כבלי קסם

1

עלים

"אני בן עשר, כל חיי קראתם לי ואניה. בבית הספר ובמסמכים ממשלתיים אני איוון פטרוביץ' סמטסקי. ועכשיו אתם אומרים לי שאני בעצם יצחק שלמה. מה אני, סוכן חשאי יהודי?"

אביו של ואניה הקשיב בשתיקה, פניו חתומות, שחוקות וחלקות כיריעת קלף. דומה כי אמו של ואניה, שרק ריחפה סביב במקום להשתתף בשיחה, התקשתה לעצור בעד החיוך שעלה על שפתיה. האם היה זה חיוך משועשע? ואם כן, על מי צחקה? על ואניה? על המחויבות הפתאומית ליהדות שגילה בעלה?

תהיה הסיבה לאותו חצי חיוך אשר תהיה, ואניה לא רצה שילעגו לו. כבר בגיל עשר, היה כבודו העצמי חשוב לו. הוא אילץ את עצמו להירגע ועבר לנימה מתונה יותר. "אנחנו אוכלים חזיר," ציין. "ראק. קוויאר."

"נדמה לי שקוויאר מותר ליהודים," העירה אמו בכוונה לעזור.

"אני שומע אותם מתלחשים, קוראים לי ז'יד, הם אומרים שהם מוכנים להתמודד רק מול רוסים. אני אפילו לא יכול לרוץ נגדם," אמר ואניה. "אני האצן הכי המהיר, והכי טוב בדילוג משוכות, ואתמול אפילו לא נתנו לי לבדוק זמנים. וזה עוד היה שעון העצר שלי!"

"שלי, בעצם," אמר אבא.

"המנהל לא נותן לי לשבת בכיתה עם שאר התלמידים כי אני לא רוסי או אוקראיני, אני זר בוגד, יהודי. אז למה אני לא יודע עברית? אם אתם משנים הכול, למה לא את זה?"

אבא נשא את מבטו אל התקרה.

"מה המבט הזה, אבא? אתה מתפלל? כל השנים האלה, בכל פעם שאני מדבר יותר מדי, אתה מגלגל עיניים אל התקרה – אתה מדבר שם אל אלוהים?"

אבא הסב את מבטו אל ואניה. עיניו היו כבדות – עיני תלמיד חכם, תלויות ברפיון ורכות מסקירת אלפי הקטארים של מילים מודפסות מבעד לעדשות מגדילות. "אני מקשיב לך," אמר. "ילד בן עשר שחושב שהוא מבריק כל-כך, לא מפסיק לקשקש, לא מפגין כבוד לאביו, לא מפגין אמון. אני עושה את כל זה בשבילך."

"ובשביל אלוהים," הוסיפה אימא. האם דיברה באירוניה? ואניה מעולם לא הצליח לפענח אותה.

"בשבילך אני עושה את כל זה," אמר אבא. "אתה חושב שאני עובד בשבילי? המחקר שלי נמצא כאן ברוסיה, עם כתבי היד העתיקים. כל מה שאני צריך נשלח אליי ממדינות אחרות, שם רוחשים לי כבוד. אני מרוויח טוב."

"הרווחת," אמרה אימא.

בראשונה עלה על דעתו של ואניה שאם הוא עצמו נידון לבידוד בבית הספר, עונשו של אביו ודאי היה נורא עוד יותר. "איבדת את המשרה באוניברסיטה?"

אבא משך בכתפיו. "התלמידים ימשיכו להגיע אליי."

"אם יצליחו למצוא אותך," אמרה אימא. עדיין עם אותו חיוך מוזר.

"הם ימצאו אותי או שלא!" צעק אבא. "אנחנו נאכל או שלא! אבל אנחנו נוציא את ואניה – יצחק – מחוץ למדינה הזאת כדי שיוכל לגדול במקום שבו הפה הגדול שלו והזלזול שלו בכל מה שלא עומד בסטנדרטים הגבוהים שלו ייחשבו ליצירתיות או שנינות או רוק'נ'רול!"

"רוק'נ'רול זה מוסיקה," אמר ואניה.

"פרוקופייב זה מוסיקה, סטרווינסקי זה מוסיקה, צ'ייקובסקי ובורודין ורימסקי-קורסקוב ואפילו רחמנינוב – זאת מוסיקה. רוק'נ'רול זה ילדים מתחכמים בלי שום כבוד לאחרים. אתה רוק'נ'רול. כל הצרות שאתה מסתבך בהן בבית הספר – לעולם לא תתקבל לאוניברסיטה עם הגישה הזאת. למה אתה הילד היחיד ברוסיה שבשום פנים ואופן לא יודע לכפוף את ראשו בפני הרשויות?"

אבא שאל את השאלה הזאת לפחות תריסר פעמים בעבר, וגם הפעם – כתמיד – ידע ואניה שיש בדבריו יותר גאווה מאשר תרעומת. אבא היה מרוצה מכך שוואניה הביע את דעתו בקול. הוא עודד זאת. איך קרה שדווקא בגלל זה הכריזו בני המשפחה על עצמם פתאום כיהודים וביקשו ויזה לישראל? "אתה מחליט בלי לשאול אותי, ועכשיו זאת אשמתי?"

"אני חייב להוציא אותך מכאן, שתגדל בארץ חופשית," אמר אבא.

"ישראל היא ארץ של מלחמה וטרור," אמר ואניה. "הם יעשו ממני חייל ויכריחו אותי לירות בפלסטינאים ולשרוף להם את הבתים."

"התעמולה הזאת היא שקר," אמר אבא. "חוץ מזה, זה לא משנה. אני מבטיח לך שלעולם לא תהיה חייל ישראלי."

לרגע אחד התכוון ואניה להגיב בלגלוג, עד שהתבהר לו מדוע אביו משוכנע כל-כך שלא יגויס לצבא. "אנחנו בכלל לא עוברים לישראל."

אבא נאנח. "מה שאתה לא יודע, לא תוכל לספר."

נשמעה דפיקה על הדלת. אימא ניגשה לפתוח.

"אולי כאן ברוסיה אתה מורחק לזמן קצר מהלימודים," אמר אבא. "והשטות הזאת של הריצה – אף פעם לא תהיה אלוף העולם, זה שמור לאפריקאים. אבל המוח שלך יישאר זריז הרבה שנים אחרי שרגליך יאטו, ויש ארצות שידעו להעריך אותך."

"אילו ארצות?" שאל ואניה.

אימא הכניסה מישהו לדירה.

"אולי גרמניה. אולי אנגליה. קנדה, אולי."

"אמריקה," לחש ואניה.

"מנין אני יודע? תלוי איפה יש אוניברסיטה שתרצה מומחה מזדקן לספרות סלאבית עתיקה."

אמריקה. האויב. היריב. ארץ הג'ינס והרוק'נ'רול, הפשע והקפיטליזם והדיכוי. התקווה והחופש. יש הרבה סיפורים על אמריקה, שמועות, עיתוני ממשלה. הייתה זו שנת 1975 ומלחמת וייטנאם נגמרה לפני שנים ספורות – ידיה של אמריקה היו אדומות מדם. אבל מבעד לכל התעמולה הזאת, היריבות, הקנאה, חלחל מסר אחד קבוע: אמריקה היא המקום החשוב ביותר בעולם. ושם רצה אביו שיגדל. לכן קרוביה היהודים של אימא היו פתאום היחידים שנודעה להם חשיבות – הם וסבתו של אבא מצד אמו. כדי להביא אותם לאמריקה.

לרגע אחד ויחיד, ואניה כמעט הבין.

ואז חזרה אימא אל החדר. "הוא כאן."

"מי?" שאל ואניה.

אבא ואימא תקעו בו מבט נטול הבעה.

"המוהל," אמרה אימא לבסוף. הם הסבירו לוואניה מה גבר יהודי קשיש זה התכוון לעשות לפין שלו.

כעבור עשר שניות ירד ואניה במדרגות וחצה בריצה את הרחוב, נס על נפשו, ברח בייאוש. הוא לא התכוון להניח לגבר לתפוס לו את האיבר ולקצוץ אותו רק כדי שיוכל לעלות אל מטוס לארץ הבוקרים. עד ששב הביתה נעלם המוהל. הוריו לא אמרו דבר על עזיבתו הפתאומית. הוא לא תלה בכך תקוות שווא. במשפחתו של ואניה משמעותה של שתיקה מעולם לא הייתה כניעה, אלא רק נסיגה טקטית.

גם ללא המוהל, ואניה המשיך למצוא נחמה בריצה. בבית הספר היה בודד, בבית – מלא תרעומת, והוריו מנעו ממנו לשוטט עם חבריו –

לפיכך יצא לרחובות פעם אחר פעם ושם רץ, התגנב, הותיר מאחוריו זעקות וקריאות זועפות והולכות – "לאט יותר! שים לב לאן אתה הולך! קצת כבוד לאחרים! ילד מטורף!" – מבחינת ואניה, כל אלה היו חלק מהמוסיקה של העיר.

הריצה הייתה דרכו לשקוע בחלומות. מעולם לא הייתה לו שליטה בחייו, ועבורו סימל החופש את האפשרות לברוח מכל זה. הוא חלם שהוא נתון לחסדי הרוח ונישא אנה ואנה, חיי אקראיות של ממש במקום חיים הנתונים לידו המכוונת של אדם אחר: אביו, על תוכניותיו הלא נוחות, המבקשות להיטיב; התבוננותה האירונית של אמו על החיים כשרשרת של מעשי קונדס שביניהם אתה עושה את הנדרש ממך. מה שעליי לעשות, אימא, הוא לדאות כעפיפון באוויר, לחתוך את החוט ולעוף כרצוני. מה שעליי לעשות, אבא, אחרי שהצבת את הכלים על לוח השחמט החי שלך, הוא להישכח בקופסה.

תשכחו ממני!

אבל בסופו של דבר הריצה לא יכלה להושיע אותו מתוכניותיו של איש. היא גם לא הביאה לו חירות שכן הוריו, כתמיד, התייחסו להתנהגותו הייחודית בשוויון נפש. למעשה הם הפכו אותה לחלק מהסיפור שלהם; הוא שמע אותם מבשרים לידידיהם היהודים החדשים שעליהם לנהוג ביצחק בסבלנות, הוא נמצא בין מציאויות, הקודמת נגזלה ממנו והוא עדיין אינו מוכן להיכנס אל החדשה. מנין הביאו את אותן הגדרות חלולות, ריקניות?

רק אחרי שאבא בעצמו עבר את טקס קבלת המרות הגברי הזה הבין ואניה שכל אותו עסק יהודי לא היה דבר שעשה רק למען בנו. אבא ניסה להמשיך בעיסוקיו הרגילים, אך התקשה בכך. אף שלא אמר דבר, הכאב והמבוכה הכרוכה בחשיפת ייסוריו הביאו לכך שכמעט לא פצה פה.

אימא, שתמיד תמכה בו, לא התייחסה ולו ברמז למה שהמוהל עשה לבעלה, אבל ואניה חשב שהבחין בשמץ של חיוך זחוח על פניה כשאבא ביקש ממנה להביא לו משהו שבמצב רגיל היה קם ולוקח בעצמו. הוא תהה לרגע אם אימא חושבת שכל עניין האמונה באלוהים משעשע, אבל כשאביו החלים מפצעו והחיים שבו למסלול שנחשב רגיל בימים ההם, החל ואניה לחשוד שעל אף האירוניה שהביעה אמו, דווקא היא הייתה המאמינה מביניהם.

אולי תמיד הייתה אישה מאמינה, אף-על-פי שמרחה את שומן החזיר עז הניחוח על לחמה כמו כל רוסי. גילוי היהדות של אביו היה חלק מאסטרטגיה כוללת; אימא פשוט ידעה מי מנהל את העולם. אבא הכריח את עצמו להתנהג כמאמין; אימא לא פקפקה בכך שאלוהים קיים. היא פשוט לא דיברה איתו. "הפאשיסטים הרגו שישה מיליון יהודים," אמרה לאבא. "והקול המתפלל שלך, זה מה שימלא את השתיקה הזאת? כשילד מת, אתה מנחם את ההורים בגור כלבים חדש שיוכלו לטפל בו?"

אימא כפי הנראה האמינה לא רק בעצם רעיון האל אלא גם שמדובר באותו אל עצמו שבחר ביהודים עוד כשאברהם סחב איתו לכל מקום את אשתו העקרה והציג אותה כאחותו בכל פעם שגבר רב חשיבות חשק בה.

זה היה אחד הסיפורים החביבים על ואניה. אבא התעקש ללמוד איתו תורה, ושניהם הלכו יחד אל דירתו של רב והקשיבו לו כשקרא בעברית ותרגם. כששבו הביתה, שוחחו על מה ששמעו. "האנשים האלה דתיים?" שאל ואניה שוב ושוב. "יהודה שוכב עם זונה על הדרך, אבל אז מתברר שהיא כלתו ומבחינת אלוהים זה בסדר?"

סיפור ברית המילה בשכם היה נקודת המפנה של ואניה. דינה, בתו של יעקב, נאנסת על-ידי נסיך שכם. הנסיך רוצה לשאת אותה לאישה ויעקב מסכים ליישב כך את ההדורים, אלא שתריסר אחיה של דינה מעוניינים יותר לשקם את כבודה הפגוע של המשפחה מאשר להשיא את אחותם לגבר עשיר המבטיח לה כס מלכות. לכן הם אומרים לנסיך שהוא וכל גברי העיר חייבים למול עצמם, וכשכל הגברים שרועים על הארץ, צועקים איי-איי-איי ותופסים את הידיות שלהם, בני יעקב שולפים חרבות ושוחטים את כולם. בסוף הסיפור אמר ואניה לאביו, "אולי אתן למוהל לעשות לי את זה."

אבא הביט בו במבוכה גמורה. "הסיפור הזה גורם לך לרצות לעשות ברית מילה?"

ואניה משך בכתפיו.

"יש סיכוי שתסביר לי מה ההיגיון?"

"אני בסך הכול שוקל את האפשרות," אמר ואניה. הוא היה מסביר, לו היה יכול. לפני שנתקל בסיפור הוא בקושי חשב על כך. לאחר מכן נעשה הרעיון מתקבל על הדעת, ומרגע שהתקבל על הדעת – היה לבלתי נמנע.

לאחר מכן, בעודו רץ, חשב שהבין מדוע הסיפור הזה גרם לו לשנות את דעתו. ברית המילה הייתה מנהג מטופש, ברברי. אבל עצם הכללת מעשה שכם בתורה הוכיח שאלוהים עצמו ידע זאת. נדמה שאלוהים אומר, זה ברברי, וכואב להחריד, אבל כך אני רוצה שתעשה. תחליש את עצמך כדי שיוכלו לבוא ולהרוג אותך ואתה פשוט תגיד, תודה רבה, אני גם ככה לא רוצה לחיות כי הורידו לי חתיכה מהזין.

הוא לא היה מסוגל להסביר זאת לאביו. הוא פשוט ידע שכל עוד אלוהים מכיר בכך שהמעשה מגוחך, הוא עצמו מסוגל לו.

ואניה חדל מן הריצה לכמה וכמה ימים. ואחרי שהפצע הגליד והוא היה יכול לרוץ שוב, התברר לו שהעיר נלקחה ממנו. הקונגרס האמריקאי עורר את זעמה של ממשלת רוסיה בכך שקישר בין הענקת מעמד מועדף לרוסיה להעלאת מספר היהודים שהממשלה הרוסית תעניק להם אשרות יציאה. בתגובה קיצצו הרוסים את הגירת היהודים לאפס והציקו להם אף יותר. ההשלכות, מבחינת משפחתו של ואניה, היו מעשיות. הם איבדו את דירתם.

מבחינת אבא, משמעות הדבר הייתה שהייעוץ לסטודנטים פסק, כמו גם ביקורי עמיתיו לשעבר מן האוניברסיטה. שלא לדבר על הבושה שהסבה לו התלות המוחלטת באחרים כדי להשיג מזון ובגדים למשפחתו, מכיוון שלא עלה בידו להשיג שום עבודה.

אימא התייחסה לכל זה בקלילות. "אז אנחנו מלבנים לבֵנים ללא תבן," אמרה. ואניה זכר כיצד נהגה תמיד לפלוט הערות מסתוריות כגון זו. אלא שכעת, כשקרא את ספר שמות, תפש את ההתייחסות והבין: אימא באמת הייתה יהודייה! היא תמיד דיברה אלינו כאילו היינו יהודים, רק שאני לא הבנתי. ובראשונה תהה ואניה אם לא היא זו שיזמה את כל העניין, ופשוט הייתה מתוחכמת כל-כך במעשיה עד שגרמה לאבא לחשוב על כך בעצמו, מסיבותיו ההגיוניות והבלתי דתיות. בוא תהיה ליהודי הפועל על-פי חוקי הדת – לא כי אלוהים ציווה על כך אלא מפני שכך תשיג לבנך חיים טובים באמריקה. האם ייתכן שהייתה ערמומית עד כדי כך?

במשך חודש הם השתכנו בבתיהם של כמה יהודים שלא היה להם די מרחב לשכן אותם. לא היה ניתן להמשיך כך זמן רב, גם מפני שלא היה נוח להצטופף וגם כי היה ברור שבהשוואה לאנשים אלה, שנהגו על-פי ההלכה כל חייהם, היו ואניה והוריו חובבנים. אבא וואניה נאבקו עם העברית, התאמצו לעמוד בקצב התפילות ומאה פעמים ביום הביטו בתמיהה במילים ובמשפטים שלא אמרו להם דבר.

נדמה שבעיות אלה לא הטרידו את אימא, מכיוון שבעבר התגוררה כמה שנים אצל הורי אמה שהקפידו על כל החגים, על שני מטבחים, על תפילות, על הפרדה בין גברים ונשים. אבל ואניה ראה שגם היא הייתה משועשעת ולאו דווקא מעורבת בהתנהלות סביבה, ונשות הבית נהגו בה אף יתר חשדנות משנהגו הגברים באביו.

לבסוף לא אדם יהודי הוא שהכניס אותם אל ביתו למשך תקופת ההמתנה הארוכה לאשרת יציאה אלא דודן מדרגה שנייה ‏(נכד של אח סבו של אבא, כפי שהקפידו להסביר לוואניה‏). לדודן מארק היה משק חלב למרגלות הרי הקרפטים, באזור שסופח לפולין בין המלחמות ולפיכך חמק מהקולקטיביזציה שנכפתה על האיכרים בעלי החוות הקטנות באוקראינה. מפני שארץ הררית זו הייתה רחוקה, חסרת חשיבות אסטרטגית ודלת אוכלוסין, שלט בה הקומוניזם בעיקר למראית עין. טכנית, היה משק החלב של מארק רק חלק מהמשק שברשות קולקטיב מוצרי החלב; מעשית היו הפרות רכושו הפרטי והוא שקד על הרבייתן וטיפל בהן כרצונו. מנה נדיבה מן החלב והגבינה שייצרו מצאה את דרכה אל מחוץ למערכת מוצרי החלב המנוהלת על-ידי המדינה. במקום זאת נסחרה התוצרת פה ושם תמורת טובין ושירותים, ומדי פעם – תמורת כסף מערבי. לדודן מארק היו די מרחב וחירות ודי והותר עודפים כדי לשכן אצלו כמה קרובי משפחה בישי מזל שהחליטו להפוך ליהודים כדי להגיע למערב.

"החיים בכפר יועילו לך, ואניה," אמר אבא, אם כי פניו החמוצות העידו שאינו יודע כיצד ייטיבו חיי הכפר עמו. הדודן מארק לא היה יכול לספק אוניברסיטה במרחק של פחות משלוש שעות נסיעה. אם אבא רוצה להרצות, הוא יצטרך למצוא תחום מחקר שיכול לעניין פרות.

אבל אבא צדק בנוגע לוואניה. חיי הכפר באמת הועילו לו. המטלות היו קשות, שכן אף-על-פי שהדודן מארק היה אדם נעים, הוא ציפה מכל הנוכחים בחווה לעבוד בכל יום ולתת מעצמם עד תום. אבל ואניה הסתגל במהירות לעמל הכפיים, שלא לדבר על האוכל בכפר: החלב המלא והלחם הגס, הקרומי והקמחי יותר שהכינו באזור זה של אוקראינה. החווה מצאה חן בעיניו; אבל הדבר החביב עליו ביותר התגלה מעבר לה. מכיוון שכאן, הרחק מן העולם, נותר שריד כלשהו ליערות אירופה העתיקים.

*המשך הפרק בספר המלא*