מיליארדרים בחליפה 1 - חליפות שחורות ושקרים לבנים

1

מרגו

"מרגו, מרגו, מרגו."

הקול המוכר מקפיץ אותי בבהלה. אני מסתובבת על הכיסא ומרימה את עיניי ממסך המחשב. אמה, חברתי הטובה ביותר, רוכנת מעל הקיר של עמדת העבודה שלי. שפתיה הצבועות באדום מתעקלות בחיוך מתגרה.

אני מוציאה מפי את העט החצי לעוס ומצמצמת את עיניי בחשדנות. "מה?"

היא מעבירה את לשונה על שיניה ושולחת אצבע לנדנד את ראשה של בובת כוכב הרוק נאש פירס שהיא קנתה לי לפני יובלות. "את מי עצבנת הפעם?"

הבטן שלי מתכווצת, אין לי מושג על מה היא מדברת. "את עדיין שיכורה?" אני דורשת לדעת ונזכרת בכמות היין ששתינו אתמול בלילה. חיסלנו שני בקבוקים של 'פינו גריז'יו' זול עם ויני, השותפה והחברה הטובה ביותר שלנו. אבל הכמות הזו התחלקה בין שלושתנו, לכן אין סיכוי שהיא עדיין שתויה, אם כי זו הסיבה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע.

היא מגחכת ופניה מתעוותות בעצבים. "ברור שלא. הכנתי לי קפה במטבחון כשדרלה שאלה אם ראיתי אותך."

אני מתאפקת שלא לגלגל את עיניי. דרלה יודעת שאהיה באחד משני מקומות: ליד השולחן שלי או מול מכונת הקפה, ממתינה לכוס נקטר האלים שתתמלא ותעזור לי להישאר ערה.

דרלה יודעת איפה למצוא אותי בדיוק.

היא פשוט לא רוצה.

פעם אחת את ממלאת בטעות מים במכל פולי הקפה, ומאותו הרגע פקידת הקבלה של המשרד שונאת אותך. הרי לא התכוונתי לקלקל את המכונה. אני לא אשמה שלא כתוב בבירור על המכונה איפה לשים את הפולים ואיפה את המים. בסך הכול ניסיתי לעזור.

"לא שמעתי ממנה," עיניי מדלגות אל שולחנה של דרלה. היא לא שם, אבל הטלפון מהבהב ומודיע על שיחה נכנסת. דרלה עוזבת את העמדה שלה לעיתים נדירות. העובדה שהיא לא באזור אינה סימן טוב. בעיקרון, השמיים יכולים ליפול, וגם אז אני לא בטוחה שדרלה תקום.

אמה מזדקפת, נכנסת לעמדה שלי ומתיישבת על השולחן, כפי שעשתה מיליון פעמים בעבר, אף על פי שביקשתי ממנה, בדיוק אותה כמות פעמים, שלא תעשה זאת.

"אני עובדת." ידי חובטת בעקב הסטילטו שלה ומעיפה את רגלה ממשענת היד של הכיסא שלי.

היא צוחקת, ותוקעת את עקבה בירכי. "ובכן, דרלה, האישה המדהימה הזאת, אמרה לי שהבוס רוצה לראות אותך."

"חשבתי שמרטי בפגישות מחוץ למשרד כל היום."

אמה נושכת את שפתיה ומנידה בראשה. "לא, הכוונה היא לבוס הגדול! הבוס שמעל הבוס. אני חושבת שזה מישהו חדש."

היא פותחת את פיה לומר משהו נוסף, אבל אני קוטעת אותה. "אין מצב."

"מרגו!" דרלה נובחת מפתח חדר הישיבות. קולה הצווחני כמעט מפיל אותי מהכיסא.

עיניה של אמה נפערות כשהיא מעבירה את מבטה בין דרלה לביני. "ברצינות מרג, מה עשית?"

אני דוחפת את רגליי לתוך נעלי העקב הזנוחות מתחת לשולחני, נעמדת ומחליקה את כפות ידיי על החצאית. אני שונאת את העובדה שהן כבר לחות מחרדה. "לא עשיתי כלום," אני מסננת, ולרגע קט שוכחת איך הולכים עם נעלי עקב וכמעט נופלת על הפנים לפני שאני מספיקה לעזוב את החלל הבטוח שלי.

היא מצקצקת בלשונה באופן המעצבן ביותר ונועצת בי מבט שאומר שהיא לא מאמינה לי. "ברור שיש בחברה אנשים בדרגה גבוהה יותר ממרטי, אבל הם אף פעם לא פה. אני תוהה מה יכול להיות חשוב כל־כך..."

"את לא עוזרת."

אין לי זמן להמשיך ולחפור בעניין עם החברה הכי טובה שלי מימי הקולג'. ידיה של דרלה שלובות על החזה באופן שמבהיר לי שאם לא אתחיל לזוז ואגיע אליה בשלושים השניות הקרובות, היא תגרום לי להתחרט על כך.

אני נעצרת מול האישה שגובהה מטר וחצי, שמפחידה אותי יותר משאני מוכנה להודות. היא מזעיפה את פניה, והלסת שלה בולטת החוצה כשהיא שולחת בי מבט נוקב.

על אף המבט המלוכלך, אני מחייכת אליה בחביבות. אימא שלי תמיד אמרה שכדאי להרוג אותם במתיקות. "בוקר טוב, דרלה," קולי מתקתק באופן מעורר בחילה.

קמטי הזעף שלה מעמיקים. "אני אפילו לא רוצה לדעת מה עשית שיצדיק את הביקור שלו היום," היא אומרת בחדות.

הניחוש שלך טוב כמו שלי, דרלה.

"מי?" אני מנסה להציץ אל חדר הישיבות מאחוריה, אבל הדלת סגורה.

מוזר. הדלת הזו תמיד פתוחה.

"למה שלא תגלי בעצמך?" היא אוחזת בידית, פותחת את הדלת וממשיכה לעמוד בפתח, חוסמת את המעבר ומאלצת אותי להידחק על פניה כדי להיכנס.

יהיה האיש אשר יהיה, הוא אינו מעניק לי את העונג לראות את פניו. הוא עומד מול החלונות הענקיים, שנמשכים מהרצפה לתקרה, כשידיו בכיסי החליפה המחויטת, שמתאימה באופן מושלם לגופו. אף על פי שטרם ראיתי את פניו של הבחור, קשה לפספס את העובדה שכל דבר בו זועק עושר. וגם אם אני בוהה כרגע בגבו, הוא ללא ספק משדר ביטחון עצמי — ביציבה שלו, בקומתו הזקופה ובפישוק הקל בין רגליו.

כל דבר בעמידה שלו זועק שהוא פה בענייני עסקים. אני רק מפחדת לחשוב למה העסק שלו הוא העסק שלי.

כשהם אמרו בוס, הם בהחלט התכוונו לזה. שיט.

מה כבר עשיתי?

אפילו קול טריקת הדלת מאחוריי לא מחלץ ממנו שום תגובה. מצוין, ככה אני יכולה לבחון אותו בלי שהוא רואה אותי. אם לא הייתי מבוהלת מהמחשבה שאני בצרות בגלל משהו שאני בכלל לא זוכרת שעשיתי, הייתי מתעכבת רגע כדי להעריך את הנוף.

אני מתכוונת...לעזאזל! לא ידעתי שמכנסי חליפה יכולים לשבת באופן מושלם כל־כך על הישבן.

אני מסתכנת בצעד נוסף לתוך חדר הישיבות ומסתכלת סביב, כדי לוודא שאיש המסתורין עם התחת היפה ואני הם היחידים בחדר.

אני מנערת את ראשי ומנסה להפסיק לחשוב כיצד החליפה הכחולה מדגישה את שלמות גופו. אחרי הכול, הוא הבוס שלי, והמחשבות שעוברות במוחי אינן מתאימות בדיוק למקום העבודה.

"אה, היי?" אני שואלת בזהירות ונעצרת במבוכה מצידו השני של השולחן הגדול שמפריד בינינו. אינני יודעת מה לעשות. אם הוא מתכוון לפטר אותי, כדאי שאשב. רגע, לשבת או שבעצם עדיף להמשיך לעמוד ולגמור עם זה?

אני תוהה אם הם ייתנו לי קופסה לאסוף לתוכה את החפצים שלי.

שרירי גבו מתקשחים, והוא מסתובב באיטיות.

כשאני סוף־סוף רואה את פניו, אני כמעט נופלת על פניי, מההלם.

האיש שעומד לפניי — הבוס שלי — הוא גם אחיו המושך מאוד של החבר שלי לשעבר.

2

מרגו

"הרבה זמן לא התראינו, מרגו," אומר בק, בטון איטי ומתמשך, שגורם לי להתפתל במקומי. שכחתי כמה קולו סקסי, בייחוד כשהוא מבטא את שמי.

"בק..." אני אומרת, מתקשה להאמין שזה הוא. קרטר, האקס שלי, סיפר לי שאחיו מצליח מאוד. עם זאת, כל משפחת סינקלייר עשירה. נסחפתי כל־כך אחר קרטר שלא השקעתי בזה הרבה מחשבה. למעשה, השתדלתי לשכוח שבקהאם קיים בכלל. אבל עכשיו, כשקרטר מחוץ לתמונה, ובקהאם 'בק' סינקלייר עומד לפניי, קשה להתעלם מכמה שהוא נראה מצליחן.

החפתים הנוצצים שהוא משחק איתם עולים ודאי יותר משכר הדירה שלי. החליפה שלו כנראה יקרה יותר מהמכונית החסכונית בדלק שאני חולקת עם אמה. כשפגשתי את בק, במהלך סוף שבוע באחד מבתי הנופש הרבים שלהם בהמפטונס, הוא לא נראה ככה. הוא היה לבוש רגיל, ולא כמו שהוא לבוש עכשיו.

בק מחייך, אבל המחווה אינה גורמת לי להרגיש נוח יותר. למעשה, ההשפעה הפוכה לגמרי. לרגע, אני מצטערת שדרלה לא נכנסה איתי, אולי נוכחותה הייתה מקילה קצת את המתח בינינו. הקרביים שלי מתהפכים, והדרך בה הוא מסתכל עליי גורמת לי להרגיש חשופה לגמרי.

הוא נועץ בי מבט, ואינו מסיט את עיניו אפילו לרגע. ידו מצביעה על השולחן הענקי שניצב לפנינו. "שבי, מרגו." הטון שלו אינו מאפשר לי לסרב. כמו ילדה קטנה, אני ממלאת מייד אחר פקודתו. ידי מושכת כיסא משרדי גדול מעור, וכולי מתכווצת כשאחד הגלגלים חורק בקול, כשאני מנסה לגרור אותו לאחור.

הוא מתיישב בחינניות. אני, לעומת זאת, צריכה להיאבק עם הגלגל התקוע ומביכה את עצמי בגניחות קולניות, בעודי מנסה לגרור את הכיסא רחוק מספיק מהשולחן, כדי שאוכל להתיישב.

גבותיו הבהירות נשארות מורמות כשהוא מסתכל עליי. נראה שהוא משועשע מכל הסיטואציה הזו. בסופו של דבר אני מצליחה להניח את ישבני על הכיסא. לחיי בוערות, ואין שום דרך להסתיר את המבוכה שלי. אין מצב שהוא אינו מבחין בצבען האדום של לחיי כתוצאה מניסיוני לחשוב על הסיבות האפשריות להופעתו כאן במשרד.

אני מתקרבת עם הכיסא לשולחן, ומצליחה לאזור מספיק אומץ להסתכל בעיניו כשידיי משולבות בחיקי. "אתה הבוס? מה אתה עושה כאן?"

בק גומע את כולי, עיניו סורקות אותי באיטיות.

אני כאן, ויולט.

המילים מרחפות במוחי ומחזירות אותי אל הקיץ שעבר, לפני קצת יותר משנה. שבועות ספורים לאחר מכן גיליתי שקרטר בגד בי לכל אורך מערכת היחסים שלנו. באחת הפעמים מאוחר בלילה, כשבק תפס אותי עושה משהו שלא הייתי אמורה לעשות, הוא אמר לי את המשפט הזה. באותו רגע לא אמרתי לו שהוא שגה בשמי. באותו הרגע שנאתי את העובדה שלא ממש שנאתי את הדרך שבה הוא ביטא אותו. האופן בו השם התגלגל על לשונו עשה לי דברים מוזרים.

אני מביטה בו שוב, הרגע ההוא שחווינו במהלך הקיץ, בתוספת המראה המהמם שלו עכשיו, רק הופכים את המפגש הזה למביך יותר.

"בק?" אני שואלת בחוסר ביטחון. קולי רועד ובוגד בי. מבט עמוק אחד שלו ואני שוכחת איך לדבר.

הוא משלב את אצבעותיו תחת סנטרו, ושעונו הנוצץ מחזיר קרן של אור. "את מתעלמת מהטלפונים שלי."

מתחת לשולחן, ידי חופרת בעור סביב ציפורניי. אני עושה את זה במצבי לחץ, תמיד. אימא ניסתה לגמול אותי מההרגל המגונה הזה במשך שנים, אבל בלי קשר למידת המאמץ שלי, אינני מצליחה להילחם בדחף. מבטו התכול מסיר ממני את כל המגננות.

"לא היה לי מה להגיד לך — או לקרטר," אני מתפרצת. בק וקרטר הם אחים! זה מטורף כל־כך. הם הפכים גמורים. קרטר גבוה, אבל שריריו אינם בולטים כמו של בק. הוא תמיד העדיף ריצה על הרמת משקולות. מעל הכול הוא העדיף לשחק גולף עם החברים המתנשאים שלו או לזיין כל בחורה שהיא לא החברה שלו. הוא בטח טיפח כושר לא רע בהתחשב במספר הנשים שהוא זיין בשבוע, חוץ מחברה שלו.

האם בק ידע שקרטר בגד בי?

מה זה משנה? קרטר ואני גמרנו. חשבתי שאם לא אראה יותר את קרטר, לא אראה גם את אחיו. בהחלט לא ציפיתי לקרוא לו בוס.

קרטר אולי גבוה, אבל בק גבוה יותר. בעוד שלקרטר יש שרירים כתוצאה מתזונה מוקפדת והתמכרות לכושר, שריריו של בק בולטים יותר. תחת שרוולי החליפה המחויטת שלו מתחבאים שרירי זרוע, שחלמתי לצייר יום אחד. באותו סוף שבוע עם המשפחה שלו קיבלתי הצצה למה שהוא מחביא תחת חולצתו המכופתרת. שריריו הם חלומו הרטוב של כל אומן. צייר, אומן רישום, פסל — כולם ייתנו הכול כדי להיחשף לקוביות שלו.

הוא מכחכח בגרונו. אני מתיקה את מבטי מהוורידים מעוררי התיאבון של ידיו, והוא מגחך. "גמרת?" הוא אומר בבוטות, גם אם בקולו נשזרת נימה של שעשוע. אני איתו לבד בחדר הישיבות הזה רק דקות ספורות, וכבר אפשר לחתוך את המתח בינינו בסכין.

"גמרתי עם מה?"

"לזיין אותי בעיניים."

אני כמעט נופלת מהכיסא מעזות המצח שלו. "אני לא—"

שפתו המלאה מתעקלת. "את לגמרי כן, ויולט. אל תעמידי פנים שאת לא."

הלסת שלי נשמטת ומייד נסגרת. למה הוא משתמש שוב בשם הזה? למה אני עדיין אוהבת את זה? אין לי שמץ של מושג איך להגיב.

בכל זאת, הוא הבוס החדש שלי, או לפחות אני חושבת שהוא הבוס. ככה אמה קראה לו. ונראה שגם דרלה חשבה כמוה. אני חייבת לגלות כמה זמן הוא כבר בתפקיד.

ולמה הוא פה?

וחשוב יותר, למה הוא בוהה בי כאילו הוא רוצה לבצע בי את זממו?

"לא קוראים לי ויולט."

הוא מעביר את אגודלו על שפתו התחתונה והמלאה. "אני יודע."

אני מנערת את ראשי, תוהה אם אתמול בלילה שתיתי יותר יין מכפי שאני זוכרת. אני חולמת? כל העניין הזה לא יכול להיות אמיתי.

"אני מצטערת," אני מתחילה לומר ונושמת עמוק. "אני פשוט תוהה למה אתה כאן? אני קצת מבולבלת לגבי מה שקורה..."

הוא נאנח ודוחף את הכיסא מהשולחן, כדי שיוכל לשלב את רגליו. קרסולו נח על ברכו, נעליו המצוחצחות בשלמות מנצנצות באור שחודר מבעד לחלונות.

"התעלמת מהטלפונים שלי," הוא מסביר, ונראה קצת מעוצבן שהוא צריך לחזור על עצמו שוב.

"כן, דיברנו על זה הרגע. לא רציתי לדבר על אחיך."

"לא, לא דיברנו על זה. התחלנו את השיחה, אבל אז החלטת שבמקום להקשיב, את מפשיטה אותי עם העיניים הגדולות האלה שלך." צליל רטט חזק עוצר את דבריו. גבותיו מתכווצות כשהוא מושיט את ידו לכיס החליפה שלו. עיניו סורקות במהירות את השם על המסך, והוא משתיק את השיחה. הוא משליך את הטלפון על שולחן העץ השחור ושב להתמקד בי. "אם היית מקשיבה בפעם הראשונה, ולא מזיינת אותי בעיניים, היית יודעת שלשיחות שלי אין שום קשר לאחי היקר."

אני רוצה לשאול למה הוא מדבר על קרטר בגועל כזה, אבל עוצרת את עצמי. ברור שיש שם משהו עמוק יותר משאני מודעת לו. קרטר אף פעם לא היה מעריץ גדול של בק, אבל הוא לא דיבר עליו כמי ששונא אותו. אני לא יכולה להגיד את אותו הדבר לגבי בק כרגע, למשמע הטון שלו.

"שום קשר?"

"פאק, לא," הוא יורק את מילותיו, ולרגע עיניו מתלקחות בכעס. מאז ומתמיד אמרו לי כולם שאני סקרנית מדי ושזה לא לטובתי, וברגע זה אני חושבת שהם צדקו. אני משתוקקת לשאול למה הוא כועס כל־כך כשהוא מדבר על קרטר, אבל בולמת את פי. אני מעוניינת הרבה יותר לדעת למה הוא כאן. "עדיף לך בלעדיו. לעולם לא אנסה לשכנע אותך אחרת."

"לא ידעתי את זה. חשבתי שאתה מתקשר בשמו. חסמתי את המספר שלו אחרי שלילה אחד הוא התקשר ארבעים ושש פעמים."

בק מזדקף ומניח את כפות רגליו על הרצפה. הוא נשען קדימה על השולחן, מתקרב אליי ככל שניתן. "טוב, העובדה שהתעלמת ממני גרמה לי למצוא פתרונות אחרים."

"כמו מה?"

הוא פורש לרווחה את זרועותיו העצומות ומחווה לעבר החדר הקודר שסביבנו. הוא נראה לא שייך לכאן. הצבע הדהוי על הקירות והשטיח המתפורר והמוכתם אינם מתאימים למישהו עם מראה מלכותי כמו שלו. "כמו לקנות את החברה הזאת."

הוא עשה מה?! בטוח לא הבנתי נכון.

"מה הקשר בין קניית החברה הזו לזה שאני מתעלמת מהשיחות שלך?"

"תפסיקי לשאול שאלות לפני שאת אפילו חושבת עליהן," הוא יורה בחזרה. "זה לא ברור? קניתי את החברה כדי שלא תהיה לך ברירה אלא לדבר איתי. אחרי הכול, אני הבוס שלך עכשיו."

סליחה על חוסר הנימוס — אבל מה, לעזאזל?! אנשים לא קונים חברות רק כדי לדבר עם מישהו. הם מתקשרים או מופיעים אצלם בבית, או אני לא יודעת... שולחים אימייל מזורגג. לא קונים חברות.

"לא יכול להיות שעשית את זה."

בק מניד בראשו לעברי. התנועה מזיזה ממקומה את אחת מקווצות שערו המושלמות. קווצה אחרת מתמרדת וצונחת על עיניו, והוא מסיט אותה הצידה. "אני יכול להבטיח לך, מרגו, שזה בדיוק מה שעשיתי."