1
"אלה, מחכים לך במשרד המנהל," אומרת מיז וויר, המורה למתמטיקה עוד לפני שאני מספיקה להיכנס לכיתה.
אני מציצה בשעון. "אבל לא איחרתי."
השעה דקה לתשע והשעון הזה אף פעם לא טועה. הוא כנראה הפריט היקר ביותר שיש לי. אימא שלי אמרה שהוא היה שייך לאבא שלי וחוץ מהזרע שלו, זה הדבר היחיד שהשאיר מאחור.
"לא, הפעם זה לא בגלל איחור," בשולי המבט הנוקב התמידי שלה אני מזהה איזו רכות לא אופיינית. הבטן שלי שולחת קריאת אזהרה שמסלקת את ערפילי הבוקר מהמוח שלי. מיז וויר היא בחורה קשוחה, זו הסיבה שאני מחבבת אותה. היא מתייחסת אלינו כאילו באמת הגענו לכאן כדי ללמוד מתמטיקה ולא איזה שיעור לחיים בסגנון "ואהבת לרעך כמוך" וכל הזבל הזה. אם היא מביטה בי בעין אוהדת סימן שמשהו רע מחכה לי במשרד המנהל.
"בסדר," אני עונה ומהנהנת — כאילו יש לי אפשרות אחרת — ואז משנה כיוון אל המשרד.
"אשלח לך את המטלה במייל," היא קוראת בעקבותיי, כנראה חושבת שלא אחזור לכיתה, אבל אין שום דבר שהמנהל תומפסון יכול להפיל עליי שיהיה גרוע יותר ממה שכבר חוויתי בעבר.
עוד לפני שנרשמתי לכיתה י' בתיכון ג'ורג' וושינגטון כבר איבדתי את כל מה שחשוב. גם אם מר תומפסון הבין איכשהו שאני לא גרה באזור הרישום אני עדיין יכולה לשקר כדי להרוויח זמן. גם אם אצטרך לעבור, שזה הדבר הכי גרוע שעלול לקרות לי היום, לא נורא. אעשה גם את זה.
"מה המצב, דארלין?"
מזכירת בית הספר, בתספורת קצוצה בסגנון שמרני וחסר ייחוד בקושי מרימה את העיניים ממגזין פיפל. "שבי, אלה. מר תומפסון כבר יתפנה אלייך."
כן, אנחנו קוראות זו לזו בשמות הפרטיים, דארלין ואני. חודש אחד בתיכון ג'ורג' וושינגטון וכבר הספקתי לבלות במשרד הזה יותר מדי זמן בזכות ערמה גדלה והולכת של פתקי איחורים. זה מה שקורה כשעובדים במשמרות לילה ולא פוגשים את הסדינים עד שלוש לפנות בוקר.
אני מותחת את צווארי כדי להציץ מבעד לתריסים הפתוחים אל משרדו של מר תומפסון. מישהו יושב בכיסא האורחים אבל אני מזהה רק לסת נחושה ושיער חום כהה. ההפך הגמור ממני. אני בלונדינית כחולת עיניים טיפוסית באדיבות תורם הזרע שלי, לפי מה שאימא אמרה.
האורח של תומפסון מזכיר לי אנשי עסקים שהיו מגיעים מחוץ לעיר ומשאירים לאימא טיפ ענקי כדי שתעמיד פנים שהיא החברה שלהם לאותו הערב. יש כאלה שזה הדליק אותם אפילו יותר מהסקס עצמו. ככה לפחות אימא אמרה. בינתיים לא נאלצתי לבחור במסלול הזה ואני מקווה שלעולם לא אצטרך. זו הסיבה שאני הולכת ללמוד: אני צריכה את תעודת הסיום של התיכון כדי ללכת לקולג', לקבל תואר ולהיות נורמלית.
יש ילדים שחולמים לטייל בעולם, לקנות מכוניות מהירות ובתים גדולים. אני רוצה דירה משלי, מקרר מלא באוכל ועבודה יציבה ומכניסה, רצוי כזו שתהיה מלהיבה כמו דבק מתייבש.
שני הגברים מדברים ומדברים ומדברים. רבע שעה עוברת והם עדיין מבלבלים את המוח.
"היי, דארלין? אני מפסידה שיעור מתמטיקה. זה בסדר אם אחזור כשמר תומפסון לא יהיה עסוק?" אני מנסה לנסח את זה בצורה הכי מנומסת שאפשר אבל שנים של היעדר נוכחות בוגרת אמיתית בחיי — אימי המקסימה והמעופפת לא נחשבת — מקשות עליי לגייס את הכניעות שמבוגרים מעדיפים מצידו של כל מי שעדיין לא הגיע לגיל המותר לשתיית אלכוהול.
"לא, אלה. מר תומפסון כבר יוצא."
הפעם היא צודקת כי הדלת נפתחת והמנהל אכן יוצא. מר תומפסון מתנשא לגובה מטר ושמונים ונראה כאילו סיים את התיכון בשנה שעברה. איכשהו הוא מצליח לשדר סוג של אחריות ומהימנות.
הוא מחווה בידו בתנועה מזמינה. "מיס הרפר, היכנסי בבקשה."
להיכנס? בזמן שדון ז'ואן נמצא שם?
"כבר יושב אצלך מישהו," אני מציינת את המובן מאליו. הסיפור הזה נראה חשוד בטירוף ותחושת הבטן שלי אומרת לי להסתלק. אבל אם אברח אוותר על החיים שאני מתכננת בקפידה כבר חודשים.
תומפסון מסתובב ומביט בדון ז'ואן שקם מכיסאו ומנופף אליי בידו הגדולה. "כן, הוא הסיבה שקראנו לך. היכנסי בבקשה."
בניגוד מוחלט לשכל הישר אני חולפת על פניו של מר תומפסון ונעמדת מצידה השני של הדלת. תומפסון סוגר אותה ומגיף את התריסים. עכשיו אני באמת לחוצה.
"מיז הרפר, שבי בבקשה," תומפסון מצביע על הכיסא שדון ז'ואן זה עתה פינה עבורי. אני משלבת את זרועותיי ומביטה בשניהם בהתרסה. הים יעלה על גדותיו ויציף את כל העולם לפני שאשב שם.
תומפסון נאנח ומתיישב בכיסאו, יודע לזהות קרב אבוד. הלחץ שלי הולך וגובר. אם הוא מוותר על המאבק הזה, כנראה יש אחד גדול יותר בדרך.
הוא מרים ערמת ניירות משולחנו. "אלה הרפר, זה קולום רויאל." הוא עוצר כאילו יש לשם הזה משמעות עבורי.
בינתיים, רויאל מביט בי כאילו זו הפעם הראשונה שהוא רואה נערה. אני שמה לב שזרועותיי השלובות מבליטות את השדיים שלי ומייד שומטת אותן לצדדים. הן מתנודדות שם בגמלוניות.
"נעים להכיר, מר רויאל," ברור לכל הנוכחים שאני מתכוונת להפך הגמור.
צליל קולי מעיר אותו משרעפיו. הוא פוסע קדימה ולפני שאני מצליחה לזוז, לוכד את ידי הימנית בין שתי כפות ידיו.
"אלוהים, את נראית בדיוק כמוהו," הוא לוחש כך שהוא ואני היחידים שיכולים לשמוע ואז, כאילו נזכר היכן הוא נמצא, לוחץ את ידי. "בבקשה, קראי לי קולום."
הטון שלו קצת משונה, כאילו המילים נאבקות כדי לצאת. אני מנסה למשוך את היד שלי החוצה, מה שמצריך קצת מאמץ כי המוזר הזה לא מרפה. מר תומפסון נאלץ לכחכח בגרונו כדי שרויאל ישחרר אותה.
"מה קורה כאן?" אני מרימה את הקול, נערה בת שבע־עשרה בחדר מלא מבוגרים. זה נשמע לגמרי לא במקום אבל אף אחד לא ממצמץ.
מר תומפסון מעביר בעצבנות את ידו בשערו. "אני לא יודע איך לומר לך את זה, אז אנסה להיות ישיר. מר רויאל סיפר לי שההורים שלך כבר לא בין החיים ושהוא האפוטרופוס שלך."
אני נרתעת אבל רק לרגע. זה מספיק כדי לאפשר להלם להפוך לזעם.
"בולשיט!" אני פולטת, "אימא שלי רשמה אותי ללימודים. החתימה שלה מופיעה על טופסי ההרשמה."
הלב שלי פועם בקצב של מיליון קילומטר לדקה כי החתימה היא למעשה שלי. זייפתי אותה כדי לקבל שליטה על חיי. אני אומנם קטינה, אבל הייתי צריכה להיות המבוגר האחראי במשפחה מאז שהייתי בת חמש־עשרה.
ייאמר לזכותו של מר תומפסון שהוא לא נוזף בי על הקללה. "לפי המסמכים הטענה של מר רויאל לגיטימית." הוא מרשרש בניירות שבידיו.
"כן? חבל, כי הוא משקר. בחיים לא ראיתי את האיש הזה ואם תיתן לי ללכת איתו, תשמע מהר מאוד את החדשות על התלמידה מתיכון ג'ורג' וושינגטון שנחטפה למטרות סחר בנשים."
"את צודקת, לא נפגשנו אף פעם," מתערב רויאל. "אבל זה לא משנה את המציאות."
"תן לי לראות," אני מזנקת אל שולחנו של תומפסון ותולשת את הניירות מידיו. עיניי מרפרפות על הדפים מבלי לקרוא את התוכן. המילים קופצות החוצה — אפוטרופוס... המנוחה... עיזבון... — אבל הן חסרות פשר. קולום רויאל הוא עדיין זר גמור. נקודה.
"אולי אם אימא שלך תבוא נוכל להבהיר את כל העניין," מציע מר תומפסון.
"כן, אלה, תביאי את אימא שלך ואני אבטל את התביעה." הקול שלו רך, אבל אני שומעת נוקשות מתחת לפני השטח. הוא יודע משהו.
אני פונה אל המנהל. הוא החוליה החלשה כאן. "אני יכולה לזייף את המסמכים האלה במעבדת המחשבים של בית הספר. אפילו לא צריך פוטושופ." אני משליכה את ערמת הניירות בפניו, רואה בעיניו את הספק שמתעורר ומחליטה לנצל את היתרון. "אני צריכה לחזור לשיעור. המחצית רק התחילה ואני לא רוצה להפסיד את החומר."
הוא מלקק את שפתיו בהיסוס ואני מביטה בו בכל הנחישות שאני מצליחה לגייס. אין לי אבא. אין שום ספק שאין לי אפוטרופוס. אם היה לי, איפה היה האידיוט הזה כל החיים? איפה הוא היה כשאימא שלי נאבקה כדי לגמור את החודש? כשעברה ייסורי תופת בגלל הסרטן? כשבכתה על מיטת ההוספיס שלה כי היא עומדת להשאיר אותי לבד? איפה הוא היה אז?
תומפסון נאנח. "בסדר, אלה. למה שלא תחזרי לכיתה? אין ספק שלמר רויאל ולי יש עניינים לדבר עליהם."
אבל רויאל מתנגד. "כל המסמכים תקינים. אתה מכיר אותי ואתה מכיר את המשפחה שלי, לא הייתי מציג אותם בפניך אם זו לא הייתה האמת. איזו סיבה יש לי לעשות את זה?"
"יש הרבה סוטים בעולם," אני מטיחה בו, "יש להם הרבה סיבות להמציא סיפורים."
תומפסון מנופף בידו. "אלה, מספיק. מר רויאל, זו הפתעה לכולנו. ברגע שניצור קשר עם אימה של אלה נוכל לברר את המצב."
העיכוב לא מוצא חן בעיני רויאל והוא מחדש את הוויכוח, מדגיש שוב את חשיבותו ומתעקש שבני משפחת רויאל אינם משקרים לעולם. אני כמעט מצפה ממנו לזמן את ג'ורג' וושינגטון בכבודו ובעצמו כדי להעיד לטובתו ובזמן שהשניים מתקוטטים, אני חומקת מהחדר.
"אני הולכת לשירותים, דארלין," אני משקרת. "אחזור לכיתה מייד אחר כך."
היא קונה את זה. "אל תמהרי. אודיע למורה שלך."
אני לא הולכת לשירותים ואני לא חוזרת לכיתה. במקום זאת, אני טסה לתחנת האוטובוס, עולה על קו G ונוסעת איתו עד לתחנה האחרונה.
משם זו הליכה של חצי שעה עד לדירה שאני שוכרת תמורת חמש מאות דולר לחודש. יש בה חדר שינה אחד, שירותים עלובים, פינת מטבח וסלון בריח של טחב אבל היא זולה ובעלת הבית מוכנה לקבל מזומן בלי לבדוק את הרקע שלי.
אני לא יודעת מי זה הקולום רויאל הזה, אבל הנוכחות שלו בקירקווד היא חדשות רעות מבחינתי. המסמכים האלה לא זויפו, הם אמיתיים, אבל אין מצב שאפקיד את חיי בידיו של זר שהופיע משום מקום.
אלה החיים שלי. אני חיה אותם. אני שולטת בהם.
אני מוציאה מהתיק את ספרי הלימוד שעלו לי מאה דולר וממלאה אותו בבגדים, בכלי רחצה ובשארית חסכונותיי — אלף דולר. לעזאזל, אני מרוששת. אני צריכה עוד כסף כדי לברוח מהעיר. עלה לי יותר מאלפיים דולר לעבור לכאן, עם כרטיסי האוטובוס ודמי השכירות לחודש הראשון והאחרון וכמובן הפיקדון. אני עומדת לשרוף את שכר הדירה הבא שלי וזה מבאס ממש, אבל ברור שאני לא יכולה להישאר בסביבה.
אני שוב בורחת. סיפור חיי. אימא ואני תמיד ברחנו. מהחברים שלה, מהבוסים הסוטים, משירותי הרווחה, מהעוני. ההוספיס היה המקום היחיד שבו נשארנו במשך זמן מסוים וזה היה רק מפני שהיא גססה. לפעמים אני חושבת שהיקום החליט שאסור לי להיות מאושרת.
אני יושבת על קצה המיטה ומנסה שלא לבכות מתסכול, מכעס ו... או־קיי, כן, מפחד. אני מרשה לעצמי חמש דקות של רחמים עצמיים ואז מתקשרת. זין על היקום.
"היי ג'ורג', חשבתי על ההצעה שלך לעבוד אצל 'דדי ג'י'," אני אומרת כשקול גברי עונה לשיחה. "אני מוכנה לקבל אותה."
כבר הייתי רקדנית על מוט ב'מיס קנדי', מועדון חשפנות מהסוג הילדותי שבו אני נשארת עם חוטיני ומדבקות על השדיים. הכסף טוב אבל לא מעולה. ג'ורג' לחץ עליי במשך כמה שבועות לעלות לשלב הבא ולעבוד אצל 'דדי ג'י' בעירום מלא. סירבתי כי לא הייתה לי סיבה. עכשיו יש לי.
קיבלתי את הגוף של אימא שלי ואפשר לומר שבורכתי. רגליים ארוכות, מותניים צרים, אומנם אין לי שדיים בגודל דאבל־די מהמם אבל ג'ורג' אמר שהוא מחבב את הציצים השובבים שלי במידה בי. הם מספקים לו אשליה של נעורים. זו לא בדיוק אשליה, אבל לפי התעודות המזהות שלי אני בת שלושים וארבע ולא קוראים לי אלה הרפר אלא מרגרט הרפר. אימי המתה. סופר־קריפי כשחושבים על זה, אז אני משתדלת שלא.
אין הרבה עבודות במשרה חלקית לנערה בת שבע־עשרה שצריכה לשלם חשבונות ואף אחת מהן לא חוקית. סחר בסמים, זנות או חשפנות. בחרתי באפשרות האחרונה.
"וואו, ילדונת, חדשות מעולות!" ג'ורג' מקרקר, "יש לי מקום פנוי הערב. תוכלי להיות השלישית. תלבשי את התלבושת האחידה של התלמידה בבית הספר הקתולי. הבחורים יעופו על זה."
"כמה הערב?"
"כמה מה?"
"מזומן, ג'ורג'. כמה מזומן?"
"חמש מאות וכל טיפ שתצליחי להרוויח. אם את רוצה לעשות ריקודים פרטיים, אתן לך מאה דולר לריקוד."
שיט. אני יכולה להרוויח אלפייה בקלות. רק צריכה לדחוף את החרדה ואת חוסר הנוחות לאיזה תא נסתר במעמקי מוחי. עכשיו זה לא הזמן להתלבטות מוסרית. אני צריכה כסף וזו אחת הדרכים הבטוחות להשיג אותו.
"אגיע. תזמין לי כמה שיותר ריקודים פרטיים."
