התנגדות 2 - הוד מלכותך

פרולוג

"גווארו?" אני לוחשת לנייד.

"פֵּקֶנְיַה," הוא עונה לשיחה בכינוי שהדביק לי.

"למה אני שומעת פיצוצים?" אני סורקת את הסביבה שלי שוב כדי לוודא שאנשיו של חורחה לא מאזינים לי. בבית שבו אני מתפקדת כסוכנת כפולה אני תמיד צריכה להיות עם יד על הדופק. חורחה לא אחד שיסלח למי שבגד בו.

"אלה אנחנו." קולו מלא גאווה. "עוד קצת וזה נגמר."

אני שומעת מעבר לקו יריות ופקודות שנזרקות לכל עבר. ליבי מאיים לפרוץ מחזי. "מה זאת אומרת אלה אתם? אמרת שתגיעו רק בשבוע הבא," אני אומרת בבהלה כשאני מבינה את גודל הטעות שנעשתה.

"לא יכולתי להעביר לך את התאריך המדויק, לא יכולתי להסתכן בכך שחורחה יגלה את האמת עלייך ויוציא ממך את המידע."

אלוהים אדירים, מה הוא עשה?

"גווארו." קולי ספוג אימה. "לא רציתי להעביר לחורחה את המידע המדויק, אז הקדמתי את התאריך שאמרת בשבוע, להיום."

"פאק."

"כל הבכירים כאן. הוא כינס אותם. גם כל החיילים כאן," אני ממשיכה בפאניקה מוחלטת, "אתם חייבים לסגת."

"ריי לעולם לא ייסוג. בטח שלא עכשיו, כשהוא קרוב כל־כך," הוא מבהיר.

"אבל — "

"פקניה, אני צריך שתעשי בשבילי טובה."

"איזו טובה?"

"אני צריך שתרדימי את כל הבכירים שנמצאים בחדר הישיבות. אני צריך שהם יהיו חסרי הכרה כדי שנוכל לנהל את הכאוס הזה בלי לחסל אותם."

הוא ברצינות מבקש ממני את זה?

"למה? אם הם בצד של חורחה, ריי בטח ירצה להיפטר גם מהם."

"הם צריכים לראות את הסרטון שמזכה את ריי מאשמה ברצח אביו," הוא מסביר.

"אני לא יודעת איך לעשות את זה!"

"אני מאמין בך, פקניה. את תמצאי דרך. את יכולה לעשות את זה."

אני לא מצליחה להגיב. אני לא רוצה לאכזב את גווארו ולגרום למפלתו של ריי, אך מצד שני, מעולם לא רציתי להיות חלק מכל זה.

"פקניה, את שם?"

אני שומעת ברקע רעשי פיצוצים ויריות. "כן." קולי חנוק.

"יש לך את האוזנייה שנתתי לך?"

"כן."

"תתחברי אליה, אשאר איתך על הקו כל הזמן."

אני מהנהנת אפילו שאני יודעת שהוא לא רואה אותי, ומכניסה את האוזנייה לאוזני, מפזרת את שערי הארוך כדי שיסתיר אותה והולכת לחדר האמבטיה כדי לחטט בארון התרופות. אני מוצאת בארון סם הרדמה ומשם הולכת למטבח.

אני מכינה מגש של כוסות ויסקי ומכניסה לכל אחת מהן את הסם. בדרכי לחדר הישיבות אני שומעת צעדים ודיבורים במדרגות, אז אני נעצרת לכמה שניות ונותנת לכל הבכירים להמשיך לכיוון מרתף הבית. אני שומעת אותם אומרים ששם בטוח יותר לשהות כרגע בגלל כל הפיצוצים.

"פקניה?" גווארו מדבר אליי באוזנייה.

"הם ירדו למרתף, אני יורדת אליהם," אני מעדכנת בלחישה.

"אני גאה בך."

היריות ממשיכות להישמע מעבר לקו. המילים שלו עוזרות לדופק שלי להאט מעט. הוא מצליח להרגיע את הפאניקה שלי. אני נכנסת למרתף ומתכוונת לגשת ישירות לחורחה, אבל הוא לא נמצא. "רבותיי, הבאתי לכם משקה כדי להרגיע את העצבים המתוחים." אני מצליחה לגייס חיוך אמין והם בולעים את זה. כולם ניגשים אליי ולוקחים מהמגש את כוסות הוויסקי.

"חורחה צדק כשאמר שאת נכס, ילדה," אחד הבכירים אומר בחיוך זימתי. אני מחייכת אליו ומתפללת בליבי שלא ימשיך לנסות לשוחח איתי. התפילה שלי מתקבלת והוא הולך לדבר עם מישהו אחר. אני יוצאת מהמרתף ועולה לקומה העליונה.

"עשיתי את זה, אבל חורחה לא נמצא למטה, נראה לי שהוא ברח," אני מעדכנת את גווארו בלחישה.

"אנחנו נטפל בכול, פקניה, אני רק צריך שתפתחי את הדלת האחורית של המטבח."

אני רצה לחלק האחורי של המטבח ופותחת לו את הדלת. הוא נושק למצחי במחווה חברית, אולי כדי להרגיע אותי. זה עובד, אני נרגעת. הוא תופס בפניי וכופה עליי להביט בו. "עכשיו אני צריך שתסתתרי בארון שבמסדרון כמו שתכננו, עד שאגיד לך לצאת. אני לא רוצה שתיפצעי, בסדר?"

אני מהנהנת ובורחת כדי להסתתר.

אני לא יודעת כמה זמן עבר, ואני לא יודעת איך הצלחתי להירדם. הדבר היחיד שאני יודעת זה שאני כבר לא בארון שבמסדרון. אני יושבת על כיסא כשידיי קשורות מאחורי גבי ומים קרים נשפכים על ראשי.

יכול להיות שמישהו סימם אותי?

הראייה המטושטשת שלי לאט־לאט מתבהרת. אני יושבת בחדר הישיבות של חורחה, אבל הוא לא יושב על הכיסא שלו, כהרגלו. את מי שיושב במקומו אני לא מזהה.

זה גבר יפה תואר. אפשר לומר שהוא בעל יופי אכזרי. עצמות לחייו גבוהות וחדות, שערו כהה, אבל לא כהה מספיק כדי להיות שחור, ועיניו תכולות בצבע של קרחון. לא רק הצבע מזכיר לי קרחון, אלא גם הקור שהן משדרות.

האיש מתרומם, וכל מה שאני רואה זו חומת שרירים. הוא גבוה ורחב, ונראה שאת רוב ימיו הוא מעביר בהרמת משקולות, או משאיות, לצורך העניין. לא ראיתי אותו מעולם, אבל אני יודעת לעשות את החיבורים. מנואל עומד לצידו, וגם מאוריציו.

זה אנריקה רודריגז, או כמו שגווארו מכנה אותו, ריי. הוא הצליח לקחת את מקומו בחזרה, הוא הצליח לשכנע את כולם שהוא לא זה שרצח את אביו. אני מוגנת. חורחה מת.

אבל למה אני קשורה לכיסא?

"התעוררת, עכברושית?"

קולו של ריי מצלצל באוזניי. אני מנסה להרים את ידיי כדי לכסות אותן, אבל הן קשורות בחבלים. המוח שלי מעורפל, בוודאות סוממתי. "איפה..." אני מחפשת את גווארו בעיניי, אבל לא רואה אותו בשום מקום.

"איפה האביר שלך?" אני לא מבינה את העוקצנות שבקולו. "חורחה ברח, אבל נתפוס ונהרוג אותו."

אם הוא חושב שאכפת לי אם חורחה ימות, זה אומר שגווארו עדיין לא סיפר לו את כל הסיפור. "מה קורה כאן? איפה גווארו?" קולי חורק ובפי עולה טעם מתכתי.

"מה שקורה כאן לא אמור להעסיק אותך. מה שאמור להטריד אותך זו העובדה שאת תישפטי על בגידה בעוד חצי שעה," מנואל אומר.

"בגידה? משפט? על מה אתם מדברים?" אני מניעה את ידיי בניסיון עלוב נוסף לשחרר אותן.

"התמימות לא הולמת אותך, לואר," מאוריציו אומר.

פניהם הרציניות מפחידות אותי. הם לא צוחקים. "איפה גווארו?" הוא היחיד שיוכל לעזור לי, הוא הבטיח ששום דבר רע לא יקרה לי. הוא יודע את כל הסיפור, הוא הסיבה לכך שאני עדיין נמצאת בטקסס, בבית הזה.

"גווארו נפצע אנושות בגללך ואת תישאי בהשלכות הבגידה שלך. לא אהרוג אותך בעצמי כי הבטחתי להארי, ובניגוד אלייך מילה שלי היא מילה, אבל בהחלט אהפוך את חייך לגיהינום, אביא אותך למצב שלא אצטרך ללחוץ על ההדק, את תעשי את זה בעצמך."

קולו של ריי מלא ביטחון, אכזריות וקור. הוא מתכוון לכל מילה. איך הגעתי ממצב שבו הובטחו לי חיים מאושרים ומוגנים למצב שבו מובטח לי שחיי יהפכו לגיהינום?

לאיזו מההבטחות אני אמורה להאמין?

מאוריציו מתקרב אליי ומטיח את אגרופו בפניי. הכול משחיר.

1

לואר
כמה חודשים קודם לכן

אני נמשכת בזרועי אל מחוץ לרכב של גומא, עיניי עדיין מכוסות בבד. אני מנסה להציץ מתחתיו כדי להבין איפה אני נמצאת, אך ללא הועיל. כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו עכשיו אלה פניה המבועתות של מריאן, כשהבינה שאהיה נתונה לחסדיו עד שיקבל ממנה את מבוקשו.

אני מוכנסת לתוך מבנה באגרסיביות ונמשכת במעלה מדרגות. אין לי ברירה אלא לשתף פעולה כדי לא להיפצע. בראש גרם המדרגות אנחנו פונים ימינה ואז שמאלה לתוך חדר. שיחה נקטעת ברגע שאנחנו נכנסים.

"גומא, הצלחת להגיע," אומר קול גברי מוכר.

"כן, אדוני." הוא דוחף אותי קדימה. "הבאתי לך מתנה קטנה."

ידיי הקשורות זו לזו בקדמת גופי כבר לא תפוסות בידיו של גומא, לכן אני מרימה אותן ומושכת את הבד מעיניי. "חורחה."

הוא נעמד בחיוך. "אני שמח שאת מזהה אותי."

היצר ההישרדותי זועק לי לברוח, או לפחות לנסות, אבל אני יודעת שאיתפס מייד. עכשיו עליי להפעיל את המניפולציות שלי, כמו שאבא לימד אותי. "גם אני שמחה שאתה זוכר אותי. לא התראינו הרבה זמן." אני מחייכת חיוך מזויף.

"מאז שאבא שלך לקח אותך," הוא מציין. "או לפחות, מי שטען שהוא אביך."

"מה?"

הוא לא מספק לי הסבר. הוא מתחיל לצעוד לכיווני, ואני מרימה את עיניי לעיניו הבוחנות אותי כשהוא נעצר מולי. "תצטרפי אליי לארוחת ערב? יש לנו הרבה על מה לשוחח."

החיוך שלו לא יורד מפניו כשאני מובלת לשולחן אוכל גדול. חורחה מתיישב בראש השולחן, ואותי מאלצים להתיישב לצידו. "אבא שלי כבר לא חי," אני ממלמלת. בפעם הקודמת שהייתי שבויה אצלו, חורחה החזיק בי כדי שיהיה לו קלף מיקוח נגד אבי. אם בשביל זה הוא חטף אותי שוב, הוא יצטער לגלות שכבר אין לו על מי לאיים.

"אני יודע." הוא מסמן בידו לעוזרות הבית שלו להתחיל להגיש את האוכל לשולחן. "אחרי הכול, אני יודע בדיוק את מי רצחתי," הוא מוסיף בנונשלנטיות ומתחיל לחתוך את הסטייק שמונח על צלחתו.

הדם זורם באוזניי בעוצמה. "מה?" קולי נשמע כלחישה, אבל כל מה שמתחשק לי לעשות זה לצרוח.

חורחה מוריד לצלחת את המזלג העמוס שלו ומסתכל בעיניי. "אני חושב שהייתי ברור בפעם הראשונה שאמרתי את זה."

הוא רצח את אבא. תמיד חשדתי שזה הוא, אבל זו הפעם הראשונה שאני שומעת אותו מודה בזה. דמעות מטפסות לעיניי במהירות, אבל אני מונעת מהן לזלוג.

"את רוצה לדעת למה רצחתי את ז'אן לופן?" חורחה שואל באדישות כאילו אנחנו מדברים על מזג האוויר. אני לא משיבה. אני לא חושבת שאני יכולה להוציא מילה מפי כרגע. "אתייחס לשתיקה שלך כאל תשובה חיובית." חורחה מכניס את המזלג לפיו ולועס את הסטייק באיטיות. אחרי שהוא מסיים את האוכל שבפיו, הוא לוגם מעט מהיין בכוסו ומשיב את תשומת ליבו אליי. "רצחתי אותו כי הוא העז לחטוף אותך ממני. לקחתי את החיים שלו כי הוא העז לטעון שאת הבת שלו."

אני מוצאת את קולי סוף־סוף. "אני לא מבינה."

"לואר היפה, את לא בתו של ז'אן, את הבת שלי."

"שקרן!" אני מרימה את הקול ומעיפה לכיוונו את כוס היין המלאה שנמזגה עבורי. היין מתיז על פניו ועל בגדיו, והחיילים שלו זזים לעברי. חורחה עוצר אותם בהינף יד ומנגב את פניו במפית שהייתה מונחת לצד צלחתו.

"אני מבין שאת נסערת ושקשה לך לעכל את המידע החדש — "

"אתה משקר," אני קוטעת את דבריו, "אתה משקר, אני לא הבת שלך! אני הבת של ז'אן ואחותה של מריאן."

הוא לא משיב, רק מסתכל עליי במבט מלא חמלה. מוזר ככל שיהיה, נראה שכואב לו על הכאב שאני מפגינה. הוא מוציא מעטפה לבנה מהכיס הפנימי של ז'קט החליפה שלו ומניח אותה על השולחן. עיניי לוכדות בצד המעטפה הקרועה לוגו של חברה שמבצעת בדיקות די־אן־איי. חורחה מקרב את המעטפה אליי בעזרת אצבעו ונשען לאחור על כיסאו.

אני לא ממתינה הרבה ופותחת את המעטפה, מוציאה ממנה את המסמך. ידיי האוחזות בו רועדות כשאני קוראת את המילים. התאמה של 98%.

אני מסתכלת על השמות שלי ושל חורחה בראש המסמך ומעבירה את עיניי לחורחה היושב מולי בדממה. "אנסת את אימא שלי? אני תוצר של אונס?" אני כבר לא מונעת מדמעות לרדת במורד לחיי.

"לא, לואר. אימא שלך אהבה אותי."

"לא יכול להיות שאימא שלי אהבה פסיכופת כמוך!" הקול שלי רועד כי הבכי שלי מתחזק.

"אני מבין שאת נסערת, אבל את חייבת — "

"אני לא חייבת שום דבר." אני מרימה את המסמך ומנופפת בו. "זה בולשיט אחד גדול. אני לא מאמינה לאף מילה שכתובה כאן."

"לואר."

אני מתרוממת מהכיסא ומביטה בעיניו, מבחינה לראשונה בכך שצבען זהה לשלי. "אני הבת של ז'אן לופן ואחותה הקטנה של מריאן. אני לא הבת של... של מפלצת כמוך." אני יודעת על הרבה מאוד דברים מזוויעים שחורחה ביצע, והחרדה לנוכח המחשבה שאני קשורה אליו בקשר דם מבעבעת בתוכי כמו רעל.

"לואר, אני מבקש שתשבי ותקשיבי. אני לא רוצה להשתמש בכוח." חורחה מתחיל לאבד את סבלנותו המועטה.

אני צוחקת במרירות. "להשתמש בכוח? מה אתה יכול לעשות? להכות אותי עד שאסכים לקרוא לך אבא?" המילה 'אבא' חומקת ממני בטון נגעל.

הוא מנענע את ראשו. "לא אכריח אותך לקרוא לי אבא ובטח שלא אכה אותך. מהרגע שגיליתי שאת דם מדמי יש בי רצון להגן עלייך."

אני מתקשה להשיב לו, מתקשה לעכל את העובדה שהמפלצת הזאת שיושבת מולי היא דם מדמי.