סיפורו של כבוד עצמי

חשבון נפש לא גמור
הקדמה ספרותית / ד"ר אנה סלאי

היצירה האוטוביוגרפית הלא גמורה ויוצאת הדופן של אנדור אנדרה גלרי נכתבה ברגע היסטורי חריג. ביצירה לא נכללים פרטים מלאים של קורות חייו, היא אינה שומרת על כרונולוגיה של אירועים וזיכרונות, אינה ערוכה לפי מסגרת מקובלת של ז'אנר ספרותי כלשהו.

הנסיבות ההיסטוריות הקשות של הכתיבה לא עודדו את הסופר לכתוב יצירה מורכבת בעלת היקף גדול ובכל זאת היה זה רגע היסטורי בו פנה אנדור אנדרה גלרי, שפרסם קודם לכן סיפורים קצרים רבים, לכתוב רומן שתכנן זה מכבר. בעיניהם של בני דורו הסופרים ומבקרי הספרות, גלרי נחשב לאמן של סיפורים קצרים וגם הוא חש כי הז'אנר הספרותי האמיתי שלו הוא הסיפור הקצר. עם זאת, שאיפתו התמידית הייתה לכתוב רומן.

לפי זיכרונותיהם של בני דורו וחבריו הסופרים היה זה אחד מביניהם שהמליץ לו כי בפרקי הזמן הקצרים שבין שירותו בפלוגות עבודת־הכפייה שהוטלה על יהודי הונגריה, יתחיל לכתוב את זיכרונותיו בדרך של אסוציאציות חופשיות כדי שבתקופה עתידית, טובה יותר לעבודה ספרותית, יוכל לערוך את החומר ולהוציאו לאור כרומן.

הנושא המרכזי ביצירה לא היה העולם הסוער סביבו המסכן את חייו, אלא הניסיון לגילוי עצמי. "סיפורו של כבוד עצמי" הוא אפוא שרשרת של אסוציאציות חופשיות, שנעדרים ממנה הקווים היוצרים מסגרת ספרותית לרומן. למעשה ניתן לקרוא כל אחד מקטעי היצירה כסיפור קצר בודד, ובכל זאת חלקי הזיכרונות יוצרים שרשרת שחוליותיה מתקשרות זו לזו והשאלות אותן הסופר בדק בנסיבות ההיסטוריות והאישיות בהן פעל יוצרות אף הן חיבור בין פרקי הזיכרונות.

כל אחד מן האירועים המתוארים בספר, בין אם הוא קשור לפעולותיו הספרותיות, למשפחתו או ליחסי אהבה הנמשכים זמן קצר או ארוך, הוא גם צעד נוסף להכרת העצמי שלו. בפרקי זיכרונותיו הבלתי ערוכים ניכר החיפוש אחר תשובות לשאלות מטרידות, אשר במיוחד בתקופה כזו, הופכות לשאלות חשובות ביותר שאין להתחמק מהן. העבר נחשף בספרו של גלרי בתקווה שיבוא זמן בו יוכל ליצור מן החומר האוטוביוגרפי רומן אמיתי. ברגע אחרון זה הסופר לא חש את הצורך לברור בין זיכרונותיו והתעלם מצנזורה עצמית כשהעלה את רגשותיו על הכתב. הוא לא יפה את התמונה המיוצרת על עצמו, על סביבתו ועל עולמו הפנימי באופן גלוי.

ספרו של אנדור אנדרה גלרי על חייו, פעולותיו הספרותיות וחיפוש שורשיו המשפחתיים, נכתב בהפסקות בין סתיו 1942 ולבין קיץ 1944. שני קטעים המדברים על ההווה, על הימים של כתיבת הספר ועל הסביבה המסכנת כל כך את חיי הכותב, יוצרים לאוטוביוגרפיה הלא גמורה שלו מסגרת.

השיחה הטלפונית עם הקצין האנונימי כאילו נתנה לו את הכוח להתחיל בכתיבת ספרו. לא רק מפני ששותפו האלמוני לשיחה עודד אותו להמשיך בעבודתו הספרותית אלא מפני שהפניה האנושית, הכנה, הגיעה אליו מן העולם העוין באופן מפתיע, כהוכחה כי בחוץ עדיין ישנם כאלה, שכאשר הם לובשים לבוש אזרחי, לפי דברי הקצין, הם מתביישים לראות מה עלה בגורלם של בני דורם נושאי אות הקלון, מגן דוד צהוב.

בהמשך הספר נחשפים מבעד לאסוציאציות החופשיות זיכרונות שונים על השפלתו של הכותב כיהודי. סצינות אלו הן מעין חוטים מסתוריים היוצרים את הקשר בין הסיפורים המתרחשים בעבר למציאות העכשווית העוינת, ומובילים את הקורא אל הפרקים האחרונים של הספר העוסקים בימיו של הכותב בפלוגות עבודת הכפייה ובאחיו לגורל, שאמרו כי אם יבוא הזמן, ישמרו על חייו אף במחיר חייהם שלהם כדי שיחיה וימשיך לכתוב.

הניגוד שבין התיאור האידילי של האביב לבין תיאור אנשי הגסטאפו המסתובבים ברחובות זוגות זוגות, בעוד יהודים נושאי הטלאי הצהוב מנסים להתחמק ממגע עמם, מצביע על כך כי האמונה שבסיום ספרו יצא הכותב מן העבר המתואר באוטוביוגרפיה שלו באופן טהור ויאמין באמונה טהורה באנושיות וביעוד הספרותי שלו עצמו, אינה אלא אשליה.

בין שני הקטעים הנוגעים במציאות העכשווית מופיעה חווית ילדות, ככול הנראה זיכרון ראשון של הכותב על השפלתו כיהודי: פחד מוות של ילד המוטל עזוב על ידי ילדים הונגריים בחשכת שעת ערב מאוחרת על גבי רפסודה קטנה הנודדת ללא כיוון באמצע אגם המכרה. לחוויה זו מצטרפת חוויה נוספת מגיל ההתבגרות בכיתה של הטכניון, כאשר פרצו פנימה נערי הארגון ההונגרי הקיצוני האנטי יהודי וגרשו מן הכיתה את שני התלמידים היהודיים. מקרה זה עורר את תשומת לבו למצבו המסוכן וגם לעובדה שלא יוכל עוד לצפות ולקבל הגנה ממי שציפה כי יגן עליו. המורה לא בא לעזרת שני תלמידיו היהודיים ולעומת זאת, חברו הנוצרי לכיתה גילה אנושיות והשתדל להציל אותם.

אך החוויה המזעזעת ביותר היא בסוף הקטע, שם מתואר כיצד אחד מחברי הארגון האנטי יהודי סטר על לחיו ואילו הוא לא היה מסוגל לתפוס מדוע תוקפים אותו באלימות פיסית ללא כל סיבה.

סיפור נוסף הממחיש את נידויו החברתי בגלל היותו יהודי, הוא סיפור אהבתו לבחורה נוצריה וכיצד הוא התעלם כל הזמן מסימני האזהרה כי סביבתה של הבחורה הנוצריה לא תקבל אותו לעולם, דבר שאכן קרה.

בעזרת זיכרונות אלו מתכוון הסופר לרדת לחקר האמת ולהתמודד עם שאלת סיבתה ופשרה של האלימות המילולית והפיסית כלפי היהודים. אין לו ולא לאחרים תשובה לכך. הוא טען שכבן אדם הוא קודם כל שואף אל הצדק אך נפשו נושאת מטענים כבדים של יהודי. הוא שב לזהותו הבלתי יציבה או הכפולה פעמים רבות ובהקשרים שונים. הוא קשור למקום הולדתו, לבודפשט, זה ביתו. מצד שני הוא מתגעגע אל העולם הגדול, אך למד מנסיעותיו הרבות כי גם השינוי במיקומו הגיאוגרפי לא ייתן תשובות לשאלות המפריעות לו.

בכל מקום מצא אנשים בעלי אמפתיה לגורל היהודי, אך הוא ציפה לטוב לב לא מהם אלא דווקא מצד הרשעים כלפיו. במרירותו הרבה השווה מצב זה ליחס שבין הפועל למעבידו, העובד משתדל לחבב את מעבידו, אחרת לא יוכל לשאת את חייו אצלו — הוא עצמו רוצה לאהוב ולהאהב על ידי אותם אנשים השונאים אותו.

המקור ליחסו האמביוולנטי אל יהדותו הוא הרקע המשפחתי של ילדותו, אין לו שום קשר אישי ליהדות. השיעורים בבית הספר בלימודי הדת לא קרבו אלא הרחיקו אותו משורשיו היהודיים. הוא לא ידע מילה בעברית, לכן התפלל מגיל רך ללא אמונה. רק האסור והפחד והאל הנקמני היו מוכרים לו, כמו גם אמונתה הנלהבת של אמו בדת ובאלוהים והתחייבותה כלפי המסורת והמורשת. המנהגים של אמו השפיעו עליו, הוא כיבד את החגים, אך ללא אמונה.

דווקא החגים והמנהגים בסביבה הנוצרית משכו אותו בגין זרותם ואחרותם. הוא התרשם מעץ חג המולד המקושט והנוצץ, מהמקהלה והעוגב בכנסייה, וחש כאילו הדת הנוצרית מאפשרת לחיות לעומת הדת היהודית, שכל כולה סבל.

לא היה לו קשר ליהדות דרך ההיסטוריה היהודית. סיפורי המלכים של אומה שנעלמה ולא קיימת יותר, לא דברו אליו. ארץ ישראל הייתה מקום רחוק ולא היו לא כל רגש, זיכרון או זיקה אישית כלפיה. המציאות עבורו הייתה בודפשט, הלשון ההונגרית והעבר ההונגרי.

אך בכל זאת הייתה לו חוויה מסוימת עמה לא הסתדר. בכל פעם שנסע למקום כלשהו בתוך הונגריה, אחזו בו פחד וחרדה. בניסיונו לרדת לפשרה של חוויה זו הגיע גלרי ליסוד מיסטי ומסתורי, המקשר אותו ואת הוריו לאבות קדמונים שכאילו חיים וקיימים בתוכם. אולי האבות, הם שפוחדים בתוכו מהכפר, אולי האבות המושפלים והתלויים בסכנה פיזית תמידית מדורי דורות, הם שייסרו את הוריו המיואשים כאשר חזר הביתה ביום בו פרצו חברי הארגון האנטישמי לכיתתו בטכניון.

השאלות הרבות המעסיקות אותו בזמן כתיבת ספרו, הרגשות המטושטשים והמסתוריים הקשורים לשורשיו היהודיים והחיפוש אחר פשרם, באים לידי ביטוי בספרו אך ורק כאשר הגיע לסצינות אלו בשרשרת הזיכרונות האסוציאטיבית שלו. החיפוש והגילוי העצמי הוא משולש, הוא מתבסס על שלוש תשובות לשאלה: מה המקור או הסיבה לשאיפה לאהבה, הכרה והצלחה? הרקע המשפחתי חסר האהבה ואווירה חמה, הרדיפות ללא גבול אחר אהובה ויחסי מין, חוסר הביטחון בענייני עבודתו הספרותית.

הסיבה לרקע המשפחתי חסר האהבה והאווירה החמה נעוצה בדמותו המוזרה, אישיותו המשונה של האב, שקשה להבינו אפילו לאחר מותו. בנו ראה אותו תמיד כעריץ, אכזר, גס, חסר הבנה והייתה בלבו טינה אליו. דמותה של האם המתוארת בקווים עדינים לא הייתה מסוגלת למלא באהבתה ועדינותה את החסר, את מה שלא הגיע מצד האב שהיה הדמות החזקה במשפחה, התנהג בגסות וברגשות סוערים וקיצוניים. אשתו ובנו גילו כלפיו יחס אמביוולנטי.

למרות שאלותיו הרבות, לא מצא גלרי תשובה מספקת לשאלת המקור להתנהגותו הקיצונית, חסרת הסובלנות של האב כלפי אשתו ובנו, לכך שלא התעוררה בו אהבה כלפי ילדו ואחר כך גם לא גאווה בו כסופר מצליח. מדוע למרות ריחוקו המופגן מן המסורת והדת, חזר האב בראש מורכן אל בית הכנסת לאחר מחלה קשה והשתדל לזהות את האותיות הנשכחות בסידור.

הסיפורים המעטים ששמע גלרי על אביו מבחוץ, תיארו דמות שונה לחלוטין. הניגודים שבין זיכרונותיו לבין הסיפורים של מכרי האב, הפכו את דמותו וקווי אופיו בעיני הסופר למסתוריים עוד יותר.

ככול הנראה יש מקור משותף לרוגזו של הבן על אביו וחוסר הסובלנות של האב כלפי בנו. תכונות דומות שלהם באו לידי ביטוי בדרכים שונות. גלרי קבל על עצמו עבודות שונות מחוסר ברירה, כדי להתפרנס, ובמקביל סבל מספקות מייסרים האם באמת יש בו כשרון אמיתי של סופר. מצב דו- משמעי זה גרם לו להתנהגות סוערת וקיצונית אשר בקטעים מסוימים בספרו מתוארת באופן דומה לזו של אביו. הוא ידע מעט מאוד על חייו של אביו מחוץ לחוג המשפחתי, אבל אהובותיו, כמו גם הסיבות להעדרו מן הבית במשך ימים, היו ידועות לו ולאמו. סיפורים דומים מאפיינים את קורות חייו של הסופר עצמו כאדם מבוגר, כפי שהוא מתארם בספרו. כמו בו, כנראה שגם באביו היו אי־שקט ושלווה, חיפוש חסר מנוחה אחר הלא ידוע שאמור להביא יותר סיפוק מאשר אורח חיים מסודר. גלרי היה משולח רסן ביחסי אהבה, הוא חזר מדי פעם להתהוללות ללא גבול, התנגד בלבו לנורמות המקובלות ובדרך זו הגיע לפריקת עול — עד לנקודה בה לא היה יכול עוד להמשיך הלאה אלא רק לחזור.

כוונתו באנליזה העצמית היא לגלות ולהעלות על גבי נייר את סיפורי אהבותיו, הזמניות כמו גם הממושכות יותר.

לכל אחד מהקטעים העוסקים בדמויות הנשים בחייו יש תפקיד כלשהו בהתבגרותו ובעיצוב אישיותו. גם סיפורים אלה משתלבים זה בזה בסדר אסוציאטיבי חופשי המאפשר לגלרי לחשוף זיכרונות ומחשבות נסתרות, להתייצב מול מחשבותיו ומעשיו הארוטיים ומול הבושה ומוסר הכליות שבאו בעקבותיהן. להבין את עומק לבו, את רגשותיו ואת עברו כדי להגיע אל עצמו. דרך ארוכה זו באנליזה עצמית היא כבר לא שרשרת של סיפורי אהבה אלא של חיפוש עצמי, בדיקה והבנה עצמית, תיאור מהימן וגלוי של תהליך התבגרותו.

באוטוביוגרפיה הלא גמורה אין לסופר תשובה ליחסים בינו ובין אביו, למרות ניסיונותיו החוזרים ונשנים להידרש לכך. לעומת זאת הוא מגלה שיש מקור משותף לשאיפת הגבר ליחסי מין מושלמים ולשאיפת הסופר ליצירת מופת — זו אותה חמדה לאהבה והצלחה. עבודותיו הספרותיות הביאו הצלחה אך הוא לא שמח בה, הוא קיבל שבח והכרה מצד מבקרי הספרות, פרסים ספרותיים, ופיתח יחסי ידידות עם סופרים. אבל גלרי בלבו ציפה למושלם יותר, משובח יותר. לא היו לו כלים לבדוק את ערך יצירותיו והוא נכנס למשבר כאשר הרגיש שגם הפעם לא יכתוב יצירה מושלמת. לעתים הצליח להוציא מתחת ידו קטע שנראה לו מושלם, אבל אז התברר כי עורכו סבר כי קטע זה הוא חלש ודווקא קטע אחר, לא מוצלח בעיניי הסופר, זכה לשבחים. לא היה די בעיניו להיות סופר מצטיין בסיפורים קצרים, הוא שאף תמיד לרומן.

גלרי לא הצטרף לחוג ספרותי או למפלגה כלשהי, הוא העדיף את השקט שבבדידות. אולי זו הסיבה לכך, שלא מצא באמת את מקומו בין בני דורו הסופרים. אולי חוסר הביטחון הכלכלי שמנע ממנו עבודה ספרותית נוחה ותסכולו הגובר, גרמו לכך שגלרי יצא בספרו בחריפות נגד סופרים בולטים בתקופתו, בכללם גם אלה שהכירו בכשרונותיו. בקטעים בהם מתואר יחסו כלפי בני דורו הסופרים, נחשפים רגשותיו השליליים והחריפים, במקרים מסוימים שלא בצדק, בדיוק כמו בקטעים בהם מתוארים יחסיו לאהובותיו.

גלרי זכה לשבחים מקוסטולניי, משורר מהגדולים באותה עת. דבריו הפכו לסמל למפעל חייו של גלרי בתולדות הספרות ההונגרית. גלרי עצמו מצטט בספרו את דבריו של קוסטולניי וגם מוסיף לו הסבר. שורות אלו הן הארס פואטיקה (ARS POETICA) של גלרי.

"אולי זו הסיבה שקוסטולניי כתב עלי: כל עבודותיו של הסופר הצעיר הזה הן 'ריאליזם של פיות'. הרי שתמיד מתחתי בינות הצבעים הדהויים, הרשעים, של החיים, קשתות של סיפורי מעשיות. בשום דרך אחרת לא יכולתי לכתוב על החיים. קרה שכתבתי רק את החיים אך אז, הייתה כתיבתי גרועה עוד יותר מן החיים עצמם."

ככל שגלרי התקדם בכתיבת ספרו, מורגש יותר ויותר כי הוא הכין עצמו לסוף ימיו והיה מודע למותו המתקרב והבלתי נמנע. בתהליך זה הפכו מחשבותיו לטהורות יותר והוא הצליח לקבל תשובות לשאלות מסוימות.

הוא הבין כי כמעט ואין לו סיכוי להימלט מגורלו, אך מצא את הכוח להמשיך ולכתוב את תחושותיו. הוא נלחם במוות בעזרת שאיפתו לאהבה וכתיבת ספרו, שנועד לשמור על קולו החי וגם עליו. החוויות המשוחררות בזיכרונותיו סמלו את הזדהותו עם החיים.

פרק זמן קצר נותר לו לסיים את ספרו, כך חש, ואין הוא יכול לברור בין זיכרונותיו. יכול להיות שרבים מהם מיותרים, כך כתב, אך בעזרתם עלו גם החשובים יותר, שבסופו של דבר יתנו מענה לשאלות החוזרות שוב ושוב והוא, הסופר, יגיע אל האמת עד כמה שניתן להגיע אליה.

לכן הפכה בעיניו יצירתו הלא גמורה חשובה בעיניו אף יותר מיצירה מתוכננת. במצב אליו נקלע הביאו אותו האסוציאציות החופשיות לגילוי והבנה עצמית, הבנה שהבטיחה כי לא יעלם מן העולם ללא עקבות, אלא ישאיר אחריו סימן.

ד"ר אנה סלאי