בדרך הביתה

חייל

טובי היה הטוב מכולנו. טהור. יפה. מעולם לא רב. היה לו מפתח ללב של כל אחד. בחיוך, במילה, בשירה או בנגינה. כבש את כולם. זה לא אנושי להיות מושלם כזה. מלאך. עד הבשורה הנוראה. ״ה' נתן, ה' לקח. יהי שם ה' מבורך״ נאנח אביו של טובי, ״כך כתוב.״

״אלוהים לוקח את הטובים, כך אומרים. לי, קשה אמירה זו. אכזרית. באיזו זכות הוא לוקח אותו?״ ״ש...ש...ש... אל תחללי את שם השם״ הקהה בי האב וחזר על הפסוק ״ה' נתן ה' לקח...״ הבשורה המרה דפקה בדלת. רעדו אמות הסִפים. הלב דמם וברדיו קרא הקריין את שמות ההרוגים בהפגזה בתעלת סיני. קורבנות ההתשה. מלחמת ההתשה נמשכה, ושמש סוף יוני, זרחה. כאילו דבר לא קרה.

האם שומעת ובוכה. מנענעת את גופה קדימה ואחורה, מסתירה פניה בידיה, מורידה אותן אל ירכיה. מחככות ומכות, מחככות ומכות. שפתיה ממלמלות: ״בני, ילד שלי, כפרה שלי. אני כפרתך. הלוואי אני במקומך.״ אתה אומר מלאך ואני אומרת נשמה. אתה מספר על העוד והגיטרה ואני אומרת עילוי. מושיע. נזכרתי בסיפורים ששמעתי על טובי ב״שבעה״. איך למד לנגן בגיטרה. ״מעצמו למד״ כך דדה, האח הבכור. ״אם לדייק, הוא גנב ממני את הנגינה. כל כך מוכשר היה. בעל אוזן רגישה ונפש רגישה. יום אחד החלטתי ללמוד לנגן בעוּד. מאבא למדתי פיוטים. חשבתי ללמוד ללוות את עצמי בכלי נגינה. העוד התאים לי. אני, שלא הייתי מוכשר כמוהו, שכרתי מורה פרטי. תרגלתי והתאמנתי איתו פעם בשבוע, לפעמים פעמיים, לפי זמני העבודה שלי. כל אותו הזמן טובי הקשיב מעבר לדלת. יום אחד כשחזרתי מהעבודה, שמעתי צלילים שמימיים. בשקט בשקט התקרבתי. ברווח הדלת ראיתי אותו, את טובי, מחזיק בעוד ומנגן. מה מחזיק, מחבק אותו, יושב על קצה המיטה ומנגן. מנגן ומפייט פיוטים שלמדנו מאבא. איך הוא ניגן והקול שלו צלול צלול. נער מקהלה. ממש. נקי וזך. ראיתי ושמעתי ושמחתי. והוא בכלל לא שם לב שאני עומד מעבר לדלת הפתוחה. קצת פתוחה איך אומרים... סדק. כל כך בתוך המוזיקה, כאילו היה בעולם אחר. העיניים שלו היו עצומות והאצבעות רוקדות על המיתרים, מרחפות. והקול שלו מסתלסל: ״ידידי השכחת״. כשפקח את עיניו נפגשו מבטינו, והוא הפסיק. נעמד על הרגליים במבוכה. מתנצל. מחבק את העוד בשתי ידיו. שניהם גוף אחד. זה מגן וזה מסתתר. התקרבתי אליו, תפסתי בעוד, צעדתי צעד לאחור והושטתי לו אותו בחזרה: 'קח. הוא שלך. אתה מנגן כל כך יפה ואני לא ידעתי. איפה למדת? מתי? אתה אחי הקטן, הקטן.' מופתע ענה לי בגמגום 'מ... ממך... מעבר לדלת. כשלמדת עם המורה והתאמנת. מה ששמעתי חזרתי וניגנתי. התאמנתי לבד...' חיבקתי אותו. הבנתי אז מי המוכשר מבין שנינו והפסקתי לנגן. כדי לחזק אותו, חזרתי על דבריי: 'שלך הוא. העוד שלך. תעשה בו מה שאתה רוצה. תשמח בו. תשמח אנשים וקודם כל את עצמך.' והוא כולו נרגש ולא מאמין. חיבק את הכלי, נישק אותו והניח אותו בתיק. מאז ניגן בו בכל שעה פנויה. מעצמו למד. גנב ממני את הנגינה כמו שיעקב גנב את הבכורה מעשו, ואני שמחתי. שמחתי באחי הקטן. רגש בלתי נשלט ובלתי מוסבר דחף אותי למעשה. הערצתי את האח הקטן והמוכשר. מהעוד עבר לגיטרה. הכניע גם אותה בין האצבעות הדקות והארוכות. איזה אצבעות היו לו. יפות יפות. בתיכון הקים להקה. אתם מתארים לעצמכם. יחד הם ניגנו את הביטלס, הצלליות, קליף ריצ'ארד, אלביס ופול אנקה. באיזו קלות עבר מהפיוט של בית־הכנסת לשירה המודרנית. אפילו שילב ביניהם בטבעיות ובהצטיינות. ואני... אני החמצתי את התקופה הזו בחייו כי נשארתי במרוקו, והוא עלה קודם עם ההורים. אחי הקטן. אפשר להגיד שזו הייתה תקופת הפריחה שלו. לפחות אני שמח שזכיתי במשהו ממנה. ממנו. היה בו ניצוץ. ברור שהקדים את זמנו. החיבור והשילוב בין מזרח למערב היה טבעי וזורם ואנשים לא הבינו. מי הבין נפש של אמן? אפילו אנחנו לא הבנו עד הסוף. הוא אסף חבר'ה וניגן במקלט של השכונה. קנה צבע ויחד עם החברים צבע וצייר על קירות המועדון. אפילו שם נתן ללהקה: 'טובי והפרפרים'. למה פרפרים? שאלתי. 'ככה. אני רוצה לעוף ולנגן. לעוף ממקום למקום ולנגן. מעיר לעיר. מארץ לארץ.' 'אבל לפרפר חיים קצרים', אמרתי ולא ידעתי מה אמרתי. 'אז מה, העיקר לנגן. לנגן ולשיר. הפרפר מוצה את הצוף וממצה את החיים. כך גם אני רוצה. לא רוצה יותר מזה', אמר. היום אני יכול להגיד שאולי הרגיש. בחייו הקצרים עשה מה שאהב. אני כל כך שמח שנתתי לו את העוד. אני חושב שבמסירת העוד הבין שנתתי לו רשות והערכה לכישרון שלו. זכות בשבילי. לא שוכח איזה מבט היה לו. לא שוכח את התמונה. הוא והעוד והחיבוק. הלוואי הייתי מחבק אותו. עוד פעם. רק פעם אחת... איזה אור היה לו בעיניים. איזה ניצוץ... הילה הקיפה אותו. ילד מלאך. אלוהים רצה אותו קרוב אליו.״

והאם מתייפחת: ״בן שש־עשרה קיבל הסמכה כשוחט. ילד ושוחט. כשהגענו לארץ לא הייתה עבודה. אבא דיבר עם הרב. לחש לאוזנו בעיניים מושפלות. הרב הבין שאין בבית מה לאכול. סידר לאבא להיות חזן בבית הכנסת. ניצל את כישוריו ושמר על כבודו. את המשכורת שילם לו מקופת גמ״ח, בלי שידע. מי שעבד ממש היה טובי. טובי שלי. כפרה עליו. הרב עשה אותו שוחט במקום השוחט שחלה ויצא לפנסיה. בשקט ובחוכמה שלח את טובי לרב בתל־אביב. עבר שם שבת. נשאר עד יום שלישי וחזר עם תעודה של שוחט ביד, עם חתימה וחותמת של הרבנות הראשית. תעודה מכאן. התעודה משם לא הייתה מספיק טובה. עשה הכל בשקט וברוח נמוכה. הרב, שיחיה, הבין שטובי הוא המפרנס העיקרי במשפחה ושלח אותו להכשרה מזורזת. טובי למד בבוקר ובצהריים רץ מבית־הספר למשחטה עד הערב. שיעורים הכין בלילה. הייתי נשארת איתו שלא יירדם. אכל קצת. הכרחתי אותו לאכול. תמיד שאל אם אכלתי. אם אבא אכל. אם האחים אכלו. אתה מדבר על האצבעות שלו. כמה יפות ודקות. איך ניגן על העוד והגיטרה. אותן אצבעות שחטו גרונות של עופות. כמה עדינות. רק אני יודעת כמה צער הרגיש. כמה כאב את כאב העופות הנשחטים ואני כאבתי את כאבו. כל חיתוך היה כמו בבשר שלו וגם בבשר שלי. עשה הכל בשקט. בלי תלונה. והרב כל כך התפעל ממנו. רצה שיהיה מוהל. מוהל ורב. אבל טובי רצה לנגן. העבודה בשחיטה הייתה בשבילנו. בשביל המשפחה. בשביל הפרנסה. לא התלונן. בשקט עשה. ברוך ובאהבה. את הכסף שהרוויח שם במגירה בארון המטבח. לא רצה לבייש את אבא ואותי. לא שם לי את הכסף ביד. אף פעם. כאילו הכסף לא שלו. שם במגירה שאני אמצא אותו ואעשה בו מה שצריך. פעם לקח מהכסף לקנות מיתר חדש לגיטרה. לקח והתנצל. ביקש סליחה שלקח. איזה ילד. כולו ענווה וצניעות. צדיק ממש.״

כולם מקשיבים ומוחים דמעה.

האב מנענע גופו ומוסיף: ״יום אחד חזר מהעבודה כולו נסער. אבל באיפוק של בן תורה ישב מולי בעיניים מושפלות. 'אבא, אמר, אני עוזב את השחיטה. תבין, אבא, קשה לי... הדם... לבי נשחט עם כל שחיטה. מצאתי עבודה בעיר. ליטוש יהלומים. עבודה טובה וארוויח יותר. אשקיע יותר בשירה ובנגינה. תבין אבא, השחיטה חסמה אותי. אני רוצה לפייט כמו שלמדתי ממך.״

״מה אומר לכם... לא מלאני לבי לקהות בו... ״ המשיך בקול נשבר. ״בשקט חיפש עבודה. עד שלא מצא, לא עזב את המשחטה. נער היה ואך נתקיימו בו אחריות ובגרות של בן בכור. רוח אלוהים שרתה עליו. ניגן ופייט וגם עבד ולמד. היה אמן עם רגליים על הקרקע. מצא זמן לכל. וכל זה לפני גיוס לצבא. בן פורת יוסף. איש רוח ואיש עשייה. בני, בני שלי... מי ייתן מותי תחתיך בני, בני. גם כשהוריד את הכיפה לא כעסתי. אמת, בתוכי הצטערתי וכאבתי שכך נהיה מנהג המקום בארץ הקודש. ידעתי שישמור תורה עם דרך ארץ. חזקה עליו דרך אבות. צדיק היה. צדיק גמור. נולד ביום ג', בט״ו בשבט, פרשת בשלח המכילה את שירת דבורה ונפטר ביום ג', ביום בו נאמר עליו פעמיים כי טוב, כמו שמו המלא יום־טוב. נפל מות גיבורים בהגנה על הארץ. ברדיו אומרים מלחמת התשה. מלחמה. עוד מלחמה.״

אני שומעת ומתייסרת. איך ויתרתי עליו. איך דחיתי את אהבתו. איך הכאבתי לו. בינינו, אהבתי אותו. איך לא. אהבתי את מבטו, את שערו השחור, את קולו ואת אצבעותיו. בייחוד את אצבעותיו. אהבתיו כבן דודה, כאדם מיוחד, כחבר, כנשמה תאומה. והיו המנהגים משם והצורך למרוד. להתנער מהם. לא יכולתי שיראה בי אהובה. הרי הובטחנו זה לזה עוד אז. ההורים החליטו בשבילנו. זה התאים למקום ההוא ואני רציתי להתנתק משם. כך גם הוא. הוא הבין אותי. הבין וויתר עליי למעני. איזו גדולה. היום אני מבינה את גודל ההקרבה. את גדלות רוחו. חלל גדול נפער בליבי. חלל גדול ושותת. ברגעיו האחרונים קרא בשמי. קרא לי ולאימו. כך סיפרה הדודה רבקה - אימו. רק היא ישבה לידו ושמעה את נשימתו האחרונה, את נגינתו הגוועת, הלוחשת.

הרבה אחר־כך, באוטובוס מתל־אביב לירושלים, פגשתי את שלומי, חברו ללהקה ששירת איתו גם בחיל ההנדסה. הוא סיפר לי עליו דברים שלא ידעתי: ״איזו תקופה. אחזקת הקו בגבול המצרי. מתח של אי־ודאות והמתנה. המתנה מתישה. מרדפים בבקעה. מתח והרבה הרוגים. יצאנו למשימה כמחלקה ולא ידענו באיזה הרכב וכמה נחזור. כל יציאה הייתה פרידה. כל שיבה נשמנו לרווחה. נשמנו לרווחה עד הפעם הבאה. הכל היה זמני. ארעי. ארעי קבוע. דבר לא היה בטוח. בקושי יצאנו הביתה. לטובי הייתה חברה או אהובה או חברה לעט. הדבר לא היה ברור לי עד הסוף. הוא לא היה דברן גדול. מעצמי הבנתי שהיה קשור למישהי. היה סגור. ממעט במילים. מה שהיה לו להגיד אמר בשירה ובנגינה. בהפוגות ניגן בגיטרה ואנחנו הצטרפנו אליו בשירי ארץ־ישראל. כשהרוח נחה עליו היה מסיים במחרוזת פיוטים בניחוח של בית־הכנסת והבית. לפעמים ניגן מחרוזת של שירים לועזיים. בקולו ידע לשלב בין השירים העכשוויים לפיוטים מהמקורות.

היה פייטן קלאסי. היה משהו מקורי וחדשני בעיבודים שעשה לשירים הישראליים. היה לו גוון מיוחד. קול אחר. חדש וזר לאוזן הישראלית־הצברית. שילוב של מזרח ומערב. משהו כמו ז'אק ברל וג'ו עמר. כמו זוהר ארגוב. החיילים אהבו. כמעט כולם. חשבתי שעליו להוציא תקליט. ללא ידיעתו שלחתי קלטת לגלי צה״ל. לא ענו. לא סיפרתי לו. באותם ימים, מי רצה לשמוע או להשמיע מוזיקה מזרחית? וזו הייתה מוזיקה איכותית. הכל היה סגור ומסוגר. מוזיקאי כמוהו, לא נחשב. את מתארת לעצמך. ממש לא נחשב. היום היה כוכב. הוא הקדים את זמנו. את הצבא אהב. זה היה בשבילו כרטיס כניסה לכל מה שישראלי. עשה שמירות בלי חשבון. החליף חברים שהיה דחוף להם להגיע הביתה. חבר של כולם. מסור לצבא. מסור ואוהב. פעם חזרנו ממארב, עייפים ומלוכלכים. הזדחלנו עם החגור והנשק ורצינו רק את המיטה. באוהל הפיקוד חיכו המפקדים. לא שמו לב שהתקרבנו. היו שקועים בסיפור שסיפר יותם המ״מ. כולם צוחקים. מתפקעים מצחוק. מסתבר שהוא פתח מכתב שקיבל טובי מחברתו. יותם הקריא את המכתב ועשה צחוק ממילות החיבה והגעגועים. טובי שמע וזיהה שהמכתב מיועד לו. בלי שנבין התנפל על יותם המ״מ. חטף לו את המכתב. השכיב אותו על הרצפה והרביץ לו כאלה מכות. הִכה והִכה. מזלו של יותם שהחיילים תפסו אותו והרחיקו אותו.

בזעם, סינן: 'באיזה זכות אתה פותח מכתב... ועוד קורא אותו לאחרים... וצוחק ולועג. ככה מלמדים בקורס קצינים? איפה הזכות לפרטיות?'

משכתי אותו משם ודחפתי אותו למקלחת השדה ברחבת החיילים. שיחררתי אותו מהחגור ומהחולצה והוא, בלי לשים לב, בעוד דמו רותח, חלץ נעליים, הוריד את המכנסיים והתחתונים ועמד עירום כמו תינוק מתחת לעמוד המקלחת הקרה.״ קולו של שלומי מהדהד ואני מדמה לעצמי את המעמד, חיה אותו מחדש. טובי, בעיניים עצומות, מנסה למחוק את מה ששמע. ידיו מקרצפות את הצוואר, החזה, הבטן והרגליים. מצטלבות לגב ולאחור במאמץ לסלק את הזוהמה. רסיסי המים מתיזים את כאבו לעברי. נתן למים לשטוף את המלים שהדהדו באוזניו בקולו של המפקד הנערץ, למחות את הכאב.

שלומי המשיך: ״חייל למופת. מסור לתפקיד ולמשימה. חבר אמיתי. מנהיג שקט. לא סבל פגיעה בפרטיות. מי חשב להתלונן בפני קצין קבילות החיילים. לא טובי. אחר־כך היה משפט. והוא חטף כהוגן. 21 בפנים. תזכרי שחודשיים קודם לא יצא הביתה בגלל המצב ובגלל פעילות שוטפת וסתם כי החליף חיילים מרצון טוב. כמובן השביע אותי לא לספר. בבית לא ידעו שישב בכלא. לא רצה להדאיג. לקח איתו את הסיפור ואת הכאב לקבר. כשיצאתי לחופשה, סיפרתי משהו להורים. חשבו שככה זה בצבא. התגעגעו ושתקו. כאבו ושתקו.״

יושבת באוטובוס ליד שלומי ותוהה אם הוא מבין כעת שאני היא כותבת המכתב. הוא יודע שאני בת הדודה. לא רציתי להיחשף. מה הטעם. ביני לביני שמחתי על טובי הקנאי. קנאי לאהבתו ויותר לפרטיותו. בכלל, באיזו זכות עשה המפקד את מה שעשה? איזו יוהרה. איזו התנשאות. ״תקיפת מפקד״ כך בנוסח כתב האישום בטופס התלונה. לא היו מילים לעלבון ולהשפלה. לא היה ביטוי לפגיעה בזכויות הפרט. גם לא היה כתב אישום.

מי בכלל חשב על צדק.

טובי היה בשבילי שלווה. מבטו, חיתוך דיבורו, נימת קולו, אצבעותיו עלי גיטרה, תנועת גופו - כולו שלווה ורוגע. שלווה ושליטה עצמית. בא הסיפור של שלומי ומראה לי טובי אחר. טובי בשר ודם. כואב ונעלב, זועם ומתפרץ. שמחתי. הערצתי גברה על הגילוי. על תגובתו האנושית, על קנאותו לפרטיות, על ההגנה על זכויותיו. דמותו גדלה בעיניי. כמו שדדה סיפר, היו לו מפתחות לכולם. חבל שהצבא לא השכיל לשאול אחד מהם. נשגבה מהם תפיסת עולמו. כשם שדחו את שירתו, כך לא קלטו את מהות עולמו. עולמו של חייל. חייל פשוט. חייל.

קולו של טובי הדהד בקרבי. מבטי נדד לנוף בואכה ירושלים, בין שלדות הפלדה החלודות. גם הן מספרות סיפורי גבורה ותבוסה, כאב ועצב. שיירות של חיילים מדרך בורמה ונתיב הל״ה נוסעות לקראתי ומספרות את סיפורן. כמו של טובי. כמו של גלעד. הסיפורים מתערבבים אלה באלה ללא סדר. ללא מצעד. ללא מוקדם. ללא מאוחר. רק קולות. קולות של טנקים ושל תותחים. קולות של מטוסים נוסקים ונוחתים. שריקות של קטיושות וסירנות מרגיעות. קולות. אט אט עולה וצף קולו של טובי. עולה ושר ״ידידי השכחת״ הפיוט האהוב עליו (*חובר על־ידי ר' יהודה הלוי. פ.א.ש) שלמדתי לאהוב. לאהוב ולהתגעגע. לנגד עיניי שוב נפרש סדין לבן. מה קורה לי. אני בדרך לאוניברסיטה. גלעד יפגוש אותי לאחר הבחינה. הוא הבטיח לי טיול בנבי סמואל ובגבעת התחמושת - שם נפצע. גלעד הוא אהובי. איך אני בוגדת בו עם טובי. טובי מת. טובי נהרג. לנשום. לנשום אוויר הרים. לנשום משהו מהשלווה שלו. אני זקוקה לה. אני בדרך לבחינה. בחינת הקבלה לאוניברסיטה. חשתי את מרפקו של שלומי. הגענו. קחי את מספר הטלפון שלי בירושלים. אם תרצי, תתקשרי.