על המוקד

"אבא!!!" אני צועקת בזמן שהם מושכים אותי לעגלה. שני גברים חסונים אוחזים בי וסוחבים אותי כאילו הייתי שק. אני רואה את אבא, הוא חיוור לגמרי, עיניו אדומות. הוא מפנה אליי את גבו ונכנס חזרה לבקתה.

"אבא!!!" אני צועקת בכל כוחותיי. אבל דלת הבקתה כבר נסגרה מאחוריו. עיניי מתרוצצות מהר, מבקשות להיאחז במשהו אחר. אני רואה את אימא, אני רואה את הצער ואת הדמעות הזולגות מעיניה. אפילו שאנחנו לא מסתדרות, היא לפחות לא בגדה בי. היא אף פעם לא התיימרה להיות בצד שלי, ולמרות זאת אני יודעת שהיא אוהבת אותי. אולי אפילו יותר מאשר את אחיי.

"אימא," אני לוחשת לה באפיסת כוחות.

הם מעלים אותי לעגלה ואנחנו מתחילים לנוע. אני מסתכלת כל הזמן אחורה. היא שם, עומדת, מלווה אותי במבטה, אבל לא עושה דבר. אף פעם לא עושה דבר עבורי.

אני אחזור, אני אומרת לעצמי בלב. אני אחזור.

העגלה מיטלטלת על דרך העפר. אני מסתכלת לצדדים מבעד לדמעות שאינן מפסיקות לזלוג מעיניי מרגע שתפסו אותי והעלו אותי על העגלה. הבכי כל כך חזק ועמוק, עד שאני פשוט נשכבת ומערסלת את עצמי, מנענעת ימין ושמאל, ימין ושמאל, כמו תינוק כדי להירגע.

אני פה, יהיה בסדר. אני אעבור את זה, ששש...

ששש... אני מזמרת לעצמי בראש. הדמעות הזולגות מצננות את לחיי הרותחות מחום. לאט־לאט העייפות משתלטת עליי.

אני מתעוררת לחושך מוחלט, רק פנס קטן צמוד למושב העגלון. אנחנו עמוק בתוך היער. שני הבריונים שקשרו אותי כבר לא נמצאים על העגלה. ואני? אני כבר לא קשורה. אני מזדקפת, זה לילה ללא ירח. מולד ירח. אחי סיפר לי שהמכשפה אמרה, "תביאו אותה אליי במולד הירח."

עיניי מנסות להתרגל לחושך, לקלוט כל פיסת אור ומידע. רגע אחד... זו לא העגלה של הבוקר. העגלה הזו קטנה הרבה יותר. אימה מתפשטת בגופי. במקום העגלון יש שם דמות אחרת. דמות עטופה בשמיכה ירוקה גדולה...

זו המכשפה!

אני מפסיקה לנשום ולזוז. הלב דופק חזק. איני מעיזה לדבר. גופי רועד בבהלה ומתכסה זיעה קרה. חשוך מאוד ואין לי מושג איפה אנחנו. איך הסוס רואה בכלל את הדרך? אני תוהה ומייד נחרדת. הוא לא רואה. משהו אחר מוביל אותו.

אנחנו נעצרות. היא יורדת לאט מהעגלה, בידה עששית. אני מכווצת וצמודה לדופן העגלה, פוחדת להסתכל עליה, לא יוצרת קשר עין. אני שומעת שהיא פותחת את הדלת האחורית של העגלה כדי שאוכל לרדת, ומשחררת את הסוס מהעגלה. הסוס נעלם בין רגע.

היא לא קושרת אותו?! איך נצא מפה?!

אני לא יכולה לזוז. גופי מותש, אבל חושיי מחודדים מאוד וליבי דוהר. אני שומעת אותו. האם גם היא שומעת אותו?

"סִגרי אחרייך את הדלת כשאת נכנסת," היא מצווה עליי ומשאירה את הדלת של הבקתה פתוחה. העששית והיא נכנסות פנימה. קולה החד חותך את השקט, לא צרוד כמו שדמיינתי קולות של מכשפות.

אני נשארת בעגלה ועיניי עוקבות אחריה דרך חלונות הבקתה. אני רואה שלהבות של נרות, שהיא ודאי מדליקה, ומופע אש שמתחיל לרצד בתוך הבקתה. אני מרגישה שמשהו ביער מסתכל עליי. שקט יחסית, אבל אני יודעת שאיני לבד. הרבה חיות יש ביער.

אני קופצת מהעגלה ונעמדת ליד דלת הבקתה, על הסף. גבי צמוד למשקוף. רגל בפנים, רגל בחוץ. עוד לא החלטתי איפה מסוכן יותר.

האש באח המטבח מתלקחת. סיר מונח עליה. זו בקתה גדולה יחסית לאדם אחד: מטבח, סלון וגם כוך מציץ מאחור, נראה כמו חדר שינה. כל הבקתה מוארת בנרות. הקירות בצבע אדום וצהוב. אף פעם לא ראיתי קירות בצבעים. ויש גם שטיח סגול, עגול וענק במרכז, וציורים על הקיר. הם לא ממש ברורים. אולי זה בעצם סימנים ולא ציורים.

צל ואור מהאש משחקים על הקירות. חתול ג'ינג'י רזה מתקרב אל רגלי בחשדנות. פרוותו חסרה במקומות שונים בגופו, נראה שלחם לא מעט קרבות בחייו. הוא עומד במרחק מה ממני, ראשו מתוח קדימה. בדרך כלל הייתי מתכופפת אליו מייד ומושיטה את ידי שירחרח, אבל אני לא זזה, רק מסתכלת עליו מאובנת. לאחר רגע, משסיפק חלק מסקרנותו, הוא מפנה לי את הגב, חוזר למטבח וקופץ על מדף גבוה ליד האח.

אני בוחנת את צדודיתה של המכשפה בזמן שהיא מטפלת באש האח. לא גבוהה במיוחד, רזה מאוד. אצלנו בכפר, נשים בגילה כבר עטו שכבת שומן על גופן. שמלתה השחורה עבה ומאובקת, ותחתית אדומה־כתומה, מלוכלכת בבוץ, מציצה מתחתיה כמו להבות אש. מעל כתפיה וסביב צווארה שָל ארוך ושחור, סרוג מצמר עבה, קרוע בחלקו. גם היא וגם החתול רזים ומרוטים למראה, רק שערה שופע. תלתליה השחורים, הארוכים, מסתלסלים בפקעת כמו נחשים הנעוצים בסיכות ורוצים לפרוץ החוצה. איני מעיזה להביט בעיניה, אך מצדודיתה אני מבחינה להפתעתי כי אפה קטן ולא ארוך ונשרי כפי שסיפרו לנו כשהיינו ילדים. היא גם לא כפופה כמו שזכרתי. זו כנראה רק השמיכה שהיא עוטה על עצמה, שיוצרת לה מין גיבנת.

בפעם הראשונה שבה ראיתי אותה הייתי קטנה מאוד. זה היה בשוּק. אחי הצעיר ממני בשנה מייד הצביע עליה וצעק, "מכשפה! מכשפה!" ורץ לתפוס מחסה מאחורי רגלה של אימי. רצתי אחריו בלי לחשוב בכלל. הרגליים פעלו מהר, כאילו צעקו, "זהירות, נמר!" ואולי היא פשוט סחבה משהו כבד, ולכן נדמתה לי כפופה. אבל עכשיו היא נראית ממש כמו אישה רגילה.

זו תחפושת! היזהרי! ליבי מתריע.

"סגרי אחרייך את הדלת," היא פוקדת עליי בחוסר סבלנות. "מאוחר. יש מזרן קש ושמיכת נוצות אווז, תוכלי לישון שם," היא מחווה באצבע ארוכה וגרומה לעבר הסלון. "את יכולה להסתובב בבקתה, רק לחדר האחורי אסור לך להיכנס. ניפגש בבוקר. יש תבשיל חם ותה על השולחן."

היזהרי! אל תאכלי! זה רעל!

החתול פוקח חצי עין צהובה ומביט בי. האם שמע את מחשבותיי? כעבור דקות אחדות הוא עוצם אותה מחדש, אבל אני יודעת שהוא קשוב.

היא נעלמת לתוך הכוך בחלק האחורי של הבקתה, וסוגרת אחריה וילון בצבע סגול עמוק המשמש כדלת. החתול בעקבותיה, מתחכך באיטיות בווילון באלגנטיות שיש בה מן היוהרה, ולא מביט אחורה.

היא לא רוצה לנעול את הדלת של הבקתה? היא לא פוחדת שאברח? אבל לאן אברח? חושך בחוץ, איפה אני בכלל? ברור שהיא לא פוחדת שאברח. מחר אחפש דרך לברוח מפה.

אני שמה לב שבמשך כל הזמן הזה אני עדיין צמודה למשקוף דלת הכניסה. כעת, בזמן שהיא שוהה בחדר האחורי, אני מחליטה שפחות מסוכן בפנים וכי מוטב שאיכנס. אני ממהרת לסגור את הדלת שלא תקפוץ עליי איזו חיית לילה. העצים מתפצחים באח. התה מולי וגם התבשיל.

אני לא נוגעת בהם! מחר בבוקר אני עפה מפה!

הצבעים בבקתה ברורים. אצלנו בכפר הצבעים הם בחוץ, צבעים של הטבע. ופה, כאילו האביב פרץ לתוך הבקתה והשתקע בה. קר לי. אני מתקדמת למזרן ומתיישבת, מביטה סביב. ראשי כואב, גופי כואב, אני לא מפסיקה לרעוד. אני חולצת את הנעליים ונכנסת מתחת לשמיכה, מתחבאת בתוך שמיכת הפוך, מתכרבלת לכדור. השמיכה מעל הראש, ואני מציצה החוצה דרך חור קטן שהשארתי לי. האור המרצד על הקירות מרגיע אותי קצת. אני מתחילה לנשום ומטלטלת את עצמי להירגע.