פרולוג
לנון
״חשבתי שהסיפור שלנו אפּי, את יודעת, את ואני? חוצה שנים ויבשות, חיים שנהרסו, דם שנשפך. אפי.״
לוגן אקולס,
ורוניקה מארס, עונה 2 פרק 19
גיל 9
אני משחקת בשולי השמלה שלי.
היא כחולה, עם נקודות לבנות קטנות ופס תחרה דק בקצה.
אני שונאת את השמלה הזאת. היא גורמת לי להרגיש כמו ילדה קטנה. אני שונאת גם את נעלי הבובה השחורות שאני נועלת.
אני מציצה בהשתקפות שלי במראת הצד וממהרת להסיט את המבט. הצמה שלי רפויה ומבולגנת. קווצות שיער קטנות כבר מזדקרות מתוכה ותלויות מצידי פניי. גם את הצמה אני שונאת. אבל אבא השתדל, אז אני שותקת ומסתכלת דרך החלון על העצים היפים והבתים המפוארים שעוברים על פנינו.
אבא נכנס אל החניון ומכבה את המנוע. בלי המוזיקה מהרדיו, דפיקות הלב שלי נשמעות חזק מדי בראשי. הכול חזק מדי. הוא מסתובב ממושב הנהג ומסתכל עליי בספסל האחורי.
״מוכנה, מתוקה?״
אני מהנהנת. אני לא מוכנה. ממש לא. אבל אני מחייכת בכל זאת.
״את נראית מאוד יפה,״ הוא אומר, ואני מחלצת את ה״תודה״ שהוא מחכה לה. הוא מחייך אליי. ״טוב, מתוקה. בואי נצא.״
אבא מחזיק לי את היד כשאנחנו הולכים על המדרכה, ואז פותח את אחת הדלתות הגדולות בשבילי. אני יודעת לאן אני הולכת. באנו לכאן בשבוע שעבר כדי לרשום אותי וכאלה. ממש מעבר לדלתות הכפולות הגדולות יש דלת נוספת, קטנה יותר, ומעבר לה נמצא המשרד. אני מתבוננת בנעלי הבובה המכוערות שלי לאורך כל הדרך.
״מר וושינגטון,״ נשמע קול צרוד. ״בוקר טוב.״
כשאני מרימה לבסוף את המבט מנעליי, אני רואה את פניה המחייכות של המנהלת, גברת טאונס. היא גבוהה, מלאה ויפה מאוד. היא גם נחמדה מאוד. היא נתנה לי ספר לקרוא בשבוע שעבר, בזמן שהיא ואבא דיברו.
״שלום, לנון,״ היא מסתכלת עליי בחיוך. ״ברוכה השבה.״
״בוקר טוב, חואניטה,״ אומר אבא, מניח יד על כתפי ולוחץ קצת.
״היי,״ אני מעקלת את השפתיים במהירות ואז חוזרת להתבונן בנעליים שלי.
בזמן שאבא וגברת טאונס מדברים, אני בוהה במגרש החניה שמעבר לחלון. הקולות שלהם נמוכים ועמומים, ככה שאני בקושי מצליחה לשמוע משהו. רק רעש מכאני כלשהו ואת פקידת הקבלה שמקלידה במחשב. בין הצלילים השונים מסתננות כמה מילים.
חדשה וביישנית ושקטה.
להשתלב וזמן ושינויים.
אני מצטערת.
אני גוררת את קצה הנעל על רצפת הלינולאום ומסתכלת על הסימן האפור הארוך שהיא משאירה שם. ואז אני משתמשת בעקב הנעל השנייה ומנסה למחוק את הסימן. אבל זה לא עובד. אני רק יוצרת סימנים חדשים.
סימנים כמו הצללים שהווילונות יצרו בחדר העבודה.
סימנים כמו הגשם שירד על חלון המכונית מהעננים הכהים.
סימנים כמו דמעות המסקרה שזלגו על לחיים חיוורות וקרות.
הזיכרונות שלי מלאים סימנים, אבל הם חדים ועקביים. בניגוד לסימנים שנעלי הבובה שלי משאירות על הלינולאום. אני נלחמת בדחף להתכופף ולמחוק אותם מהרצפה.
גברת טאונס קמה ממקומה ליד השולחן, והתנועה מחזירה את תשומת ליבי אל הכאן ועכשיו.
״את מוכנה, לנון?״ היא שואלת בקול רך, ואני מהנהנת.
״כן, גברתי.״
״את מתרגשת מהיום הראשון שלך?״ קולה עליז ומלא תקווה. אני מסתכלת על אבא. הפנים שלו מקרינות תקווה זהה. הוא מחכה לתגובה שלי. לסת מהודקת וחיוך מתוח.
אני מרככת את הבעת פניי. מעקלת שוב את זוויות הפה כלפי מעלה. מאלצת את קולי להישמע עליז ומשקרת.
״כן.״
אני לא מחמיצה את אנחת הרווחה שחומקת מהפה של אבא, והצליל מעלה על פניי חיוך כן יותר. אני מסוגלת. בשבילו, אני מסוגלת.
״כן,״ אני אומרת שוב. ״אני מאוד מתרגשת.״
אני נותנת לאבא חיבוק פרידה ואומרת שהוא לא צריך ללוות אותי לכיתה. הוא מחליט לחכות ליד דלת המשרד ולהסתכל על גברת טאונס ועליי כשאנחנו מתרחקות לאורך המסדרון. אני מציצה בו כמה פעמים מעבר לכתפי, ורגע לפני שאני פונה בעקבות המנהלת, הוא שולח אליי נפנוף קטן. אני מנופפת לו בחזרה ואז הוא נעלם.
״זו הכיתה של גברת לוֹפטוּס, לנון,״ גברת טאונס נעצרת ליד דלת עץ שמכוסה בקשת בענן מנייר. שם המורה כתוב באותיות נייר גדולות לצד הדלת. אני שומעת את הדי הקולות הרמים שעולים מתוך הכיתה. צחוק מתפרץ מקפיץ אותי במקומי. ״היא מצפה לך. את רוצה שאיכנס איתך?״
אני מנידה בראשי. ״לא, תודה.״
״בסדר, לנון. שיהיה לך יום נפלא, ואם תצטרכי משהו בואי למשרד. כל דבר שהוא, בסדר?״
אני מזהה דאגה כנה בקולה של גברת טאונס, וגם טוב הלב שלה נראה לי אמיתי. אני יודעת שאלה לא רחמים, והכתפיים שלי נרגעות מעט. אני מודה לה ומתכוונת לכך, ואז מסובבת את הידית ונכנסת לכיתה. כולם משתתקים כשאני נכנסת. מבטי עובר לרגע סביב הכיתה ואז מוצא את המורה ומתמקד בה.
גברת לופטוס נמוכה ורזה, ושערה הכהה אסוף בצמה סינית. הצמה שלה לא מבולגנת כמו הצמה שלי. שום קווצות שיער לא צונחות לה סביב הפנים, ואני בטוחה שהיא גם לא רפויה ועקומה כמו הצמה שלי. אני רוצה לשלוח יד ולגעת בשיער שלי, אבל לא עושה את זה.
״את בטח לנון,״ היא אומרת בקול מתנגן ואז מקפצת אליי. אני ממשיכה להסתכל עליה כי אני מרגישה את עיני שאר הילדים נעוצות בי, ואני לא מוכנה להביט בהן בחזרה. עורי מתוח והגרון שלי מגרד. אני מהנהנת בתגובה, והיא מניחה לי יד על הכתף.
״אני גברת לופטוס. אני אהיה המורה שלך השנה.״ היא מעבירה את מבטה מהפנים שלי אל השולחנות של הילדים. ״ילדים, זאת לנון וושינגטון. היא ואבא שלה עברו לכאן לא מזמן, ולנון תצטרף אלינו למשך השנה. תהיו נחמדים ותנו לה הרגשה שהיא רצויה.״
ידה של גברת לופטוס לוחצת לי קצת על הכתף, ואז היא מצביעה על מקום פנוי ליד אחד השולחנות במרכז הכיתה. אני מסתכלת על הכיסא, אבל לפני שאני מתחילה להתקרב מבטי נודד אל הילד שיושב בשולחן שמאחורי השולחן שלי, ואני קופאת. הוא בוהה — לא, נועץ בי מבט — בעיניים הכי כחולות וקרות שראיתי אי פעם.
ואני לא מסוגלת לזוז.
כל גופי מצטמרר, כמו שקורה כשאני נכנסת לבית רדוף רוחות בהאלווין, או כשאני צריכה לצאת מהמיטה באמצע הלילה וללכת לשירותים בחושך מוחלט. המבט שלו מפחיד ולא נעים ויש בו משהו נוסף שאני לא מבינה. משהו שהופך לי את הבטן וגורם ללב שלי לדפוק חזק יותר ויותר עם כל צעד שלי.
אני עומדת שם כמה שניות, לכודה בתחרות נעיצת מבטים עם הילד בעל השיער החום, ושומעת את הצחקוקים העמומים של הילדים האחרים. כפות ידיי מתהדקות לאגרופים כשאני מרגישה שהלחיים שלי מתחממות, ואז הוא מחייך בבוז.
זו רק עווית קטנה בשפתיו, אבל אני יודעת שהיא מלאה בוז. הוא נהנה מהמבוכה שלי. מאי־הנוחות שאני מרגישה. אני חורקת שיניים, מסתכלת עליו בעיניים מצומצמות ומתקרבת צעד נוסף, ואז עוד צעד, ועוד אחד, בביטחון הולך וגובר, עד שאני עומדת ממש מולו והחיוך הלעגני שלו הופך לפנים זועפות.
אני נועצת בו מבט בביטחון, ואז מסתובבת ומתיישבת בכיסא. גברת לופטוס נותנת לי ערמת ספרי לימוד, מסבירה לי את ההוראות ואז עוזבת אותי.
אני נושמת עמוק, מפזרת את הספרים והחוברות לפניי ואז שולפת עיפרון מהתיק וכותבת את השם שלי. כשאני מגיעה אל האות נ' אני מרגישה פתאום בעיטה בכיסא שלי, והחוד של העיפרון נשבר מייד אחרי שהוא מותח קו אפור על ראש הדף. אני נעצרת ובוהה בסימן הנוסף שהופיע מולי, ואז מרגישה בעיטה נוספת בכיסא, חזקה יותר הפעם. אני מסתובבת במהירות אל הילד שמאחוריי. הוא שוב מחייך בבוז, ואני מסתכלת עליו בכעס.
״תפסיק,״ אני דורשת. קולי שקט אבל אני רוצה לצרוח. רגוע, אבל אני רוצה להשתולל. אני מרגישה שכפות ידיי רועדות. ״עכשיו.״
״תכריחי אותי, לאונרד,״ הוא לוחש בחזרה, ומשהו בקולו גורם לקצות האוזניים שלי להתחמם. החיוך הלעגני שלו הולך ומתרחב, ואני לא מסוגלת לדבר. אני פשוט בוהה. עיניי מצטמצמות והנחיריים שלי מתרחבים ואני כל כך כועסת, אבל לא אומרת כלום. הוא מטה את הראש הצידה, החיוך העקום שלו מתעקם עוד יותר, ובלי לנתק קשר עין הוא בועט שוב בכיסא שלי.
אני פולטת צפצוף ואוחזת בכוח בקצה השולחן שלו. מפרקי האצבעות שלי מלבינים ועיניי שורפות. אבל אני עדיין לא אומרת כלום. אני לא רוצה לעשות סצנה. אני לא רוצה להפריע לתלמידים האחרים.
״עזוב אותה כבר, מייקון.״ קול שקט וחד מתערב מאחוריי. ״למה אתה תמיד כזה מגעיל?״
הילד מסיט ממני את המבט וכתפיי נרגעות מייד, כאילו עיניו החזיקו אותי שם, קפואה, מתוחה ובוערת. אני מסתכלת בכיוון הקול ורואה ילדה עם תלתלים חומים פרועים ופנים זועפות שמופנות אל הילד.
״מי שואל אותך, קְלִירִִי שָׂעִירִי,״ הוא אומר בהתגרות, והילדה מגחכת ומגלגלת עיניים.
״זה לא מעליב אותי, מייקון,״ היא פולטת. ״תפסיק להציק לחדשה. תקשיב יותר למורה ואולי לא תהיה כזה טיפש ולא תיכשל שוב.״
קולה והבעת פניה יהירים, וכשאני מסתכלת על הילד, מייקון, הפנים שלו חסרות הבעה.
״תשתקי, קלייר.״
״שתוק אתה, מייקון.״
הם נועצים מבטים זה בזה במשך כמה שניות מתוחות, ואז הילדה מסתכלת עליי.
״תתעלמי ממנו. הוא סתם דפוק,״ היא אומרת לי. אני מסתכלת שוב על מייקון, אבל הוא כבר לא מסתכל עלינו. הוא בוהה בדף שמולו. הילדה ואני מסתובבות בחזרה באותו זמן. ״אני קלייר,״ היא לוחשת ומקרבת קצת את הכיסא שלה. לא שמתי לב אליה קודם, אבל כנראה אנחנו חולקות שולחן.
״אני לנון,״ אני אומרת לה, אפילו שאני יודעת שהיא כבר יודעת. ״נעים להכיר.״
״מצטערת על מייקון.״ היא מדברת אליי בזמן שעיניה קבועות בדף שעל שוליו היא מציירת פרחים קטנים. ״הוא פשוט כועס כי הוא אמור להיות כיתה מעלינו, אבל הוא טיפש.״
הפה שלי נפער לנוכח הנימה החדה שלה. היא מבטאת את המילים האכזריות כאילו אלה עובדות ידועות. אני מנסה להתעלם מהחום המעקצץ בגבי. אני יודעת שמייקון מסתכל עלינו, או מקשיב, אז אני מנמיכה את הקול. הוא דפוק, אבל אני לא רוצה להיות רעה. אני גם רוצה לדעת יותר, אפילו שאני לא רוצה לרצות.
״מה קרה לו?״ אני לוחשת ורוכנת קדימה.
״אימא שלי אומרת שהוא מאבד את הצפון, אבל לדעתי הוא פשוט נולד רקוב.״
אני ממצמצת ומחניקה התנשמות. ״איך את יודעת?״
קלייר מציצה בי מהצד, מעקלת את השפתיים ומושכת בכתפיה. ״כי הוא אחי.״
1
לנון
גיל 17
״אל תשכח את הדרכון שלך,״ אני קוראת מעבר לכתף כשאני שומעת את אבא שלי במדרגות. הוא נעצר לרגע, רץ בחזרה למעלה ולא אומר מילה. אני מחייכת ומנענעת את הראש. אני לא בטוחה שהוא יצטרך אותו, אבל הוא אף פעם לא מתקן אותי.
הוא נכנס אל המטבח בדיוק כשאני מניחה את המכסה על הכוס התרמית של חיל הים שקניתי לו ליום האב כשהייתי בת חמש־עשרה.
״תודה, מתוקה.״ הוא לוקח את הכוס ומנשק אותי על הראש. ״זה יום גדול בשבילך. איך את מרגישה?״
אני מושכת בכתפיי. ״אותו דבר.״
״כן? את לא מרגישה מבוגרת יותר? חכמה יותר?״
אני מגלגלת עיניים וצוחקת. ״אני מתחילה את כיתה י״ב, אבא, לא דוקטורט.״ הוא מגחך, ואני מסתכלת עליו כשהוא מתיישב ונועל נעליים.
״תספר לי הפעם?״ אני נשענת על הדלפק ונוגסת בחטיף האנרגיה שלי. הוא מחייך ומנענע את הראש. אסור לי לדעת, אבל אני בכל זאת שואלת תמיד. ״טוב, בסדר. אני אלך על פינלנד.״
הוא מהמהם ומשפשף את הסנטר. ״לא הלכנו כבר על פינלנד?״
״כן, אבל זאת אמורה להיות המדינה הכי מאושרת בעולם עם האוויר הכי נקי.״ אני מחייכת ולוגמת ממיץ התפוזים שלי. ״תמיד אפשר לקבל עוד מזה.״
״אחת־אפס.״ הוא מרים את הכוס באוויר וקורץ, אבל אז פניו מרצינות. ״בטוחה שתהיי בסדר?״
״אני אהיה בסדר גמור, אבא,״ אני עונה בכנות. ״כמו תמיד. והפעם זה רק לשבועיים. לא סיפור.״
הוא מתבונן בי. לא משנה כמה פעמים הוא עוזב אותי לבד, זה אף פעם לא קל לו.
״בטוחה שאת לא רוצה להישאר אצל משפחת דייוויס? אני יודע שלאנדריאה לא אכפת, ולפחות תוכלי להיות עם קלייר.״
״אה, אבל יש רק בעיה קטנה אחת עם העניין הזה —״ אני לא טורחת להשלים את המשפט, והוא נאנח.
״מייקון,״ אנחנו אומרים פה אחד.
״הוא לא כל כך גרוע,״ אומר אבא שלי. הוא תמיד מגן על מייקון. ״הוא פשוט קצת סוער. הוא רק צריך קצת משמעת. דמות אב.״
״אתה מתנדב?״
הוא צוחק בביטול. ״אני רק אומר שתלכי קצת לקראתו. לא היו לו חיים קלים.״
״לקלייר היו בדיוק אותם חיים, אבא, והיא לא סוערת ולא צריכה משמעת.״ אני נועצת בו מבט, והוא מחזיר לי מבט משלו.
״זה היה שונה בשביל קלייר, ואת יודעת את זה.״
הכתפיים שלי נשמטות קצת. הוא צודק. אני יודעת את זה. אבל בתור נער ״סוער״ לשעבר שמצא את המשמעת שהיה זקוק לה, אבא רוצה לראות רק את הצד הטוב במייקון.
שיהיה לו בהצלחה. הבחור הזה רע עד העצם.
אני משנה תנוחה ומרימה גבה.
״בפעם האחרונה שנשארתי אצל קלייר כשנסעת, מייקון התמסטל והכניס לנו חומר משלשל לקפה.״
אבא פולט נביחת צחוק ואני נושכת את השפה.
״זה לא מצחיק, אבא. מייקון מופרע. אני בכלל לא מבינה איך הוא נולד למישהי מתוקה כמו דריאה.״ אבא מסתכל עליי בעיניים מצומצמות ואני מרימה ידיים ועוצרת אותו לפני שהוא מספיק לנזוף בי. ״זאת אומרת, גברת דייוויס.״
״תני כבוד למבוגרים ממך, לנון קפרי.״
״כמובן, אדוני.״
הוא מהנהן. ״אם את בטוחה שתהיי בסדר כאן לבדך —״
״אני אהיה בסדר, אבא. מבטיחה.״
״אבל אם לא?״
״אז אני אלך לישון אצל משפחת דייוויס.״ אני נותנת לו את התשובה שהוא רוצה לשמוע. ״או שקלייר תבוא לישון פה.״ זה מספק אותו.
הוא תמיד עושה את זה — מתנהג כאילו אני זו שעלולה להיפגע כשהוא נוסע. במציאות, אני פשוט אהיה בבית, אכין שיעורים ואעביר את הזמן עם קלייר. הוא זה שמסתובב מי יודע איפה ועושה מי יודע מה, במשימה מסוכנת וסודית ביותר.
״אני חייב לצאת,״ הוא אומר אחרי שהוא מציץ בשעון שלו. הוא בטח ייסע מכאן אל הבסיס בליטל קריק, ואין לי מושג מה יקרה איתו אחר כך. העור שלי מעקצץ כמו תמיד רגע לפני שהוא יוצא. החרדה הופכת לי את הבטן ומעוררת תחושה קלה של בחילה שאיתה אצטרך לחיות בשבועיים הקרובים.
הוא כל המשפחה שיש לי.
אני שונאת את זה. תמיד שנאתי את זה. אבל אם אגיד לו את זה הוא יפרוש, ואז הוא יהיה אומלל. אני לא טיפשה. אני יודעת שהוא צריך את זה. פרט לי, המשימות האלה, העבודה הזאת — אלה הדברים שאבא חי בשבילם. אז במקום להראות לו איך אני מרגישה בפנים, אני מזייפת.
״טוב. בכל מקרה קלייר תגיע כל רגע.״ אני ניגשת אל הכיור ושוטפת את כוס המיץ שלי, כדי שאוכל להתמקד במשהו אחר. ״תשמור על עצמך, טוב? אני אחכה לך פה כשתחזור.״
״תהיי טובה,״ הוא מזהיר, ואני מגחכת. כאילו אני יכולה להיות משהו פרט לזה. ״אני אחזור עוד שבועיים.״ אני מהנהנת ונושכת את פנים הלחי. הוא ניגש אליי ועוטף אותי בחיבוק הדוק, ואני חורקת שיניים ומתאפקת לא לבכות.
״היי,״ הוא אומר אל השיער שלי. ״זה רק אימון.״
הוא אומר את זה כל פעם.
אני יודעת שהוא משקר.
אומנם זאת לא הצבה של חצי שנה, אבל אני יודעת שזה לא רק אימון.
אני מתרחקת ממנו ומחייכת בכל זאת. ״יופי. תיהנה בפינלנד.״
אחרי שהוא סוגר את הדלת מאחוריו, הטלפון שלי רוטט בכיס החצאית. אני שולפת אותו ומסתכלת על המסך.
״מאחרת אבל בדרך,״ כתוב בהודעה של קלייר. אני בודקת את השעה. אנחנו נאחר ליום הראשון שלנו בכיתה י״ב. אני נאנחת, עונה לה ״אוקיי״ וחוזרת אל החדר שלי.
אני נעצרת לבחון את עצמי מול מראת הקיר, את חצאית הקורדרוי הכחולה־כהה ואת החולצה הלבנה שלי. אני נראית יותר כאילו אני הולכת לראיון עבודה מאשר כאילו אני בדרך לבית הספר. השיער החום הכהה שלי אסוף בצמה סינית הדוקה שקשורה בגומייה לבנה קטנה, ואני מאופרת באיפור הקבוע שלי — אייליינר חום ומסקרה שחורה שמבליטים את עיניי החומות־ירוקות, סומק בגוון אפרסק וליפגלוס ורדרד. קלייר עזרה לי לבחור את פלטת הצבעים שלי כשהיינו בכיתה ח'. מאז אני נאמנה לה. אני ממצמצת כמה פעמים אל דמותי במראה, בוחנת את החיוך שלי ואז מסתובבת.
אני כורעת על הרצפה ליד המיטה שלי, מושכת את ארגז הפלסטיק הגדול ופותחת אותו. הריח ששוטף אותי עוזר לי להרגיע את הבחילה.
נייר וצבע ואומנות וחופש.
הסיבה היחידה שאני יכולה לסבול את הנסיעות הארוכות של אבא שלי היא שכשהוא לא בבית, אני יכולה לצייר בחופשיות. כשהוא בבית אני מסתירה את העבודות שלי. אני לא רוצה לצער אותו. הוא לא אומר, אבל אני יודעת שזה מלחיץ אותו. הוא תמיד תמך בכל דבר שעשיתי, פרט לזה. ואני לא מאשימה אותו על הדאגות שלו.
אני בוהה בתכולת הארגז בחמדנות, ואז הטלפון שלי רוטט שוב. קלייר הגיעה. אני סוגרת את הארגז במכסה ודוחפת אותו בחזרה מתחת למיטה. ואז אני קמה, יורדת במדרגות במהירות, לוקחת את התיק מהמטבח, יוצאת ונועלת את הדלת מאחוריי.
אני כמעט מגיעה אל המכונית של קלייר, ואז אני רואה זוג נעלי ואנס מלוכלכות מזדקרות מהחלון האחורי, ולא מצליחה לעצור את הבעת הזעף שעולה על פניי. נביחת הצחוק של קלייר מעוררת אותי להמשיך ללכת בצעדים כבדים ועצבניים.
אני מחליקה אל מושב הנוסע במכונית של קלייר ומגלגלת עיניים בתגובה לחיוך המשועשע שלה.
״מצטערת, לן,״ היא אומרת בקלילות כשהיא נוסעת לאחור על שביל הגישה. ״הייתי מזהירה אותך, אבל אז היית רוצה לנהוג בעצמך, ואני אוהבת להסיע אותך.״
נחרת צחוק עולה מהמושב האחורי. משענת הראש שלי נזרקת קדימה, מתנגשת לי בראש ודוחפת את הצמה שלי על עורפי. הוא דחף אותה בברך שלו. הוא כזה ילד קטן. אני מחניקה רטינה.
״בוקר טוב, לאונרד,״ אומר מייקון מהמושב האחורי בקול צרוד, כאילו התעורר כרגע. אני מציצה מעבר לכתף ורואה אותו שרוע על המושב, כפות הרגליים שלו תלויות מחוץ לחלון וז'קט הבד שלו מכודרר לו מתחת לראש. הג'ינס שלו קרועים בברכיים, החולצה השחורה החלקה שלו מקומטת ועיניו הכחולות עצומות, אבל אני יודעת שאם הן היו פקוחות הן היו מסתכלות עליי בלעג.
״למה אתה כאן?״ אני שואלת ביובש. השפתיים המלאות והטיפשיות שלו מתעקלות כלפי מעלה בצד אחד, אבל הוא לא עונה כי הוא גועלי ובטח גם מסטול.
אני שמה לב שהתלתלים הפרועים שלו, חומים־כהים כמו אלה של קלייר, ארוכים במיוחד וצונחים על גבותיו החדות. הוא לא יכול אפילו להסתפר לפני היום הראשון בכיתה י״ב? הוא לא יכול לגהץ את החולצה וללבוש ג'ינס יפים יותר?
אני מסתובבת בחזרה בהבעת גועל.
״את כל כך מתוקה אל כל השאר, לאונרד,״ הוא אומר בהתגרות, ואז דוחף שוב את משענת הראש שלי, ואני צריכה להחניק אאוץ' מעוצמת הדחיפה. ״למה את תמיד כזאת כלבה אליי?״
אני חורקת שיניים בדיוק כשקלייר שולחת יד אל המושב האחורי ומכניסה לו אגרוף חזק בירך. הוא נוהם ומושך את הברכיים אל החזה, מכה במשענת הראש שלי שוב ודוחף אותי קדימה. שוב. הנסיעה הזאת תעשה לי זעזוע מוח.
״מה נסגר איתך, קלייר?״ הוא נוהם, וקלייר מגחכת.
״אמרתי לך, אסור לך לדבר איתה,״ היא מסננת. ״היא אורחת רצויה במכונית שלי. אתה מקרה רווחה.״
מייקון מושך את הז'קט מתחת לראשו, מכסה בו את הפנים וממלמל משהו על מחזור ואחיות מניאקיות.
אני מציצה בקלייר מהצד.
״למה הוא כאן?״ אני שואלת שוב, והיא נאנחת. אני לא יודעת אם היא מתעצבנת בגללי או בגללו. כדאי מאוד שזה יהיה בגללו.
״הבחור המקסים הזה 'לא רצה לדרוס דביבון' ונהג לתוך תעלה,״ היא מסמנת מירכאות באוויר בקטע על הדביבון.
הפה שלי נפער ואני מסתובבת במהירות לבהות בו.
הדבר היחיד שמייקון אוהב הוא המכונית שלו. הוא ממש עבד כדי לממן אותה, והוא הבחור הכי עצלן שפגשתי אי פעם. נראה לי שהסיבה היחידה שהוא עובד בסופרמרקט היא כדי לשלם על ביטוח ודלק.
״הרסת את המכונית שלך,״ אני אומרת בתדהמה, אבל הוא לא מגיב. קלייר מדברת במקומו.
״זה רק הפגוש. שום דבר נורא, אבל המכונית במוסך בשבוע הקרוב.״ הכתפיים שלי נרגעות ומשהו דמוי הקלה שוטף אותי. לפחות הוא לא איבד את הדבר היחיד שהוא אוהב.
״אל תדאגי,״ מוסיפה קלייר, ״הוא יסיע את עצמו מיום שני.״
״איך לא ידעתי על זה?״ בדרך כלל קלייר מספרת לי הכול. אחד הנושאים האהובים עליה הוא תלונות על מייקון. היא מושכת בכתפיים.
״אני גיליתי רק הבוקר. כנראה זה קרה ממש מאוחר בשבת, והוא הזמין גרר וטיפל בזה בלי לספר לאימא.״
משהו בזה מטריד אותי, אבל אני לא יודעת למה, ואני לא מדברת שוב עד שאנחנו נכנסים אל מגרש החניה של תלמידי י״ב.
אני מרימה את התיק שלי שמונח לרגליי ויוצאת מהמכונית, אבל לפני שאני מספיקה להניח את כתפיית התיק על הכתף, הצמה שלי נמשכת אחורה והגוף של מייקון נצמד אליי מאחור. אני קופאת. הוא מוריד את הפנים שלו אל פניי. אני מרגישה את הנשימה שלו על צווארי. יש לו ריח מנטה של משחת שיניים, וויד ומושק.
״שיהיה לך יום טוב, לאונרד,״ הוא אומר בקול שקט, ואני מחניקה התנשמות כשהשפתיים שלו מתחככות לי באוזן. אני חורקת שיניים ומאגרפת את כפות ידיי בצידי הגוף, מתמלאת כעס לנוכח הצמרמורת שעוברת בי. ואז הוא נעלם, עובר על פניי ומצטרף אל החברים העבריינים שלו. סאם, היזיזה הקבועה שהוא נפרד ממנה וחוזר אליה בלי הפסקה, כורכת את הזרועות סביב מותניו, נועצת בי מבט קטלני ואז שואבת לו את הפנים. כנראה הם חזרו.
״הוא דוחה,״ מעירה קלייר כשהיא מתקרבת אליי. אני מהמהמת בהסכמה, ואז מקפידה למחוק את ההבעה המזלזלת מפניי. היא פונה אליי בחיוך שובב. ״מוכנה, בייב?״
אני מחייכת בחזרה ומשלבת את זרועי בזרועה. ״מוכנה, בייב.״
השיעורים שלי הם כמו שציפיתי. כיתת מתקדמים פה וכיתת מתקדמים שם. אותם פרצופים שאני רואה בכל סמסטר מאז כיתה ט', ואפילו אותם מורים. כשלומדים רק בשיעורי מצטיינים בבית ספר קטן, המעגל החברתי לא משתנה יותר מדי.
יש לי הפסקת צהריים עם קלייר, וזה כיף. אני מתחמקת בקושי מהתנגשות לא כל כך מקרית עם סאם, שהייתה יכולה להיגמר בחולצה מכוסה קטשופ מצידי, ומבחינתי זה ניצחון. בדרך כלל אין לי מזל כזה. אבל השיעור האחרון הוא זה שגורם לי לקפוץ משמחה בנעלי הבלרינה שלי.
שיעור בחירה לכל שכבת י״ב.
יש לי מספיק נקודות זכות בשביל לסיים בהצטיינות. העובדה הזאת מזכה אותי בשיעור הבחירה הנחשק. אבא חושב שהשיעור הזה משמש אותי ללמידה פרטנית. לא תיקנתי אותו.
אני הולכת אל החלק האחורי של הבניין, בכיוון אגף אומנות, ומרגישה שאני נרגעת ככל שאני מתקדמת. אני עוברת את אולם הספורט, צליל הנעליים המחליקות על הרצפה מסתנן מהדלת, אבל אני ממשיכה להסתכל קדימה. בכיתת הבישול יש ריח של עוגה שרופה. צלילים של כלי עבודה עולים מסדנת העץ. אבל מה שמושך את מלוא תשומת הלב שלי הוא ריח הצבעים, החמר ועפרונות הפחם, וצלילים של שיר רוק קלאסי שמגיעים מקצה המסדרון.
אני כמעט מדלגת מרוב שמחה כשאני מגיעה לשם.
זה לא חדר ללמידה פרטנית. ממש לא. זה הרבה יותר טוב.
״לנון,״ מברך אותי מר בילינגס — או האנק, כמו שהוא רוצה שנקרא לו — ממקומו בחלק האחורי של החדר. שרוולי חולצת הפלנל שלו מגולגלים וזרועותיו מתלכלכות ממי חמר בזמן שהוא מכין את האובניים. הוא המורה האהוב עליי מאז כיתה ט', אפילו שאף פעם לא למדתי אצלו באופן רשמי.
״היי, האנק!״ אני קוראת. ״תודה רבה שאתה מרשה לי להעביר פה את שיעור הבחירה שלי בסמסטר הזה.״
״ברור, לנון.״ הוא מחייך וחושף שיניים עם כתמי קפה מבעד לזקן בצבע אדום חלודה. ״כבר הכנתי לך מקום בפינה,״ הוא מצביע על כן ציור לצד שולחן שעליו מונחים מכחולים וצבעי מים. ״אבל את יכולה להזיז אותו לאן שאת רוצה.״
אני ניגשת אל המקום שלי.
״אה, לא, זה יהיה מוש —״ אני מתחילה להגיד, אבל המשפט נקטע כשבחור מוכר עם ג'ינס קרועים ותלתלים פרועים יוצא ממחסן החומרים שמאחורי האנק. החיוך נמחק לי מהפנים. מייקון מחזיק שני גושי חמר אפור בידיו, והעיניים שלו מצטמצמות כשהוא מבחין בי.
״אה, לנון,״ אומר האנק, ״שכחתי לציין שתחלקי את השעה הזאת עם מייקון לאורך הסמסטר.״
כל החיבה שהייתה בי כלפי האנק עולה בלהבות. עכשיו הוא יהודה איש קריות. ברוטוס. בוגד. הוא מאפשר לאויב לזהם את המרחב המקודש שלי. אני לא אסלח לו לעולם.
״אתה קיבלת שיעור בחירה?״ אני מסננת ורואה שהאנק מופתע מנימת הדיבור שלי, אבל על הפנים של מייקון עולה חיוך מרושע. הוא תמיד אהב להוציא ממני את הצד הכי רע שלי.
״ואם הייתי אומר שרק רציתי להיות איתך?״
הוא מתגרה בי, הקול שלו ציני, כאילו הרעיון שמישהו ירצה לבלות איתי מיוזמתו קורע מצחוק. הפה שלי מתהדק והעין שלי קופצת. החיוך שלו גווע.
״אל תדאגי, לאונרד. בכלל לא תרגישי שאני כאן.״
אני מגלגלת עיניים ומסתובבת אל המקום שלי, מתעלמת מהשרפרף שמונח מול כן הציור ומתיישבת ליד השולחן.
״זאת עומדת להיות בעיה?״ שאול האנק באיטיות. אני רוצה להגיד שכן. קיבלתי את הרושם שזה הולך להיות הזמן שלי. אני אפילו לא מסתכלת עליו כשאני עונה.
״לא, אדוני,״ אני אומרת ביובש, בדיוק כשמייקון זורק, ״לא.״
אני משתדלת ככל יכולתי לשכוח משניהם.
אני מתרכזת בדף שמולי. המוזיקה שבוקעת מהמערכת היא הצליל היחיד שהאוזניים שלי קולטות. אני רוצה לצייר היום בחופשיות, אז אני משתמשת בדף קטן ובצבעי מים ולא טורחת לרשום שום דבר לפני שאני מתחילה. אני עוברת על שפופרות הצבע, בוחרת כמה גוונים שמדברים אליי ושולפת כמה מכחולים. הרוגז שהיה בי כלפי האנק נרגע כשאני רואה שהוא כבר הכין לי שתי צנצנות מים וגליל של מגבות נייר.
אני מסדרת מולי את כל החומרים בקשת, כמו שאני אוהבת, ואז נהנית רגע מהעמדה הנקייה והמזמינה. אני מחייכת לעצמי אבל כשאני מושיטה יד אל אחד המכחולים, העור שלי בוער ואני מסתכלת על הצד של מייקון בחדר.
ובאמת, הוא מסתכל עליי במצח מקומט ובעיניים בצבע להבה בוערת. אני מטה את הראש הצידה ומתבוננת בו רגע. מייקון יושב מול האובניים והאנק לצידו. האנק מדבר על משהו, מחווה בתנועות פרועות על האובניים והחמר, ומייקון מהנהן אבל לא מוריד ממני את העיניים.
יכול להיות שמייקון לומד קדרות?
הוא מרים גבה כהה ואז משפיל את העיניים הצידה. אני עוקבת אחרי המבט ופולטת אנחת רוגז כשאני רואה את מה שהוא רצה שאראה.
את האצבע האמצעית שלו.
מייקון עושה לי אצבע משולשת. הוא כזה ילד.
אני חוזרת להתמקד בעבודה שלי ולא מסתכלת עליו שוב עד סוף השיעור.
אני מנקה את סביבת העבודה שלי חמש דקות לפני הצלצול ויוצאת מהכיתה עם ״להתראות״ זריז שאני זורקת אל האנק בדיוק כשהשיעור נגמר. אני הולכת הכי מהר שאני יכולה בלי ממש לרוץ, אבל הטפיחות המוכרות של נעלי הוואנס המלוכלכות על רצפת הלינולאום נעשות חזקות יותר ככל שהוא מתקרב אליי.
אני מרגישה כמו הטרף בסרט אימה.
בתוך כמה שניות, מייקון הולך לצידי. אני מצמידה את הספרים אל החזה בדיוק כשהוא מושך לי בצמה. מנטה, וויד ומושק.
נתפסתי. אם זה היה סרט אימה, הייתי מתה.
״למה אף אחד לא יודע שאת מציירת?״ השאלה שלו יוצרת נוקשות בכתפיי.
״אני לא.״
״נראה שהיה לך מאוד נוח לשבת שם ולצייר.״ אני נועצת מבט קדימה ולא עונה, אבל הוא לא מבין את הרמז. ״למדתי אומנות כל סמסטר ואף פעם לא ראיתי אותך בכיתה.״
הגבות שלי מתרוממות ואני לא מסתירה את ההפתעה שלי. ״אתה לומד אומנות?״
״אף פעם לא ניסיתי להסתיר את זה. בניגוד אלייך.״
״אני לא מסתירה את זה. אף פעם לא היה לי מקום במערכת לשיעור אומנות,״ אני קובעת. זה נכון. הייתי עסוקה מדי בשיעורי מצטיינים ומתקדמים. למדתי מבוא לעיצוב גרפי כדי להשלים נקודות באומנויות, כי זו הייתה בחירה בטוחה שלא הייתה מפריעה לאבא.
הסקרנות רוטטת לי בגוף למרות הדחייה שאני מרגישה כלפי מייקון, ואני לא מצליחה להתאפק. ״אז... קדרות?״
הוא מושך בכתפיים. אם העניין שאני מפגינה מפתיע אותו, הוא לא מראה את זה.
״חשבתי לנסות.״ הוא משתתק ומעיף בי מבט מהיר. ״והאנק סוג של עושה לי טובה.״
אני מחכה לשמוע אם הוא ירחיב בנושא, אבל הוא לא. הוא קולט את סאם, מנופף אליה ואז מסתובב אליי.
״תגידי לקלייר שסאם תביא אותי הביתה.״ שפתיו מתעקלות בחיוך שטני. ״אני הולך לזיין אותה במחסן לפני שהיא תסיע אותי.״
הפה שלי נפער בתדהמה, והוא צוחק בקול רם.
״שיט, כל כך קל איתך,״ הוא זורק בהליכה לאחור, ואני מזעיפה פנים. ״נתראה, לאונרד,״ הוא צועק ככה שכולם במסדרון שומעים אותו, ואז מסתובב ורץ אל סאם. היא מרימה אליי אצבע משולשת ושניהם נעלמים.
וואי איך להתחיל אפילו ספר מושלם מושלם מושלם מושלם נהניתי מכל פאקינג רגע אם לא קראתם עדיין את הספר מה אתם עושים פה?!?!?!? לכו לקרוא דחוףףף
ספר מדהים לא הורדתי את העיניים ממנו מרוב שהיה זורם סיימתי אותו תוך יומייםנתתי חמש כמובן מחכה לקרוא את בספר השני בדואט נ.ב בריט מדהימה
וואוו וואוו וואוו איזה ספר מושלם עפתי עליו ברמות! אמלה!!!! אומרת לכן עכשיו תקנו גם את השני כי ברגע שתסיימו את זה ישר תרצו להתחיל את הבא וגם הוא מושלם! ספר מומלץ בהבטחה שתהנו לא תתחרטו שקראתן!🤩🤩🤩🤩 😍😍😍
איזה סיפור מרסק כמה כאב לך עבר מייקון , ספר מעולה , קראתי ברצף ללא הפסקה . עוברת לחלק השני. ❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️
ספר מקסים, אני מתה על ספרים שמתחילים באיבה גדולה ומתפתחים לסיפור אהבה.. מחכה להמשך..
ספר מעולה. רכבת הרים של רגשות אבל כתוב בצורה בוגרת. ממשיכה להמשך
במילה אחת שני הספרים -מושלמים- כל כך נהנתי לקרוא אותם כמו שהרבה זמן לא נהנתי מספרים😍 רוצו לקרוא😇
ספר יפה ממש, הדמויות הראשיות קצת מזכירות את טסה והרדין מהסדרה של אנה טוב "אפטר" ונקשרים אליהם בקלות. ממשיכה לספר הבא
סיפור אהבת נעורים עם תחכים לא תמיד עונה לציפיות שלי, מעת משעמם באמצע הספר אך המשך נהדר, קראתי כבר ספרי אהבה יפים יותר בהרבה, אך ברצון אתן חמש כוכבים.
וואווו איזה סיפור אהבה קורע את הלב... ממשיכה לספר הבה בתקווה לסוף טוב....
אהבתי מאד, אם כי קצת מתסכל - גם המצב של הגיבורים, וגם הסוף הפתוח... מקווה לשיפור בספר הבא...
נדיר!! ספר נדיר!! סיימתי בכמה שעות- ממש בלעתי אותו. ממליצה ממש!! רצה לקרוא את החלק השני ועכשיו עשר דקות לחצות אז מניחה שיהיה לילה לבן אבל זה שווה את זה!
ספר מהמם ברמות, ממליצה בטירוף🫶🏻 נ.ב אחותו כלבה שמביאה עצבים וחלחלה- מזהירה ככה מראש
זוג ספרים נפלאים לקטגוריה, סיימתי את שניהם באותו היום. מאוד דרמטי ואיכשהו עדיין לא הצלחתי להפסיק לקרוא. נוגע בנושאחם חשובים כמו סמים ופגיעה עצמית. מומלץ.
בדרך כלל לא מתלהבת מספרים על תיכוניסטים. במקרה הזה דווקא התחברתי. הדמויות טובות וגם העלילה אחלה. אני מאוהבת במייקון (יש לי חיבה לדפוקים) ולא סובלת את קלייר אחותו (מההתחלה לא באה לי בטוב).. לדעתי, אם דמויות בספר מצליחות לעורר בי רגשות כאלה זה מעיד המון על הספר. והספר מוצלח מאוד.
וואו איזה ספר! דמויות מורכבות, ספר נוגע ללב. קראתי בנשימה עצורה
וואו אחרי המון זמן שלא קראתי ספר החלטתי לנסות. כרגיל - ההוצאה הזאת לא מאכזבת. אהבתי כל כך את הדמויות. אפילו את המשניות . סיפור אהבה שובר לב (כמו שאני אוהבת) מהעמוד הראשון ועד האחרון. גם ככה הלב שלנו שבור כבר חודש, מה זה ישנה שישבר לנו עוד…. ממליצה ממש ממש ממש🤍🤍🤍🤍
ספר שקשה ממש להניח מהידיים, עם גיבורים בעלי מטען קשוח למאות גילם הצעיר, רחוקים משלמות וקצת שבורים כל אחד בדרכו, וזה מה שהופך אותם לאמינים ואנושיים. אהבתי מאוד את הכתיבה, ולמרות שאין כאן איזה חידוש מרעיש בקו העלילה, קראתי ברצף בלי להניח את הספר, וחייבת להמשיך לשני
עד כה נהיניתי, יש מעט דברים שחזרו על עצמם ואפשר היה לצמצם, אבל אני אוהבת את הסיפור ומחכה לקרוא את ההמשך...
רומן תיכון שטוח ומאכזב. לא מבינה את הציון הגבוה שקיבל. הפסקתי באמצע
הספר התחיל טוב... היה לו עמוד שדרה במקצת, אבל ברף של 60% הפך לרדוד ביותר, מצאתי עצמי מדלג עמודים מהשיעמום וחוסר עניין. . לא יודע למה היא נשאה את המשקל של מערכת היחסים הזו לבדה אבל אני מקווה שהספר הבא יהיה טוב יותר, לאדיש בכוונתי לקנות אותו.
לא ברורה ההתלהבות מהספר קשה להתחבר ולהבין את הדמויות מרגיש שטוח מבולבל קופץ בין הזמנים
פרולוג
לנון
״חשבתי שהסיפור שלנו אפּי, את יודעת, את ואני? חוצה שנים ויבשות, חיים שנהרסו, דם שנשפך. אפי.״
לוגן אקולס,
ורוניקה מארס, עונה 2 פרק 19
גיל 9
אני משחקת בשולי השמלה שלי.
היא כחולה, עם נקודות לבנות קטנות ופס תחרה דק בקצה.
אני שונאת את השמלה הזאת. היא גורמת לי להרגיש כמו ילדה קטנה. אני שונאת גם את נעלי הבובה השחורות שאני נועלת.
אני מציצה בהשתקפות שלי במראת הצד וממהרת להסיט את המבט. הצמה שלי רפויה ומבולגנת. קווצות שיער קטנות כבר מזדקרות מתוכה ותלויות מצידי פניי. גם את הצמה אני שונאת. אבל אבא השתדל, אז אני שותקת ומסתכלת דרך החלון על העצים היפים והבתים המפוארים שעוברים על פנינו.
אבא נכנס אל החניון ומכבה את המנוע. בלי המוזיקה מהרדיו, דפיקות הלב שלי נשמעות חזק מדי בראשי. הכול חזק מדי. הוא מסתובב ממושב הנהג ומסתכל עליי בספסל האחורי.
״מוכנה, מתוקה?״
אני מהנהנת. אני לא מוכנה. ממש לא. אבל אני מחייכת בכל זאת.
״את נראית מאוד יפה,״ הוא אומר, ואני מחלצת את ה״תודה״ שהוא מחכה לה. הוא מחייך אליי. ״טוב, מתוקה. בואי נצא.״
אבא מחזיק לי את היד כשאנחנו הולכים על המדרכה, ואז פותח את אחת הדלתות הגדולות בשבילי. אני יודעת לאן אני הולכת. באנו לכאן בשבוע שעבר כדי לרשום אותי וכאלה. ממש מעבר לדלתות הכפולות הגדולות יש דלת נוספת, קטנה יותר, ומעבר לה נמצא המשרד. אני מתבוננת בנעלי הבובה המכוערות שלי לאורך כל הדרך.
״מר וושינגטון,״ נשמע קול צרוד. ״בוקר טוב.״
כשאני מרימה לבסוף את המבט מנעליי, אני רואה את פניה המחייכות של המנהלת, גברת טאונס. היא גבוהה, מלאה ויפה מאוד. היא גם נחמדה מאוד. היא נתנה לי ספר לקרוא בשבוע שעבר, בזמן שהיא ואבא דיברו.
״שלום, לנון,״ היא מסתכלת עליי בחיוך. ״ברוכה השבה.״
״בוקר טוב, חואניטה,״ אומר אבא, מניח יד על כתפי ולוחץ קצת.
״היי,״ אני מעקלת את השפתיים במהירות ואז חוזרת להתבונן בנעליים שלי.
בזמן שאבא וגברת טאונס מדברים, אני בוהה במגרש החניה שמעבר לחלון. הקולות שלהם נמוכים ועמומים, ככה שאני בקושי מצליחה לשמוע משהו. רק רעש מכאני כלשהו ואת פקידת הקבלה שמקלידה במחשב. בין הצלילים השונים מסתננות כמה מילים.
חדשה וביישנית ושקטה.
להשתלב וזמן ושינויים.
אני מצטערת.
אני גוררת את קצה הנעל על רצפת הלינולאום ומסתכלת על הסימן האפור הארוך שהיא משאירה שם. ואז אני משתמשת בעקב הנעל השנייה ומנסה למחוק את הסימן. אבל זה לא עובד. אני רק יוצרת סימנים חדשים.
סימנים כמו הצללים שהווילונות יצרו בחדר העבודה.
סימנים כמו הגשם שירד על חלון המכונית מהעננים הכהים.
סימנים כמו דמעות המסקרה שזלגו על לחיים חיוורות וקרות.
הזיכרונות שלי מלאים סימנים, אבל הם חדים ועקביים. בניגוד לסימנים שנעלי הבובה שלי משאירות על הלינולאום. אני נלחמת בדחף להתכופף ולמחוק אותם מהרצפה.
גברת טאונס קמה ממקומה ליד השולחן, והתנועה מחזירה את תשומת ליבי אל הכאן ועכשיו.
״את מוכנה, לנון?״ היא שואלת בקול רך, ואני מהנהנת.
״כן, גברתי.״
״את מתרגשת מהיום הראשון שלך?״ קולה עליז ומלא תקווה. אני מסתכלת על אבא. הפנים שלו מקרינות תקווה זהה. הוא מחכה לתגובה שלי. לסת מהודקת וחיוך מתוח.
אני מרככת את הבעת פניי. מעקלת שוב את זוויות הפה כלפי מעלה. מאלצת את קולי להישמע עליז ומשקרת.
״כן.״
אני לא מחמיצה את אנחת הרווחה שחומקת מהפה של אבא, והצליל מעלה על פניי חיוך כן יותר. אני מסוגלת. בשבילו, אני מסוגלת.
״כן,״ אני אומרת שוב. ״אני מאוד מתרגשת.״
אני נותנת לאבא חיבוק פרידה ואומרת שהוא לא צריך ללוות אותי לכיתה. הוא מחליט לחכות ליד דלת המשרד ולהסתכל על גברת טאונס ועליי כשאנחנו מתרחקות לאורך המסדרון. אני מציצה בו כמה פעמים מעבר לכתפי, ורגע לפני שאני פונה בעקבות המנהלת, הוא שולח אליי נפנוף קטן. אני מנופפת לו בחזרה ואז הוא נעלם.
״זו הכיתה של גברת לוֹפטוּס, לנון,״ גברת טאונס נעצרת ליד דלת עץ שמכוסה בקשת בענן מנייר. שם המורה כתוב באותיות נייר גדולות לצד הדלת. אני שומעת את הדי הקולות הרמים שעולים מתוך הכיתה. צחוק מתפרץ מקפיץ אותי במקומי. ״היא מצפה לך. את רוצה שאיכנס איתך?״
אני מנידה בראשי. ״לא, תודה.״
״בסדר, לנון. שיהיה לך יום נפלא, ואם תצטרכי משהו בואי למשרד. כל דבר שהוא, בסדר?״
אני מזהה דאגה כנה בקולה של גברת טאונס, וגם טוב הלב שלה נראה לי אמיתי. אני יודעת שאלה לא רחמים, והכתפיים שלי נרגעות מעט. אני מודה לה ומתכוונת לכך, ואז מסובבת את הידית ונכנסת לכיתה. כולם משתתקים כשאני נכנסת. מבטי עובר לרגע סביב הכיתה ואז מוצא את המורה ומתמקד בה.
גברת לופטוס נמוכה ורזה, ושערה הכהה אסוף בצמה סינית. הצמה שלה לא מבולגנת כמו הצמה שלי. שום קווצות שיער לא צונחות לה סביב הפנים, ואני בטוחה שהיא גם לא רפויה ועקומה כמו הצמה שלי. אני רוצה לשלוח יד ולגעת בשיער שלי, אבל לא עושה את זה.
״את בטח לנון,״ היא אומרת בקול מתנגן ואז מקפצת אליי. אני ממשיכה להסתכל עליה כי אני מרגישה את עיני שאר הילדים נעוצות בי, ואני לא מוכנה להביט בהן בחזרה. עורי מתוח והגרון שלי מגרד. אני מהנהנת בתגובה, והיא מניחה לי יד על הכתף.
״אני גברת לופטוס. אני אהיה המורה שלך השנה.״ היא מעבירה את מבטה מהפנים שלי אל השולחנות של הילדים. ״ילדים, זאת לנון וושינגטון. היא ואבא שלה עברו לכאן לא מזמן, ולנון תצטרף אלינו למשך השנה. תהיו נחמדים ותנו לה הרגשה שהיא רצויה.״
ידה של גברת לופטוס לוחצת לי קצת על הכתף, ואז היא מצביעה על מקום פנוי ליד אחד השולחנות במרכז הכיתה. אני מסתכלת על הכיסא, אבל לפני שאני מתחילה להתקרב מבטי נודד אל הילד שיושב בשולחן שמאחורי השולחן שלי, ואני קופאת. הוא בוהה — לא, נועץ בי מבט — בעיניים הכי כחולות וקרות שראיתי אי פעם.
ואני לא מסוגלת לזוז.
כל גופי מצטמרר, כמו שקורה כשאני נכנסת לבית רדוף רוחות בהאלווין, או כשאני צריכה לצאת מהמיטה באמצע הלילה וללכת לשירותים בחושך מוחלט. המבט שלו מפחיד ולא נעים ויש בו משהו נוסף שאני לא מבינה. משהו שהופך לי את הבטן וגורם ללב שלי לדפוק חזק יותר ויותר עם כל צעד שלי.
אני עומדת שם כמה שניות, לכודה בתחרות נעיצת מבטים עם הילד בעל השיער החום, ושומעת את הצחקוקים העמומים של הילדים האחרים. כפות ידיי מתהדקות לאגרופים כשאני מרגישה שהלחיים שלי מתחממות, ואז הוא מחייך בבוז.
זו רק עווית קטנה בשפתיו, אבל אני יודעת שהיא מלאה בוז. הוא נהנה מהמבוכה שלי. מאי־הנוחות שאני מרגישה. אני חורקת שיניים, מסתכלת עליו בעיניים מצומצמות ומתקרבת צעד נוסף, ואז עוד צעד, ועוד אחד, בביטחון הולך וגובר, עד שאני עומדת ממש מולו והחיוך הלעגני שלו הופך לפנים זועפות.
אני נועצת בו מבט בביטחון, ואז מסתובבת ומתיישבת בכיסא. גברת לופטוס נותנת לי ערמת ספרי לימוד, מסבירה לי את ההוראות ואז עוזבת אותי.
אני נושמת עמוק, מפזרת את הספרים והחוברות לפניי ואז שולפת עיפרון מהתיק וכותבת את השם שלי. כשאני מגיעה אל האות נ' אני מרגישה פתאום בעיטה בכיסא שלי, והחוד של העיפרון נשבר מייד אחרי שהוא מותח קו אפור על ראש הדף. אני נעצרת ובוהה בסימן הנוסף שהופיע מולי, ואז מרגישה בעיטה נוספת בכיסא, חזקה יותר הפעם. אני מסתובבת במהירות אל הילד שמאחוריי. הוא שוב מחייך בבוז, ואני מסתכלת עליו בכעס.
״תפסיק,״ אני דורשת. קולי שקט אבל אני רוצה לצרוח. רגוע, אבל אני רוצה להשתולל. אני מרגישה שכפות ידיי רועדות. ״עכשיו.״
״תכריחי אותי, לאונרד,״ הוא לוחש בחזרה, ומשהו בקולו גורם לקצות האוזניים שלי להתחמם. החיוך הלעגני שלו הולך ומתרחב, ואני לא מסוגלת לדבר. אני פשוט בוהה. עיניי מצטמצמות והנחיריים שלי מתרחבים ואני כל כך כועסת, אבל לא אומרת כלום. הוא מטה את הראש הצידה, החיוך העקום שלו מתעקם עוד יותר, ובלי לנתק קשר עין הוא בועט שוב בכיסא שלי.
אני פולטת צפצוף ואוחזת בכוח בקצה השולחן שלו. מפרקי האצבעות שלי מלבינים ועיניי שורפות. אבל אני עדיין לא אומרת כלום. אני לא רוצה לעשות סצנה. אני לא רוצה להפריע לתלמידים האחרים.
״עזוב אותה כבר, מייקון.״ קול שקט וחד מתערב מאחוריי. ״למה אתה תמיד כזה מגעיל?״
הילד מסיט ממני את המבט וכתפיי נרגעות מייד, כאילו עיניו החזיקו אותי שם, קפואה, מתוחה ובוערת. אני מסתכלת בכיוון הקול ורואה ילדה עם תלתלים חומים פרועים ופנים זועפות שמופנות אל הילד.
״מי שואל אותך, קְלִירִִי שָׂעִירִי,״ הוא אומר בהתגרות, והילדה מגחכת ומגלגלת עיניים.
״זה לא מעליב אותי, מייקון,״ היא פולטת. ״תפסיק להציק לחדשה. תקשיב יותר למורה ואולי לא תהיה כזה טיפש ולא תיכשל שוב.״
קולה והבעת פניה יהירים, וכשאני מסתכלת על הילד, מייקון, הפנים שלו חסרות הבעה.
״תשתקי, קלייר.״
״שתוק אתה, מייקון.״
הם נועצים מבטים זה בזה במשך כמה שניות מתוחות, ואז הילדה מסתכלת עליי.
״תתעלמי ממנו. הוא סתם דפוק,״ היא אומרת לי. אני מסתכלת שוב על מייקון, אבל הוא כבר לא מסתכל עלינו. הוא בוהה בדף שמולו. הילדה ואני מסתובבות בחזרה באותו זמן. ״אני קלייר,״ היא לוחשת ומקרבת קצת את הכיסא שלה. לא שמתי לב אליה קודם, אבל כנראה אנחנו חולקות שולחן.
״אני לנון,״ אני אומרת לה, אפילו שאני יודעת שהיא כבר יודעת. ״נעים להכיר.״
״מצטערת על מייקון.״ היא מדברת אליי בזמן שעיניה קבועות בדף שעל שוליו היא מציירת פרחים קטנים. ״הוא פשוט כועס כי הוא אמור להיות כיתה מעלינו, אבל הוא טיפש.״
הפה שלי נפער לנוכח הנימה החדה שלה. היא מבטאת את המילים האכזריות כאילו אלה עובדות ידועות. אני מנסה להתעלם מהחום המעקצץ בגבי. אני יודעת שמייקון מסתכל עלינו, או מקשיב, אז אני מנמיכה את הקול. הוא דפוק, אבל אני לא רוצה להיות רעה. אני גם רוצה לדעת יותר, אפילו שאני לא רוצה לרצות.
״מה קרה לו?״ אני לוחשת ורוכנת קדימה.
״אימא שלי אומרת שהוא מאבד את הצפון, אבל לדעתי הוא פשוט נולד רקוב.״
אני ממצמצת ומחניקה התנשמות. ״איך את יודעת?״
קלייר מציצה בי מהצד, מעקלת את השפתיים ומושכת בכתפיה. ״כי הוא אחי.״
1
לנון
גיל 17
״אל תשכח את הדרכון שלך,״ אני קוראת מעבר לכתף כשאני שומעת את אבא שלי במדרגות. הוא נעצר לרגע, רץ בחזרה למעלה ולא אומר מילה. אני מחייכת ומנענעת את הראש. אני לא בטוחה שהוא יצטרך אותו, אבל הוא אף פעם לא מתקן אותי.
הוא נכנס אל המטבח בדיוק כשאני מניחה את המכסה על הכוס התרמית של חיל הים שקניתי לו ליום האב כשהייתי בת חמש־עשרה.
״תודה, מתוקה.״ הוא לוקח את הכוס ומנשק אותי על הראש. ״זה יום גדול בשבילך. איך את מרגישה?״
אני מושכת בכתפיי. ״אותו דבר.״
״כן? את לא מרגישה מבוגרת יותר? חכמה יותר?״
אני מגלגלת עיניים וצוחקת. ״אני מתחילה את כיתה י״ב, אבא, לא דוקטורט.״ הוא מגחך, ואני מסתכלת עליו כשהוא מתיישב ונועל נעליים.
״תספר לי הפעם?״ אני נשענת על הדלפק ונוגסת בחטיף האנרגיה שלי. הוא מחייך ומנענע את הראש. אסור לי לדעת, אבל אני בכל זאת שואלת תמיד. ״טוב, בסדר. אני אלך על פינלנד.״
הוא מהמהם ומשפשף את הסנטר. ״לא הלכנו כבר על פינלנד?״
״כן, אבל זאת אמורה להיות המדינה הכי מאושרת בעולם עם האוויר הכי נקי.״ אני מחייכת ולוגמת ממיץ התפוזים שלי. ״תמיד אפשר לקבל עוד מזה.״
״אחת־אפס.״ הוא מרים את הכוס באוויר וקורץ, אבל אז פניו מרצינות. ״בטוחה שתהיי בסדר?״
״אני אהיה בסדר גמור, אבא,״ אני עונה בכנות. ״כמו תמיד. והפעם זה רק לשבועיים. לא סיפור.״
הוא מתבונן בי. לא משנה כמה פעמים הוא עוזב אותי לבד, זה אף פעם לא קל לו.
״בטוחה שאת לא רוצה להישאר אצל משפחת דייוויס? אני יודע שלאנדריאה לא אכפת, ולפחות תוכלי להיות עם קלייר.״
״אה, אבל יש רק בעיה קטנה אחת עם העניין הזה —״ אני לא טורחת להשלים את המשפט, והוא נאנח.
״מייקון,״ אנחנו אומרים פה אחד.
״הוא לא כל כך גרוע,״ אומר אבא שלי. הוא תמיד מגן על מייקון. ״הוא פשוט קצת סוער. הוא רק צריך קצת משמעת. דמות אב.״
״אתה מתנדב?״
הוא צוחק בביטול. ״אני רק אומר שתלכי קצת לקראתו. לא היו לו חיים קלים.״
״לקלייר היו בדיוק אותם חיים, אבא, והיא לא סוערת ולא צריכה משמעת.״ אני נועצת בו מבט, והוא מחזיר לי מבט משלו.
״זה היה שונה בשביל קלייר, ואת יודעת את זה.״
הכתפיים שלי נשמטות קצת. הוא צודק. אני יודעת את זה. אבל בתור נער ״סוער״ לשעבר שמצא את המשמעת שהיה זקוק לה, אבא רוצה לראות רק את הצד הטוב במייקון.
שיהיה לו בהצלחה. הבחור הזה רע עד העצם.
אני משנה תנוחה ומרימה גבה.
״בפעם האחרונה שנשארתי אצל קלייר כשנסעת, מייקון התמסטל והכניס לנו חומר משלשל לקפה.״
אבא פולט נביחת צחוק ואני נושכת את השפה.
״זה לא מצחיק, אבא. מייקון מופרע. אני בכלל לא מבינה איך הוא נולד למישהי מתוקה כמו דריאה.״ אבא מסתכל עליי בעיניים מצומצמות ואני מרימה ידיים ועוצרת אותו לפני שהוא מספיק לנזוף בי. ״זאת אומרת, גברת דייוויס.״
״תני כבוד למבוגרים ממך, לנון קפרי.״
״כמובן, אדוני.״
הוא מהנהן. ״אם את בטוחה שתהיי בסדר כאן לבדך —״
״אני אהיה בסדר, אבא. מבטיחה.״
״אבל אם לא?״
״אז אני אלך לישון אצל משפחת דייוויס.״ אני נותנת לו את התשובה שהוא רוצה לשמוע. ״או שקלייר תבוא לישון פה.״ זה מספק אותו.
הוא תמיד עושה את זה — מתנהג כאילו אני זו שעלולה להיפגע כשהוא נוסע. במציאות, אני פשוט אהיה בבית, אכין שיעורים ואעביר את הזמן עם קלייר. הוא זה שמסתובב מי יודע איפה ועושה מי יודע מה, במשימה מסוכנת וסודית ביותר.
״אני חייב לצאת,״ הוא אומר אחרי שהוא מציץ בשעון שלו. הוא בטח ייסע מכאן אל הבסיס בליטל קריק, ואין לי מושג מה יקרה איתו אחר כך. העור שלי מעקצץ כמו תמיד רגע לפני שהוא יוצא. החרדה הופכת לי את הבטן ומעוררת תחושה קלה של בחילה שאיתה אצטרך לחיות בשבועיים הקרובים.
הוא כל המשפחה שיש לי.
אני שונאת את זה. תמיד שנאתי את זה. אבל אם אגיד לו את זה הוא יפרוש, ואז הוא יהיה אומלל. אני לא טיפשה. אני יודעת שהוא צריך את זה. פרט לי, המשימות האלה, העבודה הזאת — אלה הדברים שאבא חי בשבילם. אז במקום להראות לו איך אני מרגישה בפנים, אני מזייפת.
״טוב. בכל מקרה קלייר תגיע כל רגע.״ אני ניגשת אל הכיור ושוטפת את כוס המיץ שלי, כדי שאוכל להתמקד במשהו אחר. ״תשמור על עצמך, טוב? אני אחכה לך פה כשתחזור.״
״תהיי טובה,״ הוא מזהיר, ואני מגחכת. כאילו אני יכולה להיות משהו פרט לזה. ״אני אחזור עוד שבועיים.״ אני מהנהנת ונושכת את פנים הלחי. הוא ניגש אליי ועוטף אותי בחיבוק הדוק, ואני חורקת שיניים ומתאפקת לא לבכות.
״היי,״ הוא אומר אל השיער שלי. ״זה רק אימון.״
הוא אומר את זה כל פעם.
אני יודעת שהוא משקר.
אומנם זאת לא הצבה של חצי שנה, אבל אני יודעת שזה לא רק אימון.
אני מתרחקת ממנו ומחייכת בכל זאת. ״יופי. תיהנה בפינלנד.״
אחרי שהוא סוגר את הדלת מאחוריו, הטלפון שלי רוטט בכיס החצאית. אני שולפת אותו ומסתכלת על המסך.
״מאחרת אבל בדרך,״ כתוב בהודעה של קלייר. אני בודקת את השעה. אנחנו נאחר ליום הראשון שלנו בכיתה י״ב. אני נאנחת, עונה לה ״אוקיי״ וחוזרת אל החדר שלי.
אני נעצרת לבחון את עצמי מול מראת הקיר, את חצאית הקורדרוי הכחולה־כהה ואת החולצה הלבנה שלי. אני נראית יותר כאילו אני הולכת לראיון עבודה מאשר כאילו אני בדרך לבית הספר. השיער החום הכהה שלי אסוף בצמה סינית הדוקה שקשורה בגומייה לבנה קטנה, ואני מאופרת באיפור הקבוע שלי — אייליינר חום ומסקרה שחורה שמבליטים את עיניי החומות־ירוקות, סומק בגוון אפרסק וליפגלוס ורדרד. קלייר עזרה לי לבחור את פלטת הצבעים שלי כשהיינו בכיתה ח'. מאז אני נאמנה לה. אני ממצמצת כמה פעמים אל דמותי במראה, בוחנת את החיוך שלי ואז מסתובבת.
אני כורעת על הרצפה ליד המיטה שלי, מושכת את ארגז הפלסטיק הגדול ופותחת אותו. הריח ששוטף אותי עוזר לי להרגיע את הבחילה.
נייר וצבע ואומנות וחופש.
הסיבה היחידה שאני יכולה לסבול את הנסיעות הארוכות של אבא שלי היא שכשהוא לא בבית, אני יכולה לצייר בחופשיות. כשהוא בבית אני מסתירה את העבודות שלי. אני לא רוצה לצער אותו. הוא לא אומר, אבל אני יודעת שזה מלחיץ אותו. הוא תמיד תמך בכל דבר שעשיתי, פרט לזה. ואני לא מאשימה אותו על הדאגות שלו.
אני בוהה בתכולת הארגז בחמדנות, ואז הטלפון שלי רוטט שוב. קלייר הגיעה. אני סוגרת את הארגז במכסה ודוחפת אותו בחזרה מתחת למיטה. ואז אני קמה, יורדת במדרגות במהירות, לוקחת את התיק מהמטבח, יוצאת ונועלת את הדלת מאחוריי.
אני כמעט מגיעה אל המכונית של קלייר, ואז אני רואה זוג נעלי ואנס מלוכלכות מזדקרות מהחלון האחורי, ולא מצליחה לעצור את הבעת הזעף שעולה על פניי. נביחת הצחוק של קלייר מעוררת אותי להמשיך ללכת בצעדים כבדים ועצבניים.
אני מחליקה אל מושב הנוסע במכונית של קלייר ומגלגלת עיניים בתגובה לחיוך המשועשע שלה.
״מצטערת, לן,״ היא אומרת בקלילות כשהיא נוסעת לאחור על שביל הגישה. ״הייתי מזהירה אותך, אבל אז היית רוצה לנהוג בעצמך, ואני אוהבת להסיע אותך.״
נחרת צחוק עולה מהמושב האחורי. משענת הראש שלי נזרקת קדימה, מתנגשת לי בראש ודוחפת את הצמה שלי על עורפי. הוא דחף אותה בברך שלו. הוא כזה ילד קטן. אני מחניקה רטינה.
״בוקר טוב, לאונרד,״ אומר מייקון מהמושב האחורי בקול צרוד, כאילו התעורר כרגע. אני מציצה מעבר לכתף ורואה אותו שרוע על המושב, כפות הרגליים שלו תלויות מחוץ לחלון וז'קט הבד שלו מכודרר לו מתחת לראש. הג'ינס שלו קרועים בברכיים, החולצה השחורה החלקה שלו מקומטת ועיניו הכחולות עצומות, אבל אני יודעת שאם הן היו פקוחות הן היו מסתכלות עליי בלעג.
״למה אתה כאן?״ אני שואלת ביובש. השפתיים המלאות והטיפשיות שלו מתעקלות כלפי מעלה בצד אחד, אבל הוא לא עונה כי הוא גועלי ובטח גם מסטול.
אני שמה לב שהתלתלים הפרועים שלו, חומים־כהים כמו אלה של קלייר, ארוכים במיוחד וצונחים על גבותיו החדות. הוא לא יכול אפילו להסתפר לפני היום הראשון בכיתה י״ב? הוא לא יכול לגהץ את החולצה וללבוש ג'ינס יפים יותר?
אני מסתובבת בחזרה בהבעת גועל.
״את כל כך מתוקה אל כל השאר, לאונרד,״ הוא אומר בהתגרות, ואז דוחף שוב את משענת הראש שלי, ואני צריכה להחניק אאוץ' מעוצמת הדחיפה. ״למה את תמיד כזאת כלבה אליי?״
אני חורקת שיניים בדיוק כשקלייר שולחת יד אל המושב האחורי ומכניסה לו אגרוף חזק בירך. הוא נוהם ומושך את הברכיים אל החזה, מכה במשענת הראש שלי שוב ודוחף אותי קדימה. שוב. הנסיעה הזאת תעשה לי זעזוע מוח.
״מה נסגר איתך, קלייר?״ הוא נוהם, וקלייר מגחכת.
״אמרתי לך, אסור לך לדבר איתה,״ היא מסננת. ״היא אורחת רצויה במכונית שלי. אתה מקרה רווחה.״
מייקון מושך את הז'קט מתחת לראשו, מכסה בו את הפנים וממלמל משהו על מחזור ואחיות מניאקיות.
אני מציצה בקלייר מהצד.
״למה הוא כאן?״ אני שואלת שוב, והיא נאנחת. אני לא יודעת אם היא מתעצבנת בגללי או בגללו. כדאי מאוד שזה יהיה בגללו.
״הבחור המקסים הזה 'לא רצה לדרוס דביבון' ונהג לתוך תעלה,״ היא מסמנת מירכאות באוויר בקטע על הדביבון.
הפה שלי נפער ואני מסתובבת במהירות לבהות בו.
הדבר היחיד שמייקון אוהב הוא המכונית שלו. הוא ממש עבד כדי לממן אותה, והוא הבחור הכי עצלן שפגשתי אי פעם. נראה לי שהסיבה היחידה שהוא עובד בסופרמרקט היא כדי לשלם על ביטוח ודלק.
״הרסת את המכונית שלך,״ אני אומרת בתדהמה, אבל הוא לא מגיב. קלייר מדברת במקומו.
״זה רק הפגוש. שום דבר נורא, אבל המכונית במוסך בשבוע הקרוב.״ הכתפיים שלי נרגעות ומשהו דמוי הקלה שוטף אותי. לפחות הוא לא איבד את הדבר היחיד שהוא אוהב.
״אל תדאגי,״ מוסיפה קלייר, ״הוא יסיע את עצמו מיום שני.״
״איך לא ידעתי על זה?״ בדרך כלל קלייר מספרת לי הכול. אחד הנושאים האהובים עליה הוא תלונות על מייקון. היא מושכת בכתפיים.
״אני גיליתי רק הבוקר. כנראה זה קרה ממש מאוחר בשבת, והוא הזמין גרר וטיפל בזה בלי לספר לאימא.״
משהו בזה מטריד אותי, אבל אני לא יודעת למה, ואני לא מדברת שוב עד שאנחנו נכנסים אל מגרש החניה של תלמידי י״ב.
אני מרימה את התיק שלי שמונח לרגליי ויוצאת מהמכונית, אבל לפני שאני מספיקה להניח את כתפיית התיק על הכתף, הצמה שלי נמשכת אחורה והגוף של מייקון נצמד אליי מאחור. אני קופאת. הוא מוריד את הפנים שלו אל פניי. אני מרגישה את הנשימה שלו על צווארי. יש לו ריח מנטה של משחת שיניים, וויד ומושק.
״שיהיה לך יום טוב, לאונרד,״ הוא אומר בקול שקט, ואני מחניקה התנשמות כשהשפתיים שלו מתחככות לי באוזן. אני חורקת שיניים ומאגרפת את כפות ידיי בצידי הגוף, מתמלאת כעס לנוכח הצמרמורת שעוברת בי. ואז הוא נעלם, עובר על פניי ומצטרף אל החברים העבריינים שלו. סאם, היזיזה הקבועה שהוא נפרד ממנה וחוזר אליה בלי הפסקה, כורכת את הזרועות סביב מותניו, נועצת בי מבט קטלני ואז שואבת לו את הפנים. כנראה הם חזרו.
״הוא דוחה,״ מעירה קלייר כשהיא מתקרבת אליי. אני מהמהמת בהסכמה, ואז מקפידה למחוק את ההבעה המזלזלת מפניי. היא פונה אליי בחיוך שובב. ״מוכנה, בייב?״
אני מחייכת בחזרה ומשלבת את זרועי בזרועה. ״מוכנה, בייב.״
השיעורים שלי הם כמו שציפיתי. כיתת מתקדמים פה וכיתת מתקדמים שם. אותם פרצופים שאני רואה בכל סמסטר מאז כיתה ט', ואפילו אותם מורים. כשלומדים רק בשיעורי מצטיינים בבית ספר קטן, המעגל החברתי לא משתנה יותר מדי.
יש לי הפסקת צהריים עם קלייר, וזה כיף. אני מתחמקת בקושי מהתנגשות לא כל כך מקרית עם סאם, שהייתה יכולה להיגמר בחולצה מכוסה קטשופ מצידי, ומבחינתי זה ניצחון. בדרך כלל אין לי מזל כזה. אבל השיעור האחרון הוא זה שגורם לי לקפוץ משמחה בנעלי הבלרינה שלי.
שיעור בחירה לכל שכבת י״ב.
יש לי מספיק נקודות זכות בשביל לסיים בהצטיינות. העובדה הזאת מזכה אותי בשיעור הבחירה הנחשק. אבא חושב שהשיעור הזה משמש אותי ללמידה פרטנית. לא תיקנתי אותו.
אני הולכת אל החלק האחורי של הבניין, בכיוון אגף אומנות, ומרגישה שאני נרגעת ככל שאני מתקדמת. אני עוברת את אולם הספורט, צליל הנעליים המחליקות על הרצפה מסתנן מהדלת, אבל אני ממשיכה להסתכל קדימה. בכיתת הבישול יש ריח של עוגה שרופה. צלילים של כלי עבודה עולים מסדנת העץ. אבל מה שמושך את מלוא תשומת הלב שלי הוא ריח הצבעים, החמר ועפרונות הפחם, וצלילים של שיר רוק קלאסי שמגיעים מקצה המסדרון.
אני כמעט מדלגת מרוב שמחה כשאני מגיעה לשם.
זה לא חדר ללמידה פרטנית. ממש לא. זה הרבה יותר טוב.
״לנון,״ מברך אותי מר בילינגס — או האנק, כמו שהוא רוצה שנקרא לו — ממקומו בחלק האחורי של החדר. שרוולי חולצת הפלנל שלו מגולגלים וזרועותיו מתלכלכות ממי חמר בזמן שהוא מכין את האובניים. הוא המורה האהוב עליי מאז כיתה ט', אפילו שאף פעם לא למדתי אצלו באופן רשמי.
״היי, האנק!״ אני קוראת. ״תודה רבה שאתה מרשה לי להעביר פה את שיעור הבחירה שלי בסמסטר הזה.״
״ברור, לנון.״ הוא מחייך וחושף שיניים עם כתמי קפה מבעד לזקן בצבע אדום חלודה. ״כבר הכנתי לך מקום בפינה,״ הוא מצביע על כן ציור לצד שולחן שעליו מונחים מכחולים וצבעי מים. ״אבל את יכולה להזיז אותו לאן שאת רוצה.״
אני ניגשת אל המקום שלי.
״אה, לא, זה יהיה מוש —״ אני מתחילה להגיד, אבל המשפט נקטע כשבחור מוכר עם ג'ינס קרועים ותלתלים פרועים יוצא ממחסן החומרים שמאחורי האנק. החיוך נמחק לי מהפנים. מייקון מחזיק שני גושי חמר אפור בידיו, והעיניים שלו מצטמצמות כשהוא מבחין בי.
״אה, לנון,״ אומר האנק, ״שכחתי לציין שתחלקי את השעה הזאת עם מייקון לאורך הסמסטר.״
כל החיבה שהייתה בי כלפי האנק עולה בלהבות. עכשיו הוא יהודה איש קריות. ברוטוס. בוגד. הוא מאפשר לאויב לזהם את המרחב המקודש שלי. אני לא אסלח לו לעולם.
״אתה קיבלת שיעור בחירה?״ אני מסננת ורואה שהאנק מופתע מנימת הדיבור שלי, אבל על הפנים של מייקון עולה חיוך מרושע. הוא תמיד אהב להוציא ממני את הצד הכי רע שלי.
״ואם הייתי אומר שרק רציתי להיות איתך?״
הוא מתגרה בי, הקול שלו ציני, כאילו הרעיון שמישהו ירצה לבלות איתי מיוזמתו קורע מצחוק. הפה שלי מתהדק והעין שלי קופצת. החיוך שלו גווע.
״אל תדאגי, לאונרד. בכלל לא תרגישי שאני כאן.״
אני מגלגלת עיניים ומסתובבת אל המקום שלי, מתעלמת מהשרפרף שמונח מול כן הציור ומתיישבת ליד השולחן.
״זאת עומדת להיות בעיה?״ שאול האנק באיטיות. אני רוצה להגיד שכן. קיבלתי את הרושם שזה הולך להיות הזמן שלי. אני אפילו לא מסתכלת עליו כשאני עונה.
״לא, אדוני,״ אני אומרת ביובש, בדיוק כשמייקון זורק, ״לא.״
אני משתדלת ככל יכולתי לשכוח משניהם.
אני מתרכזת בדף שמולי. המוזיקה שבוקעת מהמערכת היא הצליל היחיד שהאוזניים שלי קולטות. אני רוצה לצייר היום בחופשיות, אז אני משתמשת בדף קטן ובצבעי מים ולא טורחת לרשום שום דבר לפני שאני מתחילה. אני עוברת על שפופרות הצבע, בוחרת כמה גוונים שמדברים אליי ושולפת כמה מכחולים. הרוגז שהיה בי כלפי האנק נרגע כשאני רואה שהוא כבר הכין לי שתי צנצנות מים וגליל של מגבות נייר.
אני מסדרת מולי את כל החומרים בקשת, כמו שאני אוהבת, ואז נהנית רגע מהעמדה הנקייה והמזמינה. אני מחייכת לעצמי אבל כשאני מושיטה יד אל אחד המכחולים, העור שלי בוער ואני מסתכלת על הצד של מייקון בחדר.
ובאמת, הוא מסתכל עליי במצח מקומט ובעיניים בצבע להבה בוערת. אני מטה את הראש הצידה ומתבוננת בו רגע. מייקון יושב מול האובניים והאנק לצידו. האנק מדבר על משהו, מחווה בתנועות פרועות על האובניים והחמר, ומייקון מהנהן אבל לא מוריד ממני את העיניים.
יכול להיות שמייקון לומד קדרות?
הוא מרים גבה כהה ואז משפיל את העיניים הצידה. אני עוקבת אחרי המבט ופולטת אנחת רוגז כשאני רואה את מה שהוא רצה שאראה.
את האצבע האמצעית שלו.
מייקון עושה לי אצבע משולשת. הוא כזה ילד.
אני חוזרת להתמקד בעבודה שלי ולא מסתכלת עליו שוב עד סוף השיעור.
אני מנקה את סביבת העבודה שלי חמש דקות לפני הצלצול ויוצאת מהכיתה עם ״להתראות״ זריז שאני זורקת אל האנק בדיוק כשהשיעור נגמר. אני הולכת הכי מהר שאני יכולה בלי ממש לרוץ, אבל הטפיחות המוכרות של נעלי הוואנס המלוכלכות על רצפת הלינולאום נעשות חזקות יותר ככל שהוא מתקרב אליי.
אני מרגישה כמו הטרף בסרט אימה.
בתוך כמה שניות, מייקון הולך לצידי. אני מצמידה את הספרים אל החזה בדיוק כשהוא מושך לי בצמה. מנטה, וויד ומושק.
נתפסתי. אם זה היה סרט אימה, הייתי מתה.
״למה אף אחד לא יודע שאת מציירת?״ השאלה שלו יוצרת נוקשות בכתפיי.
״אני לא.״
״נראה שהיה לך מאוד נוח לשבת שם ולצייר.״ אני נועצת מבט קדימה ולא עונה, אבל הוא לא מבין את הרמז. ״למדתי אומנות כל סמסטר ואף פעם לא ראיתי אותך בכיתה.״
הגבות שלי מתרוממות ואני לא מסתירה את ההפתעה שלי. ״אתה לומד אומנות?״
״אף פעם לא ניסיתי להסתיר את זה. בניגוד אלייך.״
״אני לא מסתירה את זה. אף פעם לא היה לי מקום במערכת לשיעור אומנות,״ אני קובעת. זה נכון. הייתי עסוקה מדי בשיעורי מצטיינים ומתקדמים. למדתי מבוא לעיצוב גרפי כדי להשלים נקודות באומנויות, כי זו הייתה בחירה בטוחה שלא הייתה מפריעה לאבא.
הסקרנות רוטטת לי בגוף למרות הדחייה שאני מרגישה כלפי מייקון, ואני לא מצליחה להתאפק. ״אז... קדרות?״
הוא מושך בכתפיים. אם העניין שאני מפגינה מפתיע אותו, הוא לא מראה את זה.
״חשבתי לנסות.״ הוא משתתק ומעיף בי מבט מהיר. ״והאנק סוג של עושה לי טובה.״
אני מחכה לשמוע אם הוא ירחיב בנושא, אבל הוא לא. הוא קולט את סאם, מנופף אליה ואז מסתובב אליי.
״תגידי לקלייר שסאם תביא אותי הביתה.״ שפתיו מתעקלות בחיוך שטני. ״אני הולך לזיין אותה במחסן לפני שהיא תסיע אותי.״
הפה שלי נפער בתדהמה, והוא צוחק בקול רם.
״שיט, כל כך קל איתך,״ הוא זורק בהליכה לאחור, ואני מזעיפה פנים. ״נתראה, לאונרד,״ הוא צועק ככה שכולם במסדרון שומעים אותו, ואז מסתובב ורץ אל סאם. היא מרימה אליי אצבע משולשת ושניהם נעלמים.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
