברג, פטררקה כמעט לא תורגם לעברית.¹ המטרה של הספר הנוכחי היא לתקן במעט עיוות היסטורי זה ולתת לקורא העברי מבחר מייצג עד כמה שניתן של כתביו הלטיניים הרבים של פטררקה, ובכך, בתקווה, לעורר עניין בעולם הרוח והמחשבה העשיר של ההומניזם הפטררקי. במבוא זה אציג בתחילה את קורות חייו של פטררקה ומשם אעבור לדון במאפיינים המרכזיים של ההומניזם שלו, בניסיון להבהיר את חשיבותם ומשמעותם הן לזמנו והן לימינו אנו. אתעמק ראשית באופן שבו הניח את היסודות לחינוך ההומניסטי ומשם אעבור לצמיחת התודעה ההיסטורית בכתביו. חציו השני של המבוא יוקדש לדיון באידיאל האתי של "הדאגה לעצמי", המרכזי לכתביו הלטיניים, ובמתחים ובקונפליקטים המלווים אידיאל זה — קונפליקטים ההופכים בעצמם למאפיינים חשובים של ההומניזם הפטררקי.

***

פרנצ'סקו פטררקה נולד ב־20 ביולי 1304 בעיר אָרֶצוֹ שבטוסקנה, השוכנת כשישים קילומטרים דרומית לפירנצה. אביו, סר פטרקו, הוגלה מעירו פירנצה על רקע מאבקים פוליטיים בעיר כשנתיים לפני הולדת בנו. כמה חודשים קודם לכן הוגלה מהעיר מאותן סיבות גם גדול משוררי איטליה, דנטה אליגיירי (1321-1265), ופטררקה האב ודנטה קרוב לוודאי הכירו זה את זה היטב.²

את שנות ילדותו המוקדמות העביר פטררקה בעיקר עם אמו, אלטה קאניג'יאני (Eletta Canigiani), ואחיו הקטן ג'ררדו, בכפר הקטן אינצ'יזה (Incisa) השוכן בין פירנצה לארֶצו. אביו, שעבד בערים סמוכות, הגיע לבקרם מעת לעת. כשהיה פרנצ'סקו בן שבע העביר סר פטרקו את המשפחה לפיזה וזמן קצר לאחר מכן לאביניון שבדרום צרפת, שבה שכנה החל ב־1309 החצר האפיפיורית, במה שנודע כ"גלות בבל" של האפיפיורות.³

אביו של פטררקה, כמו גם סבו ואבי סבו, היו נוטריונים — מקצוע שהצריך היכרות עם החוק הרומי העתיק ובכך שימש בסיס חשוב לצמיחתה של שכבה עירונית משכילה בערי איטליה של שלהי ימי הביניים. בתמיכת אביו, שייעד את בנו לקריירה משפטית דומה לשלו, החל פטררקה ללמוד את מקצועות הדקדוק והרטוריקה אצל המורה קונבנבולה מפראטו (Convenevole da Prato) בעיר קַרְפַּנְטְרָה (Carpentras) הסמוכה לאביניון. באותם שיעורים פגש פרנצ'סקו הצעיר לראשונה בכתביהם של האורטור הרומי קיקרו (43-106 לפנה"ס) והמשורר הדגול ורגיליוס (19-70 לפנה"ס) ונולדה בקרבו התשוקה לספרות הרומית העתיקה. בנעוריו החל פטררקה ללמוד משפטים באוניברסיטת מוֹנפּלְיֶה והמשיך בכך באוניברסיטת בולוניה הידועה. במקביל ללימודי המשפטים טיפח בהתמדה את חיבתו לספרות הקלאסית והחל לרכוש כתבי יד של קיקרו והמשוררים הרומיים העתיקים, למגינת לבו של אביו. שנים מאוחר יותר תיאר פטררקה במכתב כיצד אביו זעם על כך שהוא מכלה את זמנו בקריאת ספרות במקום להקדיש עצמו כראוי ללימודי המשפטים. בהתקף זעם זרק האב אל האש את ספריו, ולתחינותיו של הבן הסכים בסופו של דבר למשות מהאש שני ספרים בלבד — האחד של שירת ורגיליוס והשני של כתביו על הרטוריקה של קיקרו.⁴

ב־1318, כשהיה בסך הכל בן ארבע־עשרה, מתה אמו של פטררקה. שיר הקינה שחיבר בלטינית עם מות האם הוא הראשון פרי עטו שהגיע לידינו.⁵ שמונה שנים מאוחר יותר, במהלך לימודיו בבולוניה, הלך לעולמו גם אביו. עם מות האב החליט פרנצ'סקו הצעיר להשאיר מאחור את קריירת המשפט שלה יועד, לשוב לאביניון ולהקדיש עצמו כל כולו לספרות.

אף שפטררקה עתיד להיות לאחד מגדולי המבקרים של הגלות האפיפיורית באביניון, הוא ידע להפיק את המיטב משהייתו בסמוך לחצר האפיפיור. אביניון של אותה עת הייתה צומת מרכזי שעברו בו אנשי הרוח, המדינאים ואנשי הכנסייה הבולטים של התקופה, ופטררקה יצר בכישרון רב קשר קרוב עם רבים מהם. הקשרים שטווה באותן שנים יצרו מעין רשת חברתית ענפה של מלומדים ואנשי כנסייה, והוא טיפח אותה בהתמדה בהמשך חייו, בעיקר דרך חליפת מכתבים. משמעותי במיוחד היה הקשר שיצר פטררקה עם בני משפחת האצולה הרומית קוֹלוֹנָה, שבכיר בניה — הקרדינל ג'ובאני קולונה — היה החל ב־1330 לפטרונו האישי. פטררקה מילא שירותים אדמיניסטרטיביים ופוליטיים שונים בעבור הקרדינל במשך שבע־עשרה השנים הבאות, ובתמורה נתן לו הקרדינל את האמצעים החומריים שאפשרו לו לטפח את שאיפותיו הספרותיות, אשר הלכו וגדלו בהתמדה. במסגרת מסעותיו בשירות פטרונו ביקר פטררקה ברחבי אירופה של זמנו, תר באדיקות אחר כתבי יד עתיקים שנזנחו ושאר שרידים מן העולם הרומי, והוסיף לטפח קשרים עם אישים רמי מעלה באירופה.

את פועלו הספרותי של פטררקה באותן שנים — ולמעשה למשך שארית חייו — ניתן לחלק לשני חלקים מרכזיים: מחד גיסא ניצבת הכתיבה של שירת האהבה בשפת העם, האיטלקית בניב הפלורנטיני שבה חיבר דנטה בראשית המאה הארבע־עשרה את הקומדיה האלוהית; מאידך גיסא ניצבות היצירות הרבות בלטינית, שפת המלומדים, המנסות לחקות את סגנון הכתיבה הקלאסי והן

לב לבו של הפרויקט ההומניסטי של פטררקה — פרויקט החייאת התרבות הקלאסית הגדולה, בעיקר זו הרומית.⁶

את שירת האהבה שלו, לפי עדותו, החל פטררקה לכתוב לאחר שפגש לראשונה את אהובתו, לאוּרָה, בכנסיית סנטה קלרה באביניון ב־6 באפריל 1327 (שחל בו "יום שישי הטוב", היום שבו מצוינת צליבתו של ישוע). בהתאם לקונבנציות המקובלות של השירה החצרונית, שהייתה פופולרית מאוד בזמנו, פטררקה מתאר את המפגש עם האהובה כאירוע הרה גורל המוביל להשתלטות מוחלטת של האהבה עליו. האהבה, כמקובל בז'אנר, נותרת בלתי ממומשת והיא מהווה את הבסיס למאות שירים שבהם בוחן פטררקה בדקדקנות את השפעת האהבה עליו ואת התנודות הבלתי פוסקות של נפשו — בחינה שהובילה רבים לראות בקובץ שירי האהבה של פטררקה, הקנצוניירה, את הבסיס לסובייקט המודרני, העסוק ללא לאות בבחינה מתמדת של פנימיותו. בשירתו, שמביאה לידי שלמות את סוגת הסונטה, פטררקה מתכתב באופן מתמיד עם משוררי האהבה המובילים של זמנו — בראשם דנטה אליגיירי — ומדגיש בניגוד לקודמו את מה שהוא תופס כאמביוולנטיות המהותית של האהבה: בעוד דנטה הציב בקומדיה האלוהית את אהובתו ביאטריצ'ה כמדריכה שמיימית המובילה אותו אל העדן, הרי שפטררקה מדגיש כל העת את ארציותה של אהובתו לאורה, ומתוך כך את השפעתה האמביוולנטית עליו — מקור להתעלות ולנפילה, לאושר עילאי ולסבל בלתי פוסק, בה בעת.⁷

אם שירת האהבה של פטררקה הופנתה לציבור הקוראים הרחב ולקחה חלק בתרבות הפופולרית של זמנו, הרי שהכתיבה הלטינית שלו הייתה פרויקט אליטיסטי במהותו שיועד לקבוצה מצומצמת יחסית של מלומדים הפזורים ברחבי אירופה (ובמובן זה, היה בכתיבה הלטינית גם אלמנט גלובלי מובהק). החל בשנות השלושים של המאה הארבע־עשרה התיישב פטררקה לתקופות ממושכות בכפר קטן סמוך לאביניון, ווֹקְלוּז, מקום נביעתו של נהר הסוֹרְג. יופיו של הטבע המקומי משך את פטררקה והוא ראה בהתבודדות שם מפלט מהשאון המאיים של העיר הגדולה ומהאינטריגות של החצר האפיפיורית. במקום זה, כפי שהוא מצהיר במכתב "אל הדורות הבאים" (Posteritati) — פורטרט אוטוביוגרפי שחיבר סמוך למותו — הוא הגה את מרבית יצירותיו הגדולות בשפה הלטינית שהעסיקו אותו בהמשך חייו: האפוס אפריקה, שנכתב בהתאם למתכונת של האפוסים הקלאסיים הגדולים, בראשם האינאיס של ורגיליוס, ועוסק במלחמה הפונית השנייה בין רומא לקרתגו; אוסף הביוגרפיות על אודות אנשי שם, שנכתבו בהתאם למודל של כתבי ההיסטוריונים העתיקים סווטוניוס וליוויוס; האוסף שירי רועים, שבו חידש את המודל הקלאסי של שירת הרועים של ורגיליוס והניח את היסודות ליצירות הפסטורלה של הרנסנס ועוד.

הכתיבה הלטינית של פטררקה הייתה מבחינתו אמצעי ראשון במעלה להחייאה של התרבות הקלאסית האבודה. לדידו של פטררקה, הוא חי בתקופה של שקיעה תרבותית ומוסרית חסרת תקדים, ואת התרופה לזה חיפש בחזרה לעולם הרומי העתיק. כפי שהוא מצהיר במכתב "אל הדורות הבאים": "שקעתי כמעט לחלוטין בלימוד העת העתיקה, בין היתר מכיוון שהעידן שאני חי בו תמיד עורר בי שאט נפש. סלידתי ממנו גדולה כל כך, עד שלולא אהבתי לקרובי עמדה מנגד, הייתי מעדיף להיוולד בכל עידן אחר ולשכוח את ימינו אלה. ברוחי נדדתי תמיד לזמנים אחרים". היה זה למעשה פטררקה שהניח את היסודות לראיית אלף השנים שהפרידו בין נפילת האימפריה הרומית לימיו כ"עידן החושך".⁸ מבחינה זו, פטררקה הוא גם האחראי

במידה רבה לעיצוב הפריאודיזציה ההיסטורית שעדיין מושלת בכיפה בעולם המערבי, כלומר חלוקת ההיסטוריה לשלוש תקופות מרכזיות: תור הזהב של התרבות הקלאסית של יוון ורומא, השקיעה של "ימי הביניים", והלידה מחדש — ה"רנסנס" — של העולם העתיק החל במאה הארבע־עשרה. לידה מחדש זו טמונה מבחינתו של פטררקה לא רק בחיקוי סוגות הכתיבה הקלאסיות, אלא גם בחזרה לסגנון הכתיבה הלטיני העתיק — בעיקר זה של קיקרו. את סגנון הכתיבה הלטינית של ימיו — במיוחד זה שהיה מקובל באוניברסיטאות בנות הזמן — פטררקה ראה כלא פחות מברברי, דוגמה להשחתה תרבותית נטולת מחילה.

כתביו השונים של פטררקה זכו להצלחה כבירה למן ההתחלה. שירת האהבה שלו הפכה פופולרית מאוד ואף הולחנה והושרה בכיכרות הערים, כפי שהוא מציין בסלידה לא פעם בכתביו (ראו למשל את דבריו בעניין במכתב 21.15 מתוך האוסף מכתבים לקרובים המתורגם בהמשך והעוסק ביחסו המורכב לדנטה). המוניטין של כתביו הלטיניים יצאו גם הם למרחוק, וב־1341, לפי עדותו, קיבל באותו יום ממש שתי הזמנות שונות להכתרה בזר הדפנה כמשורר הנבחר של זמנו — האחת מפריז, מקום מושבה של האוניברסיטה של פריז ומרכז הידע הפילוסופי והתיאולוגי של זמנו, והשנייה מרומא, ערש העולם העתיק המזוהה מבחינתו עם הספרות והרטוריקה הקלאסית. לאחר התלבטות קצרה בחר פטררקה כמובן ברומא, ושם נערך טקס ההכתרה המפואר שלו, במיטב המסורת הרומית, באפריל 1341. כמו במקרים רבים אחרים בכתיבתו של פטררקה, קשה מאוד לקבוע את הגבול בין המציאות ההיסטורית להבניה הרטורית שלה: האם הוא אכן קיבל באותו יום הזמנות זהות מפריז ומרומא, או שמא מדובר ביצירה של הנגדה רטורית מכוונת בין העולם האינטלקטואלי של זמנו, שהוא מרבה לבוז לו, לבין העולם העתיק הנערץ עליו? תהא אשר תהא האמת ההיסטורית, אין ספק שלעצם קיומו של טקס ההכתרה של פטררקה על הקפיטוליום ברומא היה תפקיד משמעותי בהתפתחות הרנסנס המוקדם ובקידום התפיסה שהתשוקה לתהילה ארצית אינה חטא שיש להישמר מפניו (כפי שסברו במידה רבה בימי הביניים), אלא אידיאל שראוי לפעול למענו.⁹

על אף חיבתו המוצהרת של פטררקה לחיי התבודדות והגות וסלידתו מחיי המעשה, הוא היה מעורב לא מעט בצמתים פוליטיים מרכזיים של זמנו. לצד הביקורת הנוקבת שלו על מעבר החצר האפיפיורית לאביניון והשחיתות הפושה בה — ביקורת שהביע במכתבים פומביים רבים — פטררקה תמך באופן פעיל בניסיון להפיכה עממית שהנהיג ברומא הרפורמטור הכריזמטי קולא די ריאנצו (di Rienzo, 1354-1313) במחצית השנייה של שנות הארבעים של המאה. קולא היה רומאי ממעמד נמוך, שבדומה לפטררקה העריץ את רומא העתיקה ושאף להחזירה לימי גדולתה על ידי כינונה מחדש של הרפובליקה הרומית. ב־19 במאי 1347 עלה קולא בראש המון חמוש על גבעת הקפיטוליום ברומא, תקף פיזית את ראשי משפחות האצולה במקום והורה על הנהגתה של חוקה חדשה ברומא, המעבירה את השליטה בעיר לעם. את עצמו הכתיר ל"טריביון העם הרומי". לאחר שהגיעו לפטררקה, ששהה אז באביניון, החדשות על ההפיכה, הוא כתב מכתב תמיכה ארוך לקולא, שבו שיבח את ה"חירות" של העם הרומי וקרא לקולא להתמיד בהפיכתו הצודקת.¹⁰ פטררקה אף השווה במכתב את קולא לברוטוס, מייסד הרפובליקה העתיקה, וכן לברוטוס המאוחר יותר, רוצחו של יוליוס קיסר. בין פטררקה וקולא התפתחה חליפת מכתבים אוהדת. בהדרגה, עם זאת, התברר שקולא אימץ לעצמו עוד ועוד גינונים של שליט יחיד, פעל להצרת צעדיהן של משפחות האצולה המקומיות, בראשן משפחת קולונה, והשית מסים גבוהים על הציבור למימון הוצאות שלטונו. בדצמבר של אותה שנה התערער מעמדו והוא נאלץ לברוח מרומא ולחפש מקלט באביניון — שבה עדיין זכה לאוזן קשבת מצדו של פטררקה. בהגיעו לאביניון קולא נעצר, נכלא, ומאוחר יותר שוחרר וחזר לרומא, ושם גם נהרג ב־1354 במהלך ניסיונות להחזיר לעצמו את השליטה בעיר.

מעורבותו של פטררקה בפרשת קולא הובילה למשבר עמוק ביחסים בינו לבין פטרוניו ממשפחת קולונה. המשבר, לצד ההרס העצום שגרמה לו המגיפה השחורה של 1348 — שבה הלכו לעולמם אהובתו לאורה וכן פטרונו הקרדינל קולונה — הובילו להחלטתו של פטררקה לעזוב את אביניון ולשוב להשתקע באיטליה. ב־1350 ביקר לראשונה בחייו בעיר אבותיו פירנצה. הוא עבר דרך העיר במסע עלייה לרגל לרומא במסגרת חגיגות היובל שעליהן הכריז האפיפיור קלמנס השישי. בהתקרבו אל העיר הגיע לקבל את פניו ג'ובאני בוקאצ'ו, מחבר דקאמרון, שהיה אז הדמות הבולטת בחבורה של אנשי ספר מעריצי פטררקה בפירנצה. פטררקה שהה בעיר כשבועיים, ובמהלכם ניסו בוקאצ'ו ורעיו לשכנעו לעבור להתגורר בעיר אבותיו. בוקאצ'ו אף פעל להחזרת הרכוש שנלקח ממשפחתו של פטררקה עת הוגלתה מהעיר. עם זאת, למגינת לבם של בוקאצ'ו וחבריו, פטררקה בחר בסופו של דבר להשתקע במילאנו, שהייתה אז אויבתה של פירנצה, כבן חסותו של הדוכס המקומי ג'ובאני ויסקונטי. הבחירה של פטררקה להתיישב במילאנו הובילה לתגובה נזעמת במיוחד של בוקאצ'ו, שכתב לפטררקה מכתב ארוך ב־1353, ובו האשים אותו בוויתור על אידיאל החירות שבו דגל לאורך חייו ובכניעה לטירנים. פטררקה מעולם לא השיב לאותו מכתב של בוקאצ'ו, אולם כמה חודשים מאוחר יותר שלח מכתב לידיד משותף שלהם, פרנצ'סקו נֶלִי, ובו הסביר שהוא זוכה מוויסקונטי לחופש מוחלט לטיפוח יצירותיו ולימודיו וכי אינו מחויב לשרתו בכלום, טענה שניכר שלא עמדה לחלוטין במבחן המציאות.¹¹

פטררקה שהה במילאנו כשמונה שנים כאורחו של ויסקונטי, ומאוחר יותר עבר להתגורר במשך תקופות ארוכות יחסית בוונציה ובפדובה, לפני שהשתקע לקראת סוף חייו באחוזה קטנה בארקואה (Arquà) הסמוכה לפדובה, הידועה היום כארקואה־פטררקה. בשנות חייו המאוחרות המשיך פטררקה לשקוד על עריכת יצירותיו — כולל שירתו בשפת העם — ולטפח את הפרויקט ההומניסטי של החייאת התרבות הקלאסית שלו הקדיש את חייו. במכתב שכתב לבוקאצ'ו ב־1372 (מכתבים לקרובים, 17.2), כשנתיים לפני מותו, הגיב פטררקה לבקשתו של בוקאצ'ו לפרוש מכתיבה ולימוד כדי לדאוג לבריאותו הרופפת. במכתבו הדגיש בוקאצ'ו כי פטררקה הוא ראש וראשון לקהילה הולכת וגדלה של מחדשי התרבות הקלאסית ההולכים בדרכיו, והוא קרא לפטררקה לפרוש בין היתר כדי "להשאיר משהו לאחרים לכתוב עליו". בתגובה, פטררקה הצהיר שהמוניטין שיצאו לו כמוביל תנועת האוונגרד ההומניסטית רק מחזקים את רצונו להמשיך בפועלו וכי הוא מקווה שהמוות ימצא אותו "קורא וכותב". זמן לא רב לאחר מכן, בלילה שבין 18 ל־19 ביולי 1374, יום אחד לפני יום הולדתו השבעים, פטררקה מת, רכון על שולחן הכתיבה שלו.

המשך הפרק בספר המלא