שבע פנים לאישה

הקדמה
בנימה אישית

מאז הפכתי להיות אשת מקצוע עם אוריינטציה פמיניסטית אני מנסה לפענח את חידת הנשיות. תורת המגדר סייעה לי בכך, הפילוסופיה הפמיניסטית עזרה לי לדייק את חשיבתי ולפרק מיתוסים שכלל לא שיערתי שהם תולדה של חשיבה מגדרית גזענית. נחשפתי בעוצמה לבטן הרכה שלי, לפגיעות שלי. במהלך עשרות שנות עבודתי כמטפלת, כמנחה, כמרצה וכסופרת עסקתי בחידת הנשיות. היה לי צורך להבין את פשר הפגיעות שלי כאישה, שלנו כנשים; רציתי לפענח את הכאב הזה והאמנתי שהבנה עשויה לרפא אותנו. עם חלוף הזמן כתבתי את הכאב האישי שלי ואת תובנותיי, שצמחו בהדרגה במהלך השנים, בספריי העיוניים לצד ספרי הפרוזה שלי. הכתיבה מוסיפה ללוות אותי כחברה קרובה, התומכת בי ומושיטה לי יד שאמשיך בחקירה ובעשייה.

ספרה של ד"ר ריאן אייזלר הגביע והלהב (יצא לאור ב-1987 בארצות הברית ותורגם לעברית על ידי תמר אורן, הוצאת גל, 2002), שתרם תרומה מהפכנית בהבנת האבולוציה האנושית, מערער את מה שחשבנו שהוא "ככה" מאז ומעולם. כלומר, שיסודות החברה האנושית מבוססים על מודל השליטה והכוח הגברי ולא רק באישה, אלא בכל אורחות החיים, בחברה, בעסקים ובפוליטיקה. חפירות ארכיאולוגיות מקבלות פרשנות מעודכנת ומהפכנית בעזרת כלי ניתוח חדשניים, המלמדים אותנו על קיומה של חברה אנושית קדומה, שאורח החיים בה הונהג בעזרת מודל השותפות, שם האלות היו המשפיעות על החיים החומריים והרוחניים כאחד.

יש ראיות ממצרים ומאירופה, וגם מהסהר הפורה, כי שורשיו של החיבור בין נשיות לבין צדק, חוכמה ותבונה נעוצים בתקופה קדומה מאוד. מאעת היא אלת הצדק המצרית. גם אחרי כפיית השליטה הגברית, עדיין נודעו האלה המצרית איסיס והאלה היוונית דמטר כנותנות חוקים וכמקור לתבונה, חוכמה, עצה וצדק (שם, עמ' 102-101).

תהליך הפיכתה של החברה האנושית מחברה החיה לאורה של שותפות ושאיפה לשלום לחברה הדוגלת בשליטה ובמלחמות היה רצוף בדם, בדמעות וגם ברצח של חברות שלמות, בהשמדה טוטלית של תרבויות על מסורותיהן ובעיקר בחיסול הדרגתי עד מוחלט של כל שריד מהעולם שהעריץ את האלות, שהשפיעו מחוכמתן וממנהיגותן המושתתת על שותפות וחמלה. את האלות החליף אל זכר נוקם ונוטר, ששליחיו בשר ודם (הכוהנים) משכתבים את ההיסטוריה האנושית, מחוקקים חוקים המתירים מעשי זוועה וגם מדירים את האישה לשולי החברה ומתירים את דמה. מיעוטן של נשים בדפי ההיסטוריה והכחדה כמעט מלאה של תרומתן להתפתחות התרבות מעידים על כך. הנה כמה שורות מספרה של ד"ר ריאן אייזלר על אותה "טרנספורמציה תרבותית":

ברור כי תורת מוסר הכופה על נשים להיות שפחות מין של גברים, נאכפה כמענה לענות על הצרכים הכלכליים של מערכת נוקשה בשליטה גברית, שבה הרכוש המועבר מאב לבן וכל הרווחים מעבודת נשים וילדים הצטברו בידי הגבר. היא נאכפה גם כדי לענות על הדרישה הפוליטית והאידיאולוגית, להפוך על פיהן את המציאויות החברתיות של הסדר הישן, שבו היו נשים בנות חורין מבחינה מינית, כלכלית ופוליטית, והאלה הייתה בו האלוהות העליונה. שהרי רק באמצעות מהפך שכזה ניתן לקיים מבנה כוח המושתת על דירוג נוקשה (שם, עמ' 141).

תהליכי שינוי לוקחים שנים רבות, העבר אינו נמחק לגמרי. כוחן של האלות קיים בתודעה גם כאשר ברורה עליונותו של האל הזכר. ספרה של אייזלר הוא מהפכני, כאמור, וגם זכה לתהודה עולמית בזמנו. העדויות מתפרשות ונחשפות.

כדי לתאר את שני הכוחות, "הגברי" ו"הנשי", הנמצאים במאבק שלא נגמר, משתמשת ד"ר ריאן אייזלר בספרה במונחים: אנדרוקרטיה¹ (androcracy) וגילאניה² (gylany) (שם, עמ' 149-148). אנחנו מכירים כמובן את העדויות על כוח השליטה הגברי שעשה הכול כדי לדכא, להכחיד ולהסתיר ביטויים של תרבות נשית (חמלה, רכות, רדיפה אחר שלום) ולא הסתפק בכך, אלא פעל בנחישות ובאכזריות כדי למחוק כל זכר לאותה תרבות. אייזלר מביאה בספרה עדויות היסטוריות שהמאבק לא תם, הוא ממשיך ומתקיים. קיימת מחזוריות של גיחות קצרות־ימים של תרבות נשית, כפי שקרה, למשל, במאה ה-12 עם הופעת הטרובדורים (שם, עמ' 190) ותגובות הנגד האכזריות שהונהגו על ידי הכנסייה הנוצרית במשך מאות בשנים, בין השאר בציד מכשפות (הידוע שבהם הוא ציד המכשפות בעיירה האמריקנית סיילם, שבקולוניית מסצ'וסטס בשנת 1692). כל "חטאן" של נשים אלה היה בהיותן נשים חזקות, שעסקו בריפוי ונתפסו כמיניות וכשטניות.

בספרו לאהוב במאה ה-21 (בבל, 2019), מתאר ד"ר דניאל דריי את תהליך המחיקה של העדויות ההיסטוריות, תהליך שלא ניתן היה להשלימו, וכך למזלנו אנחנו יכולים ללמוד ממקור ראשון על עברנו ההיסטורי־תרבותי:

תהליך הפטריארכליזציה של העולם כולו היה אמנם אלים ועקבי, אך איטי. החברות המטריארכליות היו נפוצות מאוד ומושרשות בציוויליזציה האנושית האוניברסלית, ולכן לא היה אפשר לטאטא אותן במהירות מעל במת ההיסטוריה. חברות מטריארכליות קטנות מתקיימות עד היום באזורים שונים בעולם. הן שרדו בעיקר באזורים מרוחקים — בהרים, במדבריות, באיים וביערות גדולים" (שם, עמ' 109).

חולפות שנים רבות עד שנורמת השליטה הגברית, בהשראת אל זכר עליון הרואה כל, הופכת ל"טבעית", כמו הייתה שם מאז ומעולם. אבל לא ניתן למחוק לגמרי את אותם יסודות קדומים של עוצמה נשית שוחרת שלום, מכילה ומזינה. האמונות הללו לא נכחדו לגמרי, אפשר לראותן כמוסר כפול, הבא לידי ביטוי במימוש יסודות המוסר בחברה המודרנית. מצד אחד, תפיסה מוסרית, המציגה שוויון חוקתי לכל (לכאורה), ומצד אחר, תפיסה המתירה גישה מפלה כלפי נשים (כמו גם כלפי מיעוטים). הפמיניזם המודרני, שפרץ לתודעה העולמית בשנות הששים של המאה העשרים, הניח סוגייה זו על שולחננו. לא עוד קבלה אוטומטית של הסדר החברתי הקיים. התגובה הגברית לכך, שהתפשטה מקיר לקיר ברחבי העולם (לצד נשים שתמכו בה), ביטאה זעם ותדהמה על תעוזתן־"חוצפתן" של נשים להרים את ראשן.

אותן תנודות בין גלי גיחה נשיים (גיליאניים) לבין תגובת נגד אנדרוקרטית (גברית) טלטלו גם אותי באופן אישי. הן באו לידי ביטוי בשותפות המקצועית שהגינו, ביוזמתי, בן זוגי, ד"ר חן נרדי ואנוכי, בהקמת מכון "דיאלוג" ב-1990. היינו כחולמים, הרוח הפמיניסטית שלי הניפה את המפרשים ושנתיים לאחר הקמת המכון חן הצטרף למסע בשמחה ובהתרגשות. אבל מסע זה לא היה רגוע. גלים של התנגדויות ומאבקים הדדיים, קנאה ותחרותיות היו שם מההתחלה. זו הייתה שותפות מלאת סדקים, שחשפה אותי להדרה ולבלימות מסוגים שונים ("תקרות זכוכית ובטון") מבית ומחוץ, ובעיקר לרוחות קרב עוצמתיות שהיו רחוקות מרחק רב מרוח השלום, ההכלה, הפרגון והשותפות שאליה ייחלתי. ב-2016 ביקש חן לפרק את השותפות המקצועית. מאז חלפו שנים אחדות והשתקמתי. אנחנו ביחד וגם לחוד, יוצרים ופועלים, אני בשלי וחן בשלו, אבל תחושת האובדן מלווה אותי. ובכל זאת אני צופה קדימה ולא מאבדת את התקווה שאנחנו, כולנו, החברה האנושית, בדרך הנכונה.

מכל מה שכתבתי עד עכשיו מתבקשת השאלה — האם המהפכה הפמיניסטית של עשרות השנים האחרונות היא עוד גל שגורלו לדעוך? האם המקרים המתרבים והולכים, לצערנו, של רצח נשים אינם מעידים על כך? אני שותפה לאמונתה של אייזלר, שהמסה הקריטית של נשים שיחזרו לזירה ולמרכז הבמה תחולל את השינוי. העובדה שהמודעות הנשית החדשה התפשטה בכל רחבי העולם והגיעה גם למקומות הנידחים ביותר — מחזקת אותי באמונתי זו.

נתונים על עולם אחר שידענו, עולם שנעלם, מחזירים אותי לשנות השמונים של המאה העשרים, תקופה שבה התוודעתי לשיח הפמיניסטי על אודות מנהיגות נשית המבוססת על מודל השותפות. אני זוכרת את התרגשותי, שלימים קיבלה ביטוי בפרק שלם בספרי נשים חסרות מנוח (פרדס, 2007). כשאני מחברת מידע זה לניתוח המבריק על שבע אלות מיתולוגיות המתארות את השלם הנשי, שאותו תרמה לנו ג'ין שינודה בולן בספרה אלות בכל אישה (מאנגלית מיכל רון, מודן, 2002), אני מקבלת פרספקטיבה רחבה, מעמיקה ומהימנה על הנשיות כמכילה יכולות, איכויות וכישרונות מגוונים, שחלקם מכונים בטעות "גבריים". יכולה אישה שיהיו בה אמביציות ותחרותיות, אך אלו יכולים להיות מתועלים לעבודת צוות ולשיתוף פעולה. מודל השליטה באחר אינו מוביל בהכרח לניצחון, אולי לניצחון זמני, אך מחיר כבד בצידו.

למעלה מארבעים שנה אני עוסקת בסוגיות של נשים. כמעט התרגלתי לאופיו "הנישתי" של הנושא, כמו אין לו זיקה לסוגיות חברתיות־פוליטיות הנחשבות חשובות הרבה יותר; כאילו אין לזכויות נשים קשר לסוגיות אחרות העומדות ברומו של עולם; כאילו עלינו, הנשים, להמתין לימים שירווח, שנחיה ללא איום של מלחמה או טרור, לימים שבהם המצב הכלכלי ישתפר והמצב הפוליטי יתייצב, כדי שעניינינו יידונו ואולי אף יקבלו קדימות… בקיצור, הזיזו אותנו הצידה. ספרה של ד"ר אייזלר עורר אותי. מסתבר כי הדחקתי תובנות שידעתי בעבר ואפילו כתבתי עליהן ודפי ספרה המרתק הציתו אותן בהארות ובהבהרות חדשניות שהביאה בעזרת מחקרים פורצי דרך. לפתע, המובן מאליו שידעתי, ששכן מתחת לעורי, צעק: "יש קשר ברור בין דיכוי נשים לבין אלימות ומלחמות". חברה שמנציחה את דיכוי האישה ומגבה אותו על ידי חוקים והלכות חיים שהופכים לנורמות, היא חברה המועדת לפורענות. העליונות הגברית אינה מתחילה וגם לא מסתיימת ביחסי נשים־גברים, זוהי השפה השלטת, זוהי הנורמה המקבעת יחסי כוח. וכך אנחנו נראים. כדי שתתחולל המהפכה, על החברה האנושית להכיר בזיקה שבין דיכוי נשים לבין מלחמות ולבין כל צורות הדיכוי הקיימות בעולמנו המנוהל על פי קוד הכוח הגברי.

בספר זה, שבע פנים לאישה, שהוא ספרי ה-20, אני רואה את השלם, שלם שהלך והתהווה בתוכי במהלך השנים שבהן חיפשתי הסבר שיבהיר לי את מהותנו הנשית. תמצאו בספר סיפורים שפרסמתי בספרים אחרים, כמו גם קטעים עיוניים שעלו בזיכרוני במהלך הכתיבה (ציינתי לעצמי שכבר כתבתי על כך, סימן שאז כבר הבנתי משהו) ועכשיו הספר הזה. הסיפור הזה משרת את ראייתי השלמה והרחבה את המהות הנשית, שהרי אם ארצה או לא, אני כבר אישה מבוגרת.

עצם היותי "מבוגרת" או "זקנה" בלשון עממית (כינוי הנאמר כצורת ביטוי המבזה את גילנו) מעניק לי "רישיון" לפתוח לעצמי דלתות שהיו נעולות בתוכי בעבר בשל כל מיני חששות "שמא" (כל כך הרבה "שמא"...) יחשבו או יאמרו כך או אחרת, ואולי משום שהכול לא נכון, אולי מוגזם, אולי בכלל מיותר... אך כמו שחלק מבני דורי, ואני בתוכם, הבנו שאפשר ומותר וכי לתובנות שאספנו עם השנים יש ערך מוסף. מי אמר? אנחנו אמרנו! כאבי הלב שלנו היו המורים הטובים ביותר שהנחו אותנו, שהעניקו לנו ביטחון בשכלנו הישר.

ספר זה נולד, אם כן, על ברכי ספריי הקודמים, אך עם תובנות חדשות הנובעות מראיית השלם הנשי. ספריהן של ג'ין שינודה בולן אלות בכל אישה (מודן, 2002) ושל ריאן אייזלר הגביע והלהב (גל, 2002) עזרו לי להבין זאת.

בין דפי ספרה של ג'ין שינודה בולן פגשתי את ארטמיס, הנועזת, הציידת, החותרת למטרותיה בנחישות ובאומץ, ובעיקר ללא אשמה, אחת משלוש "האלות הבתולות" שלא הכרתי, ושאנחנו, הנשים שגדלנו בצל הפטריארכיה, לא הכרנו. ההתרגשות שלי לגילויה ולקרבתי הנפשית אליה הדהימה אותי בעוצמתה. באמצעות החיבור שלי אליה הבנתי, בין השאר, את פשר משיכתי להרים גבוהים, לנופים סלעיים פראיים, לים הרחב ולפלאי הטבע שמעולם לא שבעתי מהם. הקסם שהנופים הללו הילכו עליי ועומק החיבור הנפשי שלי אליהם גרמו לי להרחיק ולנסוע מביתנו לצימר צפוני ומבודד, כדי לכתוב את ספריי. דבר דומה בעוצמתו קרה לי בשנת 1978, כשגיליתי את תורת האסרטיביות, ששינתה את חיי ועיצבה במידה רבה את תפיסת עולמי המקצועית באותן שנים. כמו אז, גם עתה, נגעתי בשורשי הנסתר שבתוכי וסוף סוף נשמתי לרווחה.

קלריסה פינקולה אסטס, הפסיכואנליטיקאית היונגיאנית והמשוררת האמריקנית־מקסיקנית, פקחה את עינינו בספרה רצות עם זאבים, שפורסם בתרגום עברי ב-1997 (מודן). היא מראה לנו כמה מעט אנו, הנשים, יודעות על עצמנו, זאת בשל היותנו מחויבות פיזית ונפשית לשורה ארוכה של תפקידים שהחברה הועידה לנו מקדמת דנא. פינקולה אסטס מתארת באופן דרמטי את ליבת האישה כמכוסה בשכבות על שכבות של ציוויים תרבותיים, הכופים עליה תפקידים המוגדרים בנוקשות, שאם תסטה מהם תיענש. השכבות שמגדירות את הנשיות הרצויה חברתית הן כה עבות ועבשות מרוב שנים של מילוי החוקים, שלעיתים האישה עצמה לא מבינה על מה ולמה ציוויים אלה ובעיקר אם היא חשה זרה בתוך תפקידיה.

כל כך התרגלנו לא להכיר באמת את נפש האישה, חיינו בתוך עולם חלומי ורומנטי, שבו נפש האישה ידועה לנו לכאורה, עדינה ומתמסרת, זקוקה לאהבת גבר, להדרכתו, מסתפקת במילוי תשוקותיה האימהיות־משפחתיות, אולי גם קנאית ומסוכנת, מסתורית וזנותית — והרי לנו רשימה מפוארת של מי אנחנו. אך הפמיניזם, שפרץ בכל עוזו בשנות הששים של המאה העשרים, שהפתיע אותנו וגם הבהיל, סיפר לנו סיפורים חדשים ונועזים על נפש האישה. הוא חקר את תהומות נפשה, מיניותה, תשוקותיה האסורות, שאפתנותה, מקור חרדותיה, חלומותיה האישיים הכמוסים, שלוקחים אותה מעבר למשפחתה. זו הייתה מהפכה של ממש. חיי אכן השתנו בסוף שנות השבעים, כמו חיי מיליוני נשים שהשתנו אי אז בשנות הששים, ובכל מאודי נכנסתי לעולם החדש הזה על גילוייו השערורייתיים.

המפגש עם ספריהן של היוצרות־הוגות הדעות שהזכרתי, השפיע, כאמור, במידה רבה על תפיסת עולמי בכלל ועל הגישה הטיפולית שלי בפרט. לג'ין שינודה בולן ולשבע האלות שעליהן היא כותבת נודעת השפעה מיוחדת על האופן שבו אני מבינה את עצמי ואת המטופלות שלי. היא עזרה לי לעזור להן. נשאבתי כליל לתוך דמויותיהן המרתקות של האלות, שכל אחת מהן מייצגת היבט ייחודי בנפש האישה.

שלוש האלות הבתולות של המיתולוגיה היוונית הן ארטמיס, אלת הציד והירח (המטרתית, הממוקדת); אתנה, אלת החוכמה והאומנות (האסטרטגית) והסטיה, אלת האח והמקדש (המכוונת פנימה, האחראית על השקט הפנימי, האינדיווידואליזם והיצירה). הן מסמלות את ההיבט העצמאי, הפעיל והלא־תלותי בפסיכולוגיה של האישה. ההיבט של האלות הבתולות הוא אותו חלק של האישה שאינו ידוע או "בלתי חדיר" לגברים; אותו חלק שאינו מושפע מהצורך של האישה בגבר או באישור ממנו.

שלוש האלות הפגיעות הן הרה, אלת הנישואים; דמטר, אלת האימהות והדגן ופרספונה הידועה כמלכת השאול. הן מגלמות ארכיטיפים המייצגים את תפקידיהן המסורתיים של נשים — רעיה, אם ובת (וגם עקרת בית). הן האלות המכוונות למערכות יחסים, שזהותן ואושרן תלויים במערכות יחסים בעלות משמעות. הן מבטאות את הצורך שלהן בהשתייכות. במיתולוגיה היוונית אלות אלו נאנסו, נחטפו, נשלטו או הושפלו על ידי אלים זכרים.

האלה השביעית היא אפרודיטה, אלת האהבה, המיניות והארוטיקה. כשארכיטיפ אפרודיטה הוא מרכזי בחיי אישה — היא נותנת לאהבה ולמיניות להוביל אותה, על אף הסטיגמה הזולה שהחברה מתייגת בה אישה שכך נוהגת. והמחיר משולם.

אכן השתנינו. האלות הבתולות, כמו גם אפרודיטה, נכנסו לתוך חיינו ובכל זאת, "המשקולות" של רגשי האשם עדיין יושבות על כתפינו ומעיקות עלינו במלוא כובדן כאשר אנו סוטות מתפקידנו הנשי־מסורתי.

לסיכום:
האלות הפגיעות מייצגות את תמצית הפסיכולוגיה הנשית, שהיא האתגר הגדול של הפמיניזם: חיבור, התקשרות, יחסים, לתת הכול כדי לקבל אהבה ולזכות ליחס מהגבר ומהילדים — כל אלה הם יסודות לפגיעות. וכאשר דפוס זה חזק מאוד בתרבות ואת כבר אשת קריירה מודרנית נולד זן חדש של אישה מסוג "אִי" — אישה שהיא הכול לכולם (Every Thing To Every Body). אבל בצד המחירים שנשים משלמות בשל היסודות הללו, הם גם בסיסים ליופי ולטוב. חשוב לזכור, שפגיעות היא גם כוח המחבר אותנו לאנושיות שלנו ושל זולתנו; היא מחברת אותנו לשבריריות של קיומנו כבני אדם; היא יודעת את כוחן של האמפתיה, הנדיבות והנתינה ביחסי אנוש. החיים אינם קלים אף פעם. לעיתים החיבור האנושי הוא הנחמה שיש בידינו להציע ולקבל.

ארטמיס, אתנה והסטיה, שנתפסו שנים רבות כייצוגים של ההיבט הגברי באישיותן של נשים, קיבלו סוף סוף את המקום הראוי להן כייצוגים לגיטימיים בנפש האישה — אישה שמרשה לעצמה לחלום, לשאוף, לרוץ למרחקים ארוכים, להיאבק על מקומה, לתת ביטוי ישיר ועוצמתי לרגשותיה, למחשבותיה ולדעותיה, אישה החשה ראויה וזכאית לחוות את זכויותיה במלואן ולהיות במרכז העניינים כמנהיגה, כפוליטיקאית, כאשת מדע, כיוצרת, ככובשת עולמות. ומה עם הדימוי של אפרודיטה "הארצית"? עדיין מדשדש בין דימוי זנותי לבין חושניות מדליקה. אבל אנחנו מתקדמות, נותנות תוקף מחודש למיניותנו הבריאה, לתשוקותינו שהן "שלנו", מעבר לסיפור שהנחילו לנו על כך ש"תשוקתו — תשוקתך".

בכל אישה יש "אלות" רבות. ככל שהאישה מחוברת יותר להיבטים המגוונים שבאישיותה וחיה איתם בשלום ובהרמוניה, כך היא חשה מלאה ושלמה עם עצמה. לעיתים נדרש לאישה מחזור חיים שלם כדי לגלות אט אט, תוך כדי תנועה והתפתחות, כמה מן האלות הרדומות או המסוכסכות נמצאות בתוך נפשה.

בספרי זה ביקשתי להכיר ולגלות לעצמי, ולכם הקוראות והקוראים, עוד נדבכים בנפש האישה, דרך תורת המגדר המסייעת לפענח ולגלות משמעויות חדשות להתנהגות הנשית, ובעיקר באמצעות האלות שסיפוריהן צמחו באולימפוס והיו מקור השראה לראיית האישה כהרבה יותר ממי וממה ש"מותר" לה להיות על פני כדור הארץ. שבע האלות מאירות באור בהיר כל אחד מהייצוגים של נפש האישה, שעד לפני עשרות שנים חלקם היו נסתרים מפניה וגם מפני החברה האנושית, שלא רצתה לראות את האישה כאדם בזכות עצמו.