המלכים של סייפרס 3 - גולדן לנצח

פרק 1

ווסט

"משהו ממש לא בסדר."

אני חש זאת בבטני ולא מפסיק להתהלך בעצבנות מאז שהגעתי הביתה לפני שעה. אני לא מסוגל להסביר, אבל אני יודע שאני צודק.

"אולי היא רק עסוקה במשהו," מתערבת ג'וס, ומרימה אליי את עיניה ממקומה על הספה, בין דיין לסטרלינג.

"עסוקה מכדי לענות פעם אחת מתוך חמש הפעמים שהתקשרתי? עסוקה מכדי להשיב לאחת משבע ההודעות ששלחתי?" אני מניד בראשי, וחוזר אל החלון. "היא לא הייתה סתם... לא מגיבה."

ג'וס שוב משתתקת והעצבים שלי מרוטים. הפרנויה התחילה בזמן השיחה שלי עם קייסי מוקדם יותר, כששמעתי שווִין הגיע אליה ואל פרקר. ועכשיו הדרומית נעלמה.

"לעזאזל עם זה. אני נוסע לשם." המילים עוד לא יצאו מפי והמפתחות כבר בידי.

"טוב, תנשום. אתה מחפש אותה רק שעה," ג'וס פונה אל ההיגיון שלי. "אני יודעת שזה מרגיש כאילו עבר זמן רב יותר, אבל... אתה לא חושב שכדאי שתתאפק? אולי זו רק בלו מענישה אותך קצת. כאילו, יכול להיות שלא כל כך מצאה חן בעיניה העובדה שנפגשת עם קייסי, למרות מה שאמרה. לא?"

ג'וס מחייכת אחרי שהיא מדברת, אבל היא לא מכירה את הדרומית כמוני. אם זה היה קשור לעובדה שהלכתי לפגוש את קייסי, היא לא הייתה מתעלמת ממני. יותר הגיוני שתארגן פגישה בין האגרוף שלה לפנים שלי. או, אתם יודעים, תוריד אלת בייסבול על החלון הקדמי של המכונית שלי.

"אני רק אומרת שלפני שתתנהג כמו איש מערות ותשבור את הדלת בבית שלה, תנסה להתקשר שוב," מציעה ג'וס.

אני שוקל את זה, חושב להמתין עד שאוכל להודיע על בואי, במקום לצוץ פתאום מול הדלת שלה, אבל כשמדובר בה, נדיר שהיגיון ותבונה משחקים אצלי תפקיד. כל מה שאני יודע הוא שאני חייב לשמוע את הקול שלה, או לראות אותה במו עיניי.

עכשיו.

ברגע זה.

"אם היא תתרגז עליי שבאתי, אז שתתרגז," אני מודיע. ההחלטה התקבלה.

אני מרגיש שג'וס נועצת בי את עיניה וחושבת שעליי ללחוץ מעט על הבלמים, אבל אני מתכוון לפעול בעניין על פי תחושת הבטן שלי.

"כדאי שנבוא איתך," אומר דיין וקם מייד ממקומו.

"כן," מוסיף סטרלינג. "אם משהו לא בסדר, לפחות לא תיכנס לשם בלי גיבוי."

"גם אני באה," מצטרפת ג'וס. אני מביט בה ולובש את מעילי, נאנח בידיעה שאין דבר שאוכל לעשות שימנע משלושתם להצטרף אליי.

"בסדר, אבל תישארו מאחוריי," אני מתעקש. "ככה שאם הכול בסדר — וכדאי מאוד שיהיה — תוכלו פשוט לנסוע משם."

סטרלינג מהנהן ולא מתווכח.

שלושתם צועדים בעקבותיי אל המעלית, ונדמה שהירידה אל החניה אורכת שעות. אני מתוח בשל העובדה שלא שמעתי דבר אחרי שניסיתי ליצור קשר. אני מרגיש כאילו יבשת שלמה מפרידה ביני לבין הדרומית, במקום כמה קילומטרים.

אני כבר בתוך המכונית, המנוע מתעורר לחיים, והדברים שאמרתי מהדהדים בתוך ראשי. שלוש מילים שאמרתי רק אתמול בלילה. שלוש מילים שמעולם לא אמרתי לבחורה, כל חיי.

אמרתי לדרומית שאני אוהב אותה, ואני נשבע שאני מרגיש את זה אפילו עמוק יותר עכשיו, אחרי שאמרתי את המילים בקול. זה מה שמניע אותי הערב, מה שגורם לי להתעלם מעצותיה של ג'וס ולמהר מתוך החניה בחריקת צמיגים.

אם משהו לא בסדר, אם אני עומד להיכנס לתוך הסכנה... היא שווה את זה.

"פאק."

אני נועץ מבט באור האדום שמופיע ועולה לי שניות יקרות, אבל הוא נותן לי רגע להביט בטלפון.

אולי היא התקשרה חזרה ופספסתי את הצלצול.

אולי היא כתבה לי שהיא בסדר.

ההודעה היחידה היא מפנדורה, והיא גורמת ללסת שלי להתכווץ בתסכול. בדרך כלל אני מתעלם מהקשקושים שלה, אבל מסיבה כלשהי, הפעם אני לא עושה זאת. במקום, אני מקליק על האייקון המנומר, השחור-ורוד ו... הלב שלי צונח.

הודעה קופצת במסך.

דיין: ראית את העדכון האחרון של פנדורה?

ואני לא יכול אפילו לענות, כי עכשיו סטרלינג מתקשר.

"אני רואה עכשיו," אני עונה, מרגיש שהדם שלי רותח, למרות הטמפרטורות הקרובות לקיפאון במכונית ומחוצה לה.

"נראה שצדקת. וין חזר אל דרכיו המפוקפקות."

כשאני שומע את דבריו של סטרלינג, ליבי דוהר פי כמה וכמה, כי אני יודע שהוא צודק. עכשיו גיליתי שווין היה לאחרונה בקשר עם פרקר וקייסי, וזה עלול להעיד על כך שהוא רואה בדרומית עוד קצה רופף שיש לקשור.

אין לי מושג מה תורם הזרע המגעיל שלי אמר או עשה לה, אבל אני יודע שזה לא יכול להיות משהו טוב.

זה אף פעם לא טוב כשמדובר בו.

האור מתחלף לירוק ואני דוהר לתוך הצומת בפזיזות חסרת מעצורים. כבר היה בתוכי ניצוץ שדחק בי לנסוע למצוא אותה במהירות האפשרית, אבל אחרי שראיתי את הפוסט של פנדורה, הניצוץ הפך למדורת ענק.

אני נשבע שאם הוא אפילו נשם לעברה בצורה לא נכונה... אני אעמוד מעל ארון הקבורה של המנוול הזה.

#עקבו_אחריי

@המלכה פנדורה

מה יש לנו פה, יפים שלי?

אני לא יכולה לומר בביטחון, אבל רכב השטח הזה נראה די מוכר. יכול להיות שהוא שייך לצי המכוניות של ה'אבא היקר'? אם כן, נראה שהוא החל להתעניין בחיי האהבה של המלך מידאס.

מישהו צילם את זה לפני זמן מה, ואני מודה שדחיתי את הפרסום בתקווה שמישהו יאשר את זהותו. אל תחששו, לא התרככתי.

עם זאת, היה יכול להיות נחמד אם מישהו היה מוסיף פרטים או עוד תמונות כדי להעניק לנו נקודת התייחסות.

זאת אומרת, כל מה שאנחנו רואים כאן הוא את ה'בחורה החדשה' יוצאת מתוך רכב שאני חושדת ששייך ל'אבא היקר', והיא נראית די מוטרדת.

אבל יש לי שאלות!

אוקיי, בואו נגיד שהמבקר הוא מי שאני חושבת שהוא. האם הם חוזרים ממקום כלשהו או שהם פשוט קיימו פגישה בשביל הגישה לביתה של ה'בחורה החדשה', בסגנון הכנופיות?

כמה זמן ארך הביקור?

על מה לעזאזל הם דיברו?

האם יש לזה קשר לכך שה'בחורה החדשה' ו'חיית הטרף הסקסית' נראו סועדים יחד הערב? האם הפגישה היא סוג של אזהרה בשמו של המלך מידאס?

בעוד שכולנו יודעים היטב שהקוורטרבק האהוב שלנו יודע לעמוד על שלו, אולי 'אבא היקר' פשוט החליט לקחת את העניינים לידיו הערב, ותבע שה'בחורה החדשה' תכבד את שמה של משפחת גולדן.

אלה רק ניחושים, כמובן, אבל ברגע שאדע יותר, אתם תהיו הראשונים לשמוע על כך.

להתראות, אנשים.

~פ'

פרק 2

בלו

העובדה שווסט מפוצץ לי את הטלפון בשיחות ובהודעות מעידה על כך שהוא עומד לאבד את זה, אם זה לא קרה כבר. בשלב זה הוא בטח התחיל לחשוב על הדבר הגרוע ביותר, ואני לא משוכנעת שהגרוע ביותר הוא לא בדיוק מה שקרה עכשיו. כשדחקו אותי לפינה ואיימו עליי.

הוא ירצה הסבר לכך שהתעלמתי מהטלפונים ומההודעות שלו, יבקש תשובה מדוע לא עמדתי בתוכנית שלנו להיות בקשר כשיחזור מהפגישה עם קייסי, אבל אני לא מסוגלת להיכנס לזה איתו. ככל שידע פחות, ככה עדיף. וככל שאוכל לצאת מהעיר המחורבנת הזאת כמה שיותר מהר, כך ייטב לכולנו.

באותו רגע, ג'ולס מתקשרת, אחריה לקסי ואז סקאר. אני מתעלמת מכל השיחות וממשיכה לנוע. שעון בלתי נראה תלוי מעל ראשי, ולדבריו של וין, הוא סופר לאחור.

אם אני מכירה את ווסט, הוא כבר סורק את רחובות סייפרס פוינט בחיפוש אחריי. פתאום אני מתחרטת שלא שלחתי לו לפחות הודעה שאני בסדר. זה שקר מוחלט, דרך אגב. אני הכול חוץ מבסדר. אני שבר כלי. ברמה כזו שברגע שהצלחתי לראות מבעד לדמעות הזעם, שלפתי מייד את המזוודות מהארון ומילאתי אותן בכל מה שנראה לי חיוני. הצלחתי להתאפק זמן מה, אבל הדמעות חזרו. האריזה הפכה להתקף בכי שגרם לי לשבור חפצים במכות אגרוף, פשוט מתוך כעס.

הטלפון שלי שוב מזמזם, זה ווסט, כפי ששיערתי שיהיה. אני מודעת לכך שהוא מודאג אבל עכשיו אני חושבת רק בכיוון אחד, והוא אומר לי לעשות את מה שבאתי לעשות בצד הזה של העיר, ואז לעזוב.

במהירות.

אני מציצה בחלון החשוך של הבית שלא ביקרתי בו שנים. הייתה לי סיבה טובה, יש לי מספיק צרות בחיים גם ככה.

בשנייה שכף רגלי נוגעת במדרגה הראשונה במרפסת הכניסה, מכה בי משב רוח קפוא, בכוח. כמו סימן שמזהיר אותי לא לעשות את זה, דוחק בי להסתובב ולחזור הביתה בלי לדפוק בדלת.

אבל השטן שהתקרב מעט יותר מדי הערב, הפך את הביקור הזה להכרחי. אפילו אם לא אעשה דבר טוב אחד בחיים האלה, אני לא איכשל בהגנה על אחותי.

כלב נוהם ונובח מצידה השני של הדלת כשאני דופקת, והפרנויה גורמת לי להציץ מעבר לכתפי. זו גם ברכה וגם קללה שאורות המרפסת כבויים. בעוד אני מברכת על האפשרות להיטמע בחשכה, המשמעות היא שאני לא מסוגלת לראות את הסביבה בבירור. כבחורה שחיה בדרום העיר כל חייה, אני מכירה את הסכנות שאורבות בחושך.

קול הצעדים המתקרבים אל הדלת אמור לגרום לי למעט נחמה, אבל הוא לא, רק מכיוון שאני יודעת שהסיפורים שהיו נפוצים בשכונה שלי בשנים האחרונות אינם בדויים. כל מה ששמעתי על טומי נבארו נכון במאת האחוזים, אבל מה שמבדיל בינו לבין וין הוא שהאחד הוא השטן שאני מכירה, בעוד שהשני נשאר מסתורי לחלוטין — יצור יוצא דופן שאין לי כל שליטה עליו, כזה שאני לא יכולה לצפות את צעדיו.

פקודה חדה שנאמרת בספרדית משתיקה את הכלב הנוהם. אחריה הפסקה קצרה, שבה אני מדמיינת את טומי בודק מבעד לחור ההצצה, לפני שהוא פותח מה שנשמע כמו עשרה מנעולים כבדים. לבסוף, הדלת נפתחת.

מבטו הסקרן נח עליי והוא ללא ספק מבולבל, אבל אני מניחה שהוא יודע שהדברים כנראה קשים אם אני עומדת כאן.

"שיט, רואיז הקטנה. הרבה זמן לא התראינו," הוא מלגלג, מחזיק קיסם בין שיניו.

הוא סורק אותי במבטו, משתהה לשנייה על ידי החבושה בצורה עלובה. אני לא מסבירה שהפצע נגרם בגללי — התוצאה האומללה של המכה שנתתי למראה בהתקף זעם אחרי שווין עזב — והוא לא שואל. במקום זה, הוא רק נשען על המשקוף, ועל פניו חיוך שטני.

שנאתי להיקרא רואיז הקטנה גם כשריקי ואני היינו זוג. עכשיו זה עולה לי על העצבים, כי כולם, כולל טומי, יודעים שזה נגמר לפני זמן רב.

"בלו," אני נאנחת. "שמי הוא בלו. תמיד היה."

"כן, שיהיה. בכית או משהו? את נראית חרא."

עבר לא מעט זמן מאז שרציתי כל כך לבעוט למישהו בביצים, אבל כן, הנה הוא, הדחף המוכר כל כך.

"אני צריכה טובה."

"רגע, תעצרי שנייה," הוא צוחק. "טובות זה דברים שעושים בחינם. כל מה שיש לי להציע מגיע עם תג מחיר. את יודעת את זה."

אני נועצת בו מבט, זוכרת את הפעמים הרבות שקיללתי אותו שהוא מניאק, כפי שהוא מתנהג ברגע זה. פתאום אני משוכנעת עוד יותר שזו טעות. הוא כנראה מבחין על פי הבעת פניי שאני רחוקה מלהיות משועשעת, ומגלגל את עיניו.

"תירגעי. אני צוחק. תגידי לי מה את צריכה ואני אגיד לך כמה זה יעלה. ואז, אני מקווה שאוכל לחזור אל הספה ולצפות בתוכנית שלי."

עיניי ממהרות שוב להביט מעבר לכתפי, כדי להבטיח שאיש לא רואה אותי.

"כאן בחוץ?" אני שואלת. "זאת אומרת, אנחנו לא יכולים להיכנס פנימה? אני מעדיפה שלא כל השכונה תראה אותי."

כשאני מסיימת לדבר חיוכו מתרחב.

"לא יודע אם שמת לב, אבל אני כבר נמצא בפנים, וזה אומר שזו יותר בעיה שלך, רואיז הקטנה," הוא אומר בצחוק קצר. "אבל תצטרכי להזדרז. אמרתי לך שיש דברים שאני צריך לעשות."

טומי היה מניאק גם כשנהג לבלות עם ריקי והאנטר בעבר, לפני שהתחיל לעוף על עצמו במידה שהם כבר לא סבלו להיות בסביבתו.

"אני צריכה ל... לבצע רכישה," אני מכריחה את עצמי להגיד, מבינה שההגדרה לעשות לי טובה לא תתאים כאן, לפי דבריו.

הוא זוקף את הגבה בסקרנות. "איזו מין רכישה?"

"מהסוג שאוכל להשתמש בו כדי להגן על עצמי ועל אחותי. ו... אם אפשר גם כדורים," אני מוסיפה, שומעת שקולי רועד בגלל עצם הדבר שאני חושבת עליו, שוקלת לעשות אותו.

"אה, אני מבין." החיוך השחצני חוזר. "יש לזה קשר לתמונה שפנדורה כרגע העלתה?"

"איזו תמונה?" הלב שלי דוהר לשמע השאלה.

"זו שבה רואים אותך יוצאת מהרכב של גולדן. את לא האדם הראשון שרוצה לירות בבן זונה הזה."

הוא צוחק, אבל אני כלל לא משועשעת, וכשהטלפון שלי שוב מצלצל, אני גם לא מופתעת שהפעם זה ריקי. מתברר שאני האחרונה שיודעת שפנדורה כבר חשפה את המפגש עם וין. הלכה התוכנית לעזוב בשקט אל תוך הלילה.

שיט.

כשהפחד שלי התגבר והמחשבות התרוצצו לאלף כיוונים, אפילו לא חשבתי שאחד המשרתים שלה עלול לראות. זו רק סיבה טובה יותר לכך שאסור לי להיות כאן.

"פשוט... תשכח מזה."

אני כבר בחצי הדרך במורד המדרגות כשאני אומרת את המילים, מתחרטת שחשבתי שזה עשוי להיות רעיון טוב. כלומר, כן, יש לי סיבות רבות לפחד מווין גולדן, אבל אם יש דבר אחד שאני יודעת בוודאות על העיר הזו, הוא שסודות לא נשמרים כשפנדורה בסביבה.

"אני אשים בצד משהו שאני חושב שיתאים לך, כי אם זה מוצא חן בעינייך או לא, את תחזרי, רואיז הקטנה," קורא אחריי טומי.

אני לא טורחת לענות כשהוא מתבונן בי מתרחקת במהירות, מפלסת את דרכי בשלג. רק מפני שעמוק בליבי, אני כמעט בטוחה שהוא צודק.