חקר התשוקה הימית

ראשית דבר

"אתה בטוח שאתה לא רוצה להצטרף אליי?"

סטראטו צמצם את עיניו לחרכים צרים מול בוהק השמש, בהביטו באישה חשופת החזה שהשתכשכה בבריכת השחייה של הסופר-יאכטה שלו. שדיה צפו להם במים אך שיערה הבלונדיני נותר יבש ומעוצב בשלמות.

"לא, תמשיכי במה שאת עושה."

אם היה מתחשק לו לשחות, הוא היה צולל מעל הסיפון. מי הים בחלק הזה של מערב יוון היו צלולים כבדולח, וכשסטראטו שחה זה היה אימון גופני, לא התבטלות בבריכה שהוא היה מסוגל לחצות בשש תנועות חתירה.

וכשהוא היה מעוניין באישה...

זאת הייתה הבעיה. באישה הזאת, הוא לא היה מעוניין.

ארבעה ימים היו די והותר כדי להזכיר לו עד כמה הוא לא אוהב דיבורים חסרי כל תוכן ממשי. רכילויות על סלבריטאים אינן תחליף לשיחה מגרה מבחינה אינטלקטואלית, או לשמץ של חוש הומור.

והתשוקה המאולצת הזאת לא הייתה תחליף לדבר האמיתי. היא הייתה נלהבת, או מסוגלת לזייף התלהבות, אבל משהו היה חסר.

סטראטו הזדעף. משהו תמיד היה חסר.

הבעיה, הוא הבין בהארה פתאומית, נעוצה בכלל בו, לא בה.

הוא נמנע מקשרים עמוקים עם מחויבות רגשית, מאז היה מבוגר מספיק כדי להבין את הסכנה שכרוכה בהם. הוא בילה את חייו כאדם בוגר, עם נשים שניאותו לקבל את המגבלות האלה. נשים שנהנו מהבילויים והמסיבות. אבל לאחרונה, הוא הלך ונעשה קצר רוח וחסר סיפוק.

זה הסביר את החלטתו הספונטנית להזמין את ליב ואת חברתה להצטרף אליו על סיפונה של היאכטה. רק שבמקום ליהנות מחברתן, יותר ויותר הוא השתדל להימנע ממנה. מאהבות קודמות היו מעניינות לפחות, עם כבוד הדדי ותחומי עניין משותפים.

היא שרבבה שפתיים והטתה את ראשה באופן מרומז. "אם אתה לא רוצה לשחות, אני יכולה לעשות לך מסאז'."

סטראטו נרתע. מה שהוא רצה זה שיניחו אותו לנפשו. הוא לא רצה שאצבעות גרומות ילושו את שרירי כתפיו, כהקדמה לסקס שיותיר אותו בתחושת ריקנות גדולה עוד יותר מכפי שחש כעת. אם הוא היה זקוק לעיסוי, המסאז'יסט/מאמן הכושר האישי שלו היה על הסיפון.

"אולי אתה מעדיף משהו אחר?" המה קול גרוני, וסטראטו סובב את ראשו וראה את האורחת השנייה יוצאת אל הסיפון. היא נעה בחושניות, מותניה מתגלגלים קדימה, כתפיה משוכות אחורה, בהפגינה לראווה את גוף הדוגמנית שלה.

שיערה הארוך התנדנד סביב כתפיה, בהתבוננה בו מזווית עינה. היא הייתה עירומה מתחת לגלימה השקופה, שהייתה משובצת באבני חן. שפתיה התעקלו בחיוך שהיה בחלקו הזמנה ובחלקו ביטא רעב.

סטראטו ידע שהרעב האמיתי שלה היה מכוון אל הונו הגדול.

הוא כבש אנחה. זה היה לא הוגן מצידו. הוא קיבל בדיוק את מה שביקש לעצמו. קוצר הרוח פגם בשיקול הדעת שלו. זאת הייתה טעות, להזמין את ליב ולנה להפלגה הזאת, ולא רק בגלל שהוא הפריז במשיכה שייחס להן.

הוא הבהיר מראש שמדובר בהנאה, סקס, פינוקים, ללא שום התחייבות. כשהכול זמני לחלוטין. אך התברר שהן חשבו שזמניות ההסדר פתוחה לדיון, וכבר רמזו בצורה בוטה למדי בנוגע לאפשרות של מערכת יחסים ממושכת.

אסור היה לסטראטו להניח להן לפתח תקוות למשהו קבוע. עצם המחשבה גרמה לעורפו להצטמרר.

"אולי תרצה להצטרף אל שתינו?" לנה משכה את הגלימה מעל ראשה וחשפה את גופה האלגנטי, ואז שמטה את הבגד ונכנסה אל הקצה הרדוד של הבריכה. היא סימנה לחברתה לבוא אליה. "אולי תרצה לראות אותי ואת ליב ביחד, ותצטרף אלינו בהמשך?"

היא שלחה את ידה וליטפה את הבשר החשוף של חברתה, מהכתף ועד לירך.

שני זוגות עיניים בוחנות היו נעוצות בסטראטו. הוא חש את כובד הציפייה שלהן. הן לא היו מונעות על ידי תשוקה. מעבר לתשוקה לשאת חן בעיניו מספיק, כדי שהוא ימשיך להמטיר עליהן שפע של מתנות יקרות וחיי תפנוקים. או שמא, ברגע של חולשה, הוא יחליט להפוך אחת מהן למאהבת הקבועה שלו.

סטראטו חייך והסיר את משקפי השמש שלו. שני חיוכים, בוהקים ומושלמים, השיבו לו בעת ששתי הנשים נעו והתקרבו יותר אחת אל השנייה.

מה שהן לא ידעו היה שהבעת פניו הסתירה גל של מיאוס. מיאוס עצמי, בעצם.

האם באמת חשב שהפלגה עם שתי אלו יכולה להיות מהנה?

הנאה הייתה הדבר האחרון שהוא הרגיש. טעם מתכתי עמד בפיו, ובשרו התהדק כשתחושה של סלידה החלה להתעורר בקרבו.

הוא ידע מה הן, בדיוק כמו שהן ידעו מה הוא. מפורסם בכל מקום בשל הונו הרב, סף השעמום הנמוך שלו וסירובו להניח לאיזושהי אישה ללכוד אותו.

"תודה על ההזמנה, גבירותיי." הוא קם, ומבטיהן סקרו את גופו.

אוקי, אולי הוא לא היה הוגן לחלוטין כלפיהן. העניין שלהן בגופו לא היה לגמרי מעושה. אבל זה לא שינה את העובדות הבסיסיות. העסק הזה פשוט לא עבד.

"אני מתנצל, אבל משהו צץ באופן לא צפוי."

הוא החווה לכיוון חדר העבודה שלו, ממנו יצא רק רגעים ספורים מוקדם יותר. שיחשבו שהוא קיבל איזו בשורה שדרשה את התייחסותו. זה יאפשר להן לשמור על שמץ מכבודן העצמי, כשהוא יורה להן לעזוב את היאכטה.

"אנא, המשיכו לנצל את הזמן ולבלות. אבל אני חושש שעליי לשנות את התוכניות שלי, ולרוע המזל, אתן תצטרכו לשוב לאתונה עוד היום." הוא השתתק, כדי לתת למילותיו להיקלט. "המסוק שלי יחזיר אתכן לאתונה לקראת השקיעה, או קודם, אם אתן מעדיפות. משם, הנהג שלי יסיע אתכן לכל מקום שתבחרו." הוא הנהן. "תודה לכן על החברה. זה היה בלתי נשכח."

הוא הסתובב וחצה את הסיפון, בהתעלמו מקולות ההשתוממות שעלו מאחוריו.

מזכירו הנאמן הופיע מבפנים, בדיוק כשסטראטו הגיע אל דופן הספינה. כמו תמיד, הוא פשוט היה שם, בדיוק כשהיה נחוץ. "טפל בזה בבקשה, מאנולי. ומתנה הולמת, לכל אחת מהן."

סטראטו נעמד לרגע, השקיף מעבר למי הים אל אי קטן, במרחק של כשני קילומטרים. הוא שאף עמוקות, מילא את ריאותיו באוויר המלוח המרענן, כאילו היה זה נוגדן לטעם החמוץ הלא נעים אשר עמד על לשונו. ואז הוא ביצע צלילה מושלמת אל המעמקים הירקרקים, והחל לשחות.

1

סטראטו חצה את רצועת החול הלבן והרך של החוף הצר, לעבר קבוצת העצים. השחייה גרמה לדם לפעום בעורקיו, והביאה גם פתרון אפשרי לבעיה העסקית שהותירה אותו ער במשך רוב הלילה שעבר.

התאים לו להתרכז בזה, ולא בטעות שעשה בהזמינו את ליב ולנה להצטרף אליו להפלגה הזאת.

הוא צנח על החול, במקום שבו ענף תלוי העניק קצת צל מלמעלה, והתמתח שם באמרו לעצמו להתרכז בבעיה שעליה דיווחו משרדיו באסיה.

קצת אחר כך, קול רעש פועם גרם לו להרים את מבטו. לעיניו נגלה המסוק שלו, בהמריאו מהמנחת שעל סיפון היאכטה. מסתבר שהאורחות שלו החליטו לחזור העירה כבר עתה, לחפש לעצמן איזה ספונסר חדש, מוקדם ככל הניתן.

שפתיו של סטראטו התעוותו. הטעות שלו בשיקול הדעת בנוגע לשתי אלו, הותירה אותו במין הרגשה... לא נעימה. הוא הזעיף פנים בגלל ההרגשה הזאת.

יכול להיות שהבחירה המכוונת שלו בקשרים רדודים ולא תובעניים הופכת גם אותו לבן-אדם רדוד?

אבל הוא לא ראה שום דרך להימנע מכך. הוא לא רצה שנשים ינסו להתקרב אליו יותר מדי. אלא שרוב הנשים שמוכנות להסתפק במערכות יחסים קצרות טווח על בסיס פיזי בעיקרו, כבר לא ממש הצליחו לעורר את העניין שלו.

חוץ מזה, יותר ויותר הן החלו להתייחס לאזהרתו המוקדמת שהוא לא מעוניין במערכת יחסים כאל הזמנה לנסות בכל זאת. הן לא הבינו שלסטראטו אין שום נקודה רכה. שום דחף סודי להתחתן או להקים משפחה.

כתם הצל שלו נעשה לפתע צונן כמו קרח.

לו, לעולם לא תהיה שום אישה או משפחה.

טעם מר עלה בפיו מעצם המחשבה על כך. הלקחים של ילדותו לא עמדו להישכח אי-פעם. אביו בהחלט וידא שכך זה יהיה.

הוא הדף מעליו את הזיכרונות המרים בנחישות קרה. מוטב בהרבה להתרכז בעבודה, זה היה המענה שלו לעבר שעדיף בהחלט היה לשכוח.

אבל לפני שעלה בידו להתרכז בעניין הזה באסיה, עינו הבחינה בסירה קטנה, לבנה, עם גימור ירקרק-אדום סביב שפתה, עושה את דרכה לכיוון האי.

סטראטו נאנח. הוא היה מעוניין בבדידות, לא באיזו חבורה של תיירים. אבל במצמצו בעיניו לכיוון השמש, הוא ראה רק דמות אחת על הסירה, עם כובע קש רחב שוליים וחולצה רחבה ומתנופפת.

כלי השיט הקטן קרב, עד שהגיע אל קצה הבליטה הסלעית שבאחד הצדדים של המפרצון. מישהו שבא לעשות פיקניק? כדאי מאוד שזה לא יהיה איזה צלם פפראצי.

הפולש הסיר מעל ראשו את כובע הקש, וסטראטו נאלץ לבהות. פולשת. עם שיער כהה, כמעט עד למותניים. גבותיו התרוממו. שיער כזה אינו דבר שבו אתה נתקל יום-יום.

ועדיין, הוא היה חייב להתרכז בבעיה הלוגיסטית הזאת...

בתנועה חלקה אחת, החולצה הורדה ונחשפה גזרה שממש גרמה לנשימתו להיעצר.

בדיוק כשם שלא בכל יום רואים שיער כזה, גם בגוף שכזה קשה להיתקל, לפחות בחוגים החברתיים שלו.

היא סובבה את גופה ורכנה כדי לאפסן את הכובע והחולצה, והוא התרשם מגמישותה – תמיד יתרון – וגם מקימוריה המרהיבים. האורחת הלא קרואה התברכה בגזרה של שעון חול, מהסוג שלמרבה הצער נעשה לא אופנתי לאחרונה.

אחרי האורחות הגרומות עד העצם שהיו אצלו השבוע, התפיחות הבשלות והשקעים המגרים של האישה הזאת משכו את מבטו כמו מגדלור בים אפל. הוא התבונן, בעת שהיא פיתלה את מותניה, משכה מטה זוג מכנסיים קצרים רפויים וחשפה עוד קימורים עסיסיים. אפילו בגד הים השחור, השלם, לא הצליח לגרוע מהמראה, מאחר והיה צמוד אליה כמו שכבת עור נוספת.

זוויות שפתיו התרוממו. יכול להיות שבכל זאת, לא יפריע לו לפגוש איזו תיירת.

אבל במקום לרדת אל החוף, היא לבשה מסיכת צלילה עם שנורקל וירדה מהצד הרחוק של הסירה, כדי להתקדם אל המים העמוקים. במשך חמש דקות הוא התבונן, סקרן לראות אותה שוחה הלוך ושוב במין תבנית משונה.

מי שהיא לא הייתה, היא לא הייתה ממש בסכנת טביעה. הרגליים החזקות הללו בעטו בכוח, והיא שחתה בתנועות חינניות ומדויקות. עד שסופו של דבר, היא שחתה מעבר ללשון היבשה ונעלמה מעיניו.

עדיף, כפי הנראה. הוא בא לשם כדי להיות לבד. הדבר האחרון שהיה נחוץ לו, הוא עוד אישה שתסיח את דעתו. הוא התמתח והתגלגל על צידו, בהפנותו את גבו למים.

קורה משכה את הכובע בכוח על ראשה בהתקדמה בהליכה נחושה לרוחב הסלעים, כשעיניה נעוצות בקרקע. רק בהגיעה אל החול הדקיק כמו גבישי סוכר, היא נשאה את מבטה לעבר החורשה המוצלת, שבה התרגלה לבלות את הפסקות הצוהריים שלה.

וגילתה שהיא לא לבדה.

דמות הייתה שכובה שם, עמוק בצל.

איש מלבדה לא בא אל האי הקטנטן הזה, פרט לימי שיא הקיץ, כשחבורת תיירים מזדמנת הגיעה מדי פעם ועצרה כאן, בדרכה אל האי הגדול או ממנו. היא הסתובבה לבחון את קו המים. הסירה היחידה שנראתה, פרט לסירת העץ הקטנה שהיא שאלה מאביה, הייתה יאכטה ענקית ואלגנטית שעגנה במרחק מה משם. יאכטה שנראית כאילו מקומה הטבעי הוא בפיראוס או באיי הקאריביים, ולא בפינה שכוחת האל הזאת של יוון.

קורה הזעיפה פנים למראה זוג אחד של עקבות, שיצאו מתוך הים.

אנשים שמטיילים בעולם ביאכטות מפוארות כאלה לא נוהגים לשחות קילומטרים רק בשביל ההנאה. יכול להיות שהסירה שלו טבעה? לא ייתכן שהוא עלה לחוף במהלך הסערה של ליל אמש. העקבות בחול היו טריים מדי.

במצח קמוט, היא החלה לצעוד במעלה החוף. היא קיוותה שהוא לא פצוע.

צעדיה האטו, ואז נעצרו כליל, בהתקרבה אליו. גבר היה שכוב שם על צידו, כשגבו מופנה אליה.

הוא היה עירום. אותו גוון שחום כהה מכתפיו הרחבות, במורד פלג גופו שהלך ונעשה צר, עד להתעגלות של ישבנו ההדוק ואל רגליו השעירות הארוכות.

קורה בלעה במאמץ, פיה יבש מהפתעה, וריאותיה נלחצו. היא הרגישה איך עיניה נפערות מרוב פליאה.

האיש הזה ענק, היא הבינה. ממש ענק. עם זרועות ורגליים ארוכות, וגוף חטוב ושרירי מאוד.

היא הייתה רגילה לגברים שריריים ואתלטיים, בגלל תחום העבודה שלה. אבל היא לא חשבה שראתה מעולם מישהו שנראה כמוהו.

האם גם מלפנים, הוא ייראה נפלא כל כך?

בריזה קלה פרעה את שיערו הכהה, אך הוא לא נע. עיניה נדדו אל הכתם הכהה, שהתפשט מהכתף שעליה שכב עד לשכמתו.

הקמטים במצחה העמיקו. פצע? זה לא דם, נכון?

היא שמטה את תיק הקנבס שלה ורצה אליו מיד, כשטעם הפחד עומד בפיה. האם הוא בכלל נושם?

היא רכנה מעליו ונשימה שורקת חמקה מפיה. תדהמה והקלה. לא דם. זה לא היה פצע טרי. זאת הייתה רקמת צלקת ישנה. כווייה או –

שריר זע מתחת לעור זהוב-שחום, והוא התגלגל על גבו, כך שכתפו החליקה מול קרסולה, מה שגרם לה לקפוץ אחורה.

מרהיב, זאת הייתה המילה. קורה קיבלה רושם של עוצמה חסכונית, של אנרגיה כבירה, לפני שאילצה את מבטה להתרומם למעלה. אך הסקירה הרגעית הזאת, של גופו העירום, הותירה את ליבה הולם בכוח. מרהיב, זאת הייתה בהחלט המילה המתאימה. כל כולו מרהיב.

קורה בלעה במאמץ והתרכזה בפניו. מצח רחב. רציני, עם גבות שחורות וישרות מעל לחרכי עיניים ירוקות.

פוסידון. ככה הוא נראה לה.

לכל יווני יש איזשהו דמיון לאל הים הכביר, להתגלמות העוצמה והיופי הגבריים. הרי ברור, שאם היה שמץ של אמת בסיפורים העתיקים על האלים המופיעים בפני בני התמותה, כאלה עיניים יהיו ודאי לפוסידון. סוערות, בוחנות. בצבע הים בו היא שחתה זה עתה.

פיה של קורה התייבש לחלוטין. "אתה חי."

"ציפית למצוא גופה?"

השערות העדינות על זרועותיה של קורה נעמדו, ומשהו לא מוכר הופיע בקרבה. כאילו שהקול העמוק, המשועשע הזה, עורר בה משהו שהיה רדום עד כה.

היא התאבנה, ואז עשתה עוד חצי צעד לאחור.

"לא ידעתי מה לחשוב, בדיוק." אולי היא קיבלה מכת שמש קלה. כשפגשה את עיניו הירוקות והחודרות, נדמה היה לה ששדה הראיה שלה מתחיל להיטשטש בשוליו.

היא ניתקה את קשר העין והביטה בזעף מעבר למקום משכבו.

"אין לך פה מגבת, או בגדים." מדהים כמה קשה היה להימנע מלהניח למבטה לצנוח מטה, אל פלג גופו התחתון. הצצה מהירה אחת כבר הראתה לה שהוא היה בנוי לתפארת, בכל חלקי גופו. סומק עלה בפניה.

הגבות הישרות הללו התעקלו בהתרוממן. "יש איזשהו כלל, שעל פיו אני צריך שהם יהיו איתי תמיד?"

"תהיתי אם עברת איזו תאונה."

"בגלל זה רכנת מעליי? לעשות לי הנשמה מפה לפה?"

מבטה הורד, חלף מעבר לאף הישר אל פיו המחייך. פיו היה מעוצב בצורה יפהפייה. כמעט יפה מדי לגבר. רק שכל שאר תווי פניו, החל בסנטרו החזק וכלה בלוחות החלקים של לחייו, היו כה גבריים. קמט עמוק חצה לחי אחת שלו, במקום בו חיוכו המשועשע התרומם בצד אחד של פיו יותר מאשר בשני.

בשום פנים, היא לא יכלה לקרוא לזה גומת חן.

מגומת חן משתמע משהו חמוד ומושך.

הפנים האלה, החיוך הזה, לא היו כלל חמודים. ובאשר למשיכה שלהם... הדופק הדוהר שלה היה ההוכחה.

אך קורה לא הייתה פתיה. הוא היה אולי כה כריזמטי, עם הגוף הסקסי המדהים הזה. אבל היה בו משהו נוקב, שכלל לא מצא חן בעיניה.

כמו שכל בן-אדם שבקיא במיתולוגיה היוונית יכול לספר לך, האלים הקדמוניים לא היו יצורים נדיבים, טובי לב ומיטיבים. הם היו מסוכנים.

כזה היה גם הגבר הזה. כל אינסטינקט נשי שלה הבחין בסכנה הזאת. לא סכנה של אלימות, אלא של מין מודעות בסיסית שיש בין גבר ואישה.

זה ניכר בבחינה הנוקבת שהסתתרה במסווה של מבט עצל. באופן שבו עיניו הבזיקו מעלה, אל הכתמים הלחים שנותרו במקום בו שדיה נלחצו אל בד הג'ינס השחוק של חולצתה, ובאופן שבו חיוכו התרחב וביטא משהו דמוי עניין, כשהוא שם לב שהיא הבחינה בכך.

ומעל לכול, בעובדה שהוא לא עשה שום ניסיון לכסות את מערומיו. הוא פשוט שכב שם, כאילו הזמין אותה להעריך את הנכסים שלו.

"טוב. בסדר. אם אתה בריא ושלם, אז אני אלך." זה היה אולי המקום המוצל היחיד בכל רחבי האי הזעיר, ולה הגיע כבר מזמן ליהנות מארוחת הצוהריים שלה, אבל –

המשך הפרק בספר המלא