מה קורה לגילי?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מה קורה לגילי?

מה קורה לגילי?

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 214 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 34 דק'

תקציר

"ואז סיפרתי לחברים הכי טובים שלי מה קרה עם המשפחה שלי. איך הכול התפרק לחלקים פיציים. מה חשבתי על כל השינויים בחיים. ושזה לא מתקדם לכיוון טוב. להפך. שאני גונבת כסף. שאני עושה מה שבא לי. שאני הורסת בלי חשבון דברים בבית. שאני משקרת בלי בושה ובלי למצמץ. אני לא הגילי שאתם מכירים ".

גילי מספרת לחברי קבוצת "דיגד" על הוריה שנפרדו, על העולם שלה שהתפרק, על מה שקרה בספריית בית ספר ועל כך שהיא מקבלת החלטות על דעת עצמה, לא סומכת על אף אחד ובטוחה שאיש אינו יכול לעזור לה, בעיקר לא הוריה שקשה להם גם ככה ושעסוקים בלעזור לעצמם. 
היא נסחפת למעשים קיצוניים. 
אימא טלי, אבא עמיחי, אחיה רוני, סבתא רוז ואחרים עוברים איתה נסיעת אקסטרים ברכבת ההרים של החיים. כל אחד מנסה בדרכו להקל על גילי, אבל רק ה"דיגדים": דן, דריה ויריב – חבריה הנאמנים – יעזרו לה לצלוח את כל המכשולים.

ואיך כל זה קשור לעוגות ולבית הקפה "אנה"?
ומה באמת קרה בספריית בית הספר?
עוד המון שאלות ותשובות מחכות לכם בספר מה קורה לגילי?

זהו סיפור מצחיק, עצוב ומרגש על ילדה אמיצה שמשפחתה מתפרקת ועל חברים טובים שעושים הכול כדי להשיג את המטרה.

פרק ראשון

פרק 1.
הבוקר התקשרה דניאלה

קוראים לי גילי, ואני כמעט בת שלוש־עשרה. במקום ללכת לבית הספר אני בבית.

הבוקר התקשרה דניאלה, המחנכת שלי, "גילי? בוקר טוב."

"בוקר טוב," מלמלתי, "ממש בוקר טוב."

"גילי, לא הגעת לבית הספר בימים האחרונים. חשוב לא להפסיד שיעורים בשנת בר מצווה. את חולה? קרה משהו?"

"לא קרה כלום," עניתי.

דניאלה שתקה. שמעתי את המחשבות שלה. היא בטח חושדת.

"גילי, את יודעת שכיתה ז' היא שנה מאוד משמעותית וחשובה. בכל יום אנחנו מדברים על נושאים חדשים ומבצעים משימות מורכבות."

"כן."

"ולא הגעת לבית הספר כבר כמה ימים."

"כן."

"תראי גילי, את תלמידה מצוינת ואני לא מודאגת לגבי השלמת החומר. אני מניחה שיש סיבה לכך שאת לא בכיתה."

"אממממ..."

"את מרגישה טוב?"

"כן."

"גילי, אני רוצה לדבר עם אימא או אבא."

"אימא בעבודה."

"ואבא?"

"גם."

"מתי הם חוזרים הביתה?"

"אימא חוזרת בערב. יש לה משמרת ארוכה. כמו תמיד."

"ואבא?"

"אבא לא פה," עניתי בקול שקט.

"אבל מתי הוא יחזור?"

"לא יודעת. הוא כבר לא גר פה."

דניאלה שתקה. היה נדמה לי שהיא רצתה לומר משהו אבל התחרטה. בסוף היא אמרה, "כן. תוכלי לבקש מאימא להתקשר אליי?"

"טוב."

זה היה השקר הראשון שסיפרתי בחיים.

ברור שלא ביקשתי מאימא להתקשר אליה. בשביל מה לבקש? היא לא חושבת עליי בכלל. גם ככה היא לא עושה כלום כדי שיהיה לי קל יותר.

פרק 2.
אימא טלי, אבא עמיחי

כבר הזכרתי את אימא ואבא, אז הנה כמה פרטים:

כולם קוראים לאימא שלי טלי, אבל השם האמיתי שלה הוא טליה. היא יפה וחכמה ונהדרת. יש לה שיער שחור ארוך ועיניים כחולות. למה לי אין עיניים כחולות כאלה? ויש לה גם גומות חן.

כשהיא בעבודה, השיער שלה אסוף במין בננה מעל העורף, כדי שלא יפריע. לפני שהיא יוצאת לעבודה, היא אוספת את השיער, מכניסה את מפתחות האוטו שלה (סיאט איביזה) ושל הבית לתיק וגם את הנייד, בודקת שהארנק בתיק, צועקת לאבא, לרוני ולי, "אני הולכת לעבודה. להתראות!" ולא שומעת תגובה, צועקת יותר חזק "ל־ה־ת־ר־א־ו־ת כולם", שומעת אותנו עונים, מחייכת לעצמה, יוצאת ונועלת את הדלת.

כשהיא מחייכת, הכול נראה יותר טוב.

אבל בזמן האחרון זה לא קורה.

זה כבר לא משנה לי. לא אכפת לי ממנה.

הכול סתם. אני לא מאמינה לה יותר. היא כבר אימא אחרת.

היא תמיד לבושה במדים הירוקים שלה ונועלת נעלי ספורט לבנות. בעצם לא תמיד, אבל ברוב הזמן. כשהיא מסיימת את העבודה בבית החולים היא ממהרת לאנשהו; לקניות, לסידורים, והתלבושת הירוקה שלה עליה. אין לה זמן להחליף בגדים. היא תמיד ממהרת.

כשהייתי בגן היא הגיעה לקחת אותי הביתה ותמיד הופיעה בירוק. בהתחלה זה היה מוזר, כי כל האימהות והאבות לבשו בגדים בכל מיני צבעים, אבל כולם התרגלו. זה כמו ללכת עם שלט "אני אחות".

אימא היא אחות חדר ניתוח. זאת העבודה הכי קשה והכי מסובכת והכי אחראית שיש.

אני לא יודעת מה אתם חושבים כשאתם רואים מישהו לבוש במדים ירוקים כאלה. אני חושבת שהמישהו הזה יכול לעזור לי.

ובאמת לאימא פונים כל הזמן אנשים זרים ושואלים שאלות. זה יכול להיות בסופר או בחנות ירקות או ברחוב. מספרים שהילד משתעל, שלבעל יש חום ופריחה ושהשכן סובל ממיגרנה, ואימא עונה בסבלנות. היא אומרת שאם אפשר לעזור, אז למה לא.

יופי. שתעזור לכל העולם. זה חשוב. ומה איתנו? עם רוני ואיתי? אולי היא תתפנה לעזור גם לנו?

אני שונאת אותה. איך היא יכלה לעשות לנו דבר כזה? איזה מין אימא זאת? אותי היא מלמדת שצריך לחשוב לפני שעושים. זה הכי טוב שיצא לה?

אז היא בטח חשבה המון לפני שהחליטה עם אבא לפרק את החיים שלנו.

יופי אימא. יופי אבא. בגללכם אנחנו משפחה בפירוק.

לאבא שלי קוראים עמיחי, ויש לו מוח שממציא כל הזמן המצאות שוות.

הוא מאוד גבוה ורזה, והשיער שלו בהיר ונופל על המצח. בשנה שעברה שמעתי את אחת השכנות שלנו אומרת לשכנה אחרת ש"עמיחי מהמם". אף פעם לא חשבתי על אבא שלי שהוא מהמם.

אבא הוא אלוף ההמצאות. כשהיינו יותר קטנים הוא ממש כעס כשראינו טלוויזיה או שיחקנו במסכים והצליח לשכנע אותנו לרדת לגינה. שם הוא ארגן תחרויות (טיפוס על עצים, תופסת צבעים, ריצה מהירה, ריצה איטית, ריצה על רגל אחת) והמציא פרסים למנצחים (הרכיב את המנצח או המנצחת על הכתפיים ודהר בכל הפארק כשהוא קורא בקול: "הילד/הילדה הכי מהיר/ה בגינה!").

פעם, ביום חורפי במיוחד, כשירד מבול ואי אפשר היה להוציא את האף החוצה, הוא והמוח שלו הכינו לרוני ולי הפתעות. חזרנו מבית הספר והוא הוביל אותנו ברשמיות לחדרים שלנו. הוא קד קידה מצחיקה ואמר לי, "ברוכה הבאה, גילי המלכה, לממלכה המשודרגת שלך."

הרגליים שלי נעצרו בפתח הדלת כאילו הדביקו אותן לרצפה. הפה שלי נפתח כדי לומר משהו, אבל לא הוצאתי אפילו צליל.

מהתקרה בחדר שלי השתלשל חבל בד ורוד שהגיע עד הרצפה.

אבא הסביר שאפשר לעשות איתו תרגילי ספורט וגמישות וגם להפוך אותו לערסל או לנדנדה.

"אני מכירה את זה, אבא," אמרתי לו, "ראיתי הופעת קרקס והם השתמשו בחבל כזה בדיוק. זה גדול!"

בלי לחכות דקה מיותרת זינקתי על החבל, כרכתי אותו סביב הרגל שלי והתנדנדתי כשהראש למטה. השיער הארוך שלי צנח כמו וילון עד הרצפה. כזה נעים ומרגיע. אבא צחק, "את לא צריכה לטאטא את הרצפה."

עד היום אני והחברות שלי, דריה, מיכל ויעל, עושות עליו תרגילים ממש מופרעים.

ואז אבא פנה לרוני, "בוא, הנסיך רוני. נלך לחדר שלך."

תוך רגע נשמעו צרחות שמחה. מה קורה שם? "חכו לי, גם אני מגיעה!" צעקתי להם.

הקיר הגדול בחדר של רוני הפך לקיר טיפוס עם אבני אחיזה צבעוניות ורשתות טיפוס. באמצע הקיר התקין אבא בולדר טיפוס מאתגר. על הרצפה הוא הניח מזרנים לביטחון וגם קסדה ומגני ברכיים.

רוני זרח, חבש את הקסדה ולבש את המגנים.

"אבא, זה כיף. אני יכול להזמין את אורי ואיתמר ויהונתן לראות?"

"ברור, רוניקי. וגם את עומר ותמיר."

רוני הוא אחי הקטן. הוא עכשיו בכיתה ד'. יש לו המון חברים שבאים אלינו אחרי בית הספר לטפס על הקיר. השיער הבהיר שלו (כמו של אבא) ארוך ונופל בגלים על הגב. הוא אוהב לטפס וגם הולך לחוג. הוא ואני הכי דבוקים אחד לשני. כשהיינו קטנים הלכנו מכות כמו שני כלבלבים, אבל על אמת. בעיטות, שריטות. אימא רצתה להפריד, אבל אבא אמר שעד שאין דם — לא מתערבים.

כשאבא לא משדרג לנו את החדרים הוא עובד בלהיות אדריכל ויש לו משרד במרכז ליד הגינה. לפעמים הוא גם עובד מהבית.

למה אתה לא מפעיל את המוח היצירתי הזה עכשיו, אבא?

האבא המושלם, המצחיק שלנו, כבר לא גר איתנו. הוא גר בדירה ברחוב המקביל.

הוא אבא רחוק. אני לא יודעת איך להתייחס למשהו החדש הזה שנפל עליי.

החיים שלנו הם חיים של פרק ב'.

מי עושה כאלה דברים לילדים שלו, אבא? אתה ואימא קיבלתם החלטה רעה שדפקה לי את החיים. תודה.

די ברור שהמשפחה שלנו עוברת סוג של רעידת אדמה. השבר הגדול קרה לפני חודש בערך. קצת לפני החופש הגדול.

מאז אימא כמעט לא מחייכת. אני רואה אותה ממש מעט. ככה זה עדיף.

היא עסוקה מאוד ומעסיקה את עצמה בטלפון עם חברות. או שהיא אופה. או שהיא מבשלת. או שהיא מסדרת ארונות. ואז עושה את הכול מהתחלה. היא בבית ולא בבית באותו הזמן. זה מה שאני מרגישה.

ואבא גר ברחוב אחר לא רחוק, אבל לא בבית. נראה לכם נחמד? ממש לא. סיוט. אבא חי לחוד ואימא איתנו, ואנחנו באים לאבא חצי שבוע ובכל סופ"ש שני. זה נורמלי? אני רוצה את החיים שלי בחזרה.

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2023
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 214 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 34 דק'
מה קורה לגילי? שרה שורץ ויטמן

פרק 1.
הבוקר התקשרה דניאלה

קוראים לי גילי, ואני כמעט בת שלוש־עשרה. במקום ללכת לבית הספר אני בבית.

הבוקר התקשרה דניאלה, המחנכת שלי, "גילי? בוקר טוב."

"בוקר טוב," מלמלתי, "ממש בוקר טוב."

"גילי, לא הגעת לבית הספר בימים האחרונים. חשוב לא להפסיד שיעורים בשנת בר מצווה. את חולה? קרה משהו?"

"לא קרה כלום," עניתי.

דניאלה שתקה. שמעתי את המחשבות שלה. היא בטח חושדת.

"גילי, את יודעת שכיתה ז' היא שנה מאוד משמעותית וחשובה. בכל יום אנחנו מדברים על נושאים חדשים ומבצעים משימות מורכבות."

"כן."

"ולא הגעת לבית הספר כבר כמה ימים."

"כן."

"תראי גילי, את תלמידה מצוינת ואני לא מודאגת לגבי השלמת החומר. אני מניחה שיש סיבה לכך שאת לא בכיתה."

"אממממ..."

"את מרגישה טוב?"

"כן."

"גילי, אני רוצה לדבר עם אימא או אבא."

"אימא בעבודה."

"ואבא?"

"גם."

"מתי הם חוזרים הביתה?"

"אימא חוזרת בערב. יש לה משמרת ארוכה. כמו תמיד."

"ואבא?"

"אבא לא פה," עניתי בקול שקט.

"אבל מתי הוא יחזור?"

"לא יודעת. הוא כבר לא גר פה."

דניאלה שתקה. היה נדמה לי שהיא רצתה לומר משהו אבל התחרטה. בסוף היא אמרה, "כן. תוכלי לבקש מאימא להתקשר אליי?"

"טוב."

זה היה השקר הראשון שסיפרתי בחיים.

ברור שלא ביקשתי מאימא להתקשר אליה. בשביל מה לבקש? היא לא חושבת עליי בכלל. גם ככה היא לא עושה כלום כדי שיהיה לי קל יותר.

פרק 2.
אימא טלי, אבא עמיחי

כבר הזכרתי את אימא ואבא, אז הנה כמה פרטים:

כולם קוראים לאימא שלי טלי, אבל השם האמיתי שלה הוא טליה. היא יפה וחכמה ונהדרת. יש לה שיער שחור ארוך ועיניים כחולות. למה לי אין עיניים כחולות כאלה? ויש לה גם גומות חן.

כשהיא בעבודה, השיער שלה אסוף במין בננה מעל העורף, כדי שלא יפריע. לפני שהיא יוצאת לעבודה, היא אוספת את השיער, מכניסה את מפתחות האוטו שלה (סיאט איביזה) ושל הבית לתיק וגם את הנייד, בודקת שהארנק בתיק, צועקת לאבא, לרוני ולי, "אני הולכת לעבודה. להתראות!" ולא שומעת תגובה, צועקת יותר חזק "ל־ה־ת־ר־א־ו־ת כולם", שומעת אותנו עונים, מחייכת לעצמה, יוצאת ונועלת את הדלת.

כשהיא מחייכת, הכול נראה יותר טוב.

אבל בזמן האחרון זה לא קורה.

זה כבר לא משנה לי. לא אכפת לי ממנה.

הכול סתם. אני לא מאמינה לה יותר. היא כבר אימא אחרת.

היא תמיד לבושה במדים הירוקים שלה ונועלת נעלי ספורט לבנות. בעצם לא תמיד, אבל ברוב הזמן. כשהיא מסיימת את העבודה בבית החולים היא ממהרת לאנשהו; לקניות, לסידורים, והתלבושת הירוקה שלה עליה. אין לה זמן להחליף בגדים. היא תמיד ממהרת.

כשהייתי בגן היא הגיעה לקחת אותי הביתה ותמיד הופיעה בירוק. בהתחלה זה היה מוזר, כי כל האימהות והאבות לבשו בגדים בכל מיני צבעים, אבל כולם התרגלו. זה כמו ללכת עם שלט "אני אחות".

אימא היא אחות חדר ניתוח. זאת העבודה הכי קשה והכי מסובכת והכי אחראית שיש.

אני לא יודעת מה אתם חושבים כשאתם רואים מישהו לבוש במדים ירוקים כאלה. אני חושבת שהמישהו הזה יכול לעזור לי.

ובאמת לאימא פונים כל הזמן אנשים זרים ושואלים שאלות. זה יכול להיות בסופר או בחנות ירקות או ברחוב. מספרים שהילד משתעל, שלבעל יש חום ופריחה ושהשכן סובל ממיגרנה, ואימא עונה בסבלנות. היא אומרת שאם אפשר לעזור, אז למה לא.

יופי. שתעזור לכל העולם. זה חשוב. ומה איתנו? עם רוני ואיתי? אולי היא תתפנה לעזור גם לנו?

אני שונאת אותה. איך היא יכלה לעשות לנו דבר כזה? איזה מין אימא זאת? אותי היא מלמדת שצריך לחשוב לפני שעושים. זה הכי טוב שיצא לה?

אז היא בטח חשבה המון לפני שהחליטה עם אבא לפרק את החיים שלנו.

יופי אימא. יופי אבא. בגללכם אנחנו משפחה בפירוק.

לאבא שלי קוראים עמיחי, ויש לו מוח שממציא כל הזמן המצאות שוות.

הוא מאוד גבוה ורזה, והשיער שלו בהיר ונופל על המצח. בשנה שעברה שמעתי את אחת השכנות שלנו אומרת לשכנה אחרת ש"עמיחי מהמם". אף פעם לא חשבתי על אבא שלי שהוא מהמם.

אבא הוא אלוף ההמצאות. כשהיינו יותר קטנים הוא ממש כעס כשראינו טלוויזיה או שיחקנו במסכים והצליח לשכנע אותנו לרדת לגינה. שם הוא ארגן תחרויות (טיפוס על עצים, תופסת צבעים, ריצה מהירה, ריצה איטית, ריצה על רגל אחת) והמציא פרסים למנצחים (הרכיב את המנצח או המנצחת על הכתפיים ודהר בכל הפארק כשהוא קורא בקול: "הילד/הילדה הכי מהיר/ה בגינה!").

פעם, ביום חורפי במיוחד, כשירד מבול ואי אפשר היה להוציא את האף החוצה, הוא והמוח שלו הכינו לרוני ולי הפתעות. חזרנו מבית הספר והוא הוביל אותנו ברשמיות לחדרים שלנו. הוא קד קידה מצחיקה ואמר לי, "ברוכה הבאה, גילי המלכה, לממלכה המשודרגת שלך."

הרגליים שלי נעצרו בפתח הדלת כאילו הדביקו אותן לרצפה. הפה שלי נפתח כדי לומר משהו, אבל לא הוצאתי אפילו צליל.

מהתקרה בחדר שלי השתלשל חבל בד ורוד שהגיע עד הרצפה.

אבא הסביר שאפשר לעשות איתו תרגילי ספורט וגמישות וגם להפוך אותו לערסל או לנדנדה.

"אני מכירה את זה, אבא," אמרתי לו, "ראיתי הופעת קרקס והם השתמשו בחבל כזה בדיוק. זה גדול!"

בלי לחכות דקה מיותרת זינקתי על החבל, כרכתי אותו סביב הרגל שלי והתנדנדתי כשהראש למטה. השיער הארוך שלי צנח כמו וילון עד הרצפה. כזה נעים ומרגיע. אבא צחק, "את לא צריכה לטאטא את הרצפה."

עד היום אני והחברות שלי, דריה, מיכל ויעל, עושות עליו תרגילים ממש מופרעים.

ואז אבא פנה לרוני, "בוא, הנסיך רוני. נלך לחדר שלך."

תוך רגע נשמעו צרחות שמחה. מה קורה שם? "חכו לי, גם אני מגיעה!" צעקתי להם.

הקיר הגדול בחדר של רוני הפך לקיר טיפוס עם אבני אחיזה צבעוניות ורשתות טיפוס. באמצע הקיר התקין אבא בולדר טיפוס מאתגר. על הרצפה הוא הניח מזרנים לביטחון וגם קסדה ומגני ברכיים.

רוני זרח, חבש את הקסדה ולבש את המגנים.

"אבא, זה כיף. אני יכול להזמין את אורי ואיתמר ויהונתן לראות?"

"ברור, רוניקי. וגם את עומר ותמיר."

רוני הוא אחי הקטן. הוא עכשיו בכיתה ד'. יש לו המון חברים שבאים אלינו אחרי בית הספר לטפס על הקיר. השיער הבהיר שלו (כמו של אבא) ארוך ונופל בגלים על הגב. הוא אוהב לטפס וגם הולך לחוג. הוא ואני הכי דבוקים אחד לשני. כשהיינו קטנים הלכנו מכות כמו שני כלבלבים, אבל על אמת. בעיטות, שריטות. אימא רצתה להפריד, אבל אבא אמר שעד שאין דם — לא מתערבים.

כשאבא לא משדרג לנו את החדרים הוא עובד בלהיות אדריכל ויש לו משרד במרכז ליד הגינה. לפעמים הוא גם עובד מהבית.

למה אתה לא מפעיל את המוח היצירתי הזה עכשיו, אבא?

האבא המושלם, המצחיק שלנו, כבר לא גר איתנו. הוא גר בדירה ברחוב המקביל.

הוא אבא רחוק. אני לא יודעת איך להתייחס למשהו החדש הזה שנפל עליי.

החיים שלנו הם חיים של פרק ב'.

מי עושה כאלה דברים לילדים שלו, אבא? אתה ואימא קיבלתם החלטה רעה שדפקה לי את החיים. תודה.

די ברור שהמשפחה שלנו עוברת סוג של רעידת אדמה. השבר הגדול קרה לפני חודש בערך. קצת לפני החופש הגדול.

מאז אימא כמעט לא מחייכת. אני רואה אותה ממש מעט. ככה זה עדיף.

היא עסוקה מאוד ומעסיקה את עצמה בטלפון עם חברות. או שהיא אופה. או שהיא מבשלת. או שהיא מסדרת ארונות. ואז עושה את הכול מהתחלה. היא בבית ולא בבית באותו הזמן. זה מה שאני מרגישה.

ואבא גר ברחוב אחר לא רחוק, אבל לא בבית. נראה לכם נחמד? ממש לא. סיוט. אבא חי לחוד ואימא איתנו, ואנחנו באים לאבא חצי שבוע ובכל סופ"ש שני. זה נורמלי? אני רוצה את החיים שלי בחזרה.