פרק 1
מפגשים מקריים
היא חישבה שזמן הטיסה מקולורדו לניו יורק יהיה כשלוש שעות וארבעים וחמש דקות וידעה שלאחר מכן חייה ישתנו לעולמים – אפילו יותר מכפי שכבר השתנו. לופתת את צידי המושב שלה בידיים מזיעות, אמלי קופר עצמה את עיניה כשהמנועים התכוננו להמראה. היא לא אהבה לטוס. יתר על כן, זה הפחיד אותה עד מוות. למרות שזכרה זמנים שבהם העינוי של להימצא בגובה 10,000 מטרים מעל האדמה היה שווה את זה: הפעם הראשונה שעזבה את הבית לטובת הקולג', הפעם שברחה לאי טרופי או נסעה לבקר את המשפחה האהובה שלה. לעומת זאת, הטיול הזה לא טמן בחובו שום הנאה – הוא הביא עימו רק תחושות אובדן ואבל.
מי שהתבונן בה, בן זוגה דילון, היה אחת הסיבות היחידות לכך שהיא עדיין קמה כל בוקר. היא ידעה שהוא הבחין בהבעת פניה ששידרה את תחושת חוסר הוודאות שחשה לנוכח מה שהמתין לה בהמשך הדרך.
אוחז בידה, דילון רכן קדימה והבריש קווצת שיער מפניה. "הכול יהיה בסדר, אמ," הוא לחש, "לפני שתשימי לב, נהיה שוב על פני האדמה."
היא אילצה את עצמה לחייך והפנתה את ראשה בהיסוס, צופה בהרים המושלגים הנעלמים תחת כסות העננים. ליבה המשיך לצלול כשהיא נפרדה בינה לבין עצמה מהמקום היחיד שאי פעם היה ביתה. היא הניחה את ראשה נגד החלון ונתנה למחשבותיה לנדוד לאירועי החודשים האחרונים.
בסוף אוקטובר, בשנתה האחרונה בקולג', היא קיבלה את השיחה. עד אותו הרגע, החיים נראו... טובים. דילון הופיע בעולמה חודש לפני כן, הציונים שלה היו כפי שהיו צריכים להיות, ושותפתה למעונות, אוליביה מרטין, נעשתה אחת החברות הכי טובות שהיו לה אי פעם. כשהיא ענתה לטלפון באותו יום, היא לא יכלה לחזות את החדשות שתקבל.
"תוצאות הבדיקות חזרו, אמלי," אמרה ליסה, אחותה הגדולה, "לאימא יש סרטן שד, שלב רביעי."
ובשש המילים האלה, החיים שאמלי הכירה לעולם לא יהיו כמו פעם. אפילו לא קרוב לכך. לסלע שלה, לאישה שהיא העריצה רוב ימי חייה, ולהורה היחידה שאי פעם הכירה – נותרו פחות משלושה חודשים לחיות. היא לא יכלה להכין את עצמה למה שעתיד היה לבוא. טיולי סוף־שבוע ארוכים מאוניברסיטת אוהיו לקולורדו כדי לעזור בחודשים האחרונים לחייה של אימה הפכו לדבר שבשגרה עבור אמלי. היא צפתה באימא שלה קומלת. מהנשמה החזקה והתוססת שהייתה פעם, היא הלכה ונעשתה אישה תשושה וכמעט בלתי ניתנת לזיהוי, עד שנפטרה.
לנוכח סערת הרוח הפתאומית שגעשה בעצביה, אמלי אחזה בחוזקה בידו של דילון והביטה בו. הוא חייך לעברה חיוך מהיר והנהן, מזכיר לה שהם בסדר. היא הניחה את ראשה על כתפו החמימה והתחילה לחשוב על התפקיד שהוא שיחק לאורך כל העניין: הטיסות האין־סופיות מניו יורק לקולורדו כדי להיות איתה, המתנות המקסימות ששלח לה כדי להסיח את דעתה מהטירוף שהשתלט על חייה, השיחות בשעות הלילה המאוחרות כדי לוודא שהיא בסדר ועד לארגון הלוויה וההמלצה שלו שתמכור את בית הילדות שלה ובסופו של דבר תעבור איתו לניו יורק. כל זה היה חלק מהסיבה לכך שהעריצה אותו.
כשהמטוס נחת בשדה התעופה לה גוארדיה בניו יורק, דילון הביט באמלי ומחץ את ידה בידו עד ללובן מוחלט של פרקי האצבעות. הוא גיחך בקלילות ורכן לנשק אותה. "את רואה, זה לא היה נורא כל־כך," הוא אמר, מלטף את לחייה. "ועכשיו זה רשמי – את תושבת ניו יורק, מותק."
אחרי ניווט ברחבי שדה התעופה לאורך פרק זמן שנראה לה כנצח, דילון תפס מונית והם עשו את דרכם לדירה שאמלי תחלוק עם אוליביה. זה נעשה נושא רגיש בינה לבין דילון. כשהוא ואמלי דיברו על המעבר, הוא רצה שהיא תגור איתו. אמלי חשבה שמוטב יהיה שהיא תעבור לגור עם אוליביה, לפחות כרגע. המסע הארוך לצידה השני של ארצות הברית היה שינוי לא קטן כשלעצמו והיא לא רצתה להוסיף לחץ נוסף למצב. למרות שהיא אהבה את דילון – והיא אהבה אותו בטירוף – קול קטן בראשה אמר לה לחכות. המעבר למגורים תחת קורת גג אחת המתין להם בהמשך הדרך. הוא נכנע בסופו של דבר, אך לא בלי מאבק ראוי.
כשהם הגיעו, אמלי יצאה מהמונית. קולות ומראות העיר הכו בה מייד. רכבים צופרים, בלמים חורקים ואזעקות מייללות פילחו את האוויר. אנשים מדברים וצועקים, צעדיהם הולמים על מדרכות הבטון העמוסות והתנועה התזזיתית של רכבים היוצרים ים של מוניות צהובות – כל זה לא דמה לשום דבר שהיא ראתה או שמעה עד כה. האדים שעלו ממכסי הביוב נראו כמו רוחות רפאים הצפות מעל המדרכה הלוהטת.
העצים התמירים והנחלים הצלולים של קולורדו התחלפו בפלדה ובבטון, ברעשים רמים ובזוועת פקקים מתמשכת. זה בהחלט משהו שהיא תצטרך להתרגל אליו. נושמת נשימה עמוקה, אמלי עקבה אחרי דילון אל תוך הבניין. השוער בירך אותם בהטיה של הכובע שלו וצלצל לאוליביה, מודיע לה על הגעתם. הם עשו את דרכם אל הקומה החמש עשרה, מודים על קיומה של המעלית.
כשהם נכנסו לדירה, אוליביה פלטה צווחה צורמת, רצה לעברם וחיבקה את אמלי. "אני כל־כך שמחה שאת כאן!" אמרה, עוטפת את לחייה של אמלי בשתי ידיה. "איך הייתה הטיסה?"
"שרדתי אותה בלי להזדקק לסמים או לאלכוהול," חייכה אמלי, "כך שאפשר לומר שהיא עברה חלק."
"היא הייתה בסדר." דילון צעד לעברן והחליק את ידו סביב מותניה של אמלי. "בכל מקרה לא הייתי נותן שמשהו יקרה לה."
אוליביה גלגלה את עיניה ושילבה את ידיה. "נכון, מפני שאתה ממש מסוגל למנוע ממטוס להתרסק, מר צנון. כלומר, דילון."
דילון הזעיף פנים והניח את המטען של אמלי על הרצפה. "נכון מאוד, אוליבר טוויסט. אני פאקינג סופרמן, אז אל תשכחי את זה."
אמלי נאנחה. "מזמן לא הייתי בחברת שניכם בו־זמנית. שכחתי כמה אתם מחבבים זה את זה."
אוליביה חייכה חיוך מעושה ומשכה בידה של אמלי. "בואי, אראה לך את הדירה." גוררת את אמלי להמשך המסדרון, היא הסתובבה לעבר דילון. "תעשה משהו מועיל ותפרוק את הדברים שלה או משהו. חמור עם זין צנון."
מתעלם מאוליביה, דילון שקע לתוך הספה והפעיל את הטלוויזיה.
"אלוהים אדירים, אוליביה," אמלי צחקקה, הולכת אחריה. "מאיפה את ממציאה את השמות האלה?"
"נו, טוב," אוליביה נופפה בידה בביטול. "הוא הופך את זה לפשוט ביותר."
"ובכן, שניכם הולכים לשגע אותי עכשיו. אני כבר מרגישה את זה."
"אני לא יכולה להבטיח שום דבר, אבל אשתדל כמיטב יכולתי להימנע מכך."
במהלך הסיור הגדול שעשתה אוליביה, אמלי הבחינה בכך שהדירה המטופחת והמודרנית כללה שני חדרי שינה ושני חדרי אמבטיה. למרות גודלו הצנוע, המטבח כלל ארונות עתיקים, שיש גרניט וציוד מפלדת אל־חלד. החלון הגדול בסלון הציג לראווה את שדרת קולומבוס, אזור יפה באפר ווסט סייד של ניו יורק. הדירה הייתה יפהפייה ועוצרת נשימה, וללא עזרתה של אוליביה היא מעולם לא הייתה יכולה להרשות אותה לעצמה – לפחות לא בלי העזרה של דילון. למרות שאוליביה עבדה והתפרנסה יפה, היא באה ממשפחה אמידה וכך כסף אף פעם לא היווה בעיה עבורה. למרות שגדלו בחוף הצפוני של לונג איילנד, היא ואחיה, טרוור, היו מהאנשים הכי מחושבים והכי עם הרגליים על הקרקע שאמלי פגשה אי פעם.
דילון הלך לאחר שסיים לעזור לאמלי להתמקם ועדכן אותה שהוא יחזור בערב. אוליביה חטפה בקבוק יין ושתי כוסות וגררה את אמלי לעבר הספה.
היא הטילה את שערה הזהוב בגוון השמפניה לאחור וחייכה לעבר אמלי חיוך מר־מתוק. "אני יודעת שעברת הרבה, אבל אני ממש שמחה שאת פה."
החיוך של אמלי תאם את חיוכה של אוליביה. רגשותיה היו מפולגים בין עצבות בדבר הנסיבות שהובילו אותה לניו יורק לבין תחושת אושר על כך שעשתה צעד משמעותי בזוגיות שלה עם דילון בכך שהיא עברה לכאן – גם אם היא לא גרה איתו. היא לגמה מהיין והניחה את רגליה על הכורסה. "גם אני שמחה, חברתי הטובה."
פניה של אוליביה עטו ארשת פנים סקרנית. "הצנון עשה לך את המוות לגבי פתרונות הדיור?"
"לא, הוא לא," היא ציינה. "אבל הוא בהחלט רוצה שאעבור לדירה משותפת איתו עד סוף הקיץ."
"טוב, תמסרי לו שהוא יצטרך להילחם גם בי במלחמה הזאת," היא נשפה. אמלי נדה בראשה, צוחקת על הצהרתה של אוליביה. "אני רצינית, אמ. הוא צריך לתת לך קצת מרחב עכשיו עם המעבר הזה."
"אל תדאגי. אני לא הולכת לשום מקום בזמן הקרוב." אמלי התבוננה סביבה. מבטה נעצר על ערמת קופסאות האריזה בפינה. "אני כל־כך לא מצפה לזה," היא סימנה בראשה לעבר הקופסאות.
"אני לא עובדת מחר," ענתה אוליביה, מוזגת את כוס היין השנייה שלה. "נעשה את זה מחר. בינתיים, בואי פשוט נרגע קצת."
במהלך השעות הבאות זה בדיוק מה שהן עשו: נרגעו. בלי דיבורים על סרטן. בלי דיבורים על מוות. בלי דיבורים על ציפיות מהחיים. פשוט שתי חברות טובות שחולקות בקבוק יין בדירה שלהן, כשאחת מהן מתחילה פרק חדש בחייה.
*
שבועיים מאוחר יותר, אמלי עמדה לפני מסעדה איטלקית במרכז מנהטן. היא דחפה את הדלת למקום שעמד להיות מקום העבודה החדש שלה לקיץ. היא סרקה את המקום בחיפוש אחר האדם ששכר את שירותיה לפני מספר ימים: אנטוניו ד'דינטו, יליד ניו יורק בשנות העשרים המאוחרות לחייו.
"הנה את, אמלי," אנטוניו חייך בהתקרבו. "את מוכנה ליום הראשון שלך?"
מחייכת, היא הביטה בשערו הכהה שהשתפל עד כתפיו. "מוכנה יותר משאהיה אי פעם."
היא הלכה אחריו לעבר המטבח, שם הוא הציג אותה לטבחים שעמדו בשורה. לכולם היו חיוכים ידידותיים, אבל אמלי ידעה עוד מימי המלצרות שלה בקולג', שהידידותיות שלהם תסתיים מהר מאוד. בסופו של דבר, הם יצעקו עליה שתאסוף את ההזמנות שלה מהחלון ואין ספק שאז הפנים שלהם יהיו עליזות פחות. היא קשרה על עצמה סינר שחור בזמן שאנטוניו הוביל אותה לעבר מלצרית שנראתה בגילה בערך. מחייכת, אמלי סקרה את שערה של המלצרית. זו הייתה חגיגה של כל צבעי הקשת שאפשר היה להעלות על הדעת, כל צבע מבצבץ דרך שכבה של בלונד מחומצן.
"היי, אני אמלי," אמלי חייכה בעודה מתקרבת אליה. "אנטוניו אמר לי להידבק אלייך היום כמו צל."
הבחורה השיבה לאמלי בחיוך ומסרה לה פנקס הזמנות ועט. "אז את החתולה החדשה בשכונה, אה? אני פאלון, נעים להכיר."
"כן, אני החתולה החדשה. נעים להכיר גם אותך."
"ובכן, שלא יהיו לך דאגות. אני חושבת שהתחלתי לעבוד פה ישר אחרי שהגחתי מתעלת הלידה." עיניה האפורות והצוחקות היו פקוחות לרווחה. "אראה לך איך מתנהלים פה הדברים ולפני שתשימי לב, תהיי מסוגלת להתרוצץ כאן בעיניים מכוסות."
"נשמע טוב," צחקה אמלי.
"שמעתי שאת מקולורדו?"
"כן, פורט קולינס."
"את שותה?" שאלה פאלון, מציעה לה כוס קפה.
"זו אחת ההתמכרויות שלי." אמלי לקחה את הכוס. "תודה לך. חיית בניו יורק כל החיים?"
"כאן נולדתי וגדלתי." פאלון התיישבה ליד בר הקפה, מסמנת לאמלי להצטרף אליה. "עוד מוקדם. ההמולה תתחיל בעוד שעה בערך."
אמלי התיישבה לצידה ולגמה מהקפה. היא הביטה במסעדה סביבה, צופה בנערי הפיקולו המכינים את השולחנות. אנטוניו דיבר אליהם בספרדית, להערכתה של אמלי. קולו עלה בנימה מודאגת בעודו מחווה בידיו לעבר רחובות ניו יורק.
"אז מה מביא אותך מעברה השני של המדינה לעיר שלא ישנה?" שאלה פאלון. "את שחקנית או דוגמנית?"
"לא זה ולא זה," היא ענתה, מנסה להתעלם מהכאב המפלח שבליבה. היא הרגישה כאילו הפצע עדיין טרי והרגע זרו עליו מלח. "אימא שלי נפטרה בינואר. לא ממש הייתה סיבה להישאר שם אחרי שהיא מתה."
פניה של פאלון התרככו. "צר לי לשמוע. מוות זה חרא של דבר, זה בטוח. אבא שלי נפטר לפני כמה שנים מהתקף לב, אז אני יודעת איך את מרגישה." פאלון נאנחה והביטה הצידה לרגע קט. "לא משנה מה הגיל, הגזע או הסטטוס הכלכלי שלנו, המוות נוגע בכולנו בשלב זה או אחר."
אמלי חשבה שההערה שלה הייתה נבונה מאוד ביחס לגילה, אבל שוב, היא ידעה שמוות של אדם קרוב ואהוב, גורם לנו להסתכל על החיים בדרך אחרת. "נכון. צר לי לשמוע על אבא שלך."
"תודה. לא עובר יום שאני לא חושבת עליו." פאלון נעצרה לרגע. "ומה לגבי אבא שלך? הוא עבר לכאן איתך?"
עוד נושא כאוב, אבל הנושאים הכאובים התרבו והפכו לבלתי נמנעים. "לא. לא הייתי בקשר איתו או עם משפחתו מאז הייתי בת חמש. אני באמת לא זוכרת אותו."
"כאן אני מפסידה לך אחת־אפס," צחקה פאלון. "סליחה. יכול להיות שאני צריכה לשאול אותך על כלבלבים או משהו?"
אמלי נדה בראשה וחייכה. "אל תדאגי לגבי זה. הכול בסדר. חוץ מזה, אין לי כלבלבים, לכן הנושא הזה היה מגיע למבוי סתום."
"גם לי אין. הם חמודים, אבל אני לא מסתדרת עם הקטע של חרא בכל מקום," צחקה פאלון, אוספת את שערה לקוקו. "אז מה גרם לך לעבור דווקא לניו יורק? יש לך משפחה כאן?"
"לא כאן. יש לי אחות גדולה בקליפורניה." אמלי לגמה מהקפה. "אבל החבר שלי, דילון, גר כאן. התחלנו לצאת בשנה האחרונה שלי בקולג'."
פאלון חייכה. "זוג יונים מקולג', מה?"
"לא, בעצם הוא כבר גר כאן כשהכרנו. אחיה של השותפה שלי למעונות, אוליביה, ביקר אותה סוף־שבוע אחד, ודילון הגיע איתו."
"מדהים איך שבילי החיים מפגישים אנשים." פאלון הביטה בעיניה של אמלי. "כלומר, אם דילון שלך לא היה יוצא לטיול הזה עם אחיה של השותפה שלך, אז מעולם לא הייתם נפגשים. בחיים יש את הקטעים המוזרים האלה."
אמלי ידעה מייד שפאלון מוצאת חן בעיניה. "אני מסכימה לגמרי. לגורל ולדרכים יש דרך מוזרה לפעול על החיים שלנו. זה כמו פאזל אחד גדול שמסתדר, בסופו של דבר."
"בדיוק," חייכה פאלון. "אז, מה למדת בקולג'?"
"סיימתי תואר בהוראה. התחלתי לשלוח קורות חיים, מקווה למצוא משהו לסתיו."
פאלון הזעיפה פנים, הפירסינג בשפתה הבהיק באור היום. "אז תעזבי אותנו בסוף הקיץ?"
"לא, בטח אעבור לעבוד במשרה חלקית."
"מגניב." היא קמה, גזרתה הגבוהה והארוכה מתנשאת מעל זו של אמלי. "אז, את בקטע של מועדונים?"
אמלי כיווצה את הגבות. "מועדונים?"
"כן, לצאת למועדונים," ענתה פאלון, מנענעת את הירכיים מצד לצד.
"או, את מתכוונת לרקוד," צחקה אמלי. "כן, בקולורדו הייתי יוצאת, אבל עוד לא ניסיתי את זה כאן."
"גדול. אני אוהבת לחשוף את החדשים לסצנת המועדונים כאן."
"ובכן, אני מוכנה להיחשף. תגידי לי מתי."
"אעדכן אותך. אני יוצאת עם איזה בחור, הוא בן ארבעים ומשהו, והוא מכניס אותי לכמה מהמועדונים הכי חמים של ניו יורק בלי שום תשלום."
אמלי הנהנה ולגמה מהקפה.
"הסקס זה רק בונוס," הוסיפה פאלון.
אמלי כמעט נחנקה מהקפה המדובר. "זה בהחלט בונוס, זה בטוח."
"כן, זה מה שחשבתי," היא חייכה. "או־קיי, בחורה חדשה, בואי נזוז."
לכל אורך היום, אמלי עקבה אחרי פאלון. היא הראתה לה איך להשתמש במחשב והציגה לה כמות מכובדת מהלקוחות הקבועים של המסעדה. הם נעו בין טיפוסים מהמעמד הגבוה בחליפות עסקיות ועד לפועלי בניין. תנועה רבה התרחשה בזמן ארוחת הצהריים ואחד המלצרים התקשר והודיע שהוא חולה, לכן אמלי התחילה לקחת הזמנות מכמה שולחנות. למרות שהיא לא הכירה את התפריט היטב וההתנהלות שלה עם המחשב הייתה איטית מעט, היא עשתה את זה בלי בעיות משמעותיות. לקראת סוף המשמרת, פאלון גרמה לראש שלה לזמזם מרוב מידע על אילו אורחים משאירים את הטיפים הכי טובים ומי מהמלצרים הם הטיפוסים הכי אכזריים. בסך הכול, בהתחשב בעובדה שזה היה היום הראשון שלה, אמלי חשבה שהלך לה לא רע.
בדרכה לדלת, אנטוניו עצר אותה עם קופסת אוכל ארוז לדרך. "אמלי, השליח שלי התפטר," הוא אמר, בעיניו מבט מודאג. "את הולכת לכיוון בניין קרייזלר?"
"לא, אבל זה במרחק של כמה רחובות בסך הכול, נכון?"
"כן, את פונה ימינה בלקסינגטון פינת ארבעים ושתיים."
"אתה צריך שאקח את זה לשם?" שאלה אמלי, מצביעה על הקופסה.
"כן, בבקשה."
אמלי משכה בכתפיה. "אין בעיה. אלך ברגל ואתפוס מונית הביתה משם."
"תודה רבה לך." הוא מסר לה את הקופסה, נאנח בהקלה. "אוסיף לך למשכורת בשבוע הבא."
"אין צורך, אנטוניו. אני נהנית לטייל בעיר."
"לא, לא, לא, אני מתעקש. נתראה מחר, ילדת כפר."
צוחקת, אמלי נדה בראשה, משועשעת מהכינוי החדש שלה. היא הסתובבה על העקבים של נעלי המלצרות שלה וצעדה לתוך האוויר החם והלח. אין ספק שחודש יוני היה הרבה יותר חם בניו יורק מאשר בקולורדו. היא עשתה את דרכה בעיר בעיניים פעורות בפליאה, עדיין נדהמת מכך שהיא גרה כאן.
האוויר היה סמיך בשל תנועת הרכבים הצפופה ומהניחוחות שעלו מעגלות האוכל. היא התרגלה לניו יורק מהר יותר משחשבה. כל דבר בעיר הזאת שיכר את התודעה שלה, מהרכבת התחתית שרטטה תחת רגליה ועד המון האנשים. זו הייתה חוויה על חושית במיטבה. שלושה רחובות קצרים מאוחר יותר, מיוזעת מההליכה – היא הגיעה ליעדה.
*
למרות שאבא שלו סיפר לו סיפורים על התופעה שנקראת 'אהבה ממבט ראשון', עד לאחר הצהריים הגורלי ההוא, גאווין בלייק לא האמין שהיא אכן קיימת. למרות שהוא זכה לתשומת ליבה הגורפת של הבלונדינית שמאחורי דלפק המודיעין, המבט שלו ננעל על אמלי בשנייה שהיא נכנסה. הוא התבונן באופן שבו היא חייכה לשומר. היופי שלה הלהיט אותו באופן מיידי. יתר על כן, הוא הרגיש שהוא נמשך אליה כאילו חבל כרוך סביב מותניו והיא נמצאת בקצהו השני, מושכת אותו לעברה. ממצמץ פעמיים, הוא ניער את ראשו, מנסה להתנער מהחיבור הממגנט הזה.
"גברתי, האם אני יכול לעזור לך במשהו?" שאל אותה השומר.
"שלום, יש לי משלוח," ענתה אמלי, מציצה לעבר החשבונית, "לקומה שישים ושתיים."
לפני שהשומר היה יכול לענות, גאווין השמיע קול מצידו השני של הלובי. "אני יכול לקחת אותה למעלה, לארי."
פקידת הקבלה שכבשה את תשומת ליבו של גאווין לפני שאמלי נכנסה שרבבה את שפתיה בחוסר שביעות רצון בעודו מתרחק.
מבטה של אמלי גלש לנקודה שממנה בקע הקול. הנשימה שלה נעתקה למראה הגבר הגבוה והמדהים שעשה את דרכו לעברה. היא הרגישה שנפשה נתלשה ממקומה, כאילו האיזון הפנימי שלה התפזר בכל רחבי הבניין. עיניה טיילו על שערו השחור כדיו, המסופר קצוץ ומעוצב באופן מפוזר. תווי פניו היו מפוסלים למשעי, פיו כאילו סותת בשקדנות על ידי פסל מיומן. עיניה הבזיקו כלפי מטה לעבר מה שנראה כגוף חטוב ביותר מתחת לחליפת שלושה חלקים אפורה. מנסה להיראות קרת רוח לאור הסקסיות הגברית המטורפת שלו, היא הפנתה את תשומת ליבה אל השומר המגודל.
"אתה בטוח, מר בלייק? אני יכול ללוות אותה למעלה."
"אני בטוח מאוד, לארי. הייתי בדרכי למעלה בכל מקרה." גאווין פנה לאמלי. "הרשי לי לעזור לך עם זה," הוא סימן לעבר הקופסה.
קולו היה חלק כמו ברנדי וגרם לבטנה לרעוד. היא ניסתה למצוא את המילים. "זה בסדר, באמת. לא קשה לי להחזיק את זה."
"אני מתעקש," גאווין חייך. "חוץ מזה, זה קטע של נער צופים ותיק."
אם לא היה די בעיניו הכחולות הנוקבות או מהקסם שניגר מכל נקבובית בגופו, החיוך שלו, המעוטר בגומות חן, שכנע את אמלי שאין־ספור נשים שמטו את תחתוניהן בשבילו בפקודה.
באופן יומי.
בחוסר רצון, היא מסרה לו את הקופסה וניסתה להעמיד פנים שהיא רגועה. "או־קיי, אם אתה מציג את זה ככה, אז מגיעה לך סיכה מיוחדת על המעשה הטוב שלך."
"ובכן, תודה רבה לך. עבר זמן מה מאז הרווחתי אחת." הוא צחק, הסתובב על עקביו בנינוחות והחווה לה את הדרך למעליות. אמלי הלכה אחריו וקלטה את ההשתקפות שלה בדלתות האלומיניום המעומעמות. היא ידעה שהיא נראית נורא ושהיא מזיעה, שנייה אחרי שסיימה לעבוד וכך כל מה שרצתה לעשות כשהדלתות ייפתחו זה לברוח.
"אחרייך," אמר גאווין בחיוך.
כשאמלי נכנסה, עיניו של גאווין טרפו את שערה הערמוני הרך כמשי שהשתפל במורד גבה כמעט עד המותניים. הוא מעולם לא חיבב במיוחד אישה עם שיער אסוף – בעיקר לא כשהיא נראית כאילו הרגע השתתפה במלחמת אוכל – אבל באותו רגע היא הייתה היצור המרהיב ביותר שראה אי פעם. בין פניה המעוצבות בצורת לב, הגזרה הדקיקה בצורת בקבוק קולה וריח הבושם האופף אותם, גאווין התקשה לנשום. הוא נכנס וניסה להתעלם מהמודעות המוגברת שלו לנוכחותה – ללא הועיל.
"נראה שהחליפו את ארמנדו?" הוא אמר, לוחץ על הכפתור לקומה שישים ושתיים.
אמלי ניסתה לא לנוע בעצבנות כשפגשה במבטו. להיות קרובה אליו כל־כך רק גרם לה להבין כמה מהמם הוא באמת היה. הוא שידר כוח רב עוצמה בחלל הקטן. שפתיה נפשקו כדי לשחרר נשימה מהירה. "ארמנדו?"
"כן, ארמנדו." גאווין גיחך, מביט למטה לעבר קופסת האוכל. "בלה לוסינה. המשרד שלי מזמין משם כמעט מדי שבוע. ארמנדו הוא השליח בדרך כלל."
"כמובן, אבל אני לא השליחה החדשה. זאת אומרת, אני עובדת שם. כלומר, מן הסתם אני עובדת שם, היות שאני לובשת את המדים, ומן הסתם, אני בחורה ולא בחור." אמלי התכווצה ממבוכה, יודעת עד כמה טיפשית היא נשמעת. היא נשמה נשימה עמוקה והתחילה מחדש. "אני ממלצרת שם. הבוס שלי ביקש להקפיץ את האוכל בדרך הביתה כי השליח התפטר." היא התחילה להסמיק וייחלה לכך שהייתה נעלמת בו במקום. פשוט מתפוגגת. "באמת, אני מסוגלת לבטא משפטים שלמים."
"יום ארוך בעבודה? אני יכול להזדהות." גאווין גיחך, סוקר את פניה. העיניים שלה היו הירוקות ביותר שהוא ראה אי פעם ונקודת חן קטנטנה התמקמה באופן מושלם מעל לשפה שלה.
היא חייכה. "כן, יום ארוך מאוד בעבודה."
בקומה שלושים ותשע נשמע צלצול. הדלתות נפתחו ואישה נכנסה. היא הייתה בגובה של גאווין הודות לנעלי העקב שלה. היא לבשה חליפה לבנה ושערה בצבע הארגמן היה אסוף לאחור.
"ובכן, שלום לך, מר בלייק," היא צייצה, לוחצת על כפתור הקומה הארבעים ושתיים. חיוך מפתה הפציע על שפתיה כשרכנה לעבר אוזנו של גאווין. "אני מקווה שנוכל להמשיך במקום שהפסקנו בפעם האחרונה שהתראינו."
גאווין פסע צעד קטן לאחור, פניו מתרככות לאדישות בלתי ניתנת לפענוח. הוא פשוט הנהן. האישה חייכה והסתובבה עם הפנים לדלתות המעלית.
גאווין הציץ פעם נוספת לעבר אמלי, נבוך מכך שהסטוץ שלו הופיע באופן מפתיע במעלית איתם. "אז, את עובדת בבלה לוסינה כבר הרבה זמן?"
אמלי נשכה את שפתה וחייכה. "לא, היום היה היום הראשון שלי."
"עבודה חדשה. זה יכול להיות מלחיץ." גאווין חייך בתגובה, מתנועע מרגל לרגל. "אני מקווה שהוא עבר בהצלחה."
"הוא היה מוצלח דווקא, תודה."
כשדלתות המעלית נפתחו, האישה צעדה החוצה והסתובבה לגאווין. "תתקשר אליי."
הוא הנהן בקצרה והיא הלכה. הדלתות נסגרו, משאירות אותו ואת אמלי שוב לבד. "היא לא החברה שלי, אם זה מה שאת חושבת."
אמלי שלחה אליו מבט, משועשעת מההערה שלו. "ומי אמר שזה מה שחשבתי?"
העוקצנות הבלתי צפויה והסקסית שלה דגדגה את עורו. הוא משך בכתפיו באופן בלתי מחייב, מנסה לקלוט אותה. "ומי אמר שלא?"
"אתה לא מכיר אותי טוב מספיק כדי להניח הנחות לגבי מה שאני חושבת," היא אמרה, צחוק חומק מבין שפתיה.
"את צודקת לגבי זה," הוא חייך בשביעות רצון ופסע הצידה כדי להתקרב אליה. "אבל אני מוכרח להודות, הייתי רוצה להכיר אותך."
נהדר. לא רק שהוא היה מושך בצורה מטורפת, הודות לחליפה המחויטת והיקרה שלו באופן שערורייתי, הוא היה גם יהיר ומתנשא. אמלי מצמצה כדי להוציא את עצמה מהמצב המבולבל למחצה שבו הייתה, מנסה להתעלם מהריח המשכר שהוא הדיף כשעמד כה קרוב.
"ובכן, אני לא יכולה. מצטערת." היא סידרה קווצת שיער מאחורי אוזנה.
לפני שהוא יכול היה להגיב, דלתות המעלית נפתחו בקומה שישים ושתיים.
"וכאן אני יורדת," אמלי הסתובבה כדי לקחת ממנו את הקופסה. "תודה שעזרת לי לשאת אותה."
"אין בעיה. גם אני יורד כאן."
"אתה עובד בקומה הזאת?" שאלה אמלי, מבולבלת.
הוא לא רצה להגיד לה שהוא הבעלים של החברה שפעלה בקומה הזאת, אז הוא הלך על האמת החלקית. הוא גיחך באופן נערי. "כן. אני האשם בהזמנה הזאת."
עיניה של אמלי הבהיקו לנוכח שפתיו המגרות. "אז כשנכנסתי כבר ידעת שאני בדרך לכאן?"
"היו לי כמה דקות מיותרות. חיכיתי לך למטה בלובי." הוא הבזיק חיוך. "ובכן, חיכיתי למטה בלובי לארמנדו, אבל במקום זה בורכתי באישה היפהפייה שלפניי. החלטתי להיות ג'נטלמן ולעזור לך עם הקופסה." הוא צעד אל מחוץ למעלית, הליכתו חזקה ומלאת חן. "רוצה להצטרף אליי לארוחת ערב? יש כאן יותר ממספיק גם בשבילך."
"אני... אני לא יכולה. מצטערת." ענתה אמלי, לוחצת על הכפתור ללובי.
"חכי!" גאווין רכן קדימה בזריזות ומנע מהדלת להיסגר. הוא היה מודע לכך שהיה תוקפני מדי והרגיש כמו אידיוט באותו הרגע, אך ניסה לכפר על כך עד כמה שהוא יכל. "זה היה גס רוח מצידי ואני מצטער. אימא שלי חינכה אותי טוב יותר מזה."
הוא העביר יד עצבנית בשערו. "הייתי שמח לקחת אותך לארוחה בהזדמנות. אני יודע שמשרד זו לא סביבה רומנטית בשום פנים באופן. אני פשוט עובד הרבה. אבל כפי שאמרתי, הייתי שמח לצאת איתך באיזה ערב."
לפני שאמלי הצליחה להגיב, אישה חטובה ושחורת שיער שישבה מאחורי שולחן הרימה את קולה. "מר בלייק, יש לך שיחה בקו שתיים."
הוא הביט לעברה וחייך. "בבקשה, תדאגי שישאירו לי הודעה, נטלי."
בידיים רועדות, אמלי לחצה מהר על הכפתור. הדלתות נסגרו סופית לפני שלגאווין הייתה הזדמנות להסתובב. נשענת נגד הקיר, היא אחזה במעקה הבטיחות, מנסה להתעשת. השפעתו של הגבר הזר הזה עליה הייתה מערערת. היא נדה בראשה, מתחרטת על כך שהסכימה להביא את האוכל. היא עשתה את דרכה מהבניין והלכה הביתה.
*
"הוא היה עד כדי כך חתיך?" שאלה אוליביה, ישובה על שולחן המטבח.
אמלי הניחה אצבע על פיה. "אלוהים, אוליביה, דילון נמצא בחדר שלי. תנמיכי את הקול." עיניה זינקו לעבר הדלת שלה ואז בחזרה לאוליביה. "כן, הוא היה עד כדי כך חתיך. חתיך ברמה שהייתה גורמת לנשימתך להיעתק. חתיך ברמה שהייתה גורמת לך לרצות להתפשט לגמרי ולתת לו לחלל אותך עד מוות. חתיך ברמה מעוררת תאווה לעיניים עם תעודות."
אוליביה צחקה וכיסתה את פיה. "נשמע שווה זיון," היא לחשה. אמלי הנהנה וצחקקה. "אני חושבת שאת צריכה לקחת על עצמך את תפקיד השליח."
"אני לא יודעת. זו הייתה התגובה המוזרה ביותר שהייתה לי כלפי מישהו. שלא לדבר על הדרך המביכה שבה התנהגתי. ילדה בגנון הייתה מתנהגת יפה יותר ממני."
מחייכת בשביעות רצון, אוליביה לגמה מכוס היין שלה, עיניה החומות נוצצות. "יכול להיות שתצטרכי סקס ממש טוב הלילה עם האידיוט אם את רוצה להרחיק את מר גבוה, אפל וחתיך ברמות־על הרחק מהמחשבות שלך."
אמלי טפחה על ידה בקלילות. "תפסיקי. שום מחשבות על מר גבוה, אפל וחתיך ברמות־על בשבילי." אמלי פיזרה את הקוקו שלה. "חוץ מזה, אני אוהבת את דילון. מר גבוה, אפל וחתיך ברמות־על יהיה מתנה לאיזו אישה אחרת, תאמיני לי."
"או־קיי, או־קיי," אוליביה צחקה בשקט. "אבל לפחות את יודעת שיש לך גיבוי."
לפני שאמלי יכולה הייתה להמשיך לדסקס על התאווה לעיניים השווה זיון שהיא מצאה, דילון יצא מחדר השינה, לבוש בחליפה הכי טובה שלו ובעניבה. אמלי שכחה מייד מהגבר הסקסי שפגשה כשעיניה התענגו על שערו הבלונדיני הכהה הלח ועל פניו היפות. בשבילה, הוא היה היחיד שהיה תאווה לעיניים ושווה זיון.
"חשבתי שאנחנו נשארים כאן הלילה," שאלה אמלי, הולכת לעברו ועוטפת את מותניו בידיה. "שכרתי סרט."
הוא הניח את ידיו על כתפיה. זה היה מספיק פשוט בשבילו כי הוא היה הרבה יותר גבוה מאמלי הקטנטנה. "אני יוצא לארוחת ערב עם לקוח פוטנציאלי." הוא צעד לעבר המקרר והוציא בקבוק מים. "זו הייתה שיחה בלתי צפויה. נצפה בסרט בערב אחר."
אמלי הקדירה פנים לאור האדישות שלו. "לכמה ארוחות ערב בלתי צפויות אתה יכול לצאת בשבוע אחד, דילון?"
נאנחת בהפגנתיות, אוליביה נעמדה על רגליה ועשתה את דרכה אל מחוץ לחדר.
"את יודעת שזה בא עם העבודה שלי, אמלי. אני סוחר מניות. אני צריך לאכול ולשתות עם הלקוח קצת כדי להרוויח את החשבון שלו."
"אני מבינה את זה, דילון. באמת שכן." אמלי הלכה לעבר המטבח והצמידה את גופה לגופו. "אבל אני נמצאת כאן פחות מחודש ותמיד מרגישה בודדה כשאתה יוצא לפגישות האלה." היא משכה בעניבה שלו בשובבות. "ראיתי אותך יותר כשגרתי בקולורדו מאשר עכשיו."
הוא התרחק, עיניו החומות מצטמצמות. "את נשמעת כמו נערת אחווה בכיינית." הוא סובב את פקק בקבוק המים ולגם ממנו. "פשוט תנוחי. אני לא אמור לחזור יותר מדי מאוחר."
קמטי זעף נחצו בין גבותיה, "נערת אחווה בכיינית? מה זה אמור להביע? אז למה הגעת והתקלחת כאן בכלל?"
"קיבלתי את השיחה אחרי שהגעתי, זה למה."
"אולי כדאי שתישן בבית שלך הלילה." היא הורידה את הסינר וזרקה אותו לעבר השולחן. "אתה יוצא לאכול ולשתות עם הלקוחות האלה, כביכול, חמש פעמים בשבוע."
מתקרב אליה, טון קולו עלה במקצת בעודו מתבונן בה. "מה את מנסה לומר, אמלי? את חושבת שאני משקר?"
אחרי לגימה נוספת מהמים שלו, הוא הטה את ראשו. "העברתי אותך לפה על חשבוני. מה עוד את רוצה ממני?"
"זה היה ממש מלוכלך מצידך, דילון," היא נשפה, עיניה הירוקות מצטמצמות. "לא ביקשתי ממך לעשות את זה. יכולתי להישאר בקולורדו והיינו יכולים להמשיך במערכת יחסים בשלט רחוק."
דילון צעד קרוב יותר אליה, הרים את ידו והבריש את לחייה בעדינות. "לא, לא יכולת. את אוהבת אותי והיית צריכה להיות כאן איתי אחרי כל מה שקרה." הוא החליק את אגודלו לאורך הסנטר שלה. "וגם אני אוהב אותך וזקוק לך כאן. עכשיו תפסיקי עם השטויות האלה, תני לי ללכת ולדאוג ללקוח הזה ואחזור מאוחר יותר, בסדר?"
מעריכה מחדש את המצב, אמלי נעמדה על קצות אצבעותיה והצמידה את שפתיה לשפתיו. הוא קיבל את המחווה שלה בחדווה ונהם לתוך הנשיקה שלהם. מעביר את ידיו בשערה, הוא משך אותה אליו, מצמיד אותה לחזהו.
אמלי דיברה מול הפה שלו. "בסדר. לך תעשה את הקטע שלך, ואראה אותך מאוחר יותר."
"אז לא אצטרך לחזור לדירה שלי הלילה?" הוא חייך נגד שפתיה. "אם את ממש מתעקשת, אני מניח שאני יכול לישון בדירה שלי."
"תפסיק להתחכם, דילון. אחכה לך כשתחזור."
"אני מבטיח לך את תשומת ליבי המלאה כשאחזור."
דילון הניח את אצבעותיו על שלה כשהיא ליוותה אותו לדלת. לאחר שנתנה לו נשיקה אחת אחרונה, אמלי צפתה בו יוצא.
אחרי שהדלת נסגרה, אוליביה הופיעה מהחדר שלה. שוקעת לתוך הספה, היא טפחה עליה. "או־קיי, תשפכי. מה הקטע, אישה?"
"הוא פשוט נראה מרוחק, את יודעת?" ענתה אמלי, מתיישבת לצידה.
"תראי, את יודעת שאני לא סובלת את דילון." אוליביה עצרה לשנייה ואז הקישה על סנטרה. "בעצם, אני שונאת אותו." אמלי גלגלה את עיניה, ואוליביה צחקה. "אבל ייאמר להגנתו, ורק מפני שאחי עובד באותו המשרד – הם באמת צריכים לדאוג לחשבונות פוטנציאליים."
"כן, אבל גם טרוור יוצא חמישה לילות בשבוע ודואג לאנשים האלה?"
"לא, אבל אני מניחה שהצנון שלנו הוא סוכן אגרסיבי יותר. בהתחשב בעובדה שהוא אידיוט, לא אהיה מופתעת."
"או־קיי, חברה, די לשחוט אותו," אמרה אמלי, מנידה בראשה. אוליביה צחקה ואמלי שקלה את דבריה.
"יכול להיות שאני מגזימה בתגובה שלי. אני לא יודעת. אני מניחה שבין הניסיון להשלים עם מותה של אימא וכל המעבר, המוח שלי סובל מקצר כלשהו."
אוליביה הניחה את ידה על כתפה של אמלי, עיניה מתרככות בהזדהות. "זה הרבה חרא להתמודד איתו בבת אחת. אני לא יכולה לדמיין את עצמי עוברת את זה." אוליביה משכה אותה אליה וחיבקה אותה. "את אישה חזקה, את תעברי את זה. אני בטוחה."
"תודה לך, אוליביה, באמת. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך. התמזל מזלי שהיית השותפה שלי לחדר בקולג' ועכשיו יש לי מזל שאני גרה כאן איתך. אני אסירת תודה לנצח, באמת."
אוליביה צחקה. "ועכשיו את דרמטית מדי, ילדונת."
היא נעמדה ולקחה את הסרט שאמלי שכרה. אחרי שהכניסה אותו לנגן הדי־וי־די, היא התמקמה שוב על הספה. "הלילה הוא בהחלט ערב בנות."
.jpg)
.jpg)
