פרק ראשון: 1
התמדתם העיקשת של מסמכים
אוקיינוסים גאו ועננים כיסו את עין השמים; גל הגאות האנושי נישא, סובב באהבה ובגידה, בגורדי שחקים והריסות, מבעד לקירות פרוצים וילדים שהועלו באוב, וחיש מהר היתה זו שנת 2002. בשעת בוקר מוקדמת בספטמבר של אותה שנה, ביער ליד ברלין, התעוררה אישה צעירה משינה קצרה ולא ידעה היכן היא נמצאת. חודשים אחדים מחייה נעלמו פתאום מתודעתה, והיא היתה רעננה כילדה.
היא התיישבה במקומה. שערה היה ארוך, בגדיה בגדי גבר: מכנסיים נוקשים, מגבעת לבד צבאית ומעיל צמר עבה וארוך, אם כי לרגליה נעלה מגפיים גבוהי עקבים.
מדרום לסנטרה היה גופה גוף של נערת הרמון — גוף מפואר שנע בגמישות, בשל ומכיר בכוחו, בנעוריו ובבריאותו השועטת. פניה, לעומת זאת, היו פני מנדרין, מוצפות רגישות ותשישות עצבית מתמדת. בגלויות האירוטיות הצרפתיות של ה־fin de siècleאפשר לראות לפעמים נשים כאלה: גם בשעה שהן מציעות את גופיהן במין התמסרות שלמה, טעונות פניהן של אותן נקבות בפאתוס האינטלקט, שנעשה חתלתולי מרוב חיוכים לגלגניים, שבריריים, יגעי כוח. בסך הכול נראתה מרגרט כמי שתיקלע לצרות, או מכל מקום כבר נקלעה אליהן.
הלילה רבץ מעליה. מרגרט הפנתה את מבטה כה וכה וראתה את עצי הלִבנה. היא שלחה יד אל תיקה — תיק מסמכים עשוי עור שהיה מוטל לצד העץ שנשענה אליו — ותוך כדי תנועה הבחינה שידה כואבת. שתי ידיה כאבו, והיא לא ידעה מדוע.
בהיעדר תוכנית טובה יותר, קמה ממקומה והחלה ללכת. ענפים התפצחו תחת מגפיה גבוהי העקבים. הצליל הבהיל אותה.
היא הגיעה לפלג קטן, תלתה את תיקה על כתפה, השעינה את ידיה על האבנים והחלה להתקדם על ארבעותיה. מעיל הצמר הארוך נגרר במים. באור הירח המזדקן, שבקע מבעד לרווח בין עצי האורן הצעירים, ראתה שכפות ידיה ואצבעותיה מלוכלכות מאוד, מלוכלכות עד כדי כך שנדמה כי הלכלוך קועקע בהן, אף כי עור מפרקי ידיה היה נקי ובוהק.
מרגרט הגיעה לקצה היער עם עלות היום, כשהאוויר נעשה אפור ומעושן. ציוץ הציפורים היה פולח וצורמני; הוא האפיל לזמן־מה את מחשבותיה והיא חדלה לתהות מה קרה בלילה.
היא מצאה דרך עפר, ואחר כך כביש סלול, בתים פרטיים, סוככים ירוקים, גגות רעפים, מריצות ושיחי ורדים הנמים את שנת החורף, ולבסוף את תחנת גְרוּנֶוַולד.
כשנסעה הביתה ברכבת, לכיוון העיר, תקף הפחד את מרגרט שנית, אבל בסגנון חדש. הסכנה לא רבצה עוד על גרונה. היא שכנה עתה בלשד הדברים. היא ראתה עלה אשור ממוזער ומושלם שהרטיבות הדביקה לשרוולה, והוא נראה לה כמזכרת מדברים רעים ומסתוריים. היא הסתכלה בכפות ידיה המרופשות מעפר ולא ידעה מנין הלכלוך. היא זעה על מושב הפלסטיק וחשה את כובד האריג הרטוב ומשכה והסיטה את המעיל ואת הצעיף האדום הכבד. היא ראתה את בגדיה מרובבים במחטי אורן כחלחלים שדבקו אל הרטיבות, ועל אמרת המעיל התקדמה לאטה חיפושית עקורה, והיא לא ידעה מדוע יש ראיות לטבע רב כל כך, לכל כך הרבה אי־סדר.
מניחי הרעפים, מנקי הארובות, נושאי המשלוחים ברכבת הבוקר המוקדמת — הם הסתכלו בפניה סחופות הרוח של מרגרט וראו הבעה שכמעט אין רואים. הנה היא במעיל הצמר הכבד, פניה כבדות עוד יותר בחלקיהן השבורים, וניתן כמעט לראות זאת: היא הלכה ונמחצה תחת נטל הניסיון להתחדש ולהתאים את עצמה אל היום. ציווי כלשהו, דק מן הדק, נעלם ואיננו.
הרכבת העילית נכנסה לתחנת הצוֹ ונעצרה. האוויר הקר פרץ פנימה מבעד לדלתות הפתוחות. בתנופת כוח ובחריקה מתנשפת נעצרה רכבת בין־עירונית במסילה הסמוכה ושעון הרציף הורה שש בפרכוס קולני של מחוג הדקות. הרמקול השמיע צלצול: ההודעה על הרכבות היוצאות לליון, לטריאסט, אפילו לאמסטרדם, וההמון על הרציף זע ככוורת.
הדלתות נסגרו והרכבת החלה לנוע. מרגרט השקיפה החוצה מבעד לכתובות הלבנבנות כחלב החרותות בחלון. העיר המשכימה הופיעה במלוא יפעתה, ובמהרה, למקוטעין, בין העצים, קלט המלאך המוזהב שבפארק את אור השמש. אישה הלכה מתחת לגשר בטִירגארטֶן, על אבני ריצוף שצבען כצבע היונים האוטומטיות המנקרות ביניהן. היא לבשה צעיף לבן צר ודחפה עגלת תינוקות, והרוח העיפה את שערה אל על, אל השמים.
מרגרט הסיטה את מבטה. היא הסתכלה עתה על ברכה. היא ראתה את החיפושית האדומה־שחורה הזוחלת שם. פניה הזדעפו. שפתיה השתפלו. היא נתקפה חֵמה וקנאה ותחושת רעב עזה. היא שלחה יד ובשתי אצבעות הרימה את החיפושית המנוקדת והחזיקה אותה בידה.
היא עצמה את עיניה, אך לא היה מפלט.
היא שבה ופקחה בכוח את עיניה. גם השינה הפחידה אותה. היא השקיפה החוצה מבעד לחלון בעיניים דואבות, ידה הימנית מערסלת את החיפושית הזוחלת, ואז ראתה, אם כי עתה ממרחק רב, את האישה בצעיף הלבן, ושוב הרימה הרוח את שערה של האישה אל על, והוא דמה לזעקה.
נדרשה רק לחיצה קטנה ותו לא — החיפושית האדומה והשחורה הפכה לפס של סירופ על כף ידה.
היא לא יכלה לעצור בעצמה: מרגרט ישנה, נוטה יותר ויותר לעבר החלון, ברכיה נוגעות בברכי האישה שמולה, וכה חיוורים היו קרומי עפעפיה עד שהיו שקופים להלם השמש. היא חלמה חלומות נוראים.
היא התעוררה בסוף הקו, באַרֶנספֶלדֶה, שוב בין דשאים ועצים, אבל הבוקר לא היה עוד בחיתוליו, והיא היתה עתה בקצה המזרחי של ברלין, במקום במערבה. היא ישנה בזמן שהיתה אמורה להחליף רכבת בפרידריך שטראסה. מן השינה העיר אותה אחד מעובדי הרכבת. הוא ביקש לראות את כרטיסה. מרגרט זקפה את ראשה. היא הכניסה את ידה אל הכיס העליון של מעיל הגברים הכבד שלה ומצאה דרכון אמריקאי, ספוג מים ומצחין. היא פישפשה בכיס העליון השני ומצאה תעודת סטודנט מצופה בניילון ובתוכה כרטיס רכבת סמסטריאלי לסטודנטים.
כשהגיעה הביתה לדירתה בשנברג, היתה כה קלה עד שבדרכה אל חדר השינה כמעט לא נאלצה ללכת, היא נישאה על גל והוטחה אל קצף הגלים.
מרגרט אחת אפוא, מרגרט מוצקה יותר, גררה את עצמה אל בין השמיכות ונרדמה ברעבתנות, ומרגרט אחרת, צלה של הנערה הישנה, ניגשה לארון והוציאה משם הכול. היא נשאה את כל הדברים למטה אל החצר והעיפה את גושי הבגדים ללא הבחנה אל הפח. אחר כך עלתה חזרה לחדר השינה, שם החליקה פנימה והצטרפה שוב אל מרגרט הישֵנה, והן היו לאחת.
מרגרט המאוחדת התעוררה משנתה השלישית אל כוכב לכת חדש. בכוכב הלכת החדש הזה היא חזרה אל חייה הקודמים.